פסק דין א. רקע 1. המנוח מ. ז"ל נפטר והשאיר אחריו אישה, ל., בן - ל., ובת - ר. 2. אשת המנוח, ל. ז"ל, נפטרה אחריו. 3. בנו של המנוח (להלן: "המבקש") הגיש בקשה למתן צו ירושה על פי דין - ולפיו הוא ואחותו הינם יורשי המנוח. 4. נכדו של המנוח, מ. (להלן: "המתנגד") שהוא בנה של ר., הגיש בקשת התנגדות למתן צו הירושה . לטענתו, צווה לו המנוח את זכויותיו בדירה בדרך של צוואת שכיב מרע. 5. בתו של המנוח תומכת בבקשת המתנגד - בנה. ב. טענות המתנגד לטענת המתנגד, ביום מותו - 21.6.98, צווה לו המנוח את הדירה, וזאת במעמד סבתו של המתנגד ואמו. לטענתו, דברי הצוואה נרשמו על ידי העדים בתצהירים שנחתמו על ידם בפני עו"ד ביום 28.7.98. ג. טענות המבקש המבקש טוען כי צוואת שכיב מרע הוסתרה עד לאחר שהוא הגיש את הבקשה למתן צו ירושה , וכי נסיבות עריכת אותה צוואה נתונות בספק. כמו"כ מציין המבקש את היחסים הגרועים בין המתנגד למנוח - המעמידים בספק את האפשרות שהמנוח יצווה דירתו למתנגד דווקא. ד. דיון בסעיף 23 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 נקבע: - "(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה , ירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה ; רישום, חתימה והפקדה כאמור יעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. (ג) צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שייצדיקו עשייתה והמצווה עדיין בחיים". בע"א 516/73 אומר נ' קוגיט, פ"ד כט (1) 107, נקבע: - "בכל זאת מצא המחוקק לנכון לתת אפשרת לצוות בעל-פה במקרים חריגים ביותר, ולכן אין לפרש את החריגים באופן מרחיב ... אין להצדיק שימוש רחב בסעיף 23, ועל כן יש להתייחס לגבי אותו סעיף באופן קפדני" בע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועהמ"ש פ"ד מד(2) 69, 72 קובע כב' השופט אלוני, כי ניתן לאתר בסעיף 23 הנ"ל שבע דרישות: - "א) שיהיה המצווה "שכיב מרע". ב) שהצווי יהיה בפני שני עדים. ג) על העדים לשמוע את לשונו של המצווה. ד) דברי המצווה ירשמו בזכרון דברים. ה) זכרון הדברים ייחתם בידי שני עדים. ו) זכרון הדברים יופקד בבימ"ש מחוזי (בעניינינו - בידי הרשם לעיני ירושה ו.פ.). ז) "רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם". על כל אלה יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף זה אך אין חולק על דבר חשיבותה, "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה "גמירת דעת" (ע"א 717/71 בעמ' 687).". לצורך העניין אני מוכנה לצאת מתוך הנחה כי בנסיבות העניין שבפני התמלאו דרישות א'-ג' לעיל. דהיינו, המצווה היה במצב של "שכיב מרע", הצווי היה בפני שני עדים, והעדים שומעים את לשונו של המצווה. ספק בעיני אם התמלאו הדרישות האחרות. האם נרשמו דברי המצווה בזכרון דברים? ספק. כאמור בתצהיר בתו של המנוח, הגב' ק., רק ביום 28.7.98, למעלה מחודש לאחר פטירת המנוח, פנו אשת המנוח ובתו לעו"ד טורקלטאוב על מנת "להתייעץ עמו באשר לדברים שנאמרו לנו על ידי אבי המנוח", ורק אז הן הוחתמו על התצהירים. התצהירים לא הופקדו כ"זכרון דברים" בידי רשם לענייני ירושה , אלא הוגשו בדרך של תצהיר בתמיכה לבקשת ההתנגדות הנדונה בפני. לעניין זה ראה ע"א 516/73 (שם, דברי כב' השופט קיסטר): - "המחוקק ידע והבין כי לא פעם קורה שעד מסלף דברי המצווה בין ביודעין ובין בגלל טעות ואחרי מותו אין מי שיוכל להכחיש דבריו, ולכן שקד המחוקק על כך שאותם אנשים ששמעו את דברי המצווה יערכו מיד זכרון-דברים ויפקידו אותו בבית-המשפט המחוזי, כדי ליצור תריס מה בפני סילופים וטעויות. בארץ אין נקודת יישוב המרוחקת כל כך מבית-משפט או מעורך-דין, שעדים, ששמעו צוואה לא יוכלו מיד לשאול מה עליהם לעשות, ומיד יכתבו את הדברים שנאמרו להם לפי זכרונם, ולגבי עריכת זכרון-דברים מוטב שלא ייעזרו בניסוח עורך-דין, אלא יכתבו לפי מיטב זכרונם מה שמעו ויפקידו את זכרון-הדברים בבית-המשפט, ואם הדבר לא נעשה, הרי זה חמור ביותר ורק במקרים נדירים יוכל בית-המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 25 לגבי צוואה בעל-פה". (ההדגשות שלי - ו.פ.). יצויין, כי במצב זה שבו לא נערך זכרון דברים ולא הופקד, אפשר והמדובר ב"מעוות לא יוכל לתקון" ודין ההתנגדות להדחות על הסף, כפי שקבע כב' השופט י' גרניט בת"ע 5790/99 (ת"א) עשרי נ' עשרי, דינים ועוד, דינים משפחה כרך א' 341, וכפי שנשאר בצריך עיון בע"א 795/91 פרנסואה ואח' נ' פוזיס, פיסקה 29 לפסה"ד (לא פורסם). מכל מקום, מאחר ועניין זה לא הוכרע בפסיקה, ולצורך הדיון שבפני, אניח - שוב - כי ניתן לראות בתצהירים משום "זכרון דברים" ובהגשתם לתיק משום "הפקדה" כדין. גם במקרה כזה - נותרו תמיהות רבות שיש ליישבן. 1. האם היה המנוח במצב נפשי שבו יכל להניח אחריו צוואה מתוך "גמירות דעת"? 2. האם בנסיבות העניין, אכן היתה צוואת "שכיב מרע"? והאם ניתן לסמוך בעניין זה על תצהירי העדות לצוואה ו/או על עדות אם המתנגד? 3. האם ניתן - בנסיבות העניין - לתקן את הפגם לפיו לא נערך זכרון הדברים, ולא הופקד, בסמוך לאחר שניתן לעשות כן (סעיף 25 לחוק). ה. גמירות דעת - האם היה המנוח ביום פטירתו במצב פיזי או מנטאלי שבו יכל לצוות צוואת "שכיב מרע" מתוך גמירות דעת מלאה? בניגוד לטענת הגב' ק. בתצהירה ובעדותה, והגב' ר. המנוחה בתצהירה כי המנוח אמר להן מה שאמר, טוען המבקש כי מיום אישפוזו של המנוח ועד פטירתו מצבו הדרדר מיום ליום עד שלא יכל לדבר ואף לא זיהה את הנוכחים בסביבתו. ראה לעניין זה סעיפים 5-7 לתצהיר המבקש, וכן סיכום מחלה המתייחס למנוח, אשר נערך ביום 21.6.98 (צורף לתצהיר המבקש), בו נאמר אכן כי החולה התקבל בין היתר כשהוא סובל מ"קושי בדיבור", בהמשך הדרדר מצבו - והוא נפטר. בטענות המבקש תומכת העדה הגב' מ. בתצהירה - מתארת הגב' ש. את מצבו הירוד של המנוח בעת שהיה מאושפז, ומוסיפה (בסעיפים 4-5 לתצהיר): - "4. המנוח כלל לא זיהה אותנו ודבריה של אשתו הגב' ל. כי הנה באו לבקר אותך קרובים כלל לא הובנו על ידו ונראה היה שהוא מנותק כלל מהסביבה ולא מבין את הנאמר אליו. 5. המנוח ז"ל כלל לא היה במצב שהוא יכל לדבר וליצור קשר עם הסביבה וכל שעשה היה למלמל מילים בלתי ברורות לחלוטין אשר לא היתה להם כל משמעות". בחקירתה הנגדית שבה העדה והעידה כי ביקרה את המנוח כשבוע לפני פטירתו, אך לא נחקרה בחקירה נגדית לגבי מצבו באותה עת. וע"כ טענותיה בעניין זה לא נסתרו. בעניין זה אני מעדיפה את עדות הגב' ש. - שהיא עדה ניטראלית (קרובת משפחה רחוקה שאינה קשורה לעניין), והאמור בתעודת המחלה, על פני עדות הגב' ק., מעוניינת בדבר, כפי שיובהר להלן. לכאורה, מעידה הגב' ק. בניגוד לאינטרס שלה, שכן, אם לא תתקבל ההתנגדות, היא עצמה תהיה יורשת על פי דין. ואולם, בפועל, הגב' ק. - אינה עדה ניטראלית, והיא פועלת לטובת עצמה ולטובת בנה, וכנגד אחיה. שכן, הגב' ק. הודתה כי יש לה נושים רבים וכי היא נתונה ב"איחוד תיקים" בהוצל"פ (פרוטוקול עמ' 12), ומכאן כי קרוב לוודאי שלא תוכל להנות מירושה זו, ובמקרה הטוב - תאלץ לחלוק עם אחיה בעזבון. מאידך, אם תתקבל ההתנגדות יהיה בנה היורש היחיד. והיא תוכל להמשיך ולהתגורר עמו בדירה - כפי שהיה, לטענתה, בחיי הוריה המנוחים וגם כיום (פרוטוקול עמ' 9 שורות 12-1). בנסיבות אלה, כאמור לעיל, אני מעדיפה את עדותה של הגב' מ., שהיא עדה ניטראלית, ואשר עדותה לא נסתרה, וזאת בנוסף לאמור בתעודת המחלה. המסקנה לפיכך הינה, כי לא היתה למנוח גמירות הדעת הנדרשת לצוות את רכושו בבחינת צוואת שכיב מרע. אף שניתן לסיים את הדיון כבר בשלב זה, אשוב ואדון בטענות הנוספות שהועלו. ו. פגם בצוואה בעניינינו, גם אם נראה את תצהירי אשתו ובתו של המנוח כ"זכרון דברים", הרי שאלה נערכו למעלה מחודש לאחר פטירת המנוח. בכך יש משום פגם במובן סעיף 23(ב) לחוק הירושה . ראה לעניין זה ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פיסקה 29 לפסה"ד (לא פורסם):- "לכן נוטה אני לדעה כי גם בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן הנוכחים בעת אמירתו של שכיב מרע לא היו מודעים לדרישה להעלות את הדברים על הכתב, לא עשו כן, יש בכך פגם במובן סעיף 23(ב) לחוק הירושה . המבחן של סעיף 23(ב) הוא אוביקטיבי לאור לשונו "ככל שאפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם". עם זאת, כפי שגרס בית המשפט בנימוקו החלופי, פגם זה ניתן לתיקון במסגרת סעיף 25 לחוק הירושה . מסקנה זו עולה משורה של פסקי דין של בית משפט זה, בהן הכשירו איחור עריכת זיכרון הדברים לאחר שהשתכנעו מאמיתות של הצוואה ". ע"א 795/99, שם, פיסקה 29. בסעיף 25(1) לחוק הירושה נקבע: - "(א) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה , רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים". לעניין זה נאמר בספרו של ש. שילה "פירוש לחלוק הירושה ", בעמ' 230: - "ואין חולק על כך שסעיף 25 מוסר לידיו של בית-משפט שיקול דעת רחב לפיו יוכל לאשר מסמך, או דיבורים בעל-פה, בנסיבות המנויות בסעיף 23 לחוק כ"צוואה ", אם הדרישות הפורמליות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה לא נתמלאו ככתבם וכלשונם". כאמור לעיל, בנסיבות העניין שבפני עולות שתי שאלות: - 1. האם יש ספק באמיתות הצוואה . 2. האם יש מקום, בנסיבות העניין, לקיים את הצוואה על אף פגם שנפל בה. כפי שנראה להלן - קיים ספק באמיתות הצוואה , ואין מקום להורות על קיומה. מעבר לכך שעל-פי הראיות שנפרסו בפני - לא היה המנוח מסוגל לצוות את שיוחס לו, הרי מהמערכת המשפחתית שנתגלתה עולה כי אין זה סביר כי המנוח היה מצווה את זכויותיו בדירה למתנגד דווקא. אין מחלוקת, כי הדירה היתה שייכת בחלקים שווים גם לאשת המנוח - שנפטרה אחריו. אין גם מחלוקת, כי המתנגד הפיל חיתתו הן על המנוח, והן על רעיית המנוח. בכך הודתה אף אמו של המתנגד, הגב' ק. אשר אישרה כי המנוח ורעייתו הגישו תלונות במשטרה כנגד המתנגד בגין אלימותו, והמשטרה ביקרה בביתם מדי פעם (פרוטוקול עמ' 9 שורות 16-21). לא סביר לפיכך, כי המנוח היה מצווה חלקו בדירה למתנגד, ובכך כופה על אשתו שותפות עם המתנגד. בנסיבות אלה, בהם יש לביה"מ ספק באמיתות הצוואה , הרי על-פי הקבוע בסעיף 25 לחוק, אין מקום לקיימה - בוודאי שלא בנסיבות העניין כאשר לא נערך זכרון דברים ולא הופקד, ואף התצהירים שהוגשו בסופו של דבר - נערכו למעלה מחודש לאחר פטירת המנוח. ז. תצהיר המנוחה ל. ז"ל, ועדות עו"ד טורקלטאוב אינני רואה צורך להרחיב בעניין זה לנוכח המסקנות אליהן הגעתי כמפורט לעיל. יחד עם זאת, פטור מבלי כלום - אי אפשר. תצהירה של המנוחה ל. ז"ל נראה לי תמוה, לנוכח מערכת היחסים שתוארה בפני הן זו שבינה לבין המתנגד, והן זו שבינה לבין בתה - הגב' ק. מאחר ומצהירה זו הלכה לבית עולמה, לא ניתן לרדת לפשר עניין זה. באשר לעדותו של עו"ד טורקלטאוב, הנני מניחה כי הוא נקלע, שלא בטובתו, לקנוניה שרקמה הגב' ק. ביחד עם בנה - המתנגד, ועו"ד טורקלטאוב לא הצליח לרדת לחקר האמת ש"מאחורי הקלעים" ואשר התרחשה בפניו. לעניין זה יצויין, כי עו"ד טורקלטאוב אינו שולט בשפה הרוסית, וספק מה היה רמת הבנתה של המנוחה בעברית. ראה לעניין זה עדות גב' ק. - עמ' 6 שורות 7-14: "אמא דיברה עברית אבל לא כ"כ טוב, והיא הבינה הכל. ואני תרגמתי לעברית את דבריה לעו"ד, ואח"כ את דבריו לאימי, כאשר ביקש ממני לצאת יצאתי. היא הבינה מה שדיברו אליה, והיה לה קשה להסביר בעברית. למרות שהיא דיברה קצת עברית. היא דיברה עם עוה"ד בעברית, ואני יצאתי והם המשיכו לדבר". מכל מקום, וכאמור לעיל, מכלול הנסיבות שהובאו בפני מביא אותי למסקנה, כי לא יתכן שהמנוח היה מסוגל לצוות את רכושו ביום פטירתו, וכי לא יתכן שאכן רצה להניח את רכושו למתנגד דווקא. כל זאת, בצירוף לעובדה כי תצהירי העדים נערכו באחור ניכר - מביא למסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות. ח. בנסיבות העניין, אני קובעת כדלקמן: - 1. ההתנגדות נדחית. 2. ניתן צו ירושה על-פי דין ולפיו יורשי המנוח הינם כדלקמן: - עזבון המנוחה ל. ז"ל - ½ ל. - ¼ ר. - ¼ 3. המתנגד ישלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. צוואהירושההתנגדות לצוואה