הפחתת שכר טרחה תיק הוצאה לפועל
פסק דין
1. ביום 6.2.00 החליט ראש ההוצאה לפועל בירושלים (כב' הרשם מ' בן-עטר), על הפחתת שכר הטרחה בתיק ההוצאה לפועל שהמבקש הגיש כנגד המשיבים למימוש משכון, בנוגע לזכויות בדירה המצויה בגוש 30613 חלקה 28, בירושלים. בעת פתיחת התיק עמדה קרן סכום החוב על שיעור של 399,275.- ש"ח, כאשר העתירה למימוש נבעה, למעשה, מפיגור בתשלומי החזר ההלוואה, בסך של כ21,000- ש"ח. עד למתן ההחלטה כיסו החייבים את החוב שבפיגור ונשאו ביתר התשלומים השוטפים. לפיכך הסיקה הערכאה הקודמת, כי המבקש אינו עומד על המשך הליכי מימוש המשכון, ובלבד שהמשיבים יוסיפו ויפרעו כסדרם את תשלומי ההלוואה, בהתאם ללוח הסילוקין המקורי. אכן, סלע המחלוקת היחידי שנותר נגע לתשלום שכר הטרחה, כאשר המבקש התנה את עיכוב מימוש המשכון ופינוי הנכס ומכירתו, גם בהסדרת תשלומו (סעיף 6 לתשובת המבקש, מיום 7.12.99, אשר הוגשה כמצוות ראש ההוצאה לפועל).
2. נושא קביעת שכר טרחה, כאשר זוכה מיוצג על-ידי עורך-דין, מוסדר בסעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, הקובע לאמור:
"זוכה המיוצג על-ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר עורך דין כאמור בתעריף המינימלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, זולת אם קבע ראש ההוצאה לפועל שכר אחר, על פי בקשה שהוגשה לו".
בהתאם לתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין עומד שיעור שכר הטרחה, לפי שווי הבקשה לביצוע בעת הגשתה, על סכום המתקרב ל36,000.- ש"ח. לאור בקשת המשיבים ומכוח הסמכות המנויה בסעיף החוק האמור, הופחת השכר והועמד על סך של 10,000.- ש"ח בלבד, בצרוף מע"מ. תוצאה זו נקבעה בשל היקף ההליכים אשר נדרשו עד לביצוע תשלום הסכומים שבפיגור, ושיעור סכומים אלה למעשה.
3. על-כך הוגשה הבקשה שלפני. בתוקף הסמכות לפי תקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם1979-; באין התנגדות מטעם מי מהצדדים ולאחר ששוכנעתי, כי לא תפגע זכותו של צד מעוניין - החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו.
4. לטענת המבקש לוקה ההחלטה בכך, שנסיבות המקרה דנן אינן נופלות אל גדר "המקרים המיוחדים המתאימים" המצדיקים הפחתה של שיעור שכר הטרחה, כפי הפרשנות שניתנה לשיקול הדעת לסטות מהתעריף המינימלי, לפי סעיף 10(א) הנ"ל. לחלופין נטען, כי שיעור השכר שנקבע נוטה באופן קיצוני אל עבר הצד הנמוך. שני טעמים עיקריים עומדים ביסוד הטענות הנ"ל: הראשון, שהנחת המוצא לפיה המבקש אינו עומד עוד על מימוש המשכון, אינה משקפת את עמדתו לאשורה; השני, שטעתה הערכאה הקודמת בהתייחסה להיקף הטיפול המזערי שנדרש בתיק, בה בשעה שהעובדות מצביעות על טיפול נרחב, עקב קשיים שהערימו המשיבים.
5. דין הערעור להדחות. ההנחה לפיה המבקש אינו עומד עוד על הליכי המימוש, בכפוף להמשך ביצוע התשלומים והסדר תשלום שכר הטרחה, מבוססת כאמור על תשובתו. ההתניה שהצדדים יגיעו להסדר סביר, בכל הנוגע לתשלום שכר טרחה ויעמדו בהסדר זה, כפופה לקביעת השכר על-ידי ראש ההוצאה לפועל. לא מתקבל על הדעת שהליכי מימוש ופינוי אדם מדירתו ייעשו אך בשל סברת צד או פרקליטו, לזכאות לשכר טרחה בשיעור גבוה יותר. ראש ההוצאה לפועל הנכבד קבע בהחלטתו, כי אם מסיבה כלשהי ימשכו הליכי המימוש, אזי קביעתו תשמש חיוב על החשבון בלבד. לפיכך, אם כדין יימשכו הליכי המימוש, ולא אך לשם הגדלת שיעור שכר הטרחה, ממילא ישולם שכר טרחה בהתאם. למותר לציין, כי גם הליכי הוצאה לפועל למימוש זכות מכוח פסק-דין, כפופים לנורמת תום הלב לפי סעיפים 39 ו61-(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. כל שכן מימוש זכות חוזית שכמוה כפסק דין, מכוח סעיפים 81 לחוק ההוצאה לפועל או 18 לחוק המשכון, תשכ"ז1967- (השוו: ע"א (חי') 151/87 חברת גוש 10878 בע"מ נ' מבני פלס בע"מ, פ"מ תשמ"ח(ב) 79; ע"א (חי') 267/96 בסול נ' מנצור בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(8) 55).
הטענה השנייה, לגבי היקף הטיפול בתיק והמאמצים אשר הושקעו בו מעבר למפורט בהחלטה - ובכלל זאת מו"מ ממושך ושכירת שירותי חוקרים לאיתור כתובת המשיבים - מתייחסת לפעולות מחוץ ללשכה. נושאים אלה היה צריך לאמת בתצהיר לפני הערכאה הקודמת ולמזער בבקשה דנן. באין תצהיר כאמור, לא ניתן להתייחס לפעולות השונות מעבר למצוי בתיק ההוצאה לפועל עצמו. לפי תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, יש לצרף לבקשה תצהיר לשם אימות העובדות הכלולות בה. משמעות הדבר היא, כי אף אם בערכאה ערעורית עסקינן, רשאי בית המשפט לשמוע ולדון בטענות עובדתיות ולהכריע את הדין לאורן. אלה הם פני הדברים, בין אם התשתית העובדתית נפרשה כראוי לפני ראש ההוצאה לפועל ובין אם לאו (ד' בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהד' רביעית, 478).
דא-עקא, באין לפנינו תצהיר המעיד על עובדות חדשות או נוספות, לא ניתן לבחון את נכונות ההחלטה אלא בהתאם לחומר שעמד לנגד עיני ראש ההוצאה לפועל בלבד (רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329, 333-332). בגדר האמור לא שוכנעתי, כי בהחלטה נפלה שגגה כלשהי או כי הסכום שנפסק חורג מן המידה באופן המצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור. היקף הפעולות המתואר והסכום שנגבה למעשה בשל הליכי המימוש, אינם מצדיקים את קביעת שיעור השכר לפי הנקוב בתעריף המינימלי.
7. יוטעם, כי נקודת המוצא של ראש ההוצאה לפועל הנכבד והצדדים, לכך שניתן לסטות מהתעריף המינימלי רק במקרים מיוחדים ומתאימים (בר-אופיר, שם, 543 ואילך), טעונה כיום לדעתי עיון מחדש.
כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז1977-, המותקנים מכוח הוראת סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, אינם עוד בגדר של נורמה המחייבת עורך דין בהתקשרותו עם הלקוח. זוהי המלצה בלבד. סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין בנוסחו היום, לאחר תיקון תשנ"ג, קובע לאמור: "המועצה הארצית של הלשכה רשאית לקבוע תעריף מינימלי לשכר טרחה בעד שירותי עורכי דין, שיהיה בבחינת המלצה לחברי הלשכה, אך לא יחייבם". לא כן עת תוקן סעיף 10(א) והתעריף האמור שולב לתוכו. אז היווה תעריף זה נורמה המחייבת את עורך הדין בקשריו עם הלקוח. לאור כללי האתיקה החלים עליו, חויב עורך הדין לגבות לפחות את הסכום האמור. לדבר הייתה אפוא השלכה ישירה ליחסים הכספיים ביניהם, ולקביעת שיעור שכר השירות המשפטי. נורמה דומה, על יסוד הרציונל האמור, חלה גם בהליכים בבית המשפט לפי תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לגבי התכלית שם נפסק, כי היא נועדה למנוע חסרון כיס מהזוכה בהליך, שהרי חזקה עליו שנשא לפחות בסכום תעריף זה (ע"א 608/67 לוזית, מושב עובדים בע"מ נ' אל-וקיל, פ"ד כב(1) 491, 493 מול ו'-ז'). מטעם זה נקבע בפסיקה, כי "בהעדר נימוק מיוחד לא ישלול בית המשפט מבעל דין שזכה את ההוצאות בשיעור שהוא לפחות זה שבתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין" (ע"א 524/83 קן-תור נ' אלון, פ"ד מ(2) 533, 561 מול ו'. וראו בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד שביעית - 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) 546-545; וכן בע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן, פ"ד מג(2) 825, 836-835).
השופט ד' בר אופיר מפרט בספרו הנ"ל (שם, 541), כי חרף ביטול חיוב עורכי הדין לגבות שכר מינימלי, נותר התעריף האמור מחייב בהליכי ההוצאה לפועל, מכיוון שסעיף 10(א) לחוק מפנימו והופך אותו ל"תעריף סטטוטורי". לגבי האימוץ הסטטוטורי בתקנות סדר הדין האזרחי, הבעתי דעה שונה (ת"א (י-ם) 747/95 אור ים בינוי ופיתוח בע"מ נ' אגודת מרכז רפואי שערי צדק, טרם פורסם. פסק דין חלקי מיום 16.2.00). משהשתנתה אחת התכליות המרכזיות ביסוד ההוראה, משתנית גם פרשנותה. לפיכך, אינני רואה הצדקה להמשיך ולראות בתעריף כמחייב, כאשר חלק מהטעמים שעמדו ביסוד אימוצו פגו ואינם (זהו ההבדל בין התכלית הסובייקטיבית, שעמדה בעת חקיקת החוק, לבין תכלית האובייקטיבית ההולמת להיום: א' ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 201 ואילך). עם זאת, בכל הנוגע להליכי ההוצאה לפועל, מיועד ההסדר הנקוב בסעיף 10(א) לחוק גם כדי להקל על ראש ההוצאה לפועל בעניינים טכניים (ראו: הצ"ח תשמ"ה, 252). העדר שיקול הדעת בקביעת שיעור שכר טרחה, נבע עובר לתיקון מהוראות כללי התעריף המינימלי (בר אופיר, שם, 541), אשר מכוח הפסיקה דאז צריך היה לפסוק לפיהם. כל עוד התעריף עמד על מינימום המחייב את עורכי הדין, נוצר איזון טבעי לגבי סבירותו של התעריף, שכן ההנחה היא, שאם היה נקבע תעריף על הצד הגבוה, לקוחות היו נמנעים מלהתקשר עם עורכי-דין. לא כן הם פני הדברים בכל הנוגע לתעריף מומלץ, אותו אין מניעה להעמיד על שיעור גבוה יותר, אשר אינו מחייב את עורכי הדין. ודוק: שינוי בתעריף מופנם אף הוא, לכאורה, אל תוך הוראת סעיף 10 לחוק. בנסיבות אלו, משפג האיזון האמור, מן הראוי לשקול האם קביעת שכר עורכי הדין על-ידי לשכת עורכי הדין, כתעריף מחייב בהוצאה לפועל, דרה בכפיפה אחת עם עקרון החוקיות. שונים הם פני הדברים, אילו השר המופקד על ענייני ההוצאה לפועל היה קובע את התעריף בתקנות הנשלטות על-ידו. מומלץ שכך יהא.
עם זאת, באין טיעון לפני, ומכיוון שלא ברור אם התכלית בסעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, שווה והולמת בדיוק את זו לפי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, יוותר האמור בגדר הגיגי לב בלבד.
8. ואולם, בכל מקרה נראה לי, כי גם אם התעריף המומלץ מוסיף לשמש קנה מידה מרכזי לקביעת שכר הטרחה בהוצאה לפועל - למזער במטרה להקל על היקף ההליכים והדיונים, ובמגמה לחתור ככל האפשר להגיע לאחידות ולשוויוניות בכל הלשכות - אזי לאור האמור, שיקול הדעת המסור לראש ההוצאה לפועל לסטות ממנו רחב כיום הרבה יותר, לעומת הנובע מפרשנות סעיף 10(א) לחוק מלכתחילה. נובע מכאן, כי ניתן לשנות את שיעור השכר עבור נקיטת הליכי הוצאה לפועל, בכל מקרה מתאים לפי מגוון שיקולים רחב, ולאו דווקא במקרים מיוחדים ומצומצמים. ודוק: נוסח שיקול הדעת בסעיף 10(א) לחוק, אינו מצומצם או מוגבל בדרך כלשהי לנסיבות מיוחדות בלבד ("זולת אם קבע ראש ההוצאה לפועל שכר אחר, על פי בקשה שהוגשה לו". דא ותו לא). עסקינן אפוא רק בשינוי הפרשנות החלה על ההוראה. המסקנה דלעיל, על-כך שהמדובר עתה בשיקול דעת רחב יותר, מובילה גם למסקנה נוספת, לפיה היקף ההתערבות הערעורית מצטמצם.
יוטעם בנוסף, כי מרחב הסטייה לפי שיקול דעת ראש ההוצאה לפועל אמור לפעול לשני הכיוונים: הן אל עבר ההפחתה מהתעריף והן אל עבר תוספת לנקוב בו. בכך יינתן ביטוי לאיזון בין נקיטת הליכי הוצאה לפועל בלתי מוצדקים, לבין המגמה הרווחת לחתור, ככל הניתן, לפסוק לצד זוכה את הוצאותיו הריאליות הממשיות, כל עוד הן מצויות בגבולות השיעור הסביר (ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211, 213 מול ד'-ה'; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 68 מול ה'). מגמה זו צריכה לחול אף ביתר שאת בהליכי ההוצאה לפועל, לאחר שהזכות הוכרה והתמזגה אל תוך פסק הדין.
9. הבקשה והערעור נדחים. במכלול הנסיבות המיוחדות של העניין ובשים לב לכך שהמשיבים לא היו מיוצגים - אין צו להוצאות.
חיפוש פנימי באתר
