פסק דין לפי הוראות סעיף 54(א) לחוק הירושה "מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה , ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בית המשפט העליון סמך ידיו על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, תוך שקבע בין היתר, כדלהלן: "מקום שאדם הנחיל נכס ל'פלונית, אשתי', ופלונית ששמה נקוב במסמך חדלה להיות אשתו, אומרים שנקיבת השם קובעת, וההוספה 'אשתי' אינה אלא הוספת תואר החייבת לסגת מפני אזכור השם המפורש. ואולם מקום שאדם הנחיל נכס 'לאשתי', בלא לנקוב בשמה, הרי זה ענין לפירושים. דעת הפוסקים היא, כי לכאורה הכוונה היא למי שהיתה אשתו עת עשה את המסמך, ודעה זו עוד מתחזקת אם אמר 'לאשתי, ואם לא תהא בחיים, לילדי' כמו בפרשת (4) (1903) ,Griffith. שהרי אדם, העושה ביטוח או עורך צוואה לטובת אשתו, אינו נותן באותו רגע דעתו על כך שמא ישא בעתיד אשה אחרת, ולכן חזקה שלא התכוון לאשה אחרת זולת זו שהיתה בת-זוגו באותו זמן" (שם, בעמ' 369-368 לפסה"ד). עוד קבע ביהמ"ש העליון בפסק הדין בזו הלשון: "בעניננו לא ניתן לזכות את אלמנת המנוח בכספי הביטוח, הואיל והמנוח לא זיכה את אשתו סתם אלא עשה ביטוח לטובת דינה אשתו, ואף אם מחובתנו ליתן תוקף לכוונת המנוח, אין אנו בני-חורין, בשל כך, להתעלם מן השם המפורש דינה חסקין הכתוב בפוליסה. הדבר מונע אותנו מלזכות את נעמי בכספי הביטוח וזו גם חדלה לתבוע תשלום" (שם, בעמ' 369). בפסק הדין נקבע כי הכלל הוא שמקום שאדם הנחיל נכס לאשתו, פלונית ששמה נקוב במסמך - כבמקרה שלפנינו - "נקיבת השם קובעת". דעה זו עוד מתחזקת אם אמר "לאשתי, ואם לא תהיה בחיים, לילדי" (שם, בעמ' 369). פסיקתו של ביהמ"ש העליון בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג(2) 817, - פרשת טלמצ'יו קבעה המנוחה בצוואתה כי היא מורישה את כל חסכונותיה ופקדונותיה בסניף בנק מסויים בת"א לצורך הקמת הקדש ציבורי לחלוקת מלגות על שמה ליתומי צה"ל. לימים העבירה המצווה את חשבונה לסניף בנק אחר. ביהמ"ש דחה את ההתנגדות לקיים הצוואה שהתבססה על הטענה כי כוונת המנוחה היתה להוריש את כספיה ליתומי צה"ל מאותו סניף בלבד. ביהמ"ש העליון קבע כי אומד דעתה המפורש היה להוריש את הכספים ליתומי צה"ל, גם אם הכסף הועבר בינתיים לסניף בנק אחר. כדברי הנשיא ברק בפסק דין טלמצ'יו: "במתח הפנימי שבין ה'גוף' (הטקסט של הצוואה ) לבין ה'נשמה' (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה , משקל מיוחד ל'נשמה'. הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על פי הצוואה , או של כל אדם אחר" (שם, בעמ' 826). צוואהירושהשאלות משפטיות