החלטה פתח דבר 1) בפני בקשה לסילוק על הסף, של בקשת המשיבים שהוגשה בתיק בש"א 1496/99, לתיקון צו הירושה שניתן בעניין עזבון אמם המנוחה ז"ל ואשר ניתן ביום 08/06/92, בתיק עז' 212/92. הרקע העובדתי הרלבנטי לבקשה דנן 2) אם המשיבים, המנוחה ז"ל, נפטרה ביום 23/01/92 והשאירה אחריה, בעלה המנוח, ז"ל ולילדיה, להלן "אלמונים", שהם כל יורשיה על פי דין. 3) ביום 05/04/92, הגיש בעלה של המנוחה, המנוח ז"ל, בקשה למתן צו ירושה , לה צורפו שלשה תצהירים חתומים ע"י המשיבים ולפיהם, הם מסתלקים מירושת אמם המנוחה לטובת אביהם המנוח וביום 08/06/92, ניתן ע"י בימ"ש זה, צו ירושה על פיו הוכרז אבי המשיבים המנוח ז"ל, כיורש יחיד של המנוחה. 4) המשיבים הגישו ביום 15/07/99, בקשה לתיקון צו הירושה האמור, כך שגם הם יוכרזו כיורשים של אמם המנוחה, כאשר חלקו של כ"א מהם בעזבון 1/6 ואילו חלקו של אביהם המנוח יתוקן ל- 3/6, במילים אחרות המשיבים מבקשים בבקשתם הנ"ל, לחזור בהם מהסתלקותם מעזבון אמם המנוחה, בנימוק שהם חתמו על תצהירי ההסתלקות ע"ס הבטחת אביהם, כי הסתלקותם מירושת אמם, הינה רק לתקופת חייו וכי לאחר פטירתו "כל הרכוש יועבר אליהם" וכי אילו עו"ד הדר, בפניו חתמו על תצהירי ההסתלקות מעזבון אמם המנוחה, היה מסביר להם כי "אביהם יכול לחתום על צוואה לפיה יצווה גם את אשר ירש מאמם המנוחה כולל חלקם בעזבון אמם, ממנו הסתלקו לטובתו, לכל מי שיחפוץ ובכך לנשלם מחלקם בעזבון אמם, הם לא היו חותמים על תצהירי ההסתלקות מעזבון אמם המנוחה. 5) אבי המשיבים, המנוח, נפטר ביום 09/02/97 והשאיר אחריו צוואה מיום 16/12/93, לפיה ציווה את כל רכושו לאשתו השניה, היא המבקשת בבקשה דנן. דבר שהביא את המשיבים להגיש בקשתם בתיק בש"א 1496/99 לתיקון צו ירושת אמם המנוחה בהתאם לאמור לעיל. דיון בטענות הצדדים והכרעה 6) ניתן לתמצת את הנימוקים שהמבקשת מעלה בבקשתה, כנימוקים המצדיקים סילוק על הסף של בקשת המשיבה, בארבעה אלה: התיישנות, חוסר עילה, מעשה בית דין ואי הגשת הבקשה במועד סביר, בניגוד להוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה התשכ"ה - 1965. להלן אתייחס לכל אחת מטענות אלה: טענת ההתיישנות א) אין ממש בטענת ההתיישנות, משום שמניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום היווצרות ה"עילה". במקרה דנן, העילה לבקשת המשיבים, אינה חתימתם על תצהירי ההסתלקות כפי שסבור ב"כ המבקשת וגם לא הבטחת האב, כי "לאחר פטירתו כל הרכוש יחזור למשיבים", אלא הפרת הבטחה זו ע"י אביהם המנוח, קרי חתימתו על צוואה לפיה ציווה את כל רכושו למבקשת. מניין תקופת ההתיישנות, הנו החל מהמועד בו נודע למשיבים על הפרת הבטחתו, קרי מיום שנודע להם, כי אביהם חתם על הצוואה האמורה, כך שגם אם נניח, כי למשיבים נודע על הצוואה , בו ביום שהיא נחתמה ע"י אביהם המנוח, דהיינו ביום 16/02/93, הרי שגם אז, טרם עברה תקופה ההתיישנות של שבע שנים, בעת הגשת הבקשה ע"י המשיבים. חוסר עילה ב) העילה אותה מעלים המשיבים לביטול תצהירי הסתלקותם מעזבון אמם המנוחה הינו, כי חתימותיהם על תצהירי ההסתלקות הושגו מהם במרמה וע"ס הבטחת האב, כי ההסתלקות הינה לתקופת חיי האב בלבד וכי לאחר פטירתו של האב כל הרכוש יחזור למשיבים. ב"כ המבקשת טען, כי הבטחת האב גם אם ניתנה, חסרת כל תוקף משום שהיא מהווה הסכם בדבר ירושתו של האב בעודנו בחיים, דבר הנוגד את הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה . ב"כ המשיבים סבור, לעומתו, כי ההסכם עם האב או הבטחת האב, אינו נוגד את סעיף 8(א) לחוק הירושה , משום שהוא מתייחס לא לירושתו עצמו, אלא לירושת אמם המנוחה ולאחר שהיא הלכה לעולמה. טענתו זו של ב"כ המשיבים, אינה מקובלת עלי; המשיבים חתמו על תצהירי ההסתלקות מעזבון אמם ובכך הביאו למתן צו ירושה לפיו הוכרז אביהם המנוח כיורש יחיד. משכך ההבטחה של האב לא התייחסה לירושת האם, אלא לירושתו עצמו, זאת משום שמרגע שהוא הוכרז כיורש יחיד של המנוחה, עברו נכסי עזבון המנוחה אליו והוא לבדו הפך לבעל אותם נכסים. הבעלות על נכסי העזבון עוברת ביום הפטירה ליורשים של הנפטר, בין אם הם יורשים על פי דין ובין על פי צוואה . משהסתלקו המשיבים מחלקיהם בעזבון והוכרז האב כיורש יחיד, הרי הוא הפך בעל זכויות יחיד בנכסי עזבון האם ובוודאי שאין עוד מקום לדבר על נכסים של האם או עזבונה. לא זו אף זו, במקרה שבפני, הצהירו המשיבים בסעיף 6 לתצהירם שצורף לבקשתם לתיקון צו ירושת האם, כי התחייבות האב היתה, כי "לאחר פטירתו כל הרכוש, יועבר אלינו". משמע שהתחייבות האב לא התייחסה רק לחלקם הם ברכוש מכח היותם יורשים של אמם המנוחה, אלא גם לגבי חלקו של האב באותו הרכוש, בין אם זה מכח היותו שותף של אשתו המנוחה באותו רכוש ובין אם מכח זכותו כיורש בירושת המנוחה; משכך אין עוד ספק, כי יש לראות בהתחייבותו זו של האב, כהתחייבות הנוגעת לירושתו עצמו ולא לירושת אשתו המנוחה, אמם של המשיבים, על כן, התחייבות זו, גם אם ניתנה, הינה בטלה על פי האמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה . זאת ועוד, גם אם נתייחס להבטחה או התחייבות זו של האב כלפי המשיבים, כהתחייבות לצוות להם את "הרכוש" ואפילו אם נראה בה, צוואה תקפה, עדיין נשאר האב בעל זכות מלאה לבטל את אותה צוואה , או לחזור בו ממנה ומשחתם בתאריך מאוחר יותר על צוואה נוגדת, הרי שצוואה אחרונה זו עדיפה ואין מקום לבטלה, רק משום שקדמה לה התחייבות לחתום צוואה , או אפילו צוואה אחרת, המתייחסת גם לחלק מרכוש שהמשיבים היו זכאים לו אילולא היו מסתלקים מעזבון אמם. בהקשר זה, מיותר לציין, כי טענתם של המשיבים, כי הם לא ידעו, כי אביהם המנוח, יהיה רשאי לנהוג כראות עיניו ולהנחיל את נכסי עזבון אמם המנוחה, שקיבל בירושה ובמיוחד חלקם בנכסי עזבון ממנו הסתלקו, אינה יכולה להצדיק חזרתם מההסתלקותם מעזבון אמם, משום שאי ידיעת החוק אינה יכולה להוות צידוק וטענתם זו של המשיבים, אינה אלא טענה של אי ידיעת החוק. ג) באשר לטענת מעשה בית דין נראה, כי טענתו זו של ב"כ המבקשת, אינה מבוססת, בקשת המשיבים אינה לביטול צו קיום צוואת המנוח אלא לתיקון צו הירושה של אמם המנוחה והוראת סעיף 72 לחוק הירושה , מאפשרת ביטול או תיקון צו ירושה , בכפוף לתנאים שנקבעו בהוראת סעיף זה. ד) מכאן לטענה של איחור בהגשת הבקשה ואי הבאת טענות המשיבים תוך זמן סביר, דבר המצדיק, לטענת ב"כ המבקשת, דחיית הבקשה, לאור האמור בסעיף 72(א) לחוק הירושה , שהוא הסעיף המסמיך את ביהמ"ש לבטל או לתקן צוי ירושה שניתנו על ידו, על סמך עובדות חדשות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו. מסעיף זה עולה, כי ביהמ"ש מוסמך שלא להזקק לעובדות או לטענות שניתן היה להביאן בפניו לפני מתן הצו וגם לעובדות או טענות שניתן היה להביאן (כמו במקרה שבפננינו) לאחר מתן הצו, אולם לא הובאו בפניו בהזדמנות הסבירה הראשונה. יש יסוד להניח, כי המשיבים ידעו על צוואת אביהם המנוח, לכל המאוחר סמוך לפטירתו ביום 09/02/97 ועל אף זאת, הם לא נקטו בפעולה כלשהי אלא כעבור שנתיים וחצי לערך ובשלב זה קויימה צוואת המנוח ודירת המגורים, שכנראה היא רכוש יחידי של העזבון, נמכרה בינתיים ע"י המבקשת. בנסיבות אלה, יש מקום לקבוע, כי המשיבים לא הביאו בפני ביהמ"ש תוך זמן סביר את העובדות והטענות שהם מעלים בבקשתם כנימוקים שלטענתם מצדיקים את תיקון צו הירושה של אמם המנוחה. יש לציין, כי בקביעת "הזמן הסביר" יש חשיבות לא רק לאורך התקופה, אלא גם לגורמים נוספים ובניהם ההסבר לאיחור בהבאת הטענות בפני ביהמ"ש, ההכבדה על הצד השני בהבאת ראיות באותו עניין ויצירת מצב מוגמר וההסתמכות על צו הירושה שאת ביטולו או תיקונו מבקשים. במקרה שבפנינו, האיחור בהגשת בקשת המשיבים, הנו איחור משמעותי ביותר, כשנתיים וחצי, והמשיבים לא העלו בבקשתם כל נימוק משכנע לאיחור זה, בנוסף חל שינוי במצבה של המבקשת, אשר בינתיים, מכרה את נכס העזבון של האב, בהסתמכה על צו ירושת האם וצוואת בעלה שקויימה ע"י ביהמ"ש. נימוק נוסף זה, מצדיק בפני עצמו, סילוק על הסף של בקשת המשיבים, לתיקון צו ירושת אמם המנוחה. לאור הנ"ל, אני מקבל את בקשת המבקשת ודוחה על הסף את בקשת המשיבים, שבתיק בש"א 1496/99. בנסיבות העניין ובמיוחד, לאור טיעוניו הבלתי בהורים ובלתי מלאים של ב"כ המבקשת, איני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ירושהצו ירושהצווים