פסק דין המנוחה אלמנה בת 93, הלכה לעולמה ביום 29.9.96. בין עשרת ילדיה של המנוחה התגלע סכסוך על עזבונה, הכולל בעיקר דירה בת 2 חדרים. הבן המשיב בערעור לפנינו הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לקיים צוואה של המנוחה מיום 1.2.96. בצוואה זו ציוותה המנוחה כי כל רכושה, לרבות חלקה בדירה, יעבור לבנה. תשעת ילדיה האחרים של המנוחה התנגדו לקיומה של צוואה זו והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לקיים צוואה מאוחרת יותר, אותה ערכה המנוחה, לטענתם, ביום 6.8.96. את הבקשה לצו קיום הצוואה המאוחרת הגישה לבית המשפט המחוזי המערערת - על דעתם של יתר ילדיה של המנוחה. בשל ההסכמה הדיונית בין בעלי הדין לא נתבררו בבית המשפט המחוזי נסיבות עריכתן של שתי הצוואות. כך, קיימת אי בהירות אפילו לגבי זהותם של כותבי המסמך מיום 6.8.96. יצויין כי מטיעוני בא-כוחה של המערערת עולה שהמנוחה כלל לא ידעה קרוא וכתוב באשר לחתימה המופיעה בתחתית המסמך, המומחית לכתבי יד לא יכלה לתת חיווי דעה החלטי בשאלה האם זו חתימת המנוחה, כיוון שכל דוגמאות החתימה של המנוחה שקיבלה היו עם חתימה של שם פרטי בלבד, עם זאת, היא ציינה, כי האפשרות שהמסמך מיום 6.8.96 נחתם על ידי המנוחה סבירה יותר מן האפשרות שהמסמך לא נחתם על ידה. יצויין, כי למומחית לא היה כל ספק כי החתימה על-גבי הצוואה מיום 1.2.96 היא חתימתה של המנוחה. באשר למצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואות, התברר כי בתקופה בה נחתמו הצוואות סבלה המנוחה ממחלה פיזית קשה. המנוחה, בת 93, הייתה ידועה כסובלת מיתר לחץ דם, סוכרת ובקע סרעפתי. בסוף שנת 1995 או תחילת שנת 1996 פרצה אצלה מחלה סופנית שהביאה למותה. המחלה - המיאלומה הנפוצה - אובחנה סופית רק בסוף אוגוסט 1996, כחודש לפני מותה. מחלה זו מתבטאת בתפיסת לשד העצם על-ידי תאים ממאירים, כאבים בכל הגוף והפסקת פעולת הכליות . מן החומר הרפואי עולה כי בתקופת המחלה סבלה המנוחה מזיהומים חוזרים ומירידה תפקודית. בחודש יולי 1996 חלה החמרה ניכרת במצבה. היא החלה לסבול מכאבים חזקים בגב ובידיים, קשיים בהליכה ונפילות, חולשה כללית, חוסר תיאבון, בחילות ואי שליטה על הסוגרים. המנוחה הפכה מרותקת למיטתה וסיעודית לחלוטין. ביולי 1996 ניתן למנוחה וולטרן לשיכוך כאבים. ב21.8.96- פונתה המנוחה לבית חולים, כשהכרתה מעורפלת והיא במצב גופני ונפשי קשה עקב אי ספיקת כליות מתקדמת. בבית החולים אובחנה המחלה הממארת. המנוחה שוחררה לביתה ביום 12.9.96, תוך המשך טיפולי דיאליזה, ונפטרה ביום 29.9.96. בית המשפט פסק כי בענייננו, ניתן למנות שני פגמים לפחות במסמך מיום 6.8.96. הפגם האחד, אין במסמך הצהרה של המנוחה שזו צוואתה. יצוין כי המסמך אף אינו נושא את הכותרת "צוואה " וגוף המסמך אינו מדבר בלשון של עשיית צוואה . הפגם השני הוא שאין במסמך אישור של העדים, על כך שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. 12. בשל הפגמים האמורים, על המבקש לקיים את הצוואה לשכנע את בית המשפט באמיתותה. כלל זה נקבע בהוראת בסעיף 25(א) לחוק הירושה , אשר זו לשונה: לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה , רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 בכשרות העדים. הלכה היא כי פגם בצוואה פוגע בחזקת התקפות שלה ומעביר את נטל הוכחת אמיתותה של הצוואה אל המבקש לקיימה: ע"א 4902/91 שדמה גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראות ודיינות על שם הרב שלמה מוסאייף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441, 450. על המבקש את קיום הצוואה לשכנע את בית המשפט בכך שלפניו הבעה אמיתית של רצונו של המצווה, דהיינו גמירת דעתו לצוות. ראה ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה1965- (ירושלים, תשנ"ב1992-) 231. בענייננו, על מרגלית היה מוטל הנטל להוכיח את אמיתות הצוואה מיום 6.8.96, ובכלל זה שהמנוחה ידעה את טיבה, שהייתה בדעה צלולה ושלא הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט ציין כי מכלול הנסיבות הכרוכות בעריכת המסמך מיום 6.8.96 מקים ספק באמיתותה של "הצוואה ". המנוחה הייתה בשנות ה90- לחייה, במצב גופני ירוד מאוד, וסבלה מאי ספיקת כליות חמורה. מצבה הקשה התבטא בכאבים, חוסר תפקוד, חוסר תיאבון, אי שקט וחוסר ריכוז. המנוחה הייתה סיעודית לחלוטין, מרותקת למיטה, והייתה תלויה בעזרת הזולת באופן מוחלט, לרבות רחצה, החתלה, הלבשה ואכילה. יש לזכור כי המנוחה לא ידעה ככל הנראה קרוא וכתוב (השווה ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2) 77). עוד צוין כי במצב דברים זה נותרה, כאמור, שורה של ספקות באמיתותה של הצוואה . ראשית, אין שום הוכחה לכך שהמנוחה התכוונה לערוך צוואה . העדים המופיעים בצוואה לא העידו בבית המשפט על כך שהיו נוכחים בעת עריכת הצוואה , על כך שהמנוחה הבינה שמדובר בצוואה ועל כך שהבינה את תוכן הצוואה . ללא עדויות אלה, נותרו ספקות באשר לכשרותה של המנוחה לצוות ולגמירת דעתה. שנית, בהנחה שהמנוחה חתמה על הצוואה והבינה את תוכנה, אין הוכחה לכך שהצוואה היא פרי רצונה האמיתי של המנוחה, ולא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. נוכח ספקות כבדים אלה בית המשפט לא השתכנע כי המסמך מיום 6.8.96 מבטא את רצונה האמיתי של המנוחה וכי היא גמרה בדעתה לצוות את רכושה לכל ילדיה בחלקים שווים. נמצא, שאין לקיים את הצוואה מיום 6.8.96. צוואהירושה