סעיף 2 לחוק הירושה

פסק דין 1. בקשה למתן צו ירושה מטעם המבקש, על פי הדין באשר לעזבונו של המנוח שנפטר ביום 08.03.98 (ע.ז. 2/00). ומנגד, בקשת המבקשת, לקיום צוואת המנוח מיום 01.02.96 (להלן: הצוואה ), אשר הוגשה לקיום בתיק ע.ז. 1116/98. על פי סעיף 2 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה ), עדיפה צוואה , אם היא כדין, על ירושה על פי הדין. לכן, אדון תחילה בתוקפה של הצוואה , ורק אם אגיע למסקנה כי אין לקיים את הצוואה , אדון באשר לירושה על פי הדין. 2. הטענות נגד תוקפה של הצוואה הן: שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה (סעיף 26 לחוק הירושה ), שהנהנית (המבקשת) נטלה חלק בעריכת הצוואה (סעיף 55 לחוק הירושה ), שהופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח לעשיית הצוואה לטובת הנהנית (המבקשת). במסגרת הסיכומים, וגם במסגרת כתבי ההתנגדות נוסחו ההתנגדויות הנ"ל בצורות שונות, כגון טענת חוסר תום לב, חוסר גמירות הדעת, נסיון לקבל דבר במירמה, אך, יש לדון בפגמים באשר לצוואה (אם קיימים) על פי המפורט בחוק הירושה שהוא חוק מיוחד לסוגיה זו. לאחר שעיינתי בצוואה , שוכנעתי כי אין בה פגם צורני, ולפיכך חובת ההוכחה על המתנגדים להוכיח את הטענות הנ"ל כנגד הצוואה . נכון אומנם שהכלל הוא שכאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהן לטובתו של זה האחרון, הן תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. במקרה כזה, חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה .( ע.א 1750/90 ח. אהרונסון נ. ש. אהרונסון ואח' פ"ד מו(1) 336, 340. ע.א. 53/88 מרדכי מנלה ואח' נ. ברנדווין ואח' פ"ד מו(1) 48, 50). ברם, בנדוננו, אין לומר כי המנוח היה במצב של תלות מוחלטת במבקשת, אין ראיות לכך, אדרבא, עולה ממסכת הראיות כי המנוח היה די עצמאי. לכן, עדיין נשארת חובת ההוכחה להראות את אי אמיתותה של הצוואה על המשיבים. 3. באשר לטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה (טענת אי שפיות), נראה לי כי היא נסתרה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, שהתרשמתי ממהימנותו שקבע לאמור ב1/: "לא מצאתי נתונים המעידים על פגיעה מתמדת בכישוריו האינטלקטואליים של המנוח. השיפורים המשמעותיים שהופיעו בין התקופות הקשות ביכולתו של המנוח לחזור על פרוט הצוואה ולנמק את תוכנה.. מעידים על כושרו של המנוח להבין את מהות החלטתו". במילים אחרות, לפי הערכתו של ד"ר וייל, המומחה מטעם בית המשפט, הבין המנוח את עניינה של הצוואה עובר לעשייתה. המשיבים טענו כי בהליך אחר, המתייחס לאותו מועד בו נעשתה הצוואה כבר קבע בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת ש. וסרקרוג כתוארה אז) שלא היתה למנוח גמירות דעת באשר לעיסקה להעברת דירתו (ת.א. 10144/96 שהוגש כראיה לתיק בית המשפט). מכאן, מבקשים המשיבים ללמוד, שכשם שלא היתה למנוח גמירות דעת להעביר את דירתו למבקשת, כך, לא היתה לו גמירות דעת לעשות צוואה לטובתה. בפני כב' השופטת וסרקרוג לא היתה חוות דעתו של ד"ר וייל. היא גם לא קבעה דבר באשר לצוואה . אדרבא, השאירה סוגיה זו פתוחה לפסיקת בית המשפט המוסמך. כמו כן יצויין, כי קביעתה של השופטת וסרקרוג היתה בהעדר הוכחה, ולא קביעה אופרטיבית של העדר גמירות דעת. מעבר לנ"ל, חושבני כי מה שנדרש אדם בעשיית צוואה , הוא להבין בפשטות את תוכנה ומטרתה, וזאת לפי חוות דעתו של ד"ר וייל, היה למנוח. עוד יצויין, כי הרי עולה מפורשות מפרוטוקול עדות המנוח, שבפני כב' השופטת וסרקרוג (עמ' 20) כי היה ברור למנוח כי היתה לו כוונה להקנות את עזבונו לאחר מותו למבקשת, שהיא אחותו (המשיבים הם בני אחותו), והיא קרובה אליו יותר מהם. אפשר להבין את הופעתו "הלא מוצלחת" של המשיב בפני כב' השופטת וסרקרוג בהתחשב בהרעת מצבו הבריאותי והכללי אחרי עשיית הצוואה . הרי הצוואה נעשתה ביום 01.02.96, בעוד שעדותו של המנוח בפני השופטת וסרקרוג היתה ב- 31.10.96 (אחרי קטיעת רגלו). המנוח נפטר ביום 08.03.98. עוד אציין, כי מהיימנת עליי עדותו של עו"ד שקור, עד הצוואה (ת1/ עמ' 27-24,18 לפרוטוקול) שנתמכה בתעודה רפואית מיום 11.02.96,(ת2/), שהמנוח קרא את הצוואה ומצבו היה טוב, ודיבר לעניין (עמ' 26 לפרוטוקול). נראה לי כי המשיבים לא הצליחו להרים את עול ההוכחה להראות כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה , אדרבא, הוכח לדעתי, לפחות כנדרש במשפט אזרחי כי המנוח הבין עובר לעשיית הצוואה , שהוא מצווה את נכסיו למבקשת. 4. באשר לטענה כי המבקשת נטלה חלק בעשיית הצוואה או בעריכתה, הרי גם טענה זו לא הוכחה. עולה מפורשות מעדותו של עו"ד שקור, כי הנוכחים בעשיית הצוואה היו הוא העד השני, עו"ד מטנאס והמנוח, ולא אדם אחר, בוודאי שלא המבקש. אכן, יתכן, אין מחלוקת על כך שבאותו יום שבו נעשתה הצוואה וגם בימים אחרים לפני כן ואחרי כן, היתה המבקשת בסביבתו של המנוח. הרי היא תמכה בו וסעדה אותו. יתכן, שגם יחסה החיובי של המבקשת כלפי המנוח הביא לכך שהוא עשה את הצוואה לטובתה. זאת בנוסף לכך שהוא ראה את עצמו קרוב יותר אליה, אחותו, מאשר לאחיניו. (ראה לעניין זה דוחות מחלקת שירותים חברתיים ת5/ וכן ת6/ שהוגשו ללא התנגדות המשיבים). מה שקובע לעניין סעיף 35 לחוק, הוא, להבטיח שלמצווה תהיה יכולת חופשית ופתוחה להתייצב בפני עו"ד כדי להביע בחופשיות את רצונו באשר לנכסיו, אחר מותו. עניין זה לדעתי, הובטח. כאשר היתה שיחה ואף נסיונות של השפעה של הנהנה על המצווה (באמצעים בלתי פסולים), ולאחריהם היה מפגש שבו היה חופשי המצווה להביע את רצונו בפני עורך צוואה בלתי תלוי, ועדים בלתי תלויים, אין לומר שהנהנה נטל חלק בעשיית הצוואה (ע.א. 433/77 הררי א' נ. הררי מ' פ"ד לד (1) 780,776). עצם העובדה שהנהנה הוא שדאג להבאת המצווה בפני עו"ד, או עו"ד בפני המצווה, כשלעצמה אינה מהווה נטילת חלק בעשיית הצוואה ובתנאי שהיה למצווה חופש לצוות כרצונו (ע.א 576/72 משה שפיר וסם קליבנסקי נ. צבי אריה שפיר פ"ד כז (2) 379,373, 380). 5. עדיין נותר לדון בטענת המשיבים כי הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מטעם המבקשת לעשיית הצוואה לטובתה. טענה זו נשענה בעיקרה על עדותו של המשיב המבקש ותצהירו. עדותו של המבקש ותצהירו (נ1/) מגמתיים הם, וברור שהיתה לו מגמה אינטרסנטית לזכות לפחות בחלק מהעזבון לעצמו. חלק מעדותו היא עדות שמיעה. במהלך חייו של המנוח ניסה המבקש להשתלט על נכסיו של המנוח. המבקש נתמנה כאפוטרופוס על המנוח ומינויו בוטל. אינני רואה בנסיבות, להסמיך קביעה כי המבקשת הפעילה השפעה בלתי הוגנת על המנוח על בסיס עדותו של המבקש. גם עדותו של רוזנטל, המשיב 2, "נגועה" באינטרסנטיות. גם בעדות זו אין ראיה מספיקה להשפעה בלתי הוגנת על המנוח. יצויין, בהתייחס לשתי העדויות הנ"ל, כי מצבו הבריאותי הקשה של המנוח וכן חולשתו התרחשו בעיקר לאחר עשיית הצוואה (רגלו של המנוח נקטעה בחודש פברואר 1996, אחרי עשיית הצוואה ). מכל מקום, בוודאי שהמשיבים לא הצליחו להרים את עול ההוכחה שהופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, מטעמה או ביוזמתה של המבקשת או באופן אחר כלשהו. 6. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, דוחה אני את ההתנגדויות לקיום צוואת המנוח מיום 01.02.96. ממילא, אין מקום ליתן צו ירושה על פי הדין. כב' השופט הרשם ינפיק צו קיום צוואת המנוח מיום 01.02.96 שהוגשה לקיום בתיק ע.ז. 1116/98. המשיבים ישלמו הדדית למבקשת הוצאות הבקשה, וכל אחד מהם ישלם לה סך של 1,500 ש"ח, שכר טרחת עו"ד בצרוף מע"מ כחוק. ירושה