פסק דין 1. בקשות לקיום אחת מצוואות המנוחה, שנפטרה ביום 29.09.69. הוגשה גם בקשת המשיבה למתן צו ירושה על פי הדין באשר לעזבון המנוח בתיק עז 3669/97 הנ"ל. ברם, ברור שאם בית המשפט יחליט על קיום אחת מצוואות המנוחה, כי אז אין מקום למתן צו ירושה על פי הדין (סעיף 2 לחוק הירושה תשכ"ה- 1965, להלן: חוק הירושה ). בתיק עז' 5331/97, עתר המבקש לקיום צוואת המנוחה מיום 1.2.96 (להלן: הצוואה הראשונה). בתיק עז' 3668/97, הגישה המשיבה בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 6.8.96 (להלן: הצוואה השניה). המבקש הגיש התנגדות לבקשת המשיבה בתיק המ' 24399/97 ואילו המשיבה הגישה התנגדות לבקשת המבקש בתיק המ' 28731/97. במהלך קדם המשפט הוגשה לבית המשפט חוות דעת גריאטרית (של ד"ר דוד כהן) על מצבה של המנוחה, בעת עשיית שתי הצוואות. כמו כן הוגשה חוות דעתה של הגב' ורדה תמיר, מומחית להשוואת כתבי יד, באשר לצוואה השניה. אחר הדברים האלה הסכימו הצדדים שחוות הדעת של ד"ר כהן ושל גב' ורדה תמיר יהיו ראיות מוסכמות בבית המשפט ולא יובאו ראיות נוספות ובית המשפט יפסוק לאחר שישמע את סיכומי הצדדים ( ישיבה מ - 25.1.00 עמ' 10 לפרוט'). מאוחר יותר, ב - 19.3.00, הגישו הצדדים "הודעה בהסכמה", לפיה הם מבקשים שכל החומר הרפואי הסיעודי והסוציאלי שבתיק בית המשפט ישמש ראיה מוסכמת בפני בית המשפט. 2. אין חולקין על כך שהצוואה המתוארכת כאחרונה, היא המחייבת ולה יש ליתן תוקף. כל זאת בתנאי שבית המשפט לא יפסול את הצוואה המאוחרת (השניה). לכאורה, בנסיבות כאלה, חובת ההוכחה להראות כי הצוואה השניה איננה אמיתית, חלה על המבקש (שהצוואה הראשונה שהוא מבקש לקיימה, מוקדמת). דא עקא, שבצוואה השניה יש פגם צורני. לא צויין על ידי עדי הצוואה בגוף הצוואה , כי המנוחה הצהירה בפני עדי הצוואה שזאת צוואתה (סעיף 20 לחוק הירושה ). הכלל הוא שקיומו של פגם באחד ממרכיבי הצוואה מעביר נטל הראיה להוכחת אמיתותה על שכמי המבקש לקיימה (ע"א 588/82 ראובן נ. ינאי ואח' פ"ד לט (2) 721, 722. ע"א 4902/91, גודמן נ. ישיבת שם פ"ד מט (2) 441, 451, וע"א 6198/95 יעקב ואח' נ. בראשי פ"ד נב (2) 603, 609 ). לפיכך, נראה לי שעול ההוכחה להוכיח את אמיתותה של הצוואה השניה (שלה טוענת המשיבה), מוטל על שכם המשיבה. 3. בהתייחס לטענה כי המנוחה לא חתמה על הצוואה השניה, קבעה ורדה תמיר שיותר סביר שצוואה זו נחתמה על ידי המנוחה מאשר להניח שהיא לא נחתמה על ידי המנוחה. כך שנראה לי בענין זה, ובהעדר ראיות אחרות, יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה כי הצוואה נחתמה על ידי המנוחה. ביחד עם זאת, אציין, כי הצורה החיצונית של הצוואה השניה שנעשתה בצידו השני של מסמך רישמי (בלתי רלוונטי), ועליה כתבי יד שונים, מחזק את הרושם שהיתה התרחשות חשודה כלפי המנוחה, עובר לעשיית הצוואה השניה. זה תומך גם בהתרשמותו של ד"ר כהן (המומחה, הגריאטר), אשר קבע כי קיימת סבירות גבוה שבזמן הצוואה הראשונה היתה המנוחה יותר כשרה לכך (לעשיית הצוואה ) מאשר בזמן כתיבת הצוואה השניה, כאשר מחלתה הגופנית הבסיסית היתה בשלב מתקדם, פגעה ברקמות שונות בגופה (של המנוחה), והיא נזקקה ליותר משככי כאב. זאת ועוד, מתוך הצוואה השניה עולה שהמנוחה לא זכרה שהיא עשתה צוואה קודמת (הצוואה הראשונה). בכך שנאמר בצוואה השניה כך: "מאשרת בזה כי רצוני מאז ומתמיד היה כל רכושי, כולל הדירה, בה אני גרה ברח' שלום עליכם 17א' בקרית אתא, תעבור אחרי מותי לכל ילדיי בחלקים שווים". זה ברור כי קביעה זו של המנוחה עומדת בסתירה גמורה לצוואה הראשונה, בה הותירה המנוחה את כל נכסיה (מלבד 10 ש"ח ליורשים אחרים) למבקש. אם כך, הרי מה שכתוב בצוואה , כי רצונה של המנוחה מאז ומתמיד, שכל רכושה יעבור לכל ילדיה, פשוט אינו נכון. יתרה מזאת, הדברים הנ"ל בצוואה השניה של המנוחה תומכים בהערכת ד"ר כהן כי מצבה הנפשי של המנוחה בעת עשיית הצוואה השניה היה כנראה רעוע, או כלשונו של ד"ר כהן: "קיימת סבירות גבוה יותר שבזמן הצוואה הראשונה היתה (המנוחה) יותר כשרה לכך מבחינה מנטלית מאשר בזמן כתיבת הצוואה השניה". אין לשכוח כי הצוואה השניה נעשתה כחודש וחצי לפני מותה של המנוחה. עוד יצויין כי מספר ימים (ב- 02.08.96) לפני עשיית הצוואה השניה, נערך ביקור בית בביתה של המנוחה מטעם המוסד לביטוח לאומי. האחות לוי סילבה רשמה בדו"ח הביקור בהתייחס למנוחה: "לא הצליחה לשתף פעולה, מצב רוחה ירוד, לא מרוכזת בשיחה, מלאה טענות כלפי בניה וכלותיה, שלדבריה לא דואגים לה מספיק". בהתייחס לדברים הנ"ל שרשמה האחות סילבה, אדגיש שני פרטים: א. התרשמותה של האחות ממצבה הנפשי של המנוחה, תומך בהערכה שסביר להניח שהמנוחה לא היתה מסוגלת לעשות את הצוואה השניה. ב. טענותיה הקשות של המנוחה כלפי ילדיה, לא מתאים לכך שבו זמנית היא מצווה את כל נכסיה, לכל ילדיה. אדרבא, מהדו"ח האמור עולה שהיחידי מהילדים של המנוחה, שאליו יש למנוחה יחס חיובי, הוא בנה, המבקש ("בלילות הבן עזרא (המבקש) נמצא עימה. כשאין אף אחד, הטלפון לידה, והיא מזעיקה את הבן שגר מעליה (המבקש)"). אם כך, לא מובן מדוע דווקא בשלב זה כשהמבקש היחידי שמתמסר למנוחה ודואג לה, "זוכה לכך" שצוואת המנוחה שנעשתה לטובתו, מוחלפת לצוואה השניה, בה חלקו שווה לשאר בניה של המנוחה. זה תומך, בטענת המבקש, כי הצוואה השניה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיבה או ילדים אחרים של המנוחה. מצבה הנפשי והפיזי של המנוחה, עובר לעשיית צוואה , מחזק את הסבירות של טענה זו. 4. בנסיבות כמתואר לעיל, נראה לי שהמשיבה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה כי המנוחה עשתה את צוואתה השניה, מתוך שידעה להבחין בטיבה של הצוואה , ושלא מתוך השפעה בלתי הוגנת על המנוחה על ידי המשיבה או מי מטעמה. אדרבא, מתוך חומר הראיות שהיו בפניי, השתכנעתי כי רצונה של המנוחה היה לצוות את נכסיה לבנה, המבקש, כפי שהדבר עולה מתוך הצוואה הראשונה. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, דוחה אני את הבקשה לקיים את צוואת המנוחה, השניה מיום 06.08.96. לעומת זאת יש לקיים את צוואת המנוחה, מיום 01.02.96, הצוואה הראשונה. כב' השופט הרשם, ינפיק צו קיום הצוואה הראשונה מיום 01.02.96 על פי פסק דין זה. המשיבה תישא בהוצאות המשפט לרבות שכר טירחת עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. צוואהירושה