תביעה נגד יורש על חלק מהעזבון

פסק דין 1. בפני תביעה אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת, יורשתה העקרית של המנוחה בה עתר לחייבה בתשלום חלקו בעזבון אביו המנוח, בסכום כולל של 225,000 ש"ח, ליום 16.1.94 - חלק אשר הועבר אליה, במסגרת קבלת חלקה בעזבון המנוחה. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. הנתבעת הוקמה בשנת 1980, ע"י המנוח, למטרת חלוקת מלגות לילדי עובדי …, תל-אביב, דן השרון, לשם קידום לימודיהם והשכלתם ונרשמה כאגודה עותומנית. המנוח שימש בחייו כחבר הנהלה בה ולאחר מותו, לקחה המנוחה חלק פעיל בניהול הנתבעת. ביום 3.4.90 נרשמה הנתבעת כעמותה, אצל רשם העמותות (ראה: נספח א' לתצהירו של מר ק'). ב. המנוח נפטר ביום 5.12.83 ולא הותיר אחריו צוואה . התובע והמנוחה לא פעלו מעולם לחלוקת עזבון המנוח ביניהם. רק ביום 23.5.93, כשנה ומחצה לאחר פטירת המנוחה, ניתן, לבקשת התובע, צו ירושה לגבי עזבון המנוח (תיק עז' 2568/93), לפיו, יורשיו על-פי דין של המנוח הם, יורשי המנוחה והתובע, בחלקים שווים ביניהם. ג. המנוחה לא היתה אמו של התובע והתובע היה בנו יחידו של המנוח. למנוחים לא היו ילדים משותפים. ד. המנוחה, שהיתה רעיתו של המנוח במשך כארבעים וחמש שנים, והמנוח, ניהלו משק בית משותף, חשבונות בנק משותפים ורכוש נוסף משותף. ה . לאחר מות המנוח, המשיכה המנוחה לנהל את רכושם המשותף, שלה ושל המנוח, עד לפטירתה ביום 22.12.91. ו. דירת המגורים של המנוחים, היתה רשומה על שם המנוחה בלבד (להלן: "דירת המגורים"). ז. בצוואתה, מיום 15.9.86, שקויימה ביום 22.3.92, ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק עז' 1037/92) ציוותה המנוחה, סכומי כסף שונים למספר קרובי משפחה, ביניהם התובע ואת יתרת העזבון, לרבות דירת המגורים, ציוותה לנתבעת. בצוואתה, מינתה את ק', מחברי ועד ההנהלה של הנתבעת ועו"ד ד', כמנהלי עזבון. ח. במהלך שנת 1992, חילקו מנהלי העזבון את המנות לזכאים על-פי הצוואה . ביום 10.1.93 ניתנה החלטה (בהמ' 2867/92 המסונפת לתיק עז' 1037/92), המתירה למנהלי העזבון להעביר לשם הנתבעת את דירת המגורים. ט. ביום 18.1.93, פורסמה בעתון "חדשות" הזמנה לנושי העזבון, להגיש תביעותיהם, תוך שלושה חדשים מיום הפרסום (צורף להודעת ב"כ התובע מיום 21.5.97). י. מנהלי העזבון שוחררו מתפקידם ביום 4.9.94 (המר' 286/94 המסונפת לתיק עז' 1037/92), וזאת, לאחר שכינסו את נכסי העזבון, שילמו חובותיו בהם הכירו, לרבות ניהול תביעה שהוגשה נגדם ע"י התובע וחילקו את יתרת העזבון לנהנים על-פי הצוואה . יא. התובע קיבל ממנהלי העזבון את הסכום שציוותה לו המנוחה (בסך של 5,000$) ביום 6.8.92 וחתם על "כתב קבלה ושחרור", לפיו הסכים כי עם תשלום סכום זה, אין לו כל טענות ותביעות כלפי העזבון ומנהליו (להלן: "כתב השחרור"). יב. ביום 30.5.93 הגיש התובע תובענה כנגד הנתבעת (ה"פ 793/93, לבית המשפט המחוזי בתל- אביב), בה עתר לסעד הצהרתי, לפיו זכאי הוא ל - 25% מהזכויות בדירת המגורים. ביום 9.11.93 הושגה פשרה בתביעה זו, אשר ניתן לה תוקף של פסק-דין, ולפיה שילמה הנתבעת לתובע סכום השווה ל- 20,000$, תמורת ויתור מצדו על כל תביעותיו מן העזבון בקשר לדירה. 3. הפלוגתאות: א. האם תביעת התובע התיישנה? ב. האם התובע ויתר על זכויותיו כלפי העזבון, עקב השיהוי בהגשת התביעה ו/או על-ידי החתימה על כתב השחרור? ג. מידת אחריות הנתבעת, כיורשת, לחובות העזבון. ד. אם הנתבעת אחראית כלפי התובע, מה היקף עזבון המנוח וכיצד יש לחלקו. 4. התיישנות: א. לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, עילת תביעתו של התובע נולדה, ביום פטירת המנוח - היינו, ביום 5.12.83 - ומאחר שממועד זה ועד מועד הגשת התביעה הנדונה - ביום 16.1.94 - חלפו למעלה מעשר שנים, הרי שתביעתו - אשר שומה היה עליו להגישה תוך 7 שנים מיום פטירת המנוח - התיישנה ויש לדחותה. ב. המחלוקת נסבה על פרשנות סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958- (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". השאלה שבמחלוקת בעניננו היא, מתי נולדה עילת התביעה, האם במות המנוח - כטענת הנתבעת, או במועד מאוחר יותר, כלשהו - כטענת ב"כ התובע. טענת הנתבעת פשוטה ואינה צריכה לפירוש נוסף ולפיה, מאחר שמיום פטירת המנוח היה התובע זכאי לחלקו בעזבונו ומאחר שבעת הגשת תביעה זו חלפו כעשר שנים מאותו מועד, התיישנה תביעתו. ג. באמתחתו הביא עמו ב"כ התובע טענות רבות, להפרכת טענת ההתיישנות. אתייחס לכולן. ראשית, טוען ב"כ התובע, כי מרוץ תקופת ההתיישנות לא התחיל במות המנוח, אלא עם הוצאת צו הירושה בגין עזבונו, ביום 23.5.93 ואז גם נולדה עילת תביעתו. לחילופין, טוען ב"כ התובע, כי עילת התביעה נולדה, רק לאחר חלוקת עזבונו של המנוח ועזבונו לא חולק ולכן, לא החל כלל מרוץ ההתיישנות. ד. את טענתו הראשונה, מנסה ב"כ התובע לעגן, בלשונו של חוק הירושה , תשכ"ה1965- (להלן: "חוק הירושה "). לטענתו, חוק הירושה קובע, כי במקרה בו לא נתמנה מנהל עזבון, ינוהל העזבון על ידי היורשים. ויורשים - משמעותם, יורשים לפי צו ירושה . לכן, משלא הוצא צו ירושה לגבי עזבון המנוח, טרם נוצרה לתובע עילת התביעה. אינני יכולה להסכים לטיעון זה. סעיף 1 לחוק הירושה קובע: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". ביחס בין הוראת סעיף זה לבין מעמדו המשפטי של צו הירושה עסק, בין השאר, ע"א 2267/95, פ"ד מט (3) 854, 864: "לצו ירושה אופי דקלראטיבי. הוא מצהיר על זכויות קיימות ואין בכוחו ליצור יש מאין..., מנגד, זכויותיו הקנייניות של היורש מתגבשות עם פטירת המוריש, אף אם אינו ברשימת היורשים שבצו הירושה , ...". ברור, אם כן, שזכותו של התובע נולדה, כבר בעת פטירת המנוח ואם זכות זו נפגעה על ידי המנוחה, הרי שעילת התביעה נולדה, עם מותו המנוח. ה. טענתו הנוספת של ב"כ התובע, שצויינה לעיל, לפיה לא נוצרה לתובע עילת תביעה עד לחלוקת עזבון המנוח, אין בה ממש. שכן, אם טוען ב"כ התובע, שרק עם חלוקת עזבון המנוח נוצרת עילת התביעה והעזבון טרם חולק, הרי שאין לתובע כלל עילת תביעה כנגד הנתבעת, גם כיום. אולם, לגופו של ענין, כפי שהובהר, היחס בין האמור בסעיף 1 לחוק הירושה , לבין מה שנקבע לגבי מעמדו של צו הירושה בע"א 2267/95 שצוטט לעיל, כך נפסק גם לגבי היחס בין הסעיף הנ"ל, לבין מועד חלוקת העזבון בע"א 513/82, בר"ע 227/81, פ"ד לז (2) 813, 819: "לפי סעיף 1 לחוק הירושה אמנם עובר עיזבונו של נפטר עם מותו ליורשיו, אולם סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיף 107 לאותו חוק, ולפי הנאמר בו, יש לחלק את יתרת העיזבון בין היורשים רק אחרי סילוקם של חובות העיזבון (וכן מזונות). 'עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסוים' (ההדגשה שלי - מ' ב"פ) (הציטוט מדברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) לנדוי בע"א 834/75 [1], בעמ' 664 מול ה). מבהיר ענין זה גם השופט ש. לוין, בע"א 314/79 [2], בעמ' 234 מול ד: 'פטירת המוריש ואפילו צו ירושה , שניתן על עיזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים ... וזכותו של היורש לגבי נכס מסוים מתגבשת רק לאחר שנכסי העיזבון חולקו בהתאם לחוק' (ההדגשה שלי - מ' ב"פ)" לצורך פסק הדין הנ"ל, הודגש, כי אין ליורשים זכות בנכס ספציפי עד לחלוקת העזבון, אולם לעניינינו חשוב דווקא הפן החיובי, איזו זכות יש ליורשים, לפי סעיף 1 לחוק הירושה , עד לחלוקת העזבון. זכות זו, לפי האמור בפסק הדין שצוטט לעיל, היא לחלק בלתי מסוים בכלל העזבון. אין חולק שזכות לחלק בלתי מסוים, היא זכות קיימת ולכן, אם במות המוריש נולדת זכות כזו, אין בסיס גם לטענתו זו של ב"כ התובע. ו. טענה נוספת שמעלה ב"כ התובע בסיכומיו היא, כי לפי עדויותיהן של גב' א' ושל גב' ש', הודתה המנוחה בזכותו של התובע בעזבון אביו ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאת הנתבע בזכותו של התובע, מפסיקה את מרוץ התיישנות ואף מבטלת אותה, אם נסתיימה התקופה. ברם, ההוראה הנ"ל דורשת, כי אותה הודיה תעשה בכתב, או בפני בית המשפט וכאן אין ספק כי הודית המנוחה, אף אם היתה, לא ענתה על דרישות אלו. שאלה סבוכה יותר היא, האם המנוחה נחשבת כ"נתבעת" לענין סעיף זה, אולם כיוון שממילא לא התמלאו דרישות הסעיף האחרות לא אזדקק לשאלה זו. ז. טענה אחת מתוך טענות ב"כ התובע נראית לי והיא, שאמנם זכותו לחלקו בעזבון המנוח אמנם נולדה במות אביו, אולם, זכות זו לא נפגעה על ידי המנוחה בחייה, שכן, המנוחה החזיקה בחלקו, עד יום מותה, עבורו ולא סתרה את זכותו בעזבון המנוח ולכן, לא קמה לו עילת תביעה נגדה בחייה, אלא רק כאשר לא קיבל את חלקו מעזבון המנוח, מש"סופח" חלק זה לעזבון המנוחה וחולק בשעת חלוקת עזבונה. טענה זו תומך ב"כ התובע, בהלכה שנפסקה בע"א 74/53, פ"ד ט 520, 525, מפי מ"מ הנשיא (חשין): "מכל האמור לעיל יש בידינו עכשיו לקבוע - ביתר דיוק: לסכם ולגבש - כמה הלכות יסוד והן: (א) בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות מחמת חזקה, משום שההנחה היא כי חזקתו של האחד היא חזקתם של כל האחרים. (ב) הנחה זו ניתנה לסתירה בראיות המורות, כי חזקת היורש המחזיק מנוגדת לזכות חזקתם של כל האחרים. (ג) חזקתו המנוגדת של היורש המחזיק אינה מקנה לו כל זכות כלפי היורשים מחוסרי-החזקה, אלא משעברה על תביעתם של אלה תקופת ההתיישנות המלאה". פסק דין זה אמנם עסק במקרקעין וניתן לפני חקיקת חוק ההתיישנות, אך ניתן לאמץ את ההלכה שקבע, בשינויים המחויבים, אף בעניננו. ח. העובדה שאדם מחזיק נכס, כספים או זכויות עבור אחר, שיש לו זכות באותו נכס, אינה יוצרת עילת תביעה כשלעצמה, אלא כאשר הוא שולל את זכותו של הזכאי, או כאשר הוא מבצע בנכס פעולות המנוגדות להרשאה שניתנה לו מבעל הזכות בנכס. כך אף לענין נאמן, כאשר מרוץ ההתיישנות בתביעה כנגדו מתחיל, רק כאשר הנאמן כופר בנאמנות, מפר את תנאי הנאמנות, או בסיום יחסי הנאמנות, כפי שנפסק בע"א 3322/95, פ"ד נ (4) 520, 526 (מפי השופטת ד' דורנר). פסק-דין זה עסק בנאמן על כספים. ט. מכל האמור עולה, כי חזקה שיורש מחזיק בנכסי העזבון עבור היורשים האחרים ולענין זה, אין נפקא מינא, אם מדובר במקרקעין, או בכל נכס אחר. וכל עוד חזקה זו לא נסתרה, לא יתחיל מרוץ שנות ההתיישנות של התביעה כלפי אותו יורש מחזיק, אלא מהרגע בו נשללה זכותו של התובע בנכס ע"י המחזיק, בין אם על ידי כפירה בזכותו ובין אם בעשית פעולות, המנוגדות לזכותו של התובע. י. במקרה שלפנינו, אף אחד מהתנאים הללו, המתחילים את מרוץ ההתיישנות לא התקיים, כפי שהוכח מהראיות שהובאו בפני. המנוחה השאירה את שם המנוח בחשבונות הבנק המשותפים ולא עשתה בחשבונות אלו כל פעולה חריגה, כהוצאת כל הכספים מהחשבונות (אם בכלל הוצאו כספים) המעידה על שלילת זכותו של התובע בהם. העדות שהעידו, גב' ש' וגב' א' (סעיפי 5 לתצהיריהן), כי המנוחה הודתה בפניהן, מספר פעמים, בזכותו של התובע בעזבון אביו המנוח, מוכיחות גם הן, את החזקה שנקבעה בע"א 74/53 הנ"ל, כי המנוחה לא שללה - בהחזקתה את נכסי העזבון של המנוח - את זכותו של התובע בהם. כפירה ב"נאמנות" או ב"שמירה" כזו, באה רק מצדם של מנהלי עזבונה של המנוחה, לאחר מותה ואין חולק על כך, שמאז ועד הגשת התביעה לא עברה תקופת התיישנות. יא. ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה, כי אין להקיש מההלכות שנקבעו לגבי מקרקעין לעניננו. לא מצאתי, כאמור, כל סיבה להפריד לענין זה בין מקרקעין לבין נכסים אחרים, לענין החזקה שנקבעה בע"א 74/53, הנ"ל. ולשאלות אחרות היכולות להתעורר כתוצאה מהחזקת כספים או נכסים מתכלים, איני מוצאת לנחוץ להתייחס. יב. ב"כ הנתבעת הוסיפה וטענה, כי שינוי צוואתה של המנוחה, כך שבמקום מחצית מחשבון הבנק יקבל התובע רק 5,000$, מעידה על כך שהמנוחה לא החזיקה בחשבון עבור התובע. אולם, אין בשינוי הצוואה כדי להוכיח שלילה של זכותו של התובע. ניתן לפרש שינוי זה באופן הפוך לזה בה מעונינת ב"כ הנתבעת לפרש שינוי זה, כפי שמציע ב"כ התובע, בתשובה לסיכומי הנתבעת, כך שניתן לראות את השינוי דווקא כסימן לכך, שהמנוחה היתה מודעת לכך, שהתובע בין כה וכה יורש את חלקו בעזבון אביו, כך שמחלקה של המנוחה ברכוש המשותף לה ולמנוח יירש פחות. בכל מקרה, גם אם יחסיה של המנוחה עם התובע לא היו משופרים, כפי שטוען מר ק' בתצהירו (בסעיף 23), אין בהקטנת חלקו של התובע בעזבונה כדי להעיד על כך, שלא הכירה גם בזכותו של התובע בעזבון המנוח. אף לא אחד מעדי הנתבעת לא העיד על סיבת שינוי הצוואה , למעט מר ק' בתצהירו (בסעיף 7), שם ציין, כי מטרת שינוי הצוואה היתה, הגדלת קרן המלגות של הנתבעת ולא הוכחה כל מטרה לפגוע בזכותו של התובע. יג. לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת התובע כנגד הנתבעת לא התיישנה בעת הגשתה. 5. ויתור התובע על טענותיו: א. הנתבעת מבססת את טענתה, שהתובע ויתר על זכויותיו בעזבון על שניים: על השיהוי בהגשת התביעה ועל כתב השחרור עליו חתם. טוענת ב"כ הנתבעת, שגם אם אין לפנינו התיישנות לפי הגדרת החוק, הרי שמשך הזמן הממושך, בו לא מימש התובע את זכותו מעיד כי ויתר עליה. ב. איני רואה בזמן שחלף עד הגשת התביעה בבחינת ויתור על זכות התובע. מקובל עלי הסברו של התובע, שבחייה של המנוחה לא היה זה ראוי להעלות את נושא זה לפניה. גם אם אין במעשה כזה משום התעמרות, כפי שטוען התובע, יש בו למצער חוסר רגישות קיצוני. תביעת חלקו של התובע בעזבון המנוח, מיד עם פטירת האב, מאשה עמה חי האב באושר כ- 45 שנים, בעודה בחיים, הינו מעשה שאינו ראוי במשפחות שהיחסים בהן תקינים. באופן כללי יותר, אחת ממטרותיו של המשפט, היא פתרון סכסוכים ולא ליבוי סכסוכים מיותרים. פסיקה, כמו זו שדורשת הנתבעת, שתצהיר, שבמקרה כמו זה שלפנינו, ויתר התובע על זכותו בעזבון אביו, מאחר שלא דרש אותה מהמנוחה עוד בחייה, ודאי שלא תעודד שלום בית. ג. הנתבעת טוענת בנוסף, כי השיהוי בהגשת התביעה - כשנתיים לאחר מות המנוחה - כשלעצמו מעיד הוא על ויתור על זכותו של התובע. גם טענה זו אינני מקבלת. את השיהוי אין לחשב ממועד פטירת המנוחה, אלא ממועד מאוחר יותר, בו נתחוור לתובע שלא יזכה בחלקו בעזבון אביו. נוסף לכך, אין לראות את השיהוי כחל עד הגשת התביעה, שכן, כבר ביום 19.12.92 שלחה עו"ד נ' מכתב מטעם התובע אל ב"כ הנתבעת, בענין התביעה. ב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיה לע"א 554/84, פ"ד מ (2) 802, כפסק דין בו נקבע, כי שיהוי בהגשת התביעה יכול שיחשב כויתור על זכות. דא עקא, שבאותו פסק דין נדחתה טענת השיהוי, כיוון שהטוען אותה לא הוכיח, כי עקב השיהוי בהגשת התביעה שינה מצבו לרעה. בעניננו לא נטען כלל, כי היתה הסתמכות על השיהוי, שבעקבותיה הורע מצבה של הנתבעת ולכן, מטעם זה דינה של הטענה להדחות. ד. טענתה הנוספת של הנתבעת, לדחית תביעת התובע עקב ויתור על זכותו, מעוגנת בכתב השחרור, (כהגדרתו בסעיף 2 יא לפסק-דיני) עליו חתם התובע, עת קיבל את שציוותה עבורו המנוחה. נוסח כתב השחרור הוא כדלקמן: ".... עפ"י הוראות הצוואה הורישה לי המנוחה סך של 5000.-$ מתוך עזבונה. הריני לאשר בזה קבלת הסך ... הסך הנ"ל מהווה תשלום סופי ומוחלט בגין חלקי בעזבון המנוחה. עם קבלת הסך הנ"ל אין לי כל טענות ותביעות כלפי העזבון ומנהלי העזבון. היום 6.8.92 (חתימה) ". טוענת ב"כ הנתבעת, כי בחתימתו על כתב זה, ויתר התובע גם על הזכות אותה הוא תובע עתה ולכן מנוע הוא מלתובעה. מנגד, לטענת ב"כ התובע, משמעות כתב השחרור היא, שאין לתובע עוד כל תביעות כנגד העזבון, ככל שהן קשורות לסכום שאמור היה לקבל לפי צוואת המנוחה וללא קשר לכל זכות אחרת שיש לתובע, כנגד העזבון. טענתו של התובע, כי הויתור מתייחס לסכום שהתקבל במעמד החתימה בלבד, אינה עולה בהכרח מלשון המסמך. הויתור במסמך קיים בשני משפטים, הראשון, אכן נוגע אך ורק לסכום שקיבל התובע באותו מעמד ולכל זכות אחרת הנוגעת לחלקו של התובע בעזבונה של המנוחה. במשפט השני, ננקטה לשון רחבה יותר של ויתור, ובו מוותר התובע על כל טענות ותביעות כלפי העזבון ומנהליו. חלק זה הוא הבעייתי. יש לציין לענין זה, את ההלכה הידועה, לפיה יש לפרש מסמך בלתי ברור, או המשתמע לשתי פנים, לרעת מנסחו ובמקרה זה לרעת ב"כ מנהלי העזבון. אשר לנסיבות עריכת כתב השחרור, לא הובאו ראיות מצד הנתבעת. מעדות התובע (עמ' 9 לפרטיכל, באמצע) עולה, כי הוא הבין שחתימתו מתייחסת אך לקבלת חלקו לפי צוואת המנוחה. ברור גם מהראיות, ששאלת זכותו של התובע בגין עזבון אביו המנוח כלל לא עלתה לדיון בעת חתימתו על כתב השחרור. תכנו של מכתב עו"ד גולן (ת3/) אל ב"כ הנתבעת, שנשלח כארבעה חדשים לאחר חתימת כתב השחרור, מחזק אף הוא את המסקנה, כי התובע כלל לא התכוון לוותר, בעת חתימתו על גבי כתב השחרור, על חלקו בעזבון אביו, אשר הוחזק ע"י עזבון המנוחה. אין ספק, כי תוספת המילים בדבר ויתור על כל תביעה מן העזבון, לא נרשמה כמתייחסת לטענות נשוא תביעה זו, שכן בעת החתימה על כתב השחרור, טרם פנה התובע אל מנהלי העזבון בענין חלקו בעזבון אביו וטרם ידע כי יסורב. ועוד. מעמד החתימה על כתב השחרור, קדם גם למעמד בו זומנו הנושים ע"י מנהלי העזבון (18.1.93), היינו, אותה עת כלל לא יכלו הצדדים להתייחס לויתור בגין תביעה, שטרם הוגשה והמועד להגשתה טרם הגיע (ניתן היה להגישה עד 17.4.93). ואכן, התובע פנה בתביעתו למנהלי העזבון הן ביום 9.12.92 (בת3/), עוד לפני פרסום המודעה המזמינה נושים והן לאחר מכן, באמצעות עו"ד פס (ביום 4.2.93). בסיכום. אין מקום למסקנה לפי בכתב השחרור ויתר התובע על חלקו בעזבון אביו המנוח, אשר הוחזק ע"י מנהלי העזבון. 6. אחריות הנתבעת -כיורשת לחובות העזבון: א. המחברים גולדברג, פלומין ומעוז, מבהירים, בספרם "דיני ירושה ועזבון", מהדורה חמישית, תשנ"ג - 1993, עמ' 63 כי: "החוק מבחין באחריות היורשים לחובות העזבון בשתי תקופות - עד חלוקת העזבון; ואחרי חלוקתו. עד חלוקתו - אחראים לחובות העזבון רק בנכסי העזבון (סע' 126). לאחר חלוקת העזבון שוב מבחין החוק בשני מצבים: הראשון - אם הוזמנו נושים, על-ידי מנהל העזבון או על-ידי היורשים, ההזמנה פורסמה כדין וניתן לנושים פרק זמן של שלושה חודשים להודיע אודות חובם והחובות שהיו ידועים בזמן החלוקה סולקו. אז לא יהיה היורש אחראי לחובות העזבון - אלא אם הוכח שידע על החוב בזמן החלוקה - וגם אז רק כדי שווין של מה שקיבל מן העזבון (סע' 127 (א)). השני - אם לא הוזמנו הנושים. אז אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, עד כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם יורש, שלא ידע בעת החלוקה על חוב מסוים (ונטל הראיה הוא על הטוען לאי-ידיעה), יהיה אחראי רק כדי מה שקיבל מן העזבון (סע' 128 (א)). הוכחת השווי, במקרה מעין זה, היא על היורש (סע' 128 (ב)). יורש שלא הוכיח את שווי העזבון, אין אחריותו מוגבלת, והוא יחויב במלוא החוב (ע"א 810/77...פ"ד לג (3) 355)". (ראה לענין זה גם: ג. טדסקי, "חובות העזבון", עיוני משפט ה' עמ' 14 בעמ' 32). ב. חלקו של התובע בעזבון אביו המנוח, אשר הוחזק כאמור בידי המנוחה, יש לראותו כחוב של עזבון המנוחה לתובע. אין חולק כי עזבון המנוחה חולק וכי הנושים הוזמנו לתבוע חובותיהם, כפי שכבר צויין. אין גם חולק, כי תביעת התובע כלפי העזבון (ת3/ ומכתב עו"ד פ'), נדחתה, עוד לפני שחולק העזבון, כאשר עו"ד ב' הודיעה זאת לב"כ התובע, במכתבה מיום 10.2.93. מכאן גם, שמנהלי העזבון ידעו, עובר לחלוקת עזבון המנוחה, על החוב הנטען ע"י התובע. לכן, מאחר שהוכח כי בטרם חולק העזבון, ידעה הנתבעת על תביעתו של התובע, חל סעיף 127 (א) לחוק הירושה , לפיו, יורש שידע על החוב חייב בו, עד לגובה חלקו בעזבון. וכפי שצויין במובאה לעיל, הוכחת שווי חלקה של הנתבעת בעזבון המנוחה, חל עליה. מהפרטה שהגישו מנהלי העזבון ביום 31.8.92, לתיק עז' 1037/92, עולה, כי גם לאחר חלוקת המנות ליורשים האחרים, נותר לנתבעת חלק הארי מהעזבון, אשר די בו לכסוי תביעת התובע. העובדה כי הדירה שירשה הנתבעת היתה בבעלות המנוחה בלבד, אינה רלבנטית לענין זה, שכן ניתן להפרע לגבי חוב של העזבון, גם מנכסי המנוחה. 7. שווי עזבונו של המנוח: א. לגרסת התובע, הותיר אחריו המנוח את הרכוש הבא: כספים ונירות ערך בבנקים, כספת על תכולתה ודירת מגורים. אשר לדירת המגורים (אשר היתה רשומה על שם המנוחה), הושגה כאמור פשרה ואין היא נשוא דיוננו. אשר לתכולת הכספת. לגרסת התובע, בכספת היו "מטבע זר ורכוש נוסף בשווי 40,000 דולר לפחות". הגב' שוורץ גרסה בתצהירה, כי למנוחה היו בכספת תכשיטים יקרי ערך, דולרים וכו' ועל דברים אלה חזרה גם העדה גב' אונטרפורט. שתי העדויות האחרונות היו בגדר עדויות שמיעה בלבד. יצויין, כי בעת פתיחת הכספת ע"י מנהלי העזבון, לא נמצא בה דבר ויש להניח, כי תכולתה הוצאה ע"י המנוחה. בכל מקרה, התובע לא הביא תשתית ראייתית כלשהי, ממנה ניתן להסיק, מה היה שווי תכולת הכספת בעת פטירת אביו המנוח וממילא לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו עקב כך. כל זאת, אף מבלי להכנס לשאלות נוספות שיכולות היו להתעורר, כמו ההשלכות של העובדה, כי הכספת היתה רשומה על שם המנוחה בלבד. ב. נותרו החשבונות הבנקאיים. ב"כ התובע המציא מכתב מבנק הפועלים, הסניף המרכזי, לפיו, בין היתר, נוהל בו חשבון פת"ם פיצויים מס' 297014, שהיה חשבון משותף לשני המנוחים (ראה: מסמך הפתיחה ת1/) בעת פטירת המנוח היו בו 65,478.02 מר"ג ו - 18,573.18$ וביום פטירת המנוחה היו בו 88,839.03 מר"ג ו - 33,554.70$. כן הציג ב"כ התובע אישור מבנק לאומי לישראל בע"מ (ת2/), לפיו נוהל גם שם חשבון פת"ם 690915/65, על שם המנוחים, אשר במועד פטירת המנוח היו בו 68,369.74 מר"ג. ג. אין חולק, כי על החשבונות הללו חלה חזקת השיתוף והכספים שבהם היו שייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם (ראה: ע"א 134/85, פ"ד מא (1) 666, 669, ע"א 679/76, פ"ד לב (2) 785, 794 וע"א 66,67/88, פ"ד מג (1) 122, 127). אין גם מקום לבדוק, מי מביניהם הפקיד כספים בחשבונות ואם ההפקדה היתה שווה, שכן, החזקה היא, כי היה שיתוף בחשבון יהא מקור הכספים אשר יהא (ע"א 655/89, פ"ד מה (3) 845, 853,848-9). ג. לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, לא הוכיח התובע כי לא היתה תנועה בחשבונות, במשך השנים, עד מות המנוחה. עוד טוענת היא, כי סביר להניח, שהכספים שהיו במות המנוח נמשכו והחשבון כלל בעת פטירתה רק כספים שנחסכו ע"י המנוחה. לדברים האחרונים לא הובאה ראיה כלשהי. בכל מקרה, הנטל להוכיח כי לא נותר דבר מהכספים שהותיר אחריו המנוח וכי היתרות בחשבונות נובעים מכספי המנוחה - אף לו היתה זו שאלה רלבנטית - מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה. אשר לטענת ב"כ הנתבעת בדבר קיומם של סעיפי "אריכות ימים" בחשבונות הללו ועל כן, הכספים בהם היו ממילא שייכים למנוחה בלבד. ראה ההלכה שנפסקה בע"א 679/76, פ"ד לב (2) 785, 791, לפיה הוראה כאמור של בעלי החשבון, אין בה כדי הענקת זכות ירושה לשותף לגבי חלקו של שותפו האחר בחשבון. ד. לפיכך, מאחר שמחצית הכספים שבחשבון המשותף היו שייכים למנוחה, מכח החזקה שציינתי לעיל, הרי שהתובע היה זכאי, לפי חלקו בעזבון אביו המנוח, למחצית מן המחצית שהיתה בבעלות אביו, היינו, לרבע מסך הסכומים שעמדו לזכות המנוחים בחשבונות הבנקים בעת פטירת המנוח, כפי שפורט בס"ק ב' לעיל. ה. ב"כ התובע עתר בסיכומיו להמיר את הכספים המהווים את חלקו של התובע בעזבון אביו המנוח לש"ח, למועד פטירת המנוח וממועד זה, לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה ורבית כחוק. הגם שב"כ הנתבעת לא מצאה לנכון להתייחס בסיכומיה לעתירה זו, לא אראה בכך כהסכמה מצידה לתשלום בדרך זו. נראה לי, כי מאחר שהמנוחה החזיקה בחלקו של התובע בעזבון המנוח בחשבונות בנקאיים, בתנאים כפי שניתנו ע"י הבנקים באותם חשבונות, יש להחיל התנאים הללו על התקופה שעד פטירת המנוחה ומאותו מועד, יחולו על הסכומים הפרשי הצמדה ורבית כחוק, לאחר תרגומם לש"ח. 8. בסיכום: אני קבלת את תביעת התובע באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לו את הסכומים הבאים: א. סכום בשקלים השווה ל - 33,461.94 מר"ג, בצירוף הרבית ששולמה ע"י הבנקים בהם הופקדו הסכומים הללו ובאופן ששולמה (ובניכוי עמלות אם היו) החל מיום 5.12.83 ועד ליום 22.12.91; ב. סכום בשקלים השווה ל - 4,643.30$, בצירוף רבית כאמור בס"ק א'; ג. שעורי הרבית ששולמו בחשבונות הבנקאיים בהם היו מופקדים הסכומים הנ"ל ואופן תשלומם יפורטו ע"י פקידי הבנקים הנ"ל בתצהיר, אשר יחייב את שני הצדדים שבפני. ד. סך של 15,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, להיום, בגין הוצאות; ה. הסכומים המפורטים לעיל, ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל ממועדים הנקובים לצידם (הסכומים שבס"ק א ו-ב' החל מיום 22.12.91) ועד למועד תשלומם בפועל. 9. המזכירות תשלח עותק מפסק-דיני זה אל ב"כ הצדדים, עם אישור מסירה. ירושהעיזבון