פסק דין 1. התובעת 1 (להלן: התובעת) והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 21/09/76. מנישואין אלו נולדו שני ילדים: [בן] - יליד 24/11/77 (בגיר המשרת שירות חובה בצה"ל) ]בת] - ילידת 08/11/92. 2. חיי הנישואין של בנה"ז לא עלו יפה והם אף החריפו משגילתה התובעת כי בעלה מנהל רומן עם אשה אחרת, ובשנת 1998 היא פתחה בהליכי גירושין בביה"ד הרבני. בסמוך הוגשה על ידה לביה"מ לעניני משפחה בקשה לישוב סכסוך, שלא הביאה לתוצאות. לפיכך הוגשו על ידה, ביום 16/06/98, שלוש תובענות: בתובענה לענין המשמורת על הקטינה הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד. נותר, איפוא, להכריע בתובענה הרכושית ובתביעה למזונות. התביעה הרכושית (תמ"ש 5923/98) 3. בתביעה זו עותרת התובעת לסעדים הבאים: צו הצהרתי לפיו התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה ברח' ------, ירושלים (להלן: הדירה בירושלים), הרשומה ע"ש הנתבע בלבד. צו הצהרתי לפיו התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בתכולת הדירה בירושלים וכן בכל הכספים והחשבונות הרשומים ע"ש הנתבע. פירוק שיתוף בנכסים הכספיים. הדירה בירושלים: 4. בסמוך לאחר נישואיהם רכשו הצדדים דירה בבית שמש שהבעלות עליה נרשמה ע"ש שני בנה"ז בחלקים שווים. הצדדים חלוקים אמנם לענין מקורות מימונה של דירה זו ואולם אין חולק כי היתה כוונת שיתוף לגביה ומכאן אין חולק כי הדירה בבית שמש שייכת לצדדים בחלקים שווים וכך גם התמורה ממכירתה. 5. לענין מימון רכישת הדירה בבית שמש טוענת התובעת כי אביה העביר לנתבע סך של 145,000 ל"י כשמחירה המלא של הדירה היה 161,500 ל"י. את העובדה כי בגין הדירה לקחו הצדדים משכנתא בסך של 135,000 ל"י היא מסבירה בכך כי היא סמכה על הנתבע בכל הענינים הכספיים. יש מקום לקבוע כי טענות התובעת בענין זה לא הוכחו (אף שאביה נתן לצדדים סכום כלשהו בסמוך לאחר הנישואין), ואולם היות שהצדדים אינם חלוקים כי חלקם היחסי בזכויות בדירה בבית שמש היה שווה, כפי שנרשם בפועל, אינני רואה חשיבות לענין הסכום שנתן אבי התובעת ומטרת הנתינה. ואף זאת, גם אם אמנם, כטענת התובעת, נתן אביה את מרבית התמורה בגין הדירה, העובדה שהתובעת בחרה להשקיע כסף זה בדירה המשותפת של בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף. בענין זה ר' למשל ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג (1) 122: "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשיוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." 6. בני הזוג גרו בדירה בבית שמש עד לשנת 1984 מועד בו עברו להתגורר עם אבי הנתבע בדירתו ברח' ----- בירושלים (היא הדירה נשוא המחלוקת), וזאת כדי לסעוד אותו לאחר פטירת רעייתו ועקב מחלתו. 7. אבי הנתבע נפטר ביום 27/12/86 ובצוואתו הותיר הוראות לענין הדירה בירושלים כלהלן: "... ב. רכושי מורכב מבעלות בדירה בת 4 חדרים שברח' --- ירושלים..., וכן המטלטלין שבדירה זו (להלן: הדירה). ג. אני גר כיום בדירה יחד עם בני (הנתבע - ח.ב) ובני משפחתו. בני מטפל בי. ד. אני מצווה בזה, שבהגיע יומי, תעבור הבעלות המלאה בדירה ובמטלטלין שלה, לבני. ה. אני מצווה שבני אמיר ימכור את דירתו בבית שמש, ----, ואת פדיון הדירה יחלק בין יתר ילדי המפורטים בסע' א' לעיל כפי שאפרט להלן. באם בני לא ירצה למכור את הדירה שלו שבבית שמש, יוערך שווי דירתו ע"י שמאי מוסמך. הסכום המוערך יחולק ליתר ילדי לפי החלוקה המפורטת להלן... ... ז. אני מצווה את החלוקה דלעיל מרצוני החופשי וכפי שאני חושב שמגיע לילדי לפי מידת הטיפול שהם טיפלו בי כשנזקקתי לעזרתם". 8. בהתאם להוראות הצוואה מכרו הצדדים את הדירה בבית שמש וחילקו את תמורתה בין אחי הנתבע. הדירה בירושלים נרשמה ע"ש הנתבע והצדדים מתגוררים בה עד היום. 9. לטענת התובעת נעמו לה חייה בבית שמש והיא הסכימה לעבור להתגורר בקביעות בירושלים רק עקב הפצרותיו של הנתבע. לטענתה היא סמכה על בעלה בכל הנוגע לענינים הכספיים והרכושיים ולא העלתה בדעתה כי הדירה בירושלים נרשמה על שמו בלבד, ורק משהחלו הליכי הגרושין גילתה, להפתעתה, כי הדירה בירושלים לא נרשמה על שמה. לטענתה כוונת הצדדים באותה עת היתה שהדירה בירושלים תעבור לבעלותם המשותפת, וזאת בתמורה לויתורה על הדירה בבית שמש והטיפול המסור שלה באבי הנתבע. המסכת המשפטית: 10. הצדדים נישאו, כאמור, בשנת 1976 ולפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- (להלן:החוק), המחיל על בני הזוג, עם פקיעת הנישואין, את משטר איזון המשאבים. לפי סע' 5 (א) לחוק: "עם פקיעת הנישואין עקב גרושין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט: (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". זאת לעומת חזקת השיתוף אשר היוותה את המשטר הרכושי החל על בני הזוג בטרם הוחק חוק יחסי ממון, שלפיו כל אחד מבני הזוג הינו בעלים בכל זמן נתון, על מחצית הנכסים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין. 11. על פי חוק יחסי ממון לא ניתן לכלול את הדירה בירושלים במסגרת איזון המשאבים, שכן זו נתקבלה ע"י הנתבע בירושה ; לפיכך יש לקבוע אם אמנם, כטענת ב"כ התובעת, ניתן להחיל את חזקת השיתוף בה בעת עם משטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון. 12. שאלת המשך תחולתה של חזקת השיתוף לאחר חקיקת החוק נדונה בהרחבה בפסה"ד בענין יעקבי נ' יעקבי, קנובלר נ' קנובלר (ע"א 1915/91, 3208, 2084, פ"ד מ"ט (3) 529). שם נחלקו הדעות: לשיטתם של הנשיא שמגר והשופטת דורנר הלכת השיתוף חלה סימולטנית גם על זוגות שנישאו לאחר 01/01/74. כלשון הנשיא שמגר: "המסקנה היא שחזקת השיתוף מוסיפה לחול בצד חוק יחסי ממון בשינויים המחוייבים הכרוכים בהתאמתה לתחולתם הסימולטנית של שני ההסדרים... מבחינה פרקטית הדרך הסימולטנית מאפשרת דרישת הרכוש על פי חזקת השיתוף על אתר..." (שם, בעמ' 571). השופטת שטרסברג-כהן גרסה כי לא ניתן להמשיך את חזקת השיתוף אוטומטית, ואולם אף לשיטתה: "הדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי... שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השנים שהרכוש נצבר על ידיהם... על מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקנין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב... כל זה יעשה תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין... יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתבקשת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה". לפיכך אף שדעתם של השופטים שמגר ודורנר דעת מיעוט היתה, בגירסתה המוסכמת על דעת השופטת שטרסברג-כהן - היא דעת רוב. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בספרו של פרופ' יהושע ויסמן "דיני קניין בעלות ושיתוף", תשנ"ז 1997, עמ' 199: "חוק יחסי ממון בין בני זוג לא נתכוון לשלול את תחולת המשפט הפרטי הכללי על זוגות נשואים. אם היתה לבני זוג כוונה מפורשת לרכוש נכס במשותף תהא התוצאה שהנכס יהיה אכן בבעלותם המשותפת. מסתבר כי הדין לא יהא שונה גם אם הכוונה לא היתה מפורשת, כאשר ניתן להסיק מן הנסיבות כוונה מכללא לשיתוף. משאמרנו זאת, אמרנו, בעצם, כי הבסיס להלכה של חזקת השיתוף קיים גם לעניין בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם". במאמרו "ואף על פי כן - שיתוף בנכסים" (משפטים, כ"ו, 399) נדרש לענין פרופ' שיפמן, שאומר בין היתר: "גם אם דוחים דו-קיום של חזקת שיתוף והסדר איזון, נשאר פתח פתוח לקביעה שבמקרה הספציפי התכוונו הצדדים לשיתוף נכסים... אפשרות זו הוכרה במפורש בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן..." גישה זו הרואה את חזקת השיתוף דרה בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון - אף כי באופן מצומצם - מצאה ביטוי בפסיקה (ר' בענין זה ת"א 1595/96 (מחוזי ירושלים), מונטיליו נ' מונטיליו, מ"א 371/95 דוד נ' דוד (לא פורסם), ה"פ 1442/94, שמואל נ' פודים, תקדין-מחוזי 98 (1) 620 ואח'). 13. יצויין תחילה כי בהיות שהצדדים חיים בצוותא, מנהלים משק בית משותף, מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת מאז נשואיהם לפני למעלה מ-20 שנה, ובהיות שבדירת מגורים מדובר, שהינה "גולת הכותרת של חזקת השיתוף ו"מסווגת כאחד מ"נכסי המשפחה" שלגביהם נדרשת כמות צנועה יותר של ראיות" (ר' ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מ"ח (3) 685, 690), חלה היתה חזקת השיתוף, אילמלא הוראות חוק יחסי ממון (ר' בענין זה רע"א 964/92, אורון נ' אורון, פ"ד מ"ז (3) 738). 14. מאחר שכפי שנאמר לעיל בחזקת שיתוף "מוחלשת" מדובר, יש לבדוק אם מכוח הדין הכללי ניתן להוכיח כי היתה בין הצדדים כוונת שיתוף ספציפית לענין הדירה בירושלים. בענין זה העידה התובעת כי בהיות בעלה מבוגר ממנה בשנים ובהיותו "ראש המשפחה" במובן הארכאי של הדברים ומאחר שהוא "תמיד דיבר על הדירה שלנו בירושלים ולא על הדירה שלי" (עמ' 27 לפרו') היא היתה סמוכה ובטוחה כי הדירה בירושלים נרשמה על שמה. ראיה חיצונית לדבר - ניתן למצוא בעובדה שהיא נתנה הסכמתה למכירת הדירה בבית שמש (שמחציתה, לכל הדעות, היתה שלה); שהרי מדוע זה יסכים אדם לוותר על קנין שלו בלא כלום. יתר על כן, גם הנתבע אישר למעשה כי רישום הדירה על שמו בלבד לא היה מכוון. לדבריו: "לא דיברתי עם רעיתי בענין הבעלות על הדירה (בירושלים - ח. ב.) היא אף פעם לא דברה איתי בוא תרשום או בוא תעשה. עד לפני שנתיים הכל היה משותף וברור.." (ההדגשות כאן ולהלן שלי - ח.ב) (עמ' 31 ש' 14-12). ובהמשך (עמ' 38 ש' 21): "(אם) היא היתה מבקשת הייתי רושם חצי בית על שמה אך היא לא ביקשה". הנה כי כן שני הצדדים מדברים בלשון אחת: הם התכוונו לכך שהדירה בירושלים תהיה דירתם המשותפת ואם הדבר לא נרשם בספרים היה זה משום שהיא סמכה עליו והוא לא רשם משום שהיא לא בקשה. ובמשמע: אי רישום מחצית הדירה בירושלים על שם האשה לא היה מכוון, אלא "טעות" היה. 15. עיון בסע' 5 (א) לחוק יחסי ממון מראה בעליל כי כוונת המחוקק היתה להפריש ממסגרת השיתוף את הנכסים שלא נרכשו כתוצאה ממאמץ משותף. בענין זה מן הראוי להפנות לע"א 360/74 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד ל"ה (4) 359: "על פי אותו הגיון שחזקת שיתוף נכסים אינה חלה לגבי רכוש שמלפני הנישואין, משום שלא נרכש כתוצאה ממאמץ משותף, אין חזקה זו חלה גם לגבי רכוש שבא לאחד מבני הזוג בירושה , משום שלא נרכש כתוצאה ממאמץ כלשהו...". 16. בענייננו אף שהנתבע קיבל הדירה בירושלים בירושה אין לומר בשום אופן שזו ניתנה לו שלא כתוצאה מהמאמץ המשותף של בני הזוג, שהתבטא הן במכירת הדירה בבית שמש ובעיקר בעזרה שנתנו שני בני הזוג לאבי הנתבע ושהביא אותו להעדיף את הנתבע (ומשפחתו) על פני אחיו האחרים. אין לשכוח כי במשך שנתיים, עובר לפטירת האב המנוח, עברו בני הזוג עם ילדיהם לדירה בירושלים כדי לסמוך אותו ולטפל בו. התובעת העידה על הטיפול המסור שהעניקה לאבי הנתבע; וגם הנתבע לא הכחיש את הדבר (אף אם ניסה למעט את חלקה בטיפול). לדבריו: "היא טיפלה (באב - ח.ב.) באותה מידה כמו שאני והאחים והאחיות שלי גם טיפלו (עמ' 35 ש' 5). ראשית נראה שהדברים על פניהם אינם מדוייקים, שהרי ככתוב בצוואה המעיט האב את חלקם של בניו האחרים בירושה "לפי מידת הטיפול שהם טיפלו בי כשנזקקתי להם", ובמשמע חלקו של הנתבע בירושה שפר עקב ובגין הטיפול המסור. יתר על כן, יש להניח שגם מידת הטיפול של הנתבע נפלה מזו של התובעת, שכן גם לגרסתו הוא יצא בבוקר והגיע הביתה בשעות הערב המאוחרות. בין כה וכה אין חולק כי הטיפול באב היה תוך מאמץ משותף של שני בני הזוג. ואף זאת, ניתן לומר כי ללא הסכמתה של התובעת למכירת הדירה בבית שמש (או להפריש מכספי בני הזוג את שוויה המוערך לאחים) לא ניתן היה להגשים את הוראת הצוואה והנתבע לא יכול היה לרכוש בעלות על הדירה בירושלים. 17. ובאשר לאב המוריש - אף שנקט בצוואה בשם בנו בלבד, נראה שגם הוא התכוון לבני הזוג. מתאורו של המנוח ע"י הצדדים עולה כי על פי תפישתו ומושגיו הבעל הוא ראש המשפחה וככזה הוא מגלם ומייצג גם את האשה. שאם לא תאמר כן, מדוע לא דייק בצוואתו שגם התובעת טיפלה בו וכיצד זה התנה על הדירה בבית שמש, כאילו היתה רכושו הבלעדי של הנתבע ולתובעת לא היה כל חלק בה. ניתן, איפוא, לומר כי כשם שכאשר דיבר על העזרה והסיעוד שניתן לו ועל הדירה בבית שמש שלתובעת היה חלק בה, אמר - הנתבע בהתכוונו גם לתובעת, כך גם ציווה לנתבע את הדירה בירושלים בהתכוונו גם לתובעת. חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בעדותו של הנתבע לענין הדירה בבית שמש: "הוא מצווה שאמכור את הדירה. אבי ז"ל לא מבחין בין זה שאם הדירה רשומה על שמי ושם אשתי אז זה רשום על שמי. הוא יודע שאני גר בדירה הוא משער שהדירה שייכת לי. הוא לא יבחין שאם יש לי שותפה החתומה על ההסכם אני לא יכול למכור את הדירה וצריך את השותפת" (עמ' 34 ש' 13-9). 18. ההלכה לענין פרשנות צוואה מגולמת בסע' 54 (א) לחוק הירושה , תשכ"ה1965-, המתיר פרשנות לפי "אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה , ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בעניננו, כך נראה, ניתן לומר שגם אומד דעתו של המצווה היה שהדירה בירושלים תעבור לבעלותם של שני בני הזוג. 19. סיכומם של דברים, לא הוכח כי רישום דירת המגורים של הצדדים ע"ש הנתבע בלבד נעשה במטרה של יצירת הפרדה רכושית. הצדדים גרו יחדיו בדירה בירושלים במשך כ13- שנים, וכפי שעולה מעדויות שני הצדדים, מלכתחילה לא התכוונו להפרדה רכושית בדירה. ממילא יש מקום לקבוע כי הדירה בירושלים הינה בבעלותם המשותפת של שני הצדדים. הזכויות בתכולת הדירה בירושלים וכן בכספים והחשבונות הרשומים ע"ש הנתבע: 20. הנתבע לא התכחש לזכותה של התובעת בשאר הרכוש שצברו בני הזוג במהלך הנישואין וגם בסיכומיו נזנח ענין זה. אשר על כן יש מקום להצהיר כי תכולת הדירה וכן הכספים והחשבונות הרשומים ע"ש הנתבע ושנצברו במהלך הנישואין שייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים. תביעת המזונות (תמ"ש 5921/98) 21. במסגרת תובענה זו עותרת התובעת למזונותיה ולמזונות הקטינה. התובעת עובדת כמזכירה במשרד עו"ד ולפי תלושי השכר שהגישה מגיעה משכורתה (לאחר הפרשת ניכויי החובה) לסך של כ4,280- ש"ח לחודש. גם התובעת אינה מתכחשת לכך כי בסכום זה יש די כדי צרכיה ואולם לטענתה בהיות שהבן הבגיר (שהינו, כאמור, חייל בשירות סדיר) מתגורר בבית כשאיננו בצבא והיא נושאת בהוצאותיו והיות שהיא "זכאית לחסוך לה לצורך הבטחת עתידה לקראת "ימי סגריר"" יש לפסוק מזונותיה בסך של 2,725 ש"ח, כפי שפורטו בכתב התביעה. דינה של תביעה זו להידחות. משכורתה של התובעת מספיקה למזונותיה ולפיכך אין לחייב את הנתבע בתשלום כלשהו עבורה. 22. על פי תלושי המשכורת שהוצגו ע"י הנתבע מגיעה משכורתו החודשית הממוצעת נטו לכדי כ5,140- ש"ח (לאחר הפחתת ניכויי החובה). לטענת הנתבע לא זאת שהפער בין הכנסת הצדדים אינו גדול אלא שהוא עומד להשתנות בקרוב, שכן לטענתו הוא עומד לפרוש מהעבודה באפריל 2000 ואז יהיה זכאי לפנסיה של 2,200 ש"ח לחודש בלבד. דא עקא, דברים אלו נסתרים מיניה וביה במכתבו של סגן היועה"מ בנציבות שירות המדינה מיום 03/06/99, לפיו הנתבע "טרם פרש משירות המדינה וכי לא נקבע לו תאריך לפרישה קרובה, אם בכלל משירות המדינה". באשר לגובה הפנסיה נאמר במכתב: "...כל עוד לא נקבע מועד לפרישתו של [הנתבע] מן השירות, אין בידינו נתונים גולמיים עדכניים למועד פרישתו ולפיכך אין בידינו לערוך לגביו תחשיב ביחס לזכויותיו הפנסיוניות". ממילא, אין מקום להתייחס אלא לנתונים העכשוויים, כאמור. 23. הלכה היא, שהחובה לשאת בצרכים ההכרחיים של קטינים עד גיל חמש עשרה מוטלת על האב, ועליו בלבד. מעבר לצרכים אלה מתחלקת החובה בין האב לאם לפי יחס הכנסותיהם הפנויות (ר' ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד ל"ו (3) 449). צרכים הכרחיים הוגדרו בפסיקה כ"דברים בסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש..." (ע"א 591/81 הנ"ל). התובעת פרטה בתצהיר את הוצאותיה בגין הקטינה ואף צרפה קבלות ומסמכים להוכחה. לפי המפורט בתצהיר צרכיה של הקטינה מסתכמים בסך של 2,859 ש"ח לחודש. לטענת הנתבע הסכומים שפורטו ע"י התובעת הינם מופרזים, מה גם שמאחר שהכנסתו של הנתבע אינה גבוהה במידה ניכרת מהכנסות האם, יש לחייב בכל סכום שמעבר לצרכיה ההכרחיים של הקטינה את שני ההורים. יש לקבוע כי במקרה דנן משכורתה של האשה מספיקה הן לכיסוי צרכיה והן להשתתפות חלקית בצרכים הלא הכרחיים של הקטינה. לפיכך, בהתחשב בגובה משכורתה וביחס שבין הכנסות בני הזוג אני פוסקת מזונותיה של הקטינה, כדלקמן: א. כל עוד מתגוררים בני הזוג ביחד ישלם הנתבע מזונות הקטינה בסך של 2,000 ש"ח לחודש וכן ישלם מחצית הוצאות הבית, על פי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 06/07/98. ב. לכשיפורק השיתוף יוסף לסכום המזונות סך של 500 ש"ח, חלקה של הקטינה בהוצאות הבית. מהחומר שהוגש ע"י התביעה עולה כי סה"כ הוצאות החזקת הבית השוטפות (כולל חשמל, מים, טלפון, ארנונה וועד הבית) מגיע לכ1,570- ש"ח לחודש. ג. בנוסף ישא הנתבע במחצית ההוצאות החריגות של הקטינה (כגון הוצאות רפואיות שאינן מכוסות ע"י קופ"ח, הוצאות ריפוי שיניים, פסיכולוג, משקפים, שיעורים פרטיים, קייטנות, טיולים, חגגית בר מצוה/בת מצוה וכיו"ב) וזאת בתוך 30 מיום מיום שיתבקש לכך, בכפוף להמצאת קבלות. ד. בהגיע הקטינה לגיל 18 או לשירות צבאי (המאוחר מבין השנים) יפחת סכום המזונות ל1/3- עד הגיעה לגיל 21 או עד לתום השירות הצבאי (המאוחר מבין השנים). ה. סכום המזונות יהיה צמוד למדד הידוע היום ויתעדכן אחת לשלושה חודשים, ללא חיוב למפרע. ו. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. ז. קצבת הילדים שמשלם המל"ל תשולם לידי התובעת מס' 1 בנוסף לדמי המזונות דלעיל. 24. הנתבע ישלם הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, צמוד למדד ונושא ריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. מחצית דירהמקרקעין