פסק דין א. הרקע וההליך 1. ביום 11.5.99 הגישה התובעת לביה"ד תביעה להכיר בפגיעה שאירעה לה ביום 26.8.98 כפגיעה בעבודה. התובעת טוענת כי יחד עם עובדים נוספים ממחלקתה יצאה ביום 26.8.98 לטיול במערת המיש, כי הטיול נערך בארגון ופיקוח הבנק, שדאג באמצעות כספים והוראות שהעביר לועד העובדים - לטפל בכל פרטי הטיול, והגדיר הטיול כחלק מתנאי העבודה וההטבות להן זכאית התובעת כעובדת. התובעת טוענת כי מנהלי הבנק העבירו לה וליתר העובדים התחושה כי מצפים מהם להגיע לטיול, וענין זה היווה גורם מרכזי בשיקוליה לצאת לטיול, שמטרתו העיקרית היא גיבוש חברתי שיתרום למהלך העבודה בעתיד. תוך כדי צעידתה נשמט סלע תחת רגליה, היא איבדה שווי משקלה, והחליקה ונחבטה בחוזקה, נפגעה בכל גופה ובעיקר ברגלה הימנית ובבי"ח אובחנה פריקה קדמית עם שבר בפטישון חיצוני. 2. במכתב הדחיה נטען כי מדובר בפעולה חברתית שאורגנה ע"י ועד העובדים, כשיום הטיול לא נחשב ליום עבודה, ואף מומן חלקית ע"י התובעת. בהגנתו הכחיש הנתבע הנטען, טען כי אין קשר בין הפגיעה לעבודה, וכי אין מדובר בפעולה נלווית לעבודה. בתצהירה חזרה התובעת על טענותיה שבתביעה, והבהירה כי הבנק מסבסד ומשלם רוב עלויות טיולים וסופ"ש, כולל הטיול הנדון, טיול שנועד לגיבוש חברתי. לדבריה, פונתה לבי"ח במכונית פרטית. מאוחר יותר הוגש תצהירה של גב' בר-לוי, יו"ר ועד העובדים (להלן : "יו"ר הועד"), לפיו מקבל הועד תקציב מההנהלה לטיולים, סופ"ש, מסיבות וכו', כחלק מההטבות להן זוכים העובדים, כולל הטיול הנדון. 3. יו"ר הועד העידה כי יום הטיול הוא יום חופשה לעובד, כי מימון הטיול נעשה חלק ע"י העובד וחלק ע"י הועד (מכספי המעביד), אין חובת השתתפות, ומי שלא רצה לא יצא לטיול, אף כי זהו רצון המעביד, שמטרתו לגבש העובדים. התובעת בעדותה הבהירה כי היא שילמה פחות מאשר מימון המעביד (הועד), כי נפגעה בסביבות השעה 17:00, כי יום הטיול היה ע"ח חופשתה השנתית, כי אין היא משלמת דמי ועד, וכי הועד "כזרוע המבצעת של ההנהלה בענין טיולים" אירגו את הטיול. להשערתה, קביעת הטיול, הכיוון, המסלול וכו' הם קביעת הועד ולא ההנהלה, ואת התחושה שמצפים שיצאו לטיול קיבלה מיו"ר הועד וממנהלי המחלקות. 4. הצדדים סיכמו טענותיהם עם תום העדויות, ולאחר הדיון הגיש ב"כ התובעת פסה"ד אליהם הפנה. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתן פסק הדין : ב. ההכרעה 1. מימון הפעילות ע"י המעביד, באופן בו נעשה, מנתק לטעמנו הקשר בין המעביד לפעילות עצמה. המעביד במקרה שבפנינו מממן לעובדיו את דמי הועד שלהם, ובמקום שישלמו דמי ועד מעמיד המעביד לועד את התקציב לפעולתו. מתקציב זה מממן הועד את פעולותיו - טיול, יום משפחה, מסיבה, ושחרית פורים (ראה נספח ב' לתביעה). המעביד מתייחס לכסף זה ככספו של הועד, ולא ככספי המעביד (נ2/). לא הובאה בפנינו עלות הטיול כולו, אך מנ2/ נמצאנו למדים כי העובד השתתף בסכום של 100 ש"ח, סכום שאינו סכום זניח לטיול מת"א לאיזור זכרון יעקב, לטיול ליום אחד, שכלל מדריך, אירגון הסעה לטיול ובאתר עצמו. מעניין לציין כי התובעת אינה מציינת בתביעתה/תצהירה/תצהיר יו"ר הועד כיצד מומן הטיול, וענין זה עלה רק במענה לשאלה שהוצגה ליו"ר הועד. נזכיר כי יו"ר הועד לא טענה כי מימון הועד היה רב ממימון העובדת, והעובדת טענה כי השתתפותה היתה קטנה מהשתתפות המעביד אף כי לא ידעה לציין כלל סכומים! רואים אנו לציין כי כעולה מנספח ב' לתביעה, מדובר בהעמדת תקציב ע"י המעביד שמשמש הועד עפ"י שיקול דעתו ומשכך - אין לומר כי מדובר בתשלום של המעביד לטיול. נזכיר כי עובד שלא יצא לטיול לא "נהנה" מתשלום זה. 2. הטיול אורגן ע"י ועד העובדים, כטיול גיבוש (נספח א' לתביעה, נ2/). גם יו"ר הועד אישרה בפנינו כי הועד הוא שאירגן הטיול. דהיינו, אין מדובר בטיול שאירגן המעביד לעובדיו. 3. יום הטיול לא נחשב יום עבודה אלא יום חופשה, והתובעת לא הייתה חייבת להשתתף בטיול (נ2/). כך גם הבהירו התובעת (עמ' 2 שורה 18, 22) ויו"ר הועד (עמ' 1 שורה 15 - עמ' 2 שורה 1), בעדותו . 4. בני משפחה הורשו להצטרף לטיול אף הם (נ2/), דהיינו, לא מדובר באירוע שיוחד לעובדים עצמם, ולגיבושם הם, כך שהתובעת תוכל להכיר את אלה שמכירה היא רק דרך הטלפון (עמ' 3 שורות 5-6). 5. אין ספק כי האירוע מטרתו גיבוש. זוהי מטרת ההנהלה, זוהי מטרת הועד וזו אף מטרת העובדים. אלא שאל לנו לשכוח כי מדובר בטיול, שתנאיו, ארגונו, ההשתתפות בו (ההעדרות ממנו) - כל אלה נעשו ע"י הועד, ארגון העובדים, שמטרתו אכן לדאוג לרווחת העובד. אין כל עדות לטענת התובעת לפיה ההנהלה העבירה לועד הוראות לארגון הטיול (סעיף 3 לתביעה). לאור כל הנסיבות שתוארו - גובר לטעמנו הצד הוולונטרי של השתתפות התובעת בטיול - במאזן מול הצד המחוייב לעובד אצל מעבידו. בל נשכח כי התובעת לא נדרשה לצאת לטיול, ואף "רצון ההנהלה" כטענתה אין בו די להפוך הטיול בנסיבות הנ"ל כדי פעולה נלווית לעבודה, כחלק מחובותיה כלפי מעבידה. 6. לא הושמעה עדות ישירה בפנינו בענין זה, אך ככל שניתן להסיק מעדות התובעת (ס' 15 לתצהירה) ומעדות יו"ר הועד (ס' 9 לתצהירה) מדובר היה בטיול בכלי רכב פרטיים. אין גורם זה משמש להכרעתנו, משהעדות לא התייחסה ישירות לענין, אלא מדובר במסקנה בלבד. 7. באשר לפסה"ד אליהם הפנו הצדדים : פסה"ד של בתיה"ד האיזוריים בענין דמרי (לה0-2/) ואבוקסיס (דב"ע נה0-233/) אינם ישימים לענייננו מן הטעם כי דובר בהם במעביד שאירגן פעילות, במימון מלא של המעביד או בהשתתפות חובה לעובדים בלבד - מה שלא כן בענייננו. הוא הדין באשר לפסה"ד בענין יוסף (נה0-137/). הנסיבות שבפנינו דומות דוקא לאלה, שבפסה"ד זינתי (דב"ע נז0-290/) ובענין איפרגן (נה0-157/) - המימון היה משותף עובד ומעביד (המעביד נשא בחלק הארי), לא היתה חובה ליטול בו חלק, ימי הטיול ירדו ממכסת החופשה. 8. לאור כל אלה - אין לומר כי הטיול שבפנינו נילווה באופן סביר לעבודתה של התובעת. משכך - נדחית התביעה ללא צו להוצאות. ניתן היום כ"ג בשבט תש"ס, 30 בינואר 2000, בהעדר הצדדים. נ.צ. - מר לרר נ.צ. - מר סבן ש. מאירי, שופטת - אב"ד הכרה בתאונת עבודהשאלות משפטיותטיול מטעם העבודה