פסק דין השופט ע' רבינוביץ 1. המערערת עבדה במזכירות בית המשפט השלום בתל-אביב במשך כ- 22 שנה. 2. ביום 5.12.1995, הודע למערערת על ידי השופט רביבי, מנהל בתי המשפט (להלן - מנהל בתי המשפט), כי בהתאם לסעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג 1963 (להלן - החוק), היא מושעית מן העבודה למשך 14 יום, החל מיום 7.12.1995 (להלן - ההשעיה הדחופה) . 3. ביום 20.12.1995 הודע למערערת על ידי מנהל בתי המשפט, כי בהתאם לאותו הליך היא מושעית ל- 16 יום נוספים, החל מיום 21.12.1995. 4. ביום 4.1.1996 הודע למערערת על ידי נציב שירות המדינה, פרופ' יצחק גל-נור (להלן - הנציב), כי בהתאם לסעיף 47 לחוק היא מושעית מעבודתה החל מיום 6.1.1996 ועד לגמר ההליכים המשמעתיים נגדה. 5. ביום 7.12.1995 פנתה המערערת לבית הדין האזורי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן צו זמני שיאסור על השעייתה של המערערת על ידי מנהל בתי-המשפט, ואשר יורה על החזרתה לאלתר לעבודה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (להלן - הבקשה). 6. בית הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע נו3-802/, נו14-308/; השופטת בן יוסף ונציגי הציבור מונוביץ ואנגלנדר), דחה את הבקשה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי (דב"ע נו9-79/). 7. בד בבד עם הגשת הבקשה לצו מניעה זמני הגישה המערערת באותו יום תביעה לבית הדין האזורי בה עתרה לסעד זהה לסעד שנתבקש על ידה בבקשה. ביום 8.5.1996, הגישה המערערת כתב תביעה מתוקן לבית הדין האזורי בו עתרה לסעדים הבאים: "א. להצהיר כי השעיית התובעת הינה בטלה מעיקרה או לחילופין להצהיר על בטלותה. ב. להורות לנתבעים או למי מהם בצו להשיב התובעת לאלתר לעבודה. ג. לחייב הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעת הסך של 43,500 ש"ח בצרוף פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. ד. להצהיר כי על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את משכורתה המלאה לרבות שכר עיקולים מיום הגשת תביעה זו ועד לתשלום בפועל בצרוף פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק." 8. עיקרי העובדות ששמשו כרקע להליכי ההשעיה פורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואותן נביא בלשונו כמפורט להלן: "בתצהיר עדותה מפרטת התובעת בהרחבה את הארועים שהביאו להשעייתה מחודש 11.95 ואילך. התובעת מפרטת כי בנוסף לעבודתה השוטפת במזכירות ביהמ"ש ת"א, ניתנה לה אפשרות במשך השנים לבצע פעולות הקשורות בעיקולים אשר זיכו אותה בתוספת שוות ערך ל- 2,000 ש"ח מידי חודש נכון ל- 9.94. ב- 10.94 הודע לה כי המזכיר הראשי של בית משפט השלום, מר סולומון, נתן הוראה להפסיק את עבודתה ככל הקשור לביצוע העיקולים. התובעת פנתה לועד העובדים בענין זה, אשר הורה לה לציית להוראה. התובעת גם פנתה למנהל בתי-המשפט, אך לא נענתה בתשובה עניינית. ב- 5.95 פנתה למר סולומון וביקשה להחזיר את המצב לקדמותו בכל הנוגע לביצוע העיקולים, אך הוא דחה אותה. לאחר דברים אלה, ומשביום 19.6.95 הוגשה כנגד התובעת קובלנה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פנתה התובעת לקבל את חומר הראיות ממנהל כ"א בבית המשפט ואז נוכחה לדעת שהמדובר בתלונה אנונימית. מספר חודשים קודם, הקריאה הממונה הישירה בפני התובעת את גיליון ההערכה ולא היה כל ציון על כך שהתובעת לא תעבוד עם קהל; בעקבות קריאת גליון הערכה והחומר שבתיק האישי התרגזה התובעת והחלה לבכות ולצעוק והמזכיר הראשי של בית משפט השלום, שנכנס לחדר, הורה להזעיק משטרה. מספר דקות לאחר שהתובעת חזרה לעמדת העבודה שלה, נמסר לה מכתב ע"י מר סלומון אותו סירבה התובעת לקבל ואף לא ידעה את הרשום בו. התובעת טוענת כי באותו מועד, ואף במהלך הדיונים לקבלת הסעדים הזמניים כנגד ההשעיה הדחופה, לא הודע לה כי באותו מכתב נדרשה לעבור למערך אחורי החל מ- 1.12.95, והוצג בפניה מצג כאילו כבר באותו יום 28.11.95 נדרשה על-פי המכתב לעבור למערך אחורי. ב- 28.11.95 קיבלה התובעת הזמנה דרך הפקס למחלקת הביקורת בהנהלת בתי-המשפט ולאחר בירור עם מחלקת הביקורת וגביית עדותה של התובעת, ביקשו באי-כוחה של התובעת כי התובעת תוכל לפרט את טענותיה בפני כב' מנהל בתי-המשפט. לתובעת ניתנה אפשרות ביום 6.12.95 לפרט את טענותיה בפני מנהל בתי-המשפט, אך כשהגיעה באותו יום לביתה בשעות אחר הצהרים כבר מצאה מכתב במסירה אישית אודות השעייתה הדחופה. התובעת טוענת כי ההשעיה הוצאה כעונש, במטרה להשחיר את פניה לקראת הדיון בבית הדין למשמעת שאמור היה להתחיל ביום 16.1.96. לאחר שהתובעת הגישה צו מניעה זמני לביטול ההשעיה ולאחר שהבקשה נדחתה ביום 19.12.95, הודע לה ביום 20.12.95 על השעייה נוספת החל מ- 21.12.95, מתוך מגמה להשפיע על החלטת נציב שירות המדינה. ביום 7.1.96, בתום תקופת ההשעיה הנוספת, חזרה התובעת לעבודה ובו ביום נמסר לה בעבודה מכתב השעיה עד גמר ההליכים שהוצא על ידי נציב שירות המדינה נושא תאריך 4.1.96. התובעת פנתה, באמצעות באי כוחה לנציב שירות המדינה, ליתן לה אפשרות נוספת להשמיע טענותיה לענין ההשעיה. לתובעת לא ניתנה הזדמנות להביא את טיעוניה בע"פ ולכן ביום 6.2.96 שלחה בקשה מנומקת להפסקת ההשעיה, בצירוף מסמכים. ביום 28.4.96 קיבלה את תשובת שירות המדינה, אשר דחה את בקשה להפסיק את העבודה (צ.ל. ההשעיה - ע.ר.) השלישית". 9. לעובדות אלה יש להוסיף כי כנגד המערערת הוגשה ביום 19.6.1995 תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן - בית הדין למשמעת) שהכילה אישומים בגין אירועים בשנים 1992-1994. תובענה זו תוקנה פעמיים: בתיקון הראשון, מיום 1.1.1996, הוספו אישומים בגין אירועים בשנים 1993-95. בתיקון השני, מיום 29.2.1996, הוספו האירועים מיום 28.11.1995. 10. (א) בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי (תב"ע נו3-802/; השופטת בן יוסף ונציגי הציבור דויטש ואברהם) נשמעו עדויותיהם של העדים הבאים: 1. המערערת. 2. הנציב. 3. עו"ד חיות - הממונה על המשמעת, התביעה והחקירה בנציבות שירות המדינה. 4. מזכיר בית משפט השלום. 5. מנהל בתי המשפט שעדותו נשמעה בהליך הזמני. (ב) הטענה המרכזית שטענה המערערת בבית הדין האזורי הייתה, שהפגם שנפל בהליך ההשעייה, שנעשה על ידי הנציב, מקורו בהצגת אירועי יום 28.11.1995, כעילה היחידה להשעייה, בעוד שבדיעבד הסתבר, כי הנציב השתמש בשיקוליו להשעיית המערערת גם בטענות להתנהגות בלתי הולמת של המערערת בעבר, מבלי שנתנה למערערת הזכות להגיב ולטעון כנגד טענות אלה המתייחסות לעבר. (ג) בית הדין האזורי דחה טענה זו בקובעו, שברור שאירועי יום ה- 28.11.1995 היו אלה שהביאו להחלטה בדבר השעיית המערערת, בעוד שהאירועים הקודמים בגינם הוגשו תובענות לבית הדין למשמעת היו "בגדר שיקולים תומכים בהחלטה". למערערת ניתנה זכות טיעון לגבי האירועים מיום 28.11.1995 "שהם שהיוו את השיקול העיקרי המשמעותי" להשעיית המערערת, ולכן אין מקום לביטול החלטת הנציב שהתרשם "כי צרכי המערכת מחייבים את השעייתה". 11. (א) הטענה הנוספת של ב"כ המערערת הייתה לגבי שלילת הזכות שניתנה למערערת לבצע עיקולים, שלא הייתה, לטענתה, אלא מעשה עונשין שנעשה ללא כל סמכות. (ב) בית הדין האזורי דחה גם טענה זו בקובעו, כי לא הוכח שלמערערת הייתה זכות קנויה לבצע עיקולים אלה, וכי הזכות לבצע עיקולים אלה הוענקה לעובדים הראויים לכך, בעוד שהמערערת בהתנהגותה הוציאה את עצמה מגדר הראויים להטבה זו. 12. טענות המערערת בערעור הן למעשה חזרה על טענותיה שנטענו בבית הדין האזורי ונדחו על ידו. טענות אלה מתמקדות בשלושה נושאים: (א) הליך שימוע פגום על ידי מנהל בתי המשפט. (ב) הליך שימוע פגום על ידי הנציב. (ג) שלילה שלא כדין של זכות המערערת לבצע עיקולים. נתייחס לטענות אלה כסדרן. 13. הליך שימוע פגום על ידי מנהל בתי המשפט (א) המערערת רואה בהחלטת ההשעיה הדחופה שנעשתה על ידי מנהל בתי המשפט כבסיס להחלטת ההשעיה שנעשתה על ידי הנציב, ומכאן החיצים שהיא מפנה כלפי החלטה זו. על פי טענת המערערת גיבש מנהל בתי המשפט את החלטתו להשעות את המערערת עוד בטרם העניק לה את זכות השימוע. (ב) המערערת מסיקה מסקנה זו מכך שתאריך מכתב ההשעיה הראשון הוא יום 5.12.1995, בעוד שהשימוע בעל פה שנערך לה על ידי מנהל בתי המשפט היה ביום 6.12.1995, כלומר יום לאחר תאריך מכתב ההשעיה. (ג) טענה זו יש לדחות, ולו רק בשל האמור בסעיף 15 לתצהירו של מנהל בתי המשפט ולפיו "אין ספק, כי לו בפגישה שנתקיימה עם המבקשת הייתה זו מעלה טענות חדשות ביחס לאירועי ה- 28.11.1995, אשר היה בהן כדי ליתן צידוק כלשהו להתנהגותה, לא הייתי מהסס, במידה והייתי סבור שיש מקום לכך, לשנות מהחלטתי בדבר השעיתה הדחופה". אמור מעתה, אף אם גיבש מנהל בתי המשפט את דעתו ביחס להשעיית המערערת קודם לשמיעת טיעוניה בעל פה, אין בכך כדי לפגום בכשרות ההשעיה, כל עוד היה מנהל בתי המשפט "פתוח" לשנות את דעתו לאחר שמיעת טיעוני המערערת. לא למותר לציין, כי מנהל בתי המשפט הצהיר והעיד, כי כאשר הסתבר לו שברצון המערערת לטעון את טיעוניה כנגד ההשעיה גם בעל פה, הקפיא את הוצאת מכתב ההשעיה. (ד) אנו סוברים שהליך השימוע שנערך למערערת בפני מנהל בתי המשפט בכתב ובעל פה נעשה כדין, וכי זכות הטיעון של המערערת בפני מנהל בתי המשפט אכן מוצתה. (ה) אנו גם דוחים את ערעור המערערת על דחיית בקשתה להזמין את מנהל בתי המשפט לעדות נוספת בעת הדיון בתביעה. אנו סוברים, כי בעדותו בהליך הזמני פרס מנהל בתי המשפט את כל הנתונים הרלוונטיים להליך ההשעיה הדחופה על כל היבטיהם, ולא היה מקום להזמינו לעדות פעם נוספת בעת הדיון בתביעה עצמה. הדיון בתביעה עצמה התייחס להשעיה שנעשתה על ידי הנציב. גם אם הסתמך הנציב בהשעיית המערערת על הליך ההשעיה הדחופה, שנעשה על ידי מנהל בתי המשפט, לא שוכנענו, שהיה למנהל בתי המשפט מה להוסיף בעניין זה מעבר למה שהעיד בהליך הזמני. אנו דוחים, איפוא, את טענות המערערת, לפיהן הליך השימוע שנערך למערערת בפני מנהל בתי המשפט היה פגום. 14. הליך שימוע פגום על ידי הנציב (א) מחומר הראיות עולה כי הנציב הסתמך בהחלטתו להשעיית המערערת הן על אירועי יום 28.11.1995 והן על טענות להתנהגות בלתי הולמת של המערערת בעבר, כפי שפורטו, בין השאר, בתובענות שהוגשו כנגד המערערת לבית הדין המשמעתי. (ב) מחומר הראיות עולה שהמערערת לא יכלה לדעת על פי נוסח מכתב ההשעיה של הנציב, שבדעתו להשתמש גם בטענות שהיו למשיבה מס' 4 (להלן - המשיבה) כלפיה בעבר כאחד השיקולים להשעיתה. (ג) הפועל היוצא מנתונים אלה הוא, שלמערערת לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה כנגד "אירועי העבר", בעת שטענה כנגד כוונת הנציב להשעותה. (ד) בית הדין האזורי לא יחס משמעות רבה לפגם זה בנימוק שהשעיית הנציב לא הייתה באה לעולם אילולא אירועי יום 28.11.1995, וכי הטענות לגבי העבר היוו רק תמיכה בהחלטה להשעותה. (ה) אכן מחומר הראיות עולה שהחומר הכתוב, שהונח בפני הנציב טרם הוצאת מכתב ההשעיה, התייחס למעשה לאירועי יום ה- 28.11.1995. מכאן משמע שלאירועים אלה הייתה השפעה מכרעת בהוצאת מכתב ההשעיה. אין גם ספק, שאילולא האירועים ביום 28.11.1995, לא הייתה המערערת מושעית, והראיה שעד לאותם אירועים לא הושעתה המערערת, למרות קופת הטענות כנגדה. מאידך, יש מקום לשאול, האם הייתה המערערת מושעית מעבודתה, אך ורק בגלל האירועים ביום 28.11.1995, אילולא נשקלו על ידי הנציב גם אירועי העבר. תשובה לכך ניתן למצוא בעדותו של הנציב, אשר טרח להדגיש יותר מפעם אחת בעדותו כי "האירוע הזה (האירוע של יום ה- 28.11.1995 - ע.ר.) היה בבחינת מקרה נוסף בשרשרת אירועים שנמשכה שנים רבות, ולכן אי אפשר לנתק אותו מהאירועים הקודמים" (עמ' 38 לפרוטוקול) ובמקום אחר בפרוטוקול: "אני כבר עניתי לא פעם בעדותי היום שאי אפשר לנתק את הקובלנה מהאירועים הקודמים" (עמ' 41 לפרוטוקול). כמו כן ציין הנציב בעדותו, כי ידע "שהתובענות הקודמות מתייחסות לשני הנושאים העיקריים (התנהגותה והשירות שניתן על ידה לציבור)" (עמ' 40 לפרוטוקול). מעדותו זו של הנציב ניתן להסיק שאירועי יום ה- 28.11.1995 היו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", אך לא יהיה זה בלתי סביר להגיע למסקנה שספק אם אירועי אותו יום ה- 28.11.1995 בלבד, ללא אירועי העבר, היו גורמים להשעיית המערערת. (ו) אין מחלוקת שבין השיקולים להשעיית עובד ניתן להביא בחשבון את הטענות להתנהגות בלתי הולמת של העובד בעבר, אך זאת בתנאי שהתנהגות זו גררה אחריה הגשת קובלנה לפי סעיף 32 לחוק, ובתנאי שניתנה לעובד זכות הטיעון לפי סעיף 47 לחוק. (ז) במקרה הנוכחי הוברר שבין שיקולי הנציב להשעיית המערערת היו גם אירועים שבעבר, אך לגביהם לא ניתנה למערערת זכות טיעון. יתר על כן מאחר ושיקולי הנציב להשעיית המערערת לא היו זהים לשיקולי ההשעיה הדחופה, היה מקום ליתן למערערת זכות טיעון עוד לפני ביצוע הליך ההשעיה (סעיף 47 (ב) לחוק), בעוד שלמערערת ניתנה הזכות לשטוח את טיעוניה כנגד ההשעיה רק לאחר השעייתה. (ח) המערערת טוענת שפגם זה בהליך השימוע מצדיק ביטול ההשעיה, ואין להסתפק רק בשימוע כהלכה, וזאת מאחר שחלף זמן כה רב מאז ההשעיה. (ט) המשיבה לעומת זאת סוברת, כאמור, שההליך בפני הנציב היה תקין, אך גם אם נפל פגם בהליך השימוע, אין פגם זה מצדיק בנסיבות הקיימות את פסילת החלטת ההשעיה. לטענתה, תורת הבטלות היחסית מוסרת לבית הדין את שיקול הדעת לעניין פסלות ההחלטה המנהלית לגבי כל מקרה ומקרה. במסגרת שיקול דעת זה על בית הדין לשקול האם ההפרה גרמה לעוול. במקרה הנוכחי, אי מתן זכות הטיעון לא גרמה לעוול, משום שקיומם של האירועים הקודמים היה רק שיקול משני בהחלטת ההשעיה, ומשום שהמערערת תוכל לטעון כנגד אירועים אלה בדיון בבית הדין המשמעתי. (י) המערערת טענה מאידך, כי הפגם האמור גרם לה נזק רב שבא לידי ביטוי בכך שנמנע ממנה לעבוד במשך שנים. נתון זה גם גרם לה, לטענתה, לנזק כספי, וזאת על אף שאין מחלוקת ששולמה משכורתה הקובעת, בכל תקופת ההשעיה מראשיתה. (יא) אין מחלוקת שזכות הטיעון היא מאדני כללי "הצדק הטבעי". במקרה הנוכחי, בשל אי מתן זכות הטיעון לגבי חלק מהשיקולים שהביאו להשעיה, נפל פגם בהחלטת ההשעיה. מחומר הראיות עולה, על פני הדברים, כי משקלם של העניינים, שניתנה לגביהם זכות טיעון למערערת בהחלטת ההשעיה ודאי שנופל ממשקל אירועי ה- 28.11.1995, אך לא ניתן לאמר, שמשקלם בטל בשישים. לא ניתן גם להתעלם מן הטענה, שלא נמצא למערערת תפקיד חלופי, וכי באווירה שנוצרה ספק אם יכלה המערערת להמשיך בתפקיד זה. יש להביא בחשבון גם את העובדה, שהמערערת קבלה את משכורתה המלאה כל תקופת ההשעיה מראשיתה. מאידך, נשללה ממנה כאמור הזכות לעבוד, שהיא בהחלט זכות ערכית ששלילתה פוגעת בכבוד האדם. (יב) יחד עם זה, הפרתה החלקית של חובת השימוע במקרה שלפנינו אינה מבטלת בהכרח את ההחלטה מעיקרה, כפי שכבר נקבע בבג"צ 118/80 מנחם גרינשטיין נ. הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246: "...לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". פיתוח נוסף של התאוריה הזאת, היא תאורית הבטלות היחסית, הופיע בבג"צ 2911/94, 3486/94 באקי נ. מנכ"ל משרד הפנים ואח'; מסאלחה נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון ואח' פ"ד מח(5) 291, 306-307, שם נאמר: "במקרים הרגילים, שבהם החלטה מנהלית מובאת לביקורת שיפוטית בתקיפה ישירה על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה, כמו במקרה שלפנינו, אפשר להצביע על שלוש תוצאות אפשריות להפרה. בקצה אחד, יש נסיבות מיוחדות, שבהן העובדה שלא ניתן שימוע מוקדם פוסלת את ההחלטה, ולא ניתן להחיות את ההחלטה באמצעות שימוע מאוחר. בנסיבות כאלה ההנחה היא כי שימוע מאוחר לא יוכל לתקן את המעוות שנגרם... בקצה האחר יש נסיבות, שבהן - אף שחובת השימוע המוקדם הופרה - לא יראה בית המשפט לבטל את ההחלטה. כך אם מניעת השימוע המוקדם לא מנעה עוול... בנסיבות כאלה אפשר שההחלטה, אף כי נפגמה, תעמוד בעינה, והרשות לא תידרש לקיים שימוע מאוחר; ואפשר גם שההחלטה תעמוד בעינה, אך הרשות תידרש לקיים שימוע מאוחר, שבו תשקול שוב ותחליט אם להשאיר את ההחלטה כפי שהיא. בתווך מצויים המקרים הרגילים. במקרים אלה, בהעדר שיקולים המוליכים לקצה האחד או לקצה האחר, ההפרה של חובת השימוע המוקדם גורמת לביטול ההחלטה שהתקבלה, אך אינה מונעת קבלת החלטה חדשה לאחר שימוע. במקרים כאלה בית המשפט מחזיר את העניין אל הרשות המוסמכת, כדי שתדון בו מחדש, ובמסגרת הדיון תקיים שימוע כהלכתו... השימוע במקרים כאלה יהיה כמו תערובת של שימוע מוקדם ושימוע מאוחר". (יג) כאמור, המקרה דנא הוא אחד המקרים הרגילים, בהם השיקולים אינם "מוליכים לקצה האחד או לקצה האחר". לפיכך, אנו מחליטים על ביטול החלטת ההשעיה, ומחזירים את העניין לנציב כדי שישמע את טיעון המערערת לגבי האירועים שבעבר. בתום שימוע זה יבחן הנציב מחדש את עניין ההשעיה, וייתן בו את החלטתו, לרבות המועד לתחילתה של החלטתו. מאחר וחלף זמן רב מאז החלטת ההשעיה ועד עתה, אפשר שחלוף הזמן יפתח צוהר חדש למציאת פתרון לסכסוך. 15. שלילה שלא כדין של זכות המערערת לביצוע עיקולים (א) ראשית דבר יש לדחות את טענת המערערת לפיה קיימת "זכות" לביצוע עיקולים, וכי שלילת זכות זו כמוה כפגיעה במשכורת המערערת. (ב) מחומר הראיות עולה, כי לא קיימת זכות קנויה לביצוע העיקולים, וכי הדבר ניתן רק כהטבה למי שראוי לכך מבחינת התנהגותו. להשקפת הממונים על המערערת, התנהגותה של המערערת אינה מצדיקה מתן הטבה זו. בנסיבות הקיימות, לא ניתן לקבוע מראש, שכל התלונות שהועלו כנגד המערערת על ידי הממונים עליה ביחס להתנהגותה, מופרכות מעיקרא, וכי לא ניתן היה לשלול מהמערערת הטבה חריגה זו של ביצוע העיקולים. לא השתכנענו שהמערערת הרימה את נטל השכנוע ביחס לטענה, לפיה מנהל בתי המשפט לא אישר את הפסקת ביצוע העיקולים על ידי המערערת. לאור האמור לעיל ערעור המערערת בנקודה זו נדחה. 16. נציג הציבור, מר קמיניץ, מסתייג מהמסקנה בסעיף 14(יג) לפסק דין זה, בדבר הליך שימוע פגום על ידי נציב שירות המדינה, ולדעתו יש לדחות את הערעור. 17. סוף דבר, ברוב דעות, הערעור מתקבל בחלקו. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. השעיה מעבודההשעיהשירות המדינה