פסק דין 1. סכסוך בין שתי אחיות, שלצערי כל המאמצים לפשר ביניהן לא הניבו פרי. שתי האחיות נחקרו על התצהירים שהגישו והוצגו מסמכים. הסיכומים הוגשו ביום 1.4.00 אך בגלל תקלה במזכירות התיק הובא בפני רק ביום 2.10.00. 2. המבקשת, להלן: "אילנה", והמשיבה, להלן: "מירה", ועוד חמישה אחים ואחיות, תושבי ארצות הברית, הם ילדיהם של המנוח רחמים X, ז"ל, להלן: "רחמים", ויעל X, ז"ל, להלן: "יעל". חמשת האחים והאחיות ועזבון המנוח רחמים ז"ל שהיו משיבים בעתירה זו, נמחקו לבקשת ב"כ אילנה ובהסכמת ב"כ מירה, מאחר והעתירה לא הומצאה להם כדין - עמ' 8 לישיבה מיום 4.5.99. החלטה פורמלית בענין זה לא ניתנה, אך היה ברור כי הדיון מתנהל בין אילנה ומירה בלבד. אנתח להלן את חומר הראיות וטענות באי כח הצדדים. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת. 3. רחמים ויעל נשאו זה לזו בשנת 1942 ונפטרו, תחילה יעל ביום 5.10.96 ואחריה רחמים ביום 1.11.96. מאז נשואיהם חיו רחמים ויעל ביחד: בהתחלה רחמים עבד ויעל גידלה את הילדים. בשלב יותר מאוחר שניהם עבדו ואין מחלוקת כי היתה להם "קופה משותפת" ממנה גידלו את שבעת ילדיהם וניהלו אורח חיים תקין. 4. על שם רחמים רשום בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בחיפה בית משותף שהוקם על חלקה 165 בגוש 10809 מאדמות חיפה, להלן: "החלקה", ובו 10 יחידות להלן: "הבית", כמפורט בנסח הרישום המצורף לבקשה, להלן: "הנסח" . הבית נרשם, כבית משותף, כפי שעולה מהנסח, בשנת 1996. החלקה היתה רשומה לפי השיטה הישנה, בכרך מס' 70 בדף מס' 162. הבית נבנה עוד לפני הנשואין של רחמים ויעל. 5. על פי שטר המכר מיום 7.7.47, נספח "ב" לעתירה, נרשמה מחצית החלקה על שם רחמים לאחר ששילם למוכר סכום של 2,500 ל"יפ (לירות פלסטיניות). על פי שטר מכר מיום 1.7.46, מ1/, נרשם רבע החלקה על שם רחמים, במכר ללא תמורה, משלום X, אביו של רחמים. אין בפני ראיה כיצד ועל סמך מה נרשם הרבע הנותר על שם רחמים. 6. אילנה עתרה ביום 4.5.97 למתן פסק דין הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי "מחצית הזכויות בשמונה דירות הנמצאות בבנין שברח' רמב"ן 4 בחיפה, והידועות כחלקות משנה 165/3 עד 165/10 בגוש 10809, הרשומות ע"ש המנוח רחמים X, ז"ל, שייכות לאשתו המנוחה יעל X, ז"ל, -7 ו/או לעזבונה ו/או ליורשיה עפ"י דין בהתאם לצו הירושה שניתן ביום 29.10.96, להלן: "צו הירושה ", בתיק עזבון 9108/96 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו". 7. על פי צו הירושה , נספח "ה" לעתירה, יורשיה של יעל הם עזבון המנוח X רחמים, שחלקו הוא מחצית, מירה וחלקה 6/14, לאחר שחמשת אחיה ואחיותיה הסתלקו מעזבון אמם, ואילנה שחלקה הוא 1/14. רחמים ערך צוואה ביום 17.7.96, נספח "ו" לעתירה, להלן: "הצוואה ", לפיה ציווה את כל רכושו, לרבות זכויותיו בבית, לששת ילדיו, בחלקים שווים ביניהם. באשר לאילנה ציין רחמים בס' 5 לצוואה כי "אינו מצווה דבר מפני שכבר נתתי לה 70,000 דולר ממכירת דירה בחיפה". 8. בס' 3 לתצהיר שצורף לעתירה, להלן: "התצהיר", טענה אילנה כי "בשנת 1947 קנו יעל ורחמים בנין הכולל כיום 10 דירות הנמצא ברח' רמב"ן 4 בחיפה... הבנין רשום על שמו של רחמים בלבד". עוד טענה אילנה כי הוריה ביחד שילמו את הסכום של 2,500 ל"יפ, חלקם מהלוואה שקיבלו מקרובי משפחה וחלקם מחסכונותיהם. בס' 7 לתצהיר טענה אילנה כי הבנין הושכר לדיירים וההכנסות מדמי השכירות היו חלק "מהקופה המשותפת" לכלכלת בני המשפחה והחזר ההלוואה שהתקבלה עבור רכישת החלקה, והוסיפה כי הוריה לא הקפידו על משטר רכוש נפרד: התקיים שיתוף מלא בכל הנכסים שנרכשו על ידם ו/או ע"י אחד מהם במהלך הנשואין. באשר לבית טענה אילנה כי יעל ניהלה את הבנין, השכירה את הדירות, גבתה את דמי השכירות ותפקידו של רחמים הצטמצם בחתימה פורמלית על מסמכים. יעל ניהלה חנות מכולת שהיתה בבנין ואילו רחמים עבד בכל מיני עבודות, לרבות בתור פקח בעירייה בבת ים במשך כ15- שנה וכל ההכנסות מעבודתו של רחמים ועבודתה של יעל, זרמו לקופה המשותפת. ביחד עברו בשנת 1995 לגור בבית אבות ברחובות. מסכמת אילנה את טענותיה כי הוריה ניהלו אורח חיים תקין ובמאמץ משותף רכשו את נכסיהם "ובפרט את הבנין" הרשום ע"ש רחמים. מסקנתה של אילנה היא כי מגיע ליעל מחצית הזכויות בבית ומכאן עתירתה. 9. בחקירתה הנגדית הוצג בפני אילנה שטר המכר נספח "ב", שממנו עולה כי רק מחצית החלקה נרכשה ב- 2,500 לי"פ, בניגוד לאמור בתצהיר, ותגובתה היתה: "אני לא יודעת. אני לא עורכת דין" - עמ' 9 ש' 26-28. בהמשך, בתשובה לשאלה איזה חלק מהתמורה היה מהלוואה ואיזה חלק הורכב מחסכונות, השיבה כי הדברים התרחשו לפני שנולדה וכי "מה שכתוב בתצהיר זה מה ששמעתי מהדודים שלי" - עמ' 10 ש' 8. מן הראוי להביא כאן, במלואם, את השאלות והתשובות במהלך החקירה הנגדית מעמ' 11 ש' 3 עד ש' 11: "ש. את הצגת לנו שטר לפיו אנו למדים על כך שאביך רכש מחצית מהחלקה והמחצית השניה, את לא יודעת איך זה נרכש. ת. לא בודאות. ש. כשאת אומרת "לא בודאות", למה כוונתך? ת. אני יודעת רק מסיפורים ששמעתי מאחרים ולא על סמך דברים שני בדקתי בעצמי חוץ מהשטר שהתייחסתי אליו. ש. מה הסיפורים, איזה סיפורים. ת. אני לא יודעת. ש. זה נכון שהבית כולו נבנה לפני שההורים שלך התחתנו או שאת לא יודעת. ת. אני יודעת שהבית נבנה לפני שהורי התחתנו. ש. את יודעת מתי הוריך התחתנו. ת. בשנת 42". 10. מירה מתנגדת לעתירה וחולקת על כל טענותיה של אילנה. בתצהיר התשובה טענה, בין היתר: 1) הבנין נבנה לפני שנות הארבעים, לא נרכש מכספי ההורים אלא מחצית הזכויות בבנין ניתנו במתנה על ידי אביו של רחמים, המנוח שלום X, סבם של אילנה ומירה, ואילו המחצית השניה נרכש ע"י הסבא ומכספו עבור רחמים. 2) ההורים, כשהתחתנו בשנת 1942, חיו במחיצת הסבא בדירתו שהיתה בבית. לסבא היה אטליז, יעל לא עבדה בכלל ואילו רחמים עזר לאביו באטליז, ולכן לא היתה להם הכנסה כזו שתאפשר להם לרכוש את הבית. 3) במשך כל 55 שנות חייהם המשותפים לא מצאה יעל מקום לטעון ו/או לתבוע רישום הזכויות בבית המשותף חרף הזדמנויות רבות שנקרו בדרכה, שהאחרונה בהן היתה "לפני כשנתיים", (בשנים 94-95 - ר.ג'), עת נרשם הבנין כבית משותף ע"ש רחמים ורחמים נרשם בעלים "בשלמות" של כל היחידות. הזדמנות נוספת היתה כשרחמים ערך את צוואתו, יעל היתה נוכחת ולא התנגדה עת ציווה אביה על כל הבית ולא הזכיר אותה בכלל. 4) מסכמת מירה את עמדתה כי לפי ההלכה הפסוקה כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו מבלי לתת ביטוי לרצונו לממש את זכויותיו עפ"י חזקת השיתוף, על אף הזדמנויות סבירות שניתנו לו לעשות זאת, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף - כפועל יוצא מכך, לא יורשו גם יורשיו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף. 11. האספקט העובדתי אין להרבות במילים כדי להגיע למסקנה כי אילנה לא הוכיחה את הטענה העובדתית כי הוריה הם שרכשו את הבית ביחד ושילמו 2,500 לי"פ. די בשטרי המכר נספח "ב" לעתירה, במ2/ ובתשובותיה בחקירתה הנגדית כמפורט לעיל, כדי לסתור את הטענה. היא גם לא ידעה להסביר איזה חלק מהתמורה ששולמה היה "הלוואה" ואיזה חלק היה "מחסכונות" והסבירה כי "מה שכתוב בתצהיר זה מה ששמעתי מההורים" וכי השאלה מתייחסת לתקופה לפני שנולדה" - עמ' 10 ש' 9-8. אילנה גם הודתה כי "העובדות" שהעידה עליהן אינן מידיעתה האישית אלא שמעה אותם. עוד אישרה אילנה בעמ' 11 ש' 28 שהיא לא יודעת אם הוריה רכשו את הבנין או לא. לא רק זאת אלא לא הובאה בפני שום ראיה על הכנסותיו של רחמים באותה תקופה כדי לקבוע כי אכן היה באפשרותו לחסוך כסף. מצד שני, כפי שעולה מעדותה של מירה, שלא נסתרה, הוכח כי לאחר הנישואין רחמים עבד אצל אביו, יעל לא עבדה ושניהם התגורר יחד עם ההורים. לדעתי די בכל אלה כדי למוטט את הטענה בענין "הרכישה" של הבית עליה מבוססת העתירה. המסקנה היא, אפוא, כי אילנה לא הוכיחה את טענתה העובדתית שהבית נרכש מכספי ההורים. לדעתי, די בכך כדי לדחות את העתירה המבוססת כולה על הטענה של רכישת הבית מקופה משותפת. מצד שני הוכח, כפי שטענה אילנה, כי רחמים ויעל התחתנו בשנת 1942, ומאז חיו ביחד באהבה, בהבנה ובהרמוניה. ביחד גידלו את ילדיהם והיתה להם קופה משותפת. השאלה היא אם על הבית שנרשם על שם רחמים, ועל כך אין מחלוקת, חלה חזקת השיתוף. שאלה נוספת היא, באיזה מידה, אם בכלל, בנסיבות ענין זה, מגיע ליעל, מכוח חזקת השיתוף, מחצית הבית וכתוצאה מכך, זכאית אילנה, בתור אחד היורשים של יעל, לתבוע חלק בבית, שמחציתו מגיע ליעל. במילים אחרות האם יעל ויתרה, בחייה, על זכותה לקבל מחצית הבית, ובמותה, כתוצאה מויתור זה, לא היה מה להוריש ליורשיה. 12. האספקט המשפטי אילנה טוענת כי יש להחיל את חזקת השיתוף על הבית על אף שהוא רשום על שם רחמים בלבד, ולכן מגיע ליעל זכות במחצית הנכסים המשותפים ומפנה לע"א 806/93 , הדרי נ' הדרי, פ"ד מ"ח, (3), עמ' 685, בעמ' 703 - 704 ובעמ' 692-693, להלן: "פס"ד הדרי", שבו נפסק, בין היתר, כי חזקת השיתוף יכול ותחול על נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם נישואיו. כפי שידוע ההלכה בענין חזקת השיתוף, לאלה שנשאו לפני 1.1.74, היא פרי הפסיקה. השיקולים והקריטריונים המנחים בענין זה סוכמו בספרו של פרופ' אריאל רוזן-צבי "יחסי ממון בין בני זוג", החל מעמ' 212. ראה גם ע"א מלכה ברגר נ' מנהל מס עזבון, פס"ד ט' (2) עמ' 240 בעמ' 242. בעמ' 693 לפסק דין הדרי קבע כב' הנשיא שמגר: "חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים בין - אישי הנוצר לפי תפיסתנו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. כאמור, ברוב השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים 'לבשר אחד'.... עובדת רישומה של הדירה כולה על שם הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף... הרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא שהרכוש המסויים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג" כב' השופט חשין אף הוא מנתח את הסוגיה בענין הנכסים "שמביא עמו" בן הזוג בירושה או במתנה, הן כאלה ש"הגיעו" לפני הנשואין והן כאלה שהגיעו לאחריהן, ומסקנתו בעמ' 704 לפס"ד הדרי היא, כי ביחס לרכוש מסוג זה ניתן להוכיח שעם הזמן הפכו חלק מהרכוש המשותף. בע"א 595/69, אפטה נ' אפטה ואח', פ"ד כ"ה(1), עמ' 561, בעמ' 566, קבע כב' השופט ברנזון הכלל היסודי בענין השותפות: "הכלל היסודי הוא, שבענין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בענינים הכספיים והחמריים שלהם, חזקה על כל זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין (פסק הדין בענין בריקר, (2), הנ"ל, בע' 606). חזקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר - כמו במקרה זה - בנכסים המשמשים את המשפחה בחיי יום יום, כלומר דירת מגורים וחפצי בית. אמנם נכס הרשם על שם אחד מבני הזוג יוצר הנחה לבעלות נפרדת בו. אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא מנהגם הכללי של בני הזוג בתקופת נישואיהם בענייני הרכוש שלהם". 13. לדעתי, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה מצד אחד, ולאור החיים התקינים והמשותפים שניהלו רחמים ויעל כפי שעולה מחומר הראיות, ועל כך אין מחלוקת, המסקנה המתבקשת היא כי יש להחיל את חזקת השיתוף על הבית. כפי שנקבע "הלכת השיתוף" היא הנחה הניתנת לסתירה. המגמה היא, כפי שנקבע בעמ' 694 לפס"ד הדרי: "חיזוק הלכת השיתוף ע"י הקלה בהוכחת התנאים הדרושים לקיומה, מחד גיסא, וע"י החמרת התנאים הנדרשים לסתירתה מאידך גיסא". סבורני כי בנסיבות ואופן חייהם של יעל ורחמים, חלה חזקת השיתוף. ברור גם, ואין מחלוקת על כך, שיעל לא ביקשה, עד מותה, לממש את "זכויותיה" במחצית הבית. בפסק הדין שניתן בע"א 5774/91 מרים יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה + ע"א 799/92, מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה נ' מרים שולמית שריג ואח' - פס"ד מ"ח (3) בעמ' 372, להלן: "פס"ד יהלום", נדונה סוגייה, שמבחינה עובדתית דומה לענייננו. השאלה היתה, כפי שהגדיר בית המשפט בעמ' 376: "האם יכולים יורשיו של בן זוג, לתבוע הכרה בזכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, הנטענת לקום בינו לבין בן זוגו המנוח". בית המשפט, מפיו של כב' השופט ד. לוין, קבע בעמ' 377: "כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים ומבלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך". בעמ' 382 קבע כב' השופט דב לוין: "... הוויתור מיוחס לבן הזוג אין משמעו אלא זאת, שנראה אותו כמוותר על זכותו להוכיח כי חזקת השיתוף מתקיימת לגביו וכי יש לו זכויות שוות בנכסים. במקרה כזה איננו יודעים, למעשה, מהו המצב לאשורו: אפשר שבין בני הזוג התקיים שיתוף מלא בנכסים, אף על פי שהבעלות הפורמלית היתה בידי אחד מהם בלבד, אלא שבן הזוג האחר החליט, מטעם כלשהו השמור עמו, לוותר על זכויותיו ברכוש. לוויתור זה הוא נתן ביטוי בכך שאף על פי שהיתה בידיו ההזדמנות לעשות כן, לא תבע להחיל את הלכת השיתוף בנכסים, על כל המשתמע מכך". בהמשך בעמ' 383 קובע כב' השופט לוין: "ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין ויתור עליה... נראה בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר היתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו. כפועל יוצא מכך מובן כי לא יוכל גם יורשו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף, שהרי מכוח ויתורו מנועים הם מלעשות כן". וראה גם דבריו של כב' השופט ד. לוין בעמ' 386 בס' 26 לפסק הדין. 14. השאלה היא אם יעל "ויתרה על ההזדמנות" להוכיח ולטעון כנגד הבעלות שבדין, היינו כי על אף העובדה שזו מצויה, לכאורה, בידי בן הזוג האחד, הרי שהלכה למעשה מדובר בבעלות משותפת. טען ב"כ מירה כי יעל ויתרה על זכותה לטעון לתחולת הלכת השיתוף ולקבל מחצית הנכסים כיוון שהיתה לה ההזדמנות לעשות כן אך לא ניצלה זאת. הוא הסביר כי ביום עריכת הצוואה יעל היתה נוכחת יחד עם רחמים, ולא התנגדה או טענה לשיתוף. הוא גם הסביר, כי יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע להפעיל את חזקת השיתוף. טענות אלה מקובלות עלי. לדעתי, היו בפני יעל שתי הזדמנויות לטעון לזכויותיה בבית, היא שתקה ויש לפרש את שתיקתה כויתור על זכותה לטעון ולהוכיח כי חזקת השיתוף מתקיימת לגביה וכי יש לה זכויות שוות בנכסים. כאמור האב השאיר צוואה בה הדיר את יעל, ובאופן מפורש, את אילנה. באשר ליעל הוא לא הזכיר את שמה בכלל ואילו ביחס לאילנה ציין במפורש שכבר נתן לה סכום של 70.000$ ממכירת אחת הדירות בבית. המסקנה היא כי השתתפותה של יעל בעריכת הצוואה מצד אחד, ושתיקתה כאשר הדיר אותה רחמים מצוואתו מצד שני, מצביעים על כך שיעל ויתרה על זכותה לטעון נגד "שלילת" זכויותיה, לא רק בבית, אלא בכל הנכסים שפירט רחמים בס' 2 לצוואה . ההזדמנות השניה שניתנה ליעל כדי להעלות את טענותיה היתה בעת רישום הבית בתור בית משותף בפנקס הבתים המשותפים. היא לא התנגדה לרישום זה. אין ספק כי יעל היתה "שותפה" בהליכי רישום הבית המשותף והיתה נוכחת בעת עריכת הצוואה . מחומר הראיות המונח בפני שוכנעתי שיעל היתה הפעילה בניהול הבית. מעדותה של אילנה ומירה, היחסים בין יעל ורחמים היו יחסים קרובים מאוד וניהלו את כל העניינים ביחד. רחמים סמך על יעל ואף נתן לה יפוי כח כדי לנהל את העניינים בשמו. הוא נתן בה אמון מלא וסמך עליה ולכן סביר יותר שהוא שיתף אותה במחשבותיו ובהליכים שנקט ככל שהדבר מתייחס לבית, הן בעריכת הצוואה והן ברישום הבית. בנסיבות אלה סבורני כי יעל ויתרה ביודעין על זכויותיה בבית שקמו לה על פי חזקת השיתוף. 15. מסביר ב"כ אילנה את שתיקתה של יעל בעמ' 2 לסיכומיו בכך כי עצם רישום הבית המשותף ע"ש רחמים "לא הפריע לאישה", אבל אין בכך כדי לשלול ממנה זכויות שבבעלותה. באשר לצוואה טוען ב"כ אילנה כי אין בכך כדי להוכיח את אשר מבקשת מירה להוכיח, הרי יעל "לא עוררה גם כל טענה ביחס לעובדה שהיא עצמה כלל לא נזכרה בצוואתו וניתן להסיק מכך כי היה ברור לה שהוא מצווה רק על מחצית הזכויות בבית, אלה השייכות לו". מצד שני סבור ב"כ אילנה כי מהעובדה שרחמים לא הזכיר את אשתו בצוואה , "ניתן להבין כי גם המנוח ידע שמחצית הזכויות בבית "שייכות לאשתו". ב"כ אילנה מנמק את טענתו - עמדתו - בכך שרחמים, כשרצה להדיר את אילנה בתור יורשת ציין זאת במפורש ואילו רצה להדיר את אשתו היה גם מציין זאת במפורש "ומחדלו" בעניין זה מצביע על כך שהוא "התעלם" מאשתו מאחר והיא הבעלים של מחצית הבית. מכל מקום, מסכם ב"כ אילנה את טענתו "כי גם אם ליעל לא היה ברור שבעלה מצווה רק את מחצית הנכס (זכויותיו הוא בלבד) אין אי ידיעה זו יכולה לפגוע בזכותה הקניינית שהינה גם זכות יסוד". אינני מקבל את הטענות. ראשית, מדובר בטענות עובדתיות שאילנה לא הניחה תשתית ראייתית עליה ניתן לקבוע את הממצאים שהיא מבקשת להסיק מהתנהגותה של יעל ומשתיקתה בהליכים שננקטו. יעל היתה, על פי הראיות שבפני, "המנהלת" של הבית, היא שניהלה את המשא ומתן עם הדיירים ורחמים רק חתם. מדובר באישה המעורה בענייני עסקים ויותר סביר להניח שהיא היתה מודעת לזכויותיה בבית. לא רק זאת: בס' 2 לצוואה ציין רחמים כל מיני זכויות שבבעלותו, בנוסף על הבית, חסכונות, ניירות ערך, כספים במזומן: "הנני מצווה בזה את כל יתרת רכושי ונכסי, בין נכסי דניידי, ולרבות זכויותי בחלקות 165/3-10 בגוש 10809 (ספר 70 דף 162) המצויים ברחוב רמב"ן 4 חיפה ובין נכסי דלא ניידי, וכמו כן כספים במזומנים, כספים המופקדים ו/או שיופקדו בשמי בלבד ו/או בשמי וביחד עם שמותיהם של אחרים בכל מוד בנקאי בלבד ו/או בכל מוסד כספי כל שהוא ו/או בכל חברת ביטוח שהיא ו/או בחברת נאמנות כלשהי, ניירות ערך, חובות המגיעים לי, זכויות הנובעות מחוזים וכל נכסים אחרים וכן כל זכויות מכל סוג ומין שהם, בלי הבדל לגבי מקום המצאם, בין אלה השייכים לי בהווה ובין אלה שיהיו שייכים לי או שיגיעו לי בתעיד, הנני מצווה בזה ל-ששת ילדי הבאים בחלקים שווים". הנה אם כן מפרט רחמים את כל הרכוש שהיה לו ואינו מתייחס בכלל ליעל. היעלה על הדעת שיעל היתה שותקת אילו לא היתה מוותרת?. סבורני כי אין מנוס מלקבוע כי יעל ויתרה על כל מה שיש לה ברכוש ובנכסים שפורטו בצוואה והסכימה שרחמים יחלק את כל הרכוש כפי שהוא מוצא לנכון תוך ויתור מוחלט על כל זכויותיה. משויתרה יעל על זכויותיה אין מקום שיורשיה יחזרו ויבקשו לקבל על מה שהיא ויתרה. 16. סוף דבר: אני דוחה את העתירה ומחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות המשפט לרבות אגרת בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ובנוסף שכ"ט עו"ד על סך 7,000 ש"ח להיום בצירוף מע"מ כחוק. כמו כן אני מוחק את העתירה נגד המשיבים מס' 1 ו3- עד 7 ללא צו להוצאות. ירושהסכסוך משפחתיסכסוך