כתב תביעה למזונות

החלטה 1. המבקשת הגישה כתב תביעה למזונות מעזבונו של המנוח ולמדור שלו. התביעה הוגשה בתאריך 14.1.99 נגד עזבון המנוח ונגד שני המשיבים שהם ילדיו, הזוכים לרשת אותו על פי צוואתו. יחד עם התובענה העיקרית הוגשו שתי בקשות לעיקול זמני ובקשה וו, למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים 2 ו-3 להכנס לדירת המגורים ברח' האלה 24 אי בקרית מוצקין, הרשומה על שם המנוח (להלן : "הדירה"). 2. אין מחלוקת כי המנוח והמבקשת חיו יחד כבני זוג "ידועים בציבור" במשך כ-18 שנים משנת 1981 ועד יום פטירתו של המנוח, 4.4.98. 3. לבקשה צורף העתק של צוואת המנוח מיום 9.8.81, שהמשיבים הגישו לבית הדין הרבני בחיפה וקיבלו צו קיום צוואה ביום 28.6.98. 4. לטענת המבקשת, המנוח לא הספיק לשנות את צוואתו, אך היא תוכל להוכיח שהיא זכאית להרשם כבעלים של מחצית הדירה. יתר על כן, ביום פטירתו של המנוח גרו עמו בדירה המבקשת ובנה הבגיר (שאינו בנו של המנוח) ואילו המשיבים גרו בבתים אחרים. רק לפני כחודשיים נכנסו המשיב מס' 2 יחד עם אשתו ושתי בנותיו הקטינות לגור בדירה ובזמן האחרון הם ממררים את חייה של המבקשת עד כי נאלצה לפנות לבית המשפט. המבקשת חושדת כי המשיב מסי 2 נטל חפצים ללא רשותה וללא ידיעתה, אך היא אינה טוענת שהוא אלים. עם זאת, אישרה המבקשת כי המשיב מס' 2 ובני משפחתו נכנסו לדירה בהסכמתה והיא אף פינתה עבורם את חדר השינה הגדול ועברה להתגורר בחדר מתחת לגג . 5. המשיב מס' 2 אישר כי המבקשת והמנוח היו "ידועים בציבור" כבני זוג, אך הכחיש כל שיתוף בנכסים ביניהם. המשיב טוען עוד כי עבר עם משפחתו לגור בדירה לפי רצונו של המנוח עוד בחייו, אם כי עשה זאת למעשה רק לפני כחודשיים, וכן אישר כי הכניס לדירה כספת. המשיב הכחיש את כל טענותיה של המבקשת כלפיו. המשיב אישר כי בתמונות מב/1 רואים בית שהולך ונבנה עבורו ועבור משפחתו בקרית מוצקין , על שם אבי-אשתו, מטעמים כלשהם. 6. טוען ב"כ המבקשת: א. המשיב מס' 2 ובני משפחתו חזרו לגור בדירה בעורמה ובתרמית, כדי לנסות ולתפוס חזקה בה. ב. גם הפניה לבית הדין הרבני היתה תוך הסתרת קיומה של המבקשת. ג. הדירה ראויה למגורי משפחה אחת ולא שתי משפחות. ד. מטרת המשיבים לנשל את המבקשת מרכושה ולשלול זכותה למדור. ה. למבקשת בתנאים הקיימים לא יכול להיות מדור שלו. 7. טוען ב"כ המשיבים: א. הבקשה קנטרנית. ב. ניתן לסלק אדם מביתו רק בנסיבות קיצוניות של אלימות קשה. ג. מתן צו מניעה פוגע בזכות היסוד הקנינית של המשיבים. ד. המבקשת לא באה בידים נקיות ובתום לב. ה. חזרת המשיב ובני משפחתו לדירה היתה בהסכמת המבקשת ולכן אין לה עילה להוציאם כעת. ו. מאזן הנוחיות פועל לטובת המשיבים. ז. אין כל פגיעה במבקשת. 8. כאשר אדם פונה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני, צריך בית המשפט לבחון ארבעה תנאים: א. שמירת הסטטוס-קוו ב. קיום זכות לכאורה. ג. מאזן הנוחיות ד. שיקולי יושר. 9. שמירת הסטטוס-קוו. המצב הקיים עובר להגשת התובענה ע"י המבקשת היה תקופה של חודשים של מגורים משותפים שלה, של בנה ושל המשיב מס' 2 ובני משפחתו (סה"כ 6 נפשות) בדירה, שהיא וילה בת 4-5 חדרים לפחות, מטבח אחד ולפחות 3 חדרי שירותים ומקלחת. אין מדובר ב"פלישה" של המשיב מס' 2 לדירה בזמן סמוך, כפי שמתואר, למשל, בסעיף 18 לחוק המקרקעין . יתר על כן , כניסתם של המשיב מס' 2 ובני משפחתו לדירה היתה בהסכמתה של המבקשת שאף פינתה עבורם את חדר השינה הגדול ועברה ללון בחדר קטן מתחת לגג. לכן השמירה על הסטטוס קוו היא שמירה דווקא על האינטרסים של המשיב. 10. קיום זכות לכאורה המבקשת מסתמכת על סעיפים 115 ו- 55 לחוק הירושה תשכ"ה1965-, ועל ההלכה הפסוקה שבאה לפרשם. סעיף 115 לחוק הירושה שכותרת השוליים שלו היא "דירת המגורים" קובע: "115.(א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם-על ידי בית המשפט. (ב) בית המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים: (1) שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים; (2) שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי השירות, אם ישנם . (ג) הוראות סעיפים קטנים (א) ו- (ב) יחולו גם על דירה ששכר המוריש לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים וגר בה ערב מותו והשכירות לא נתבטלה במותו; והוא, על אף האמור לעניין זה בחוזה השכירות. (ד) דירה שהמוריש שכר לתקופה קצרה יותר וגר בה ערב מותו, זכות השכירות בה על פי חוזה שאינה מתבטלת במות המוריש ואינה זכות לפי חוקי הגנת הדייר, תמסר לבן זוגו, לילדיו ולהוריו שהיו גרים באותה דירה עם המוריש ערב מותו". 11. אין מחלוקת שהמבקשת נחשבת "בת זוגו" של המנוח, למרות שלא באו בברית הנישואין , וכי היא גרה עם המנוח בדירה ערב מותו, ולכן היא זכאית להמשיך ולהתגורר בה כשוכרת של יורשי הדירה. המשיבים אינם חולקים על כך, וגם אם אקבל את דברי המבקשת כי שמעה דברי חוצפה מן המשיב מס' 2 על כוונה לגרשה מהדירה, לא פנו המשיבים לבית המשפט בשלב זה, ואין הם זכאים להוציא את המבקשת מן הדירה במצב דברים זה. המבקשת גם הראתה לכאורה כי יש לה טענה לגבי הבעלות על מחצית הדירה, למרות שהדירה רשומה ע"ש המנוח בלבד, טענה של רכוש משותף בין בני הזוג שצריכה להתברר בבית המשפט (לא טענת ירושה ). 12. המשיב מס' 2 ובני משפחתו נכנסו לדירה לא מכח זכותם לפי סע' 115 לחוק הירושה אלא מהיותם בעלים של הדירה על פי הצוואה של המנוח ובהסכמתה של המבקשת. לכן אין למבקשת מה להלין על המשיבים וגם פסק הדין בעניין גוון-פז נ. גרינבלט (ר"ע 42/86, פ"ד מ(1) 284) אינו רלוונטי לעניננו. 13. סעיף 55 לחוק הירושה , שכותרת השולים שלו "מעין צוואה ", קובע: "55. איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". בע"א 279/87 רובינוביץ נ. קרייזל, פ"ד מ"ג (1), 760, ציטט כב' הנשיא שמגר את דברי הערכאה הראשונה באותו ענין , מפי כב' השופט ח' פיזם בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהסביר כי אין להעדיף את בן הזוג הידוע בציבור על פני הצוואה : "פשוטו של סעיף 55 לחוק הירושה , כמשמעו, שרק בהעדר צוואה יורש בן הזוג החי חיי משפחה במשק בית משותף את בן זוגו כאילו היו הם נשואים כדין. השימוש בטכניקה המשפטית מילולית של המילים: 'מעין צוואה ' איננו משנה את המהות של הזכות שהיא למעשה ירושה של בן זוג שלא מן הנישואין (שחי עם המנוח יי נישואין (דה פקטו). לא ייתכן שיעלה על הדעת שהמחוקק יקבע שזכותו של בן זוג (החי במשק בית משותף) עדיפה לרשת אפילו בניגוד לצוואה יותר מאשר בן זוג נשוי דין. הקביעה בסעיף 55 בסיפא שהזכות לרשת מוגבלת בכך: 'כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש' - באה לומר בדיוק מה שאומר סע' 2 לחוק הירושה שצוואה בכל מקרה עדיפה על ירושה מכוח הדין ". והוסיף כב' הנשיא וכתב: "אשר לטיעון המשפטי, לפיו יש לבכר את זכויותיו של הידוע בציבור על פי סעיף 55 לחוק הירושה על פני רצון המצווה המובע בצוואה , הרי טיעון זה נסתר על ידי לשונו המפורשת של סעיף 55 לחוק, הקובע, כי בהעדר צוואה יושווה מעמדו של הידוע בציבור לזה של בן זוג. גם לגופם של דברים, אין הגיון בהקניית זכויות לידוע בציבור מעל לאלה המוקנות לבן הזוג כתוצאה מנישואין, אשר גם זכויותיו על פי דין נדחות מפני רצון המצווה". כך גם נפסק בבג"צ 673/89 משולם נ. בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מ"ה (5), 594, (פסקאות 5 ו- 6 לפסק הדין של כב' הנשיא שמגר). 14. מכאן עולה כי המבקשת לא הצליחה להראות שיש לה זכויות (לכאורה) לגרום לסילוק ידם של המשיב מס' 2 ומשפחתו מן הדירה או כי אין להם זכות להתגורר בה. לא כך הדבר לגבי המשיבה מסן 3, שאין מחלוקת שאינה גרה בדירה, אלא בדירת אמה. 15. מאזן הנוחיות אין ספק שלכל צד מן הצדדים שיאלץ לעזוב בדירה ייגרם נזק, שכן לאיש מהם אין פתרון מגורים מיידי אחר. דירתה האחרת של המבקשת היא דירה שהמבקשת ירשה יחד עם אחיה והיא מושכרת לאחרים והמבקשת אינה יכולה למכור ולגור בה. דירתם האחרונה של המשיב מס' 2 ואשתו נמכרה לאחרים, ולא הוכח כי הם פינו אותה שלא על פי חוזה המכר וכי היו רשאים להמשיך ולגור בה הלאה . דירתם העתידית של המשיב מס' 2 ואשתו, שנרכשה כנראה על שם אביה של האישה (מב/1), עוד לא מוכנה ויחלפו חודשים עד שניתן יהיה לגור בה. לכן הפתרון היחיד הנראה לעין כפתרון זמני לטווח העתידי הוא מגורים משותפים כפי שהיו בחודשים האחרונים, עם כל חוסר הנוחיות הכרוך בכך לכל הצדדים. 16. בע"א 53/83 רונקין נ. רונקין, פ"ד ל"ח (1) 151, נפסק מפי כב' השופט גולדברג (עמ' 157 ו-ז): "אין ספק כי מצב הדברים הקיים ייגרמו מגורי המערער בדירה אי נוחות ומתח נפשי למשיבה. אולם סבורני כי אין לראות בתוצאה זו כשלעצמה משום התעמרות עד שהצדיק נקיטת אמצעי כה מרחיק לכת של מניעת המערער מלגור בדירתו שלו. שאם כן נרחיב את היריעה למתן צו מניעה נגד אחד מבני הזוג כל אימת שקיים סכסוך בין בני זוג וכשעצם נוכחותו של בן זוג זה בדירה גורמת לבן הזוג האחר לחוסר מרגוע ושלווה, ולא למקרים אשר כאלה נועד צו המניעה". דברים אלה יפים גם בענייננו, למרות שאין מדובר בסכסוך בין בני זוג. 17. שיקולי יושר כאן המקום לציין כי אינני מקבל את טענת ב"כ המשיבים שהמבקשת באה לבית המשפט בידים לא נקיות ובחוסר תום לב. המבקשת עשתה בבית המשפט רושם אמין , אלא שלא די בכך כדי שבקשתה תתקבל. מאידך גיסא, הרושם מתקבל מעדותו של המשיב מס' 2 לא היה טוב, ולו ההכרעה היתה על סמך התרשמות בית המשפט מן העדויות בלבד, היתה צריכה ידו להיות על התחתונה. ואולם, לא שיקולי היושר הם שמנחים את בית המשפט במקרה זה, אלא הזכויות על פי הדין , ואלה נוטות בשלב זה לטובת המשיבים. 18. מכל האמור לעיל הגעתי אל המסקנה כי יש לדחות את הבקשה ולבטל את צו המניעה הזמני שהיה בתוקף בשבוע האחרון. אין גם טעם בהשארת צו המניעה הזמני לגבי המשיבה מס' 3, כי לא הוכח שיש לה כוונה להכנס ולהתגורר בדירה. אני מוצא לנכון לקצר את תקופת המגורים המשותפים של הצדדים וקובע את התיק העיקרי לשמיעת ההוכחות ביום 26/4/99 בשעה 09.30. נוכח התוצאה ונוכח האמור בסעיף 17 דלעיל - אין צו להוצאות. כתב תביעהמסמכיםמזונות