זכויות ירושה של אם שנפטרה על רכוש אב נפטר

החלטה רקע: התביעה במסגרתה הוגשה הבקשה שבפני הינה למתן פס"ד הצהרתי לפיו המנוחה הינה בעלת מחצית הזכויות הרשומות ע"ש המנוח . המנוח והמנוחה היו נשואים זל"ז עוד קודם לעלייתם ארצה בשנת 1944, ועד לפטירתה של מזל ז"ל. המנוחה נפטרה ביום 21.4.79. המנוח נפטר ביום 13.11.91. התובעת היתה נשואה לבנם של בנה"ז הנ"ל - י' ח' ז"ל, אשר נפטר ביום 1.2.90, ולדבריה היא היורשת היחידה שלו. הנתבעים הינם ילדי בנה"ז מ' וש', ואחים של המנוח י' ח' ז"ל (גיסים של התובעת). הבקשה: הבקשה שבפני הינה בקשת אחד הנתבעים, להורות על דחית התביעה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי. לטענת המבקש, התביעה, אשר הוגשה ביום 5.7.98, הוגשה: 19 שנים לאחר פטירת האם המנוחה; 9 שנים לאחר פטירת הבן / הבעל י' ח' ז"ל; 7 שנים לאחר פטירת האב המנוח; 10 שנים לאחר שזכויות בבית המגורים שהיה רשום ע"ש האב המנוח הועברו ע"ש המבקש בלשכת רישום המקרקעין; ו- 6 שנים לאחר שניתן צו לקיום צוואת האב המנוח. לטענת המבקש עילת התביעה, המתבססת על הלכת השיתוף, "שייכת" לאם המנוחה אשר יכלה, בכל עת, לפנות לביהמ"ש המוסמך בבקשה להצהיר על זכויותיה. לטענתו, יום פטירת האם הוא היום בו החל "מירוץ ההתישנות" לתביעת יורשיה של האם המנוחה - במקומה. לפיכך, המועד האחרון להגשת התביעה היה ביום 20.4.86, ואולם התביעה הוגשה בפועל כ- 19 שנה לאחר מועד פטירת האם המנוחה, ועל-כן התביעה התיישנה. לחילופין, טוען המבקש כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה באופן חריג אשר כמוהו כזניחת התובענה. טענות המשיבה: לטענת המשיבה - טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. לגופו של ענין טוענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה בקשר עם בן הזוג שלגביו נטענת חזקת השיתוף, ולא ממועד פטירתו כטענת המבקש. עוד טוענת המשיבה כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים כבענייננו (סעיף 159ב' לחוק המקרקעין, התשכ"ט1961-). לענין השיהוי - טוענת המשיבה כי העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לה רק לאחרונה. דיון ראשית לכל, יש להדגיש ולציין כי התובעת איננה יורשת של המנוחה, אלא לכל היותר יורשת של יורש המנוחה (בעלה המנוח), וספק אם יש לה יריבות עם הנתבעים מכח עצמה. עוד יש לציין כי המקרקעין (שהם, ככל הנראה, הנכס העיקרי שהיה בבעלות האב המנוח) רשומים זה מכבר ע"ש המבקש, לאחר שהאב המנוח העניק לו אותם במתנה. עוד יש להבהיר, כי על אף שכאמור לעיל המקרקעין הינם הנכס העיקרי שהיה בבעלות האב המנוח, אין המדובר בתביעה "לקיום זכות במקרקעין" ועל כן לא חל על הענין סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין. הזכויות הנטענות הינן זכויות שביושר - זכויות כלליות, אשר אפשר שיחולו על מקרקעין (אם היו כאלה לבנה"ז), ואפשר שיחולו על מטלטלין. מכל מקום, הזכויות הנטענות הינן מכח חזקת השיתוף, ולא מכח עילה על פי חוק המקרקעין. ראה לענין זה פסק-דינו של כב' השופט קלינג בה.פ. 373/54 (ת"א) בקר נ' אפרתי (לא פורסם) הדן בטענה דומה לזו שבפני לענין ההתיישנות, ומחווה דעתו כי בתביעת בן זוג (או יורשו) להכרה במחצית הנכסים שנצברו במהלך הנישואין מכח חזקת השיתוף מדובר בזכות אובליגטורית ולא בזכות קניינית, ומסקנתו: "לאור כל האמור, אין מקום לטיעונו של ב"כ המבקשים כי המדובר בזכות במקרקעין זכותו של המנוח בנכסי בני הזוג, ובמקרקעין נשוא התובענה, היתה זכות אובליגטורית ולא זכות במקרקעין. 7. יוסף שלו היה מדובר בזכות במקרקעין היתה קמה חובה לרשמה על פי סעיף 6 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, והרי כל עיקרה של חזקת השיתוף היא בזכויות שאינן רשומות. העולה מכאן שאין המבקשת יכולה לטעון לתקופת התיישנות הארוכה מ- 7 שנים, מפאת היות תביעתה לזכות במקרקעין". ומכאן, כי התביעה שבפנינו אכן מתיישנת בחלוף 7 שנים. השאלה מתי מתחיל "מירוץ ההתיישנות" תידון בהמשך. אין מחלוקת כי קיימת זכות תביעה ליורשים על פי חזקת השיתוף, גם לאחר מות אחד מבני הזוג. לענין זה ראה ע.א. 5774/91 יהלום נ' מס שבח פ"ד מח(3) 373, בעמ' 381-382. יחד עם זאת, נאמר באותו פס"ד (בעמ' 384):- "מתן אפשרות ליורשים להעלות טענות בענין השיתוף בשלב כה מאוחר, יש בו, כפי שאבהיר מיד, משום הרחבה יתרה של הילכת וינפלד, הרחבה שעלולה לגרום לתקלה ציבורית ושאינה רצויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית ראויה". ובהמשך בעמ' 386: - "אין כל טעם להרחיב תחולתה של הילכת השיתוף ובכך לסטות מן העקרונות הכלליים, שעל פיהם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו מוגבלת בזמן (ראה למשל, חוק ההתיישנות התשי"ח1958-)". אני דוחה את הטענה כי "מירוץ ההתיישנות" החל במועד מתן צו הירושה בענין האם המנוחה, ומקבלת לענין זה טענת ב"כ המבקש לאמור כי מירוץ ההתיישנות החל במועד פטירת האם, היות ומדובר בצו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, ולמעשה הירושה נופלת בחלקם של היורשים ברגע הפטירה (ראה סעיף 1 לחוק הירושה התשכ"ה1965-). כל תוצאה אחרת תביא למצב בלתי נסבל ובלתי ראוי שבו ניתן לתבוע שיתוף בנכסים מכח הילכת השיתוף אף מספר דורות לאחר פטירת בן הזוג מכוחו נטען השיתוף (שהרי ניתן לבקש צו ירושה גם שנים רבות לאחר פטירת המוריש). תוצאה זו אינה רצויה כמפורט בפס"ד יהלום אשר צוטט לעיל. לסיום, נדחית טענתה של המשיבה כי טענת ההתיישנות לא עלתה בהזדמנות הראשונה. הטענה עלתה בהזדמנות הראשונה - בכתב ההגנה, בסעיף 2. המסקנה: המסקנה היא כי יורשי האם המנוחה יכלו להגיש תביעה מכח זכותה עפ"י חזקת השיתוף עד 7 שנים לאחר מועד פטירתה. ספק אם התובעת נכללת בגדר יורשי המנוחה, ואולם אין ספק כי התביעה התיישנה זה מכבר. לנוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בטענת השיהוי. יאמר רק לענין זה, כי אין מחלוקת שהתובעת היתה חלק מהמשפחה, ידעה על מועד פטירת בני המשפחה, ואין לקבל טענתה כי עילת התביעה נודעה לה רק לאחרונה. יצויין כי אי ידיעת המצב המשפטי אין בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. התוצאה היא כי התביעה שהוגשה ביום 5.7.98 אכן התיישנה - ודינה להידחות. ירושה