פסק דין 1. לפני ערעור על פי חוק שירות התעסוקה תשי"ט - 1959 על החלטת ועדת הערר אשר לא ביטלה סירוב שנרשם לתובעת ביום 2.5.99. 2. התובעת פנתה לשירות התעסוקה, וביקשה באופן ספציפי להתקבל לעבודה כמנהלת מועדון לקוחות ומנהלת מכירות אצל המעסיק "אייס ישראל" בקניון רננים ברעננה. היא הופנתה למקום העבודה הנ"ל, אך לדבריה לא הצליחה טלפונית להשיג את המנהל כדי לתאם פגישה. התובעת שלחה את קורות חייה בפקס אך לא קיבלה תשובה. 3. כעבור שבוע (על פי חובת ההתייצבות של אקדמאים - אחת לשבוע), חזרה התובעת לפקיד שירות התעסוקה, והודיעה לו כי לא הצליחה ליצור קשר עם המעסיק. פקיד שירות התעסוקה סייע לה ליצור איתו קשר והיא נפגשה עם אותו מעסיק. בעת הפגישה אמרה לו התובעת כי יתכן שתצטרך לעבור טיפולי פוריות, אם כי דבר זה עדיין לא היה ודאי. המעסיק הודיע לשירות התעסוקה כי התובעת מסרבת לעבוד. מסמך הסירוב לא נמצא בידי התובעת ואף לא אצל פקיד שירות התעסוקה. 4. הנתבע טען כי התנהגות התובעת אינה מצביעה על רצון אמיתי לעבוד. כן טען הנתבע כי היה על התובעת לידע את פקיד שירות התעסוקה כי יש לה בעיות רפואיות, והיא לא עשתה כן. 5. מעדותה של התובעת התרשמתי כי היה לה רצון כן לעבוד, ובעיקר - במשרה הספציפית אליה ביקשה כי יפנו אותה. התובעת למעשה לא היתה מיועדת לטיפולי פוריות קונקרטיים, ורק החלה בנטילת כדורים, כאשר ההמשך האפשרי יכול להיות בדרך של טיפולים. לפיכך - אני מקבלת את טענת התובעת כי לא היה מקום להודיע לפקיד התעסוקה שהיא נמצאת "במצב בריאות" מיוחד, כיוון שבריאותה היתה תקינה. 6. התרשמתי כי התובעת עשתה מאמצים ליצור קשר עם המעסיק, הן בדרך טלפונית, וכאשר זה לא צלח - שלחה את קורות חייה בפקס. כאשר נפגשה התובעת עם המעסיק, הודיעה לו בהגינותה כי יתכן שצפויים לה טיפולי פוריות שיחייבו היעדרותה מהעבודה. נראה כי המעביד חשש מההיעדרויות הצפויות וסירב לקבלה לעבודה. על יסוד זה לא ניתן לומר כי התובעת סירבה לעבוד. התובעת העידה כי מיד לאחר מכן מצאה עבודה דומה במגזין "אוטו", והיא עובדת בה עד היום. 7. כבר נפסק כי הקריטריון לקביעה אם בפנינו "סירוב" לקבל עבודה אם לאו הוא - כי "יש להציג את השאלה אם עת ברור שבעבודה שהוצעה מתקיימים התנאים להיותה מתקיימים התנאים להיותה 'עבודה מתאימה' מי שבו מדובר אכן נהג כאדם המחפש עבודה, ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה - יקבל דמי אבטלה". (ראה דיון מא91-3/ ו- מא91-4/ אוזיאס מאיר נ' שירות התעסוקה פד"ע יג' עמ' 61). 8. עוד נפסק כי "המבוטח אינו ממלא את חובתו על פי החוק והתקנות כאשר הוא מקבל הפניה למקום עבודה. עליו להתייצב במקום העבודה ולעשות מאמץ סביר בתום לב לעבוד". (ראה דיון נג91-3/ מוחמד אבו גאמע ואח' נ' שירות התעסוקה פד"ע כה' עמ' 297). 9. כאמור לעיל התרשמתי כי התובעת נהגה כדורש עבודה מתוך כוונה אמיתית לקבל עבודה ולעבודה בה, ועשתה מאמצים סבירים בתום לב כדי לקבלה. לאור האמור לעיל אני קובעת כי יש לבטל את ה"סירוב" שנרשם לתובעת, ומקבלת את התביעה. בנסיבות הענין - אין צו להוצאות. דמי אבטלה