פסק דין מבוא: 1. ביום 1.8.95 נפטרה המנוחה ילידת שנת 1922 (בת 73 הייתה במותה). לפנינו בקשה לקיום צוואתה האחרונה, מיום 26.4.95 (ת1/), ושתי התנגדויות. למנוחה היו בחייה שלושה ילדים: (א) בנה הבכור שנפטר בשנת 72', בהיותו בגיל 27. כשלושה שבועות לאחר פטירתו נולדה בתו, היא המתנגדת מס' 1 (להלן: "המתנגדת, מבקש קיום הצוואה , קרוי על-שמו; (ב) בתה ז"ל, אמו של המבקש הנ"ל, אשר העידה במהלך משפט זה ובישיבה האחרונה דיווחו באי-כוח הצדדים על פטירתה; (ג) הינו המתנגד מס' 2 (להלן: "המתנגד"). 2. בצוואתה האמורה, שנעשתה בפני עדים כשלושה חודשים לפני פטירתה, בעודה מאושפזת בבית-החולים ערב ביצוע צנתור, שהוביל לניתוח מעקפים בלב, הורתה המנוחה את דירתה, לנכדה, מבקש הביצוע. יתרת רכושה והונה הורתה לחלק בין שני ילדיה בחלקים שווים. בכתב יד הוסף בצוואה , כי "כל הזכויות בדירה בנתניה לבני". תוספת זו נעדרת אספקט אופרטיבי, משדירה זו הוענקה לו עוד בחייה (נ6/2), על-כן בעת כתיבת הצוואה לא נמנתה כלל על נכסיה. עוד הורתה 10.- ש"ח לכל יורש חוקי שימצא "אי פעם". קודם לכן ערכה המנוחה שתי צוואות: האחת, מיום 14.8.80 (ת3/), חודשים ספורים לאחר התאלמנותה, שבה הורתה לחלק את כל רכושה בין שני בחלקים שווים; השנייה, מיום 5.12.90 (ת2/), בה הורתה את הנכס הנ"ל לבנה, את תכשיטיה ותכולת דירתה לבתה ואת כל יתר רכושה לשני ילדיה האמורים, בחלקים שווים. הנה-כי-כן, באופן קבוע ומתמשך, על פני שנים ארוכות, נמנעה מלכלול בצוואותיה את המתנגדת, הנצר היחידי לבנה הבכור. יוטעם, כי בכל אחת מהצוואות המאוחרות כלולה הוראה בדבר ביטול קודמותיה (סעיף 1 בת1/ ובת2/). הבקשה לקיום הצוואה וההתנגדיות: 3. ביום 15.8.95 הגיש הזוכה במנה על-פי הצוואה , היא הדירה, את הבקשה לביצוע בתיק עזבונות זה. הבקשה נתמכה בתצהירים של עו"ד, הפרקליט שטיפל בעריכת הצוואה ושימש אחד העדים לחתימת המנוחה ושל הגב' אשר הכירה את המנוחה מעבודה משותפת במספרה. 4. ההתנגדות הראשונה: נכדתה של המנוחה, הגישה בהמ' 23202/95 את התנגדותה לצו הקיום. טענותיה הן, שהצוואה לא נעשתה ולא נחתמה בגמירות דעת וברצון חופשי, זאת מחמת השפעה בלתי הוגנת עליה מצד הנהנים, תוך ניצול מצוקתה וחולשתה בעת חוליה. עוד הינה טוענת, כי הנהנים הנ"ל נטלו חלק בעריכת הצוואה . בתצהירה היא מגוללת את רקעה בזיקה למשפחה, את קשריה הטובים עם המנוחה, לאורך כל השנים, ואת המחיצה שניסו שני האחים להקים בינה לבין סבתה, בעיקר באחרית ימי המנוחה. את הטענה לכך, שתוכן הצוואה אינו משקף את רצון המנוחה, מסבירה המתנגדת, בין היתר, בדברים אלה (מתוך סעיף 19 לתצהירה): "סבתי היתה אשה עצמאית, מפוכחת והגונה. מהכרותי אותה ואת המרקם המשפחתי הכולל ואת מיקומי שלי בתוך מרקם זה, הנני סמוכה ובטוחה כי לא היה מעולם בדעתה של סבתי לקפח אותי בצוואתה. אין לי שמץ של ספק כי היה ברצונה להעניק לי חלק מעזבונה, מחמת היותי בתו היחידה של בנה המנוח. הצוואה הינה על פניה צוואה מאולצת שאין לה דבר עם רצונה החופשי של סבתי". 5. ההתנגדות השנייה: הבן . (.) הגיש בהמ' 23637/95 את התנגדותו לצו הקיום. הלה מפנה בטענותיו אצבע מאשימה כלפי אחותו, באשר לדבריו: "הצוואה נחתמה ע"י המנוחה בלחצה של אם היורש גב' . . (ז"ל) ..." (סעיף 3 להתנגדות). בלבוש המשפטי טענותיו הן להשפעה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצבה הרפואי הרופף של המנוחה בעת עשיית הצוואה והעובדה שהייתה תחת השפעה של תרופות. הלה מתמקד בהוראות הצוואה הקודמת (ת2/) ובהעדר כל טעמים רציונליים לשינויה, אלמלא ההשפעות החיצוניות הפסולות. בתצהיר התומך בהתנגדות הינו מפרט את העובדה, שהזוכה במנת הדירה הינו נכד אחד מתוך שמונת נכדי המנוחה והוא, כשלעצמו, לא היה דווקא מבין האהודים עליה ביותר. לדבריו, היה ניסיון מצד אחותו . לשכנע את המנוחה להעביר עוד בחיים את הדירה לבנה הנ"ל, אולם זו סירבה לכך בכל תוקף, עד שלא עמדה בפרץ וחתמה על הצוואה , שאינה מבטאת את רצונה האמיתי. בכל טענותיו אין בנמצא סימן וזכר לקיומה של הנכדה ליאונורה, ובנסותו לתקוף את הצוואה נושא הבקשה לביצוע, מפרט בסעיף 12 לתצהירו: "בשנת 1990 עשתה המנוחה צוואה סבירה והגונה בה הורישה את נכסיה לשני ילדיה בלבד: לאחותי ולי". הנצר לאחיו, הבן השלישי, לא הובא כלל בחשבון מתחם הסביר וההגון, בזיקה לירושת המנוחה. מסכת שמיעת הראיות: 6. קרוב לעשרים(!) עדים הוזמנו להעיד במשפט זה, שפתח צוהר לשסעים ולהתחשבנויות שונות במשפחה האמורה, בנוגע לרכוש, ומנגד לכך למערכת יחסים תקינה והדוקה, בין המנוחה לשני ילדיה ובני משפחותיהם. הראיות כולן נשמעו בפני כב' השופט א' רובינשטיין, שבסיומן הורה לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. לאחר מכן פרש באופן בלתי צפוי מכס השיפוט. בנסיבות אלו הועברה המחלוקת להתברר בפני. בישיבה מיום 4.6.97 התבקשו הצדדים להשמיע את טענותיהם, לעניין תקנה 177 לתקנות סדר הדין אזרחי, תשמ"ד1984-, שלפיה: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". ברי, כי בתוקף הנסיבות ובזמן שנקצב לסיכומים, שהגשתם טרם הושלמה בעת הישיבה האמורה, נבצר מהשופט רובינשטיין ליתן את פסק הדין, תוך שלושת החודשים הנקובים בסעיף 15(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. יוטעם, כי פורמלית אין כל מניעה לכך שהמשך הדיון בפני המותב האחר יהיה במתן פסק-הדין בלבד (ע"א 387/84 יוסף אברהם נ' היוזם בע"מ פ"ד כט(1) 353). במהלך הטיעון הנ"ל הודיע עו"ד פוזנר על פטירת גב' . ., על-כן ממילא תמנע האפשרות לשמוע את כל העדים. באי-כוח המתנגדים טענו מצידם, כי יש צורך לשמוע את הראיות מחדש, מכיוון שעסקינן בנושאי מהימנות ובאלה אין כ"עיניים הרואות והאוזניים השומעות". זוהי עמדתם חרף כמות העדים הרבה והיקף דיונים הבלתי מבוטל שהתקיים. באותה ישיבה הוחלט, כי באי-כוח המתנגדת יגישו את סיכומיהם בכתב, שטרם הוגשו עד לאותו המועד, ולאחר מכן יוחלט אם יש צורך בשמיעה חלקית חוזרת של העדויות. עתה, לאחר עיון במלוא מסכת הראיות וסיכומי טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, שאין כל צורך לשמוע מחדש איזו עדות מהעדויות שנשמעו, וניתן לפסוק בעניין על-פי מלוא הראיות שנגבו בפני המותב הקודם, כמות שהן. פסק-דין זה ניתן אפוא על יסוד מכלול החומר הנ"ל. 7. לאור האמור נעבור עתה לבחון את הטענות השונות. בתחילה נפרוש את היריעה המשפטית החלה בענייננו, ולאחר מכן את יישום העובדות עליה. תוקף צוואה - הפן המשפטי: 8. הטענות המרכזיות של שני המתנגדים נסובות על ההשפעה הבלתי הוגנת כלפי המנוחה. המתנגדת טוענת כך כלפי שני דודיה, המתנגד וגב' . ז"ל, ואילו המתנגד טוען זאת רק כלפי אחותו הנ"ל. הנחת המוצא הינה, שצוואה אשר לפי חזותה וחיצוניותה נראית שלמה ותקינה, מבטאת את רצונו של המצווה (ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא פ"ד לט(4) 639, 643 מול ד'-ה'). לכן, כאשר נפלו בה פגמים צורניים עובר הנטל אל המבקש, להוכיח את אמיתותה ותקפותה (ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף פ"ד מו(3) 184, 187 מול ז'). אין מחלוקת של ממש לכך, שבענייננו לא נפלו פגמים כלשהם בתקינות הצוואה (תאריך, חתימה, עדים, הצהרת המצווה בפני העדים וכיוצאות באלו דרישות צורניות), לפיכך מניחים שהיא משקפת את רצון המנוחה. המתנגד, החולק על-כך, צריך להראות שחרף חזותה התקינה נפל בה פגם בלתי נראה כלפי חוץ, המצדיק את ביטולה. בנושאים אלה דנים, בין היתר, סעיפים 30(א) ו35- לחוק הירושה , תשכ"ה1965-. בסעיף 30(א) נקבע כדלקמן: "הוראת-צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". ואילו בסעיף 35 נקבע: "הוראת-צוואה , פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה". ענייננו בשלב זה הינו בסעיף הראשון, המונה סוגים שונים של גורמים אשר בידיהם לשבש את רצונו ושיקול דעתו של המצווה. כל אימת, שהצוואה אינה פרי הרצון החופשי של המצווה ואינה משקפת את מלוא כוונתו, לא יינתן לה תוקף. על-כך עמד כב' השופט חשין, בדעת המיעוט בעניין היועץ המשפטי נ' מרום (ע"א 5185/93 פ"ד מט(1) 318, 330 מול ב'): "ואמנם, הנחת-תשתית היא לענייננו, כי בהתקיים אחת מאותן רעות הנזכרות בסעיף 30(א) לחוק הירושה , לא את רצונו-שלו עושה המצווה אלא את רצונו של אחר. הוא, המצווה, אינו אלא כחרט בידי זולתו, ופשוט הוא שלא את רצון הזולת נכבד בחלוקת רכושו של המנוח" (כמדומה שדעה זו משקפת את דעת הכול, ואין היא מבטאת רק את דעת היחיד של אומרה, כפי שבאה לידי ביטוי באותו העניין). 9. לחצים על אדם, דוגמת כפייה, אילוץ או השפעה בלתי הוגנת יכולים להופיע בהקשרים משפטיים שונים. תדירות הם נבחנים במסגרת דיני החוזים. יש מקרים אשר בהם זכאי המתקשר לבטל את החוזה, במלואו או בחלקו, בהיותו נפסד (סעיפים 17 ו18- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). יש שנאמר, כי באותן נסיבות לא גובשה כלל התקשרות, בהעדר רצון (רצייה) של הצד עליו היא נכפתה. כך, למשל, עת מוליכים בכוח את ידו של פלוני לחתימה (ראו, למשל, בע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד פ"ד מד(1) 75, 83 מול א'; מ' דויטש "החוזה הכפוי והחופש מהתקשרות בחוזה" עיוני משפט טז (תשנ"א) 35. המחבר מציע לבסס את ההשתחררות על אדני תורת הרצייה). בתווך מצויים מקרים אחרים, שבהם יהיה המתקשר זכאי להשבה, אם קבלת הדבר בידי משנהו הייתה שלא כדין או אם התעשרותו היא בלתי צודקת (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט תשמ"ב, 564 ואילך). ברבות השנים, משהלחץ והאילוץ הופיעו גם שלא באופן פיזי, הוכר בפסיקה גם "לחץ כלכלי" כלחץ המקנה תרופות לנפגע (למשל: ע"א 8/88 רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ פ"ד מג(4) 95; ע"א 126/89 בלס, מפרק קופל טורס בע"מ נ' מלונות דן בע"מ פ"ד מו(3) 441, 456 מול ו'; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ פ"ד מח(5) 705, 721-718). הרציונל בגיבושן של הלכות אלו חל ביתר שאת על צוואות, בהיותן עשייה חד צדדית המזכה צד אחר, מבלי לחייבו בדבר ולנוכח הפיתוי הגדול במאטריה זו, בעיקר כלפי קשישים וחסרי ישע למניהם. המטרה הראשונה והיחידה היא לכבד את רצון המת, מה שאין כן כלל וכלל לגבי רצונם של אחרים, שבאופן פסול השפיעו על הוראותיו האחרונות. ואכן, להב. מהנפסדות החלה בנוגע לפגמים בכריתת חוזה, מורנו סעיף 30 הנ"ל לחוק הירושה על בטלות מוחלטת של הצוואה הפגומה (או חלקה, אם הפגם מתייחס למקצתה), אף אם ניתן בנסיבות מסוימות להחיות את תוקף הצוואה , חרף הפגם, כאשר פגה השפעת הרעה ולמרות זאת נמנע המצווה מלשנות, תוך פרק זמן של שנה אחת, את הוראותיה (סעיף 31 לחוק). השפעה בלתי הוגנת: 10. המתנגדים אינם טוענים לדרגים החמורים יותר של ההשפעה על הזולת: אונס, איום תחבולה או תרמית, כי אם עומדים על החלופה של ההשפעה הבלתי הוגנת. חלופה זו, המרוככת יותר, הינה גם הקשה לתיחום, שהרי השפעה על המצווה, כשלעצמה, אינה פסולה. אין צריך לומר שכמעט אין לך בן-אדם, שאחרים סובבים אותו ואינם משפיעים עליו בצורה כלשהי, לכיוון זה או אחר. אדם בגיל מבוגר, שפלוני מסייע בידו בפעולות שונות, מושפע מהתנהגות המסייע וכהכרת תודה והערכה יכול לצוות לו את רכושו, כולו או מקצתו. בכך אין כל פסול. הוא הדין בילדים של הורה מבוגר הדואגים לו ימים כלילות, לעומת אחיהם הזונחים אותו או מתעלמים ממנו. העדפת הראשונים בחלוקת הירושה , היא כשלעצמה, מעידה אומנם על השפעה, פועל יוצא מהתנהגותם, ברם אין בה, בהכרח, השפעה בלתי הוגנת (ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פ"ד מ"ז(4) 785, 794 מול ג'-ו'). נקוד אפוא על חוסר ההגינות שבהשפעה ולא על עצם קיומה (ש' שילה פירוש לחוק הירושה , תשכ"ה1965-, כרך א (תשנ"ב) 270-269). השאלה אם-כן אינה, האם המצווה היה נתון להשפעה עובר לעריכת הצוואה או לשינוי קודמתה, אלא האם תוצאת עריכת הצוואה הספציפית נבעה מהשפעה בלתי הוגנת. לאמור - אמצעים פסולים ובלתי לגיטימיים. נקודת המשען כאן הינה "חוסר הלגיטימיות", הדופי הנעוץ בגורם המניע. כל אימת שהאמצעים הם דוגמת אלה, יהא המעונין בדבר זכאי לבקש את ביטול הוראותיה, בלבד שהם הוכחו כדבעי והובילו למסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת, שכן בחשש בלבד לא סגי (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין פ"ד מו(1) 48, 50-49). מטעמים דלעיל, אין להניח השפעה בלתי הוגנת אך משום העובדה, שהמצווה סטה מסדרי הירושה על-פי דין והעדיף קרוב משפחה אחד על פני משנהו, או אפילו אם העדיף אדם זר לחלוטין, על פני קרוב המשפחה מדרגה כלשהי (ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(3) 101, 106 מול ז'; ע"א 1099/90 שרוני הנ"ל, שם). מטבע הדברים, קו הגבול בין השפעה מותרת לבין השפעה בלתי הוגנת, אינו תמיד חד משמעי וברור ובסוגיה זו מעורבות לנו יחדיו שאלות של עובדה וערכים (ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"ט(5) 373, 380 מול ב'). לפיכך, אין תימה שבדרך כלל תהיה על העליונה ידו של מי שנטל ההוכחה אינו מוטל על שכמו, באשר על משנהו להוכיח את טענותיו. ברבות השנים הפך נושא הנטל לעיקר בסוגיות אלו ומירב הטענות מתנקזות אליו (ראו לאחרונה בשלושה פסקי דין מפי כב' השופטת ביניש: ע"א 5640/92 אלוני הנ"ל; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3) 338; ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן פ"ד נ(3) 384). בנסיבות אלו נייחד להלן את הדיון בנושא נטל ההוכחה. נטל ההוכחה: 11. כאמור לעיל, באין פגם צורני בולט לעין בצוואה , חל על המתנגד הנטל להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת, נטל הוכחה שאינו קל כלל ועיקר (וראו גם את אשר נפסק בהקשר זה, בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם פ"ד מט(2) 441, 451 ואילך). הטוען-המתנגד צריך לשכנע אפוא לגבי עובדות, שברוב המקרים כלל לא היה נוכח בעת התרחשותם. הניסיון מלמד, כי במרבית המקרים הנוכחים בסביבת המצווה, סמוך למועד פטירתו, הם דווקא הנהנים או קרוביהם. עליו אם-כן לשכנע בהשפעה בלתי הוגנת, תוך הנחת תשתית לאי ההגינות, אגב גישוש באפילה לגבי ההיבטים העובדתיים. גם לגופם של דברים עליו להוכיח רצון חופשי של אדם, אשר הלך לבית עולמו ואינו יכול עוד לבוא לאשר או להזים את הדברים, להעיד או להיחקר. זהו קושי כפול ומכופל בהשוואה לצורך להוכיח את צפונות לבו של אדם בענפי משפט אחרים (למשל: הוכחת היסוד הנפשי במשפטים פלילים. ראו בע"פ 355/88 לוי נ' מ"י פ"ד מג(3) 221, 234 מול ו'). כשם כן גם כאן, באין מנוס אחר מבוצעת הוכחה על-פי ראיות נסיבתיות, מהן מבקשים להסיק את המסקנה בדבר רצונו האמיתי של המצווה. עם זה, יש ובידי המתנגד להעביר את נטל ההוכחה אל מבקש הקיום, באותן "נסיבות מסוימות המעוררות ספק באמיתות הצוואה או ברצונו החופשי של המצווה" (ע"א 5640/92 אלוני הנ"ל, פ"ד מ"ט(5) 381 מול ו'-ז' וההפניה שם לעמ' 272-271 בספרו הנ"ל של פרופ' שילה). נסיבות אלו, בנוסף לחוסר תקינות הצוואה , הן יחסי אמון מיוחדים בין המצווה לנהנה או קיומם של יחסי תלות מקיפים ויסודיים. עניין אחרון זה הינו תולדת הפסיקה בע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר (פ"ד לא(1) 372, 378 מול ו'). שם נקבע: "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה". (הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג') השאלה העובדתית המתעוררת בנסיבות אלו, לקיומם של יחסי תלות יסודית ומקיפה, נבחנה בפסקי דין לרוב. ועדיין קשה ההבחנה "בין קיומו של רצון טבעי וכן של אדם המצווה את רכושו כשהוא מבקש לגמול למי שסעד אותו בחוליו או בזקנתו, לבין מצב שבו המצווה פועל בהשפעת מיטיבו באופן שאין הוא עוד אדון לרצונו, אלא מבטלו מפני מי שבכורח הנסיבות הוא הפך להיות תלוי בו" (כפי שבוארו הדברים בפסק הדין ע"א 2500/93 שטיינר הנ"ל, פ"ד נ(3) בעמ' 342 מול ה'-ו, ובהמשך שם בעמ' 343). זהו גם גדר המחלוקת כאן, בדבר הטענות לשפעה על המנוחה, במצב של תלות ואין אונים. על רקע המצב המשפטי האמור נעבור לבחון את היריעה העובדתית שבענייננו. המסכת העובדתית: 12. טענות לרוב העלו הצדדים, שלחלקן אין כל צורך ותכליתן אינה אלא להוסיף ולהאדיר את הקרע. כך, למשל, מי מהם דאג יותר למנוחה במשך חייה, מי קיבל בחייו יותר או פחות מרכושה ומרכוש בעלה, האם המנוחה אהבה את נכדתה ליאונורה (ששמה על שם בעלה ליאון) וכיצד התנהגה כשזו התקשרה אליה. אלה טוענים שביקשה להימנע מלשוחח עמה וזו משיבה, כי זכתה לאהבה רבה מסבתה, שהתגאתה בה ביותר. טענות מיותרות אלו ודומיהן אינן צריכות בעיקרן להכרעה בפלוגתאות שלפנינו ולפיכך נתייחס אל מקצתן בלבד, רק עת ההקשר יצריך לעשות כן, לגבי המסקנות הנסיבתיות הנטענות. 13. המנוחה הייתה במשך כל ימי חייה, זולת בימיה האחרונים ממש, עצמאית בפעולותיה, אשה תוססת ומיושבת. שנים רבות עבדה במספרה שהייתה שייכת לה ולבעלה, ואשר בה עבדה גם בתה ., מגיל צעיר ביותר. במהלך השנים החל גם הנכד, יעקב ., מבקש ביצוע הצוואה , לעבוד יחדיו במספרה, כאשר תקופה ארוכה, בת שנים אחדות, התגורר בביתה של המנוחה, יחד עמה. במשך השנים צברו המנוחה ובעלה, שנפטר כאמור בשנת 1980, לא מעט נכסים וממון. חלקם חילקו לילדיהם עוד בחייהם. במסגרת זו קיבל הבן . . חנות או שתים (על-כך נסובה בין הצדדים מחלוקת שאינה לענייננו). החנות שכנה באזור שלאחר מכן נבנתה בו קריית העירייה ועל-כן שולמו לבעלי הנכסים פיצויים גבוהים. הבן . . קיבל בפועל את הפיצויים, סכום השווה בשקלים חדשים למאות אלפי דולרים. בנוסף לכך קיבל את הנכס בנתניה (נ6/2), נכס שלטענתו ממילא נרכש מכספו. גם הבת . קיבלה נכסים ובכללם את הזכויות במספרה ודירה נוספת אחת לפחות, שגם לטענתה נרכשה מכספה. שונה בתכלית היה מצבה של הנכדה ליאונורה מונטיליו, המתנגדת, באשר בשנים הראשונות לאחר פטירת אביה יעקב ז"ל חל ניתוק קשר מוחלט בין אמה האלמנה לבין המשפחה, ניתוק שתחילתו במסכת משפטים שננקטו על-ידי הצדדים ואשר לבסוף הסתיימו בהסדר של פשרה, אשר בו קיבלה האלמנה סכום כסף מספיק, שיהיה בו להוות את הבסיס לרכישת דירה על שם הנכדה, כפי שארע לבסוף למעשה (עמ' 83 לפרטי-כל; וראו גם את המוצג נ4/1). בנסיבות אלו נוצרו משקעים רבים עם האלמנה, אמה של המתנגדת, וחל ניתוק הקשר במשך שנים אחדות, עד לבת המצווה של הנכדה, בסמוך לשנת 84'. המנוחה מצידה ראתה בתשלום האמור, במסגרת הסדר הפשרה, פיצוי הולם לחלק המיועד לנצר בנה הבכור יעקב, בשים לב למסכת המשפחתית המעורערת שנוצרה בעקבות ההליכים המשפטיים. אומנם במשך השנים חלה התרככות וקרבה מסוימת בין המתנגדת לינאונורה לבין המנוחה, אולם המרחק עשה בכל זאת את שלו, באשר הנכדה ואמה התגוררו בעיר אחרת וחלק מהזמן, כשנה וחצי, שהו בחו"ל. בעוד שהמתנגדת בקשה להצביע על יחסי קרבה הדוקים עם סבתה, חפצו האחרים להראות שלא כך היו פני הדברים לאשורם. כאמור לעיל אין לנו כל צורך להיכנס לפלוגתה האמורה, שכן בסופם של דברים לא בטיבם של אלה יוכרע ענייננו. לנושא זה די אם נציין, כי ממכלול הראיות ניתן להסיק, שאף בתקופות הטובות יותר לא היה הקשר בין השתים יותר מאשר רופף. כמחצית השנה לפני הפטירה לא עלה בידי הנכדה לבוא ולבקר את סבתה (עמ' 113). גם אם נניח, כגירסתה, שנמנעו מלדווח לה על המצב הרפואי לאמתו של המנוחה, עדיין אין המדובר באינטנסיביות ביקורים ומפגשים רגילים (שלא בקשר למצב גופני-רפואי לקוי), באופן היכול להצביע על מערכת יחסים שמעבר לאמור. מנגד לכך, אין למעשה מחלוקת על-כך ששני דודיה, . ו. ., היו בקשרים הדוקים ביותר עם המנוחה, קשרים יום-יומיים רצופים, על-כן אין תימה, שהמנוחה ראתה בשניהם את יורשיה. לפיכך בצוואה משנת 80 (ת3/) קבעה אותם בלבד כזכאים בחלקים שווים. יוטעם לעניין זה, כי הנכדה ליאונורה הסכימה בעדותה שהוראה זו הייתה סבירה לעיתה, שכן אז חל ניתוק קשר מוחלט בין שתי המשפחות. ואולם, השאלה הראשונה והעיקרית הניצבת לפנינו אינה מתמקדת בכך, כי אם נוגעת למצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה . על רקע נסיבות אלו נפנה להלן לבחון את שאלת תלות המנוחה במי מילדיה ובהמשך את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, אולם קודם לכן מן הראוי יהא לבדוק את נסיבות עריכת הצוואה ומצבה של המנוחה באותו הזמן. על-כך נתעכב קמעה עתה. עריכת הצוואה : 14. בעת עריכת הצוואה (ת1/), שהתה כאמור המנוחה בבית חולים, ערב בדיקת צנתור. מצבה אז לא היה תשוש ותפיסתה לא הייתה לקויה. רק לאחר מכן חלה החמרה מסוימת במצבה בעקבות ניתוח המעקפים, שאף ממנו החלימה ושוחררה מבית החולים. דא-עקא, שזמן קצר לאחר מכן נפטרה ממחלת הסרטן, ללא כל קשר לפגימות הקרדיולוגיות. בנוגע לעריכת הצוואה וחתימתה העידו בבית המשפט עו"ד הומינר, הפרקליט שהוזמן להכין את הצוואה ושהיה בעצמו אחד העדים, ומר משי זהב, עד שנזדמן באקראי למקום. הפנייה מלכתחילה אל עו"ד הומינר נעשתה באמצעות הבת ., אולם לפי עדותו שוחח הלה טלפונית ישירות עם המנוחה, שביטאה בפניו את רצונה (לסוגיית נטילת החלק בעריכת הצוואה נבוא להלן, בהמשך הדברים). כך היה גם בבית החולים, כאשר המנוחה נראתה במצב סביר, יכלה לשבת במיטתה ואף הייתה ערנית מספיק, כדי להסב את תשומת הלב לנושא הדירה בנתניה, עניין שהוסף לצוואה בכתב יד, תוך שהיא מבטאת בכך את רצונה להבהיר ולהדגיש, כי אין ולא היה בכוונתה לקפח את בנה . . (מכיוון שדירה זו הוקנתה לו עוד בחיים). על כך עמד גם מר משי זהב, עד בלתי תלוי, שהבהיר את התרשמותו מדעה צלולה ובהירה של המנוחה, ללא כל הסתייגות (עמ' 94-91). 15. אכן, קיימת אפשרות לפיה הבת . ז"ל השפיעה על המנוחה, בכך שטענה בפניה לחלוקה בלתי צודקת של רכוש ההורים, לאור הממון הרב ש. זכה בו מהחנות, ונוכח מצבה הרפואי הרופף (היא לקתה כבר אז במחלת הסרטן), אולם ממסכת הראיות עולה בבירור למדי, כי הדבר שיקף גם את רצונה של המנוחה, במסכת האיזונים כפי שמצאה לבטא לבסוף ושבגינה ראתה לשנות מהוראות הצוואה שנעשתה בשנת 90' (ת2/). אגב, גם בצוואה קודמת זו נועד רכוש מסוים לבת . בלבד (תכולת הדירה ותכשיטים), להב. מן הדירה בנתניה, שהוקצתה לבן . .. מעדויות שני העדים לצוואה עולה, כי לפחות בפניהם ביטאה המנוחה באופן עצמאי את רצונה, ללא כל רמז לפגיעה בשיקול דעתה ובמילוי אחר רצון שאינו שלה. אמת נכון הדבר, בדרך-כלל טוב יעשה עורך-דין המכין צוואה לאדם המאושפז בבית-חולים, אם עובר לחתימת המצווה יקבל אישור רפואי המעיד על מצבו (באנלוגיה מההוראה החלה על נוטריון בנסיבות דומות, כמפורט בסעיף 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז1977-), אולם באין חובה מוחלטת לכך, יש לבחון כל עניין ועניין לגופו, כאשר בענייננו אין עולה חשש לפגימה רפואית העלולה לשבש את שיקול הדעת וכזאת אף לא עלה מעדות ד"ר שולמית שניר, הרופאה המטפלת בקופת-חולים, שהעידה מטעם המתנגד. מדברי הרופאה הנ"ל עולה, כי לאחר הניתוח סבלה המנוחה מכאבים, עייפות וחולשה, אולם מצבה הנפשי היה תקין (עמ' 28. וראו גם בעדות המתנגד, עמ' 151). טוב הרבה יותר היה מצבה עובר לניתוח (השוו נא גם עם הנאמר בעדות גב' דורית ., שהעידה מטעם המתנגד, עמ' 161) והרי הצוואה נחתמה אף לפני בדיקת הצנתור. המנוחה, כך לדברי הרופאה, הייתה תמיד "מובנת ובסדר", על-כן ניתן להניח שבדומה היה מצבה גם בעת עריכת הצוואה . מכל מקום, לא הוצגו כל ראיות לסתור ולא הובאה עדות כלשהי של רופא מומחה או של מי מהרופאים המטפלים, מבית-החולים שבו אושפזה המנוחה, להעיד על מצב שונה באותה התקופה או על השפעה מיוחדת של תרופות מסוימות שלהן נזקקה, אם בכלל. בטענה כללית וגורפת בדבר נטילת תרופות או לתשישות בשל חולי - אין די. 16. טענת המתנגד הינה, כי במשך תקופה ארוכה ביקשה הבת . מהמנוחה לשנות מהוראות הצוואה הקודמת, שלטענתו שמרה על שוויוניות, ואף דרשה ממנה להעביר את הדירה שברחוב רחל אמנו עוד בימי חייה, זו הדירה שהוקצתה לבסוף בצוואה לבנה, מבקש הביצוע. לפי דבריו עמדה המנוחה בפרץ, עד שתש כוחה בשל חוליה, כי אז נענתה להפצרות וערכה את הצוואה בעודה בבית-החולים. אכן, לא נדע לאשורן את הנסיבות לעריכת הצוואה במועד שנערכה ולא למותר יהא לציין שהעיתוי אינו מעיד על מי מנוחות. עורך הדין זומן בחופזה, כאשר המנוחה הייתה לאחר אירוע לב ומצבה הרפואי לא היה ברור. עם זאת, מטבע הדברים מתעוררים ומתחדדים אצל אדם מחשבותיו, להבעת רצונותיו, דווקא בעתות של חולי ומצוקה גופנית. אז גם ניתן משקל להשפעות השונות, הנימוקים והטענות ששוטחים בפניו המעונינים בדבר, אלא, שבכך כמפורט לעיל, אין די כל אימת שאין המדובר בהשפעות בלתי הוגנות. בסופם של דברים לא נראה, כי המתנגד שכנע בטענתו האמורה, גרסה שלא נמצאו לה תימוכין מספיקים, בה בשעה שנסיבות עריכת הצוואה מלמדות אחרת. עוד לא יהא בידנו לקבל את הטענה, לפיה המנוחה שינתה לפתע וכליל את טעמה והורישה את הכל לבנה של הבת ., בניגוד להוראותיה הקודמות, שכן בסופו של דבר הורתה על חלוקה שווה בין . לבין . ., בנוגע לכל רכושה, זולת הדירה שברחוב רחל אמנו. לא נדרש כאן לסוגיה האם המנוחה אהבה את יעקב . יותר מנכדיה האחרים, אולם בהחלט אפשר לציין, כי להב. מכל האחרים, גר הלה במחיצתה תקופה בלתי מבוטלת ועבד במספרה, מקום שהמנוחה הגיעה אליו דרך קבע. מפגשיה עמו, בשנים האחרונות לפני מועד פטירתה, היו אם-כן האינטנסיביים ביותר והלה נחשב גם בעיניה כמחליפו של בנה המנוח יעקב, שאותו אהבה אהבה עזה. העובדה שהיא בחרה דווקא בו ולא בכל יתר ילדי ., ממחישה את האפשרות, שברצונה היה להעניק את הדירה דווקא ליעקב ומטעמיה, הרציונליים או האמוציונליים, תוך שדירה זו מובאת על-ידה בהתחשבנות בין שני ילדיה. טעמים אלה היא אף בטאה במפורש בפני העדים, לרבות מר משי זהב, שכאמור אין ולא היה לו כל קשר וזיקה לעניין. 17. בנסיבות הללו, לא נמצא פגם בדרך עריכת הצוואה , כשלעצמה, שיש בו להעיד על מצוקה עקב תלות או על השפעה בלתי הוגנת. האם המדובר בתלות מקיפה ויסודית? 18. מן הראיות שהובאו על-ידי המתנגדים, לא ניתן להסיק את העובדה, שהמנוחה הייתה תלויה בבתה . ז"ל בתלות מקיפה ויסודית. היחסים ביניהן היו תמיד קרובים מאד, ממש כיחסיה עם . ., רעייתו רות ומשפחתו. דווקא מראיות המתנגד למדנו, כי בעת מצוקה - דוגמת אירוע שבו שברה את ידה - נסתייעה בו יותר מאשר ב.. בדברנו על תלות, אין המדובר בייחסי קרבה כשלעצמם, כי אם בהיזקקות משמעותית של המצווה אל האדם האחר. פרופ' שילה מדגים זאת בספרו הנ"ל: "אם, למשל, מדובר באדם זקן וחולה המטופל בלעדית על-ידי הזוכה על-פי הצוואה , בנסיבות מיוחדות אפשר יהיה לראות במצב כזה מצב של תלות וחזקת ההשפעה הבלתי הוגנת" (עמ' 272. הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג'). לאמור, אפילו טיפול בלעדי בקשיש חולני אינו מקים מניה וביה את חזקת התלות המקיפה והיסודית. נדרש להסיק מתלות זו חשש לשלילת הרצון החופשי של המצווה. כך, למשל, בעניין ע"א 2500/93 שטיינר הנ"ל (פ"ד נ(3) 338). שם הייתה המנוחה תלויה תלות פיזית במערערת "בעבודת הבית, בטיפול, ברחצה ובקיום צרכיה היום-יומיים ..." (341 מול ו'), חרף זאת לא הוחלה החזקה, שכן בית המשפט העמיד למבחן לא רק את התלות הפיזית, כי אם גם את זו הנפשית. הווי-אומר, האם התלות הפיזית הובילה גם לפגם בשיקול הדעת: "מהראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא, עולה בבירור תלותה הפיזית של המנוחה במערערת אשר סייעה לה בקיום צרכיה היום-יומיים. עם זאת, הובאו ראיות רבות המצביעות על עמדתה העצמאית של המנוחה בענייניה, על בקיאותה במתרחש סביבה וכן על גילויי רצונה ועמידתה על רצונה בפני הסובבים אותה. ממכלול הראיות אין ללמוד כי עולה לכאורה חשש כי המנוחה הייתה נטולת כל כוח רצון משלה בשל תלותה במערערת. יוצא, אפוא, כי המתנגדים לצוואה לא הקימו את החזקה הפוטרת אותם מלהוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת". (עמ' 344 מול ה') ולמטה מכך, בעמ' 347 מול ג'-ד': "הנה כי כן, חומר הראיות הצביע על יחסי תלות פיזיים של המנוחה בטפולה של המערערת ועל הקרבה שהייתה ביניהן. אך לא היה בראיות יסוד מספיק לקביעה כי על פניהם הצביעו היחסים על תלות מקיפה המקימה חזקה בדבר השפעתה של המערערת, תוך ניצול מעמדה על רצונה העצמאי של המנוחה עד כדי פגיעה בו ושלילתו". כמדומה שדברים אלה חלים מקל וחומר בענייננו. לא רק שיש ספק ניכר אם עסקינן בתלות, כל שכן מקיפה ויסודית, אלא גם לא נראה ממכלול הנסיבות, כי שיקול דעתה של המנוחה שובש בשל מצבה. יפים לעניין זה דבריה ההוגנים של גב' רות מונטיליו, רעיית המתנגד (עמ' 135): "ש. ... כשהסבתא הייתה חולה - היא חששה שעומדת למות? ת. אני חושבת שלא, היא הלכה לניתוח מעקפים, כדי להאריך את חייה. לוטי הייתה אישה פעלתנית ... שת. לא היה ניתן להכתיב את הצוואה , היא הייתה אישה חזקה והחלטית. שת. אני בקרתי את המנוחה כמעט כל יום בשעות הערב. ש. היית מגדירה אותה במצב לוקה בנפשה ובגופה? ת. אני לא חושבת". אכן, זהו כמדומה הרושם המתקבל ממכלול הראיות, לגבי מצבה של המנוחה. תלותה הפיזית בבני המשפחה - במעמד עריכת הצוואה או קודם לכך - הייתה, אם בכלל, שולית למדי וגם זאת לא תלות יחידה בבתה ., שהרי בנה . . ובני משפחתו דאגו לה לא פחות. 19. גם המתנגדת אינה טוענת למעשה לקיומה של תלות קונקרטית דווקא בבת .. טענותיה מתמקדות כלפי שני האחים, שככלות הכל גם הם יורשים נתח בלתי מבוטל מן העיזבון. דא-עקא, שבכך אין כדי לשנות מהעובדות בדבר יכולת התפקוד של המנוחה וצלילות דעתה בעת עריכת הצוואה . ודוק: בסעיף ח' לסיכומי טענותיה (בעמ' 18) מציינת באת-כוחה המלומדת, כי המתנגדת אינה מבססת טיעוניה על חוסר צלילות דעתה של המנוחה "ואין היא טוענת כי בעת עריכת הצוואה לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ". טענותיה מתמצות בנסיבות חיי המנוחה ובניצול הסיטואציה של ערב הניתוח, להשפיע עליה השפעה בלתי הוגנת. אומנם המתנגדת מבקשת להטיל דופי בשני דודיה, מבלי שתהיה לכך השפעה על סבתא, אולם הדברים הא בהא תליא, שהרי באין השפעה על המצווה, נעדרת ההתנהגות הפסולה של הנהנים כל נפקות. ואכן, גם בטענותיה לגופם של דברים, לגבי התלות הנטענת של המנוחה בשני ילדיה, אין כדי להעיד על תלות כה מקיפה ויסודית, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה. העובדה ששני ילדי המנוחה היו מאד קרובים אליה, לאורך כל השנים, אינה מלמדת על תלות, כי אם על התנהגות נאותה מצידם, שלאורך כל השנים ראתה היא לגמול להם על-כך תודה. 20. נובע מן האמור, שבנסיבות העניין לא עלה בידי המתנגדים להוכיח תלות המעבירה את נטל ההוכחה על מבקש הקיום. על-כן נותר הנטל על שכמם, להוכיח את קיומה של השפעה בלתי הוגנת. על-כך נעמוד להלן. הוכחת השפעה בלתי הוגנת: 21. כמבואר לעיל, ההוכחה של השפעה בלתי הוגנת נעשית, בדרך-כלל, על-פי ראיות נסיבתיות. כך גם כאן, המתנגדים טוענים למסקנה בלתי אפשרית, שבעטיה הם מבקשים להסיק השפעה בלתי הוגנת. המתנגד טוען, חוזר וטוען, שכל השנים עמדה אמו המנוחה באופן דקדקני על השוויון בינו לבין אחותו ., מכאן שלא ייתכן, כי דווקא ערב ביצוע הצינתור, מצאה לסטות מכלל עקרוני זה. המתנגדת טוענת, כי בנסיבות הקשרים שנוצרו בינה לבין סבתה ואמרות שונות שנאמרו לה, לא מתקבל על הדעת שתקפח אותה בירושתה ולא תותיר בידיה דבר, חרף היותה זכאית על-פי הדין לשליש מעיזבון המנוחה. 22. אמת, הראיות תומכות בכך שהמנוחה רצתה לשמור - במידת האפשר - על שוויוניות בין שני ילדיה: . ו. .. עוד אפשר לקבוע, כי בנושא זה באו לפניה הלנות מפי בתה ., על-כך שאחיה . קיבל בחיים הרבה מעבר לחלקה. המתנגד מצידו טוען שלא כך הם פני הדברים, אולם כמדומה שהמנוחה השתכנעה בדבר, מבלי שניתן להסיק מעצם השכנוע על השפעה בלתי הוגנת. אכן, על פני הדברים נראה, כי במהלך חיי המנוחה זכה הלה לנתח גדול יותר, אם מביאים בחשבון את הדירה בנתניה. כזכור טען שדירה זו נרכשה מכספו, אולם טענה זו לא לוותה בראיות מספיקות ומניחות את הדעת לאמתה. מכאן, שנקודת המוצא הינה, כי הדירה הייתה שייכת למנוחה, שאותה כזכור הורתה למתנגד בצוואה ת2/ משנת 90'. גם התמורה עבור החנות בכיכר העירייה שינתה ככל הנראה את המאזן שבין האחים (ראו בעדות עו"ד הומינר, לפיה המנוחה התבטאה בפניו, כי בנה קיבל הרבה בחיים: עמ' 14). אפילו אם נכון המתנגד בטענתו, כי אחותו ניצלה את מצבה הרפואי והמחלה בה לקתה, כדי לשכנע את אמה, עדיין אין בכך משום השפעה בלתי הוגנת, כל אימת שהמנוחה השתכנעה בצדקת הדברים לגופו של עניין. זהו הרושם שמתעורר כאן ומטעם זה לא ניתן להסיק מסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. אכן, הדעת נותנת כי אל המנוחה באו פניות מצד בתה, במגמה לתקן את המעוות לפי תפיסתה הסובייקטיבית, ברם כפי שהובהר לעיל, אין בהשפעה דוגמת זו כדי לשלול את רצונו של המצווה, אף עם השתכנע מדברי המשפיע. בנסיבות דידן ייתכן שהמנוחה הושפעה באמת מכך שחלקה של . הצטמצם לעומת חלקו של אחיה ולבסוף בוטא הדבר בצוואה . אכן, אפשר שפלוני היה מחליט אחרת ממנה ואלמוני אחרת מפלוני, אלא, שהמנוחה היא זו הצריכה להחליט על גורל רכושה וכך היא בחרה לעשות. טיב שיקול דעתה, כל עוד לא שובש, אינו לכאן. גם אם היה ממש כלשהו בטענות המתנגד, הרי מעת שהמנוחה שוחררה מבית-החולים היה מספיק זמן בידיה לשנות את הוראות הצוואה , אם נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת או תוך ניצול מצוקה, אלא, שהיא לא ראתה לשנות מהוראותיה. בין הצדדים (המבקש והמתנגד) נפלה מחלוקת האם ידע המתנגד על עשיית הצוואה לפני פטירת המנוחה. הראיות שהובאו תמכו אלה לכאן ואלה לכאן, על-כן לא ניתן לקבוע ממצא מוחלט בנושא זה, אולם בין אם כך ובין אם כך תומך הדבר בעתירה לקיום הצוואה . אם המתנגד לא ידע על הצוואה , פשיטא שלמרות שהמנוחה שוחררה מבית-החולים, וכל השפעה או תלות נטענת הוסרו, עדיין ראתה לעמוד על הוראות הצוואה מבלי לגלותם לבנה, למנוע מעצמה חשיפה ללחצים נגדיים. ואם ידע על הצוואה ונכונה גרסת העדים מטעם המבקש מר ., כי אז יוצא שחרף לחצי המתנגד על אמו, לשנות מהוראות הצוואה , עמדה היא על דעתה וסירבה לעשות כן. הנה-כי-כן, אין בעובדה זו לתמוך בטענותיו. 23. אשר למתנגדת: זו אינה מוזכרת באיזו צוואה מצוואות המנוחה. אומנם היא מסכימה לכך שבצוואה הראשונה משנת 80' (ת3/), לא היה מקום להזכירה, שכן אז היו היחסים המשפחתיים מנותקים (הסכמה, שאמה בעדותה אינה תומכת בה), אולם לדעתה לאחר מכן לא נראית סיבה מתקבלת על הדעת לאי הכללתה כיורשת. בנושא זה נפרש במסכת העדויות צוהר למסכת היחסים המורכבת שבין המנוחה לבין אמה של המתנגדת ונגזר מכך גם עם המתנגדת עצמה. אף אם ברבות השנים חלה קרבה בין המתנגדת לבין סבתה, עדיין אין בכך כדי להסיק, שהיא ראתה בה כיורשת, מעבר לאשר נתקבל על-ידי אמה, האלמנה, במסגרת הסדר הפשרה, שעמד על שווי מחצית מהדירה ברחוב רחל אמנו (עמ' 173-172). הן המתנגד והן אחותו ., העידו על פניותיהם למנוחה להימנע מלקפח את המתנגדת, הנכדה ליאונורה, אולם לדבריהם היה קשה לה להתגבר על העכבות שנוצרו בעטיו של הסכסוך, לאחר פטירת הבן יעקב. בעת הגשת ההתנגדות לא ידעה המתנגדת על הצוואות הקודמות וכמדומה שלא ניתן להתעלם מכך, כי לאורך כל השנים המנוחה נמנעה מלכלול את שמה באיזו מהצוואות. בנוסף למפורט בתצהירה, פרטה המתנגדת, בעמ' 113 לפרטי-כל, את טעמי התנגדותה. בין יתר טענותיה היא מדגישה את צורת ניסוח הצוואה , הכוללת ביטויים וטקסים דתיים חרדיים אדוקים, כאשר המנוחה לא נמנתה כלל וכלל על בני המגזר האמור. עם זה, אין להסיק דבר יוצא דופן מדרך בחירת הפרקליט לנסח את הצוואה . ניסוח הצוואה במתכונת שנעשתה הינו מנהג פרקליטים מקובל, על-מנת ליתן לצוואה מימד נוסף של כשירות על-פי הדין הדתי, שאם ירצו יוכלו לבצעה גם בבית-הדין הדתי; וכדי לסלק מלבב כל ספק ספיקא, בנוגע לתוקפה ולכשרותה, מכל היבט. מנהג פרקליטים זה אינו יכול לשמש עתה קרדום בידי המתנגדת, לחפור בו, במגמה לנסות ולקעקע את תוקפה של הצוואה . גם הוספת הרישום בכתב יד, בנוגע לדירה בנתניה, אינו מעיד אלא על-כך, שהמנוחה הייתה צלולה בדעתה ורצתה לאזן בין שני הילדים, כדי שלא תתעוררנה טענות של האחד כלפי משנהו וכדי להבהיר שלא היה בכוונתה, בצוואה אחרונה זו, לקפח את הבן . .. אומנם המתנגדת העידה על הבטחת סבתה כל העת לעזור לה לכשתתחתן, אלא, שהבטחה מעין זו, למתנה בחיים, אינה באה בגדר של צוואה ואינה מלמדת על רצונו של המצווה בעת עריכת הצוואה (מובן שהיא גם אינה מהווה התחייבות ליתן מתנה, שכן התחייבות כזו טעונה מסמך בכתב, כתנאי מהותי: סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח1968-). לא נוכל לדעת כמובן, אם דברי המנוחה בנושא זה היו מן השפה ולחוץ או אם באמת התכוונה להקנות מתנות לנכדתה, אולם די ברור שבצלילות הדעת בחרה להימנע מעשות כן בצוואתה. גם אם ניתן לבוא בביקורת כזו או אחרת על סדרי העדיפויות של המנוחה, אין בידינו להסיק מסקנה, שהדבר נעשה מתוך מצוקה של תלות או עקב השפעה בלתי הוגנת. יפים להקשר זה דברי כב' השופט חשין בעניין מרום הנ"ל (פ"ד מט(1), בעמ' 334 מול א'-ב'): "... נדע ונזכור, כי למעט מקרים שבהם אבד כושרו המנטאלי של המנוח, כולו או בחלקו העיקרי, גם אדם שקרבו ימיו - ויהא מצבו השכלי והנפשי רע ככל שיהיה - זכאי לצוות על רכושו כרצונו, ולא לנו לשפוט אם צדק ואם לא צדק בהחלטתו לחלק את רכושו כפי שכתב בצוואתו". כך גם כאן. מכיוון שכך, לא נמצא שהצוואה נעשתה בהשפעה בלתי הוגנת, גם על-פי טענות המתנגדת. לפיכך, לא היה צורך להיזקק לטענת מבקש ביצוע הצוואה , שטען להעדר זכות עמידה של המתנגדת, מכיוון שהיא אינה יורשת גם על-פי הצוואה ת2/. במאמר מוסגר נציין רק, כי לכאורה אין בטענות האמורות ממש, שכן המתנגדת הינה יורשת על-פי דין, איש לא ביקש לקיים את הצוואה ת2/ ואף יש ממש בטענה, כי ביטול מנה על-פי צוואה מעבירה אותה לחלוקה ליורשים על-פי דין (ע"א 1022/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' כהן פ"ד מז(1) 307, 310-309). המעונין בדבר, על-פי סעיף 67 לחוק הירושה , זכה לפרשנות מרחיבה ופוטנציאל לירושה על-פי דין בוודאי שכלול בו. 24. לסיכומם של דברים בנושא זה וכדי לסבר את האוזן, אפשר להפנות לנסיבות שהוכרעו בע"א 2500/93 שטיינר הנ"ל. כמדומה ששם דובר על פעולות קיצוניות מאלו הנטענות לפנינו, שעה שהייתה קיימת תלות פיזית של המנוחה בזכאית על פי הצוואה ולמרות זאת הצוואה קוימה. דומה שבענייננו הדברים הם אך מקל וחומר. בנסיבות אלו, של דחיית הטענות להשפעה בלתי הוגנת, נפנה לטענה האחרונה בדבר חלקה של הבת . ז"ל בעריכת הצוואה . נטילת חלק בעריכת צוואה : 25. סעיף 35 לחוק הירושה , שנוסחו צוטט לעיל, מורה על ביטול הוראה בצוואה שאינה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה. באיזון שבין רצון המצווה לבין המראית, גוברת האחרונה, שכן בנטילת חלק בעריכת צוואה , על-ידי נהנה, יש כדי להביע חשש להשפעה פסולה. המחוקק הורה הוראה מנדטורית על בטלות, במגמה להרתיע אנשים מליטול חלק בעריכת צוואה לטובתם (שילה בספרו הנ"ל, 307). בנסיבות אלו משהתוצאה הינה לבטלות מוחלטת, ניתן לסעיף 35 פירוש מצמצם ככל האפשר, במטרה ליתן תוקף ככל הניתן להוראות המצווה (שם, 308; ע"א 2500/93 שטיינר הנ"ל, פ"ד נ(3) בעמ' 350 מול ה'). מכיוון שכך נקבע בפסיקה, כי הנאה עקיפה מהצוואה אינה נפסלת אף אם הנהנה העקיף נטל חלק בעריכתה (ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן פ"ד כד(2) 93, 97 מעל א'). זאת ועוד, מעגל הקרובים של הנוטל חלק בעריכת הצוואה כולל - כנקוב בסעיף 35 - את בן זוגו של הלה בלבד ולא כל קרוב משפחה אחר (שילה שם, 324-323). עוד נקבע, כי "עד" לעריכת הצוואה משמעותו שם, החותם על הצוואה כעד ולא כל הנוכח בסמוך למקום עשייתה (ע"א 4305/91 שדה נ' קבורס, דינים עליון, כרך לב, 803). פעולת עריכת הצוואה מתחילה רק מעת שעורך הדין או המנסח נכנס לפעולה. על-כן, כל אשר נעשה או נאמר קודם לשלב זה אינו בא בגדר של "פעולת עריכת הצוואה " (למשל: ע"א 681/77 מרק נ' שאבי פ"ד לג(1) 7, 11 מול ג'-ד'). בפסיקה נמצא מקרים אשר בהם לא הוחל סעיף 35 הנ"ל, למרות שהנהנה היה מי שהזמין את עורך הדין ושילם את שכר טרחתו וכאשר חתימת הצוואה נעשתה בנוכחות עדים, קרובי משפחתו של הנהנה, שגם מסר מראש לעורך הדין את פרטי תוכן הצוואה (למשל: ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן פ"ד מג(3) 586; ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן פ"ד לז(2) 722). "המבחן הינו, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר", כפי שנקבעו הדברים על-ידי בית-המשפט בעניין בנדל הנ"ל (ע"א 851/79 פ"ד לה(3) בעמ' 109 מול ד'-ה'). 26. בבואנו ליישם את ההלכות האמורות על ענייננו מתבקשת המסקנה, שמעורבותה של הבת . ז"ל אינה באה בגדר נטילת חלק בעריכת הצוואה , כל שכן עת אין המדובר בבן זוגה אלא בבנה, שאינו מנוי, כאמור, כ"קרוב" בסעיף 35 לחוק הירושה . הטענות כלפיה הן בכך, שעורך הדין הומינר מקורב אליה ואל בעלה, היא הייתה זו שמסרה לו את הפרטים השונים הצריכים לעריכתה ושילמה לו את שכרו (לטענתה מתוך כספי המנוחה). לעיל נוכחנו לדעת, כי בכל אלה אין כדי להצדיק את פסילת הצוואה בעילה האמורה (וראו גם לגבי ההלכות בדבר עריכת הצוואה באמצעות שליח המוסר את הפרטים, בספרו הנ"ל של שילה בעמ' 322 ובפסקי הדין הנזכרים שם). סיכום: 27. פועל יוצא ממקבץ הנאמר לעיל הינו, ששתי ההתנגדויות נדחות ומתקבלת עתירת המבקש לקיום הצוואה . 28. לא נעלמה מאיתנו העובדה, שימים ספורים לפני פטירת המנוחה מכר בנה, המתנגד, את הדירה לידידתו העדה גב' לרמן בל, מכוח ייפוי הכוח שהופקד בידו. בין הצדדים גובשה הבנה, כי נושא זה יתברר בהמשך ההליכים, אם יינתן צו לקיום ולפיכך אין אנו מביעים דעה לגביו, לכאן או לכאן, אף אם במסכת הראיות הארוכה והממושכת נשמעו חקירות חלקיות גם לגביו. לכן, גם לא התייחסנו למחלוקת, האם באמת היה בכוונת המנוחה לעבור לגור בדירת בנה שבשכונת מלחה. כמדומה שנושא זה עוד יעסיק את הצדדים. 29. בהמ' 22483/95 הוטלו עיקולים זמניים וצו מניעה זמני. בסיכומיו ביקש בא-כוחו המלומד של מבקש הביצוע, עו"ד א' פוזנר, לאשר את העיקולים הזמניים, נושא שהמתנגד מתנגד לו. מכיוון שהליך של עיקול זמני אינו מוטמע בהליך של אישור צוואה והינו, למעשה, חלק מהליכי ניהול העיזבון, אינני מורה בשלב זה על אישור העיקולים, אולם הצווים הזמניים ישארו בינתיים על כנם, עד למתן החלטה אחרת, בהמשך הדיונים בתיק העיזבון. 30. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין, כאשר ההתנגדויות היו ראויות לדיון ולא מופרכות מדעיקרא, לאור נסיבות עריכת הצוואה בבית החולים ויתר הנושאים הנזכרים - אינני מורה על צו להוצאות. צוואהירושה