רשלנות סוכן ביטוח במתן ייעוץ בנושא ביטוח מנהלים

אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת חנה פלינר בבית משפט השלום בתל אביב העוסק בנושא רשלנות סוכן ביטוח במתן ייעוץ בנושא פוליסת ביטוח מנהלים. התובעת מס' 1 (להלן: "ארנולד" ו/או "החברה") הינה חברה העוסקת ביבוא ובשיווק כלים לתעשיות המתכת והאלקטרוניקה. התובע מס' 2 (להלן: "התובע") הינו הבעלים והמנכ"ל של החברה. התובעת מס' 3 הינה רעייתו של התובע (להלן: "התובעת"). הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") שימש בזמנים הרלוונטיים לאירועים המפורטים בכתב התביעה, כסוכן ביטוח של החברה ובין השאר נערכו באמצעותו ביטוחי מנהלים לעובדי החברה. הנתבעת 2 (להלן : "מנורה") הינה חברת הביטוח שהנפיקה את הפוליסה נשוא תביעה זו, שמספרה 281799 (להלן: "הפוליסה"). אין מחלוקת כי פוליסה זו הונפקה ביום 1.12.96 לטובת עובד החברה, מר הורוביץ מנחם (להלן: "הורוביץ"), במסגרתה בוטח הוא בביטוח מנהלים. תביעה זו עניינה רשלנות נטענת של סוכן ביטוח במתן ייעוץ מקצועי בנושא פוליסת ביטוח מנהלים והעברתה לפוליסת פרט, בנסיבות מיוחדות כפי שיפורט להלן, וכן אחריות חברת הביטוח למעשים והמחדלים הנטענים של הסוכן, אם מכוח אחריות ישירה ואם מכוח אחריות שילוחית. הורוביץ היה עובד החברה אשר שימש כמנהל חשבונות ראשי במחלקת הכספים החל משנת 1992. בחודש מאי 1999 או בסמוך לכך, התעורר חשד אצל עובדת החברה, הגב' מור מלכה, אשר שימשה באותה עת כעוזרת של הורוביץ (להלן : "מלכה"), כי הלה מועל בכספי החברה. לטענת התובעים, בעקבות בירור שנערך אכן התברר כי הורוביץ מעל בכספי החברה, והוא אף התוודה על כך בפני החברה והתובע וחתם על מסמך בו הוא מתחייב להשיב את כל כספי המעילה. במסמך זה התחייב הורוביץ, בין השאר, להשיב כאמור את כספי המעילה ; לשתף פעולה ולחשוף את כל הפעולות הבלתי חוקיות שנעשו על ידו ; להעמיד את רכבו למכירה על ידי החברה ; להתפטר לאלתר ; להמחות לחברה את כל דמי הפיצוי והתגמולים העומדים לרשותו מכוח פוליסות ביטוח המנהלים ו/או קרן הפיצויים המרכזית. עוד סוכם בין הצדדים שפרטי המעילה ישמרו בסודיות מוחלטת, וזאת בין השאר לנוכח היותו של הורוביץ יהודי-חרדי, על מנת לא להלבין את פניו ולא לפגוע בסיכויו להתפרנס. מעורבותו של הנתבע בפרשה: בשלב זה טוענים התובעים, הוכנס הנתבע בסוד העניינים. הנתבע זומן למשרד החברה לפגישה והוחתם על כתב סודיות (נספח ב' לת/1), במסגרתו התחייב לשמור על סודיות מוחלטת בכל הנוגע לנסיבות עזיבתו של הורוביץ את החברה, וכן התחייב שכל פעולה שיתבקש לעשות מתוקף תפקידו כסוכן הביטוח של החברה, תעשה באישורו של התובע. בפגישה הנ"ל נכחו התובע, הנתבע, מלכה ועובדת נוספת בשם אבריאלי אורלי. בפגישה זו התבקש הנתבע ליתן יעוץ מקצועי כיצד יש להבטיח שכספי הביטוח של הורוביץ, הכוללים פיצוי פיטורין ותגמולים וכן דמי ביטוח למקרה של מוות יגיעו לידי החברה. לעניין הייעוץ שניתן, היקפו ומידת מעורבותו של התובע בו, חלוקים הצדדים: התובעים טוענים שהנתבע הציע להעביר את הבעלות בפוליסה לידי הורוביץ; לקבוע את סימה כ"מוטבת בלתי חוזרת" בפוליסה, וזאת על מנת להבטיח שהורוביץ לא יוכל לשנות את המוטב; שבמידה והפרמיות לא ישולמו על ידי הורוביץ, סימה תקבל הודעה על כך, מכוח מעמדה כ"מוטבת בלתי חוזרת" ; ושמשלוח ההודעה יהיה לכתובתה של סימה ולא לחברה ו/או לתובע, ודבר זה יעלה בקנה אחד עם דרישת הסודיות עליה הסכימו הצדדים. עוד טוענים התובעים שהנתבע נתן הוראות כיצד יש לבצע את שחרור כספי התגמולים והפיצויים מהפוליסה, וזאת מבלי לפגוע בתוקפה. לטענת התובעים, הנתבע הוא שניסח את המסמכים אשר הופנו בין השאר למנורה, לצורך הוצאה לפועל של התוכנית לשימור הפוליסה והבטחת פדיונה לידי התובעים או מי מהם. הנתבע לעומת זאת טוען כי בפגישה הנ"ל הסביר לתובעים על הרכב הפוליסה: חסכון וריסק, כשחלק החיסכון מורכב מפיצוי פיטורין ותגמולים. הנתבע טוען שהסביר לתובעים שאת כספי הפיצויים ניתן למשוך באופן מיידי ואילו שחרור כספי התגמולים מותנה בהפסקת העסקת העובד (במקרה זה, הורוביץ) כשכיר לתקופה של שישה חודשים לפחות. מכיוון שלטענת הנתבע בקש התובע לקבל באופן מיידי את כספי התגמולים, נקבע תאריך פיטוריו של הורוביץ בדיעבד לחודש דצמבר 98' (ראה סעיף 10 לנ/21, תצהיר הנתבע). לעניין כספי הריסק - הסביר הנתבע לטענתו באותה פגישה שניתן לקבלם רק במקרה של פטירה, ורק במידה והפוליסה ממשיכה להיות משולמת כסדרה. כדי להבטיח שכספי הפוליסה יתקבלו עם פטירה בידי התובעים או מי מהם, הציע הנתבע להסדיר עניין זה על ידי קביעת מוטב בפוליסה. הנתבע טוען שקביעת סימה כמוטב נעשתה על פי הנחייתו של התובע ולא מיוזמתו הוא. הנתבע מודה שהיה מעורב במלאכת ניסוח המסמכים הקשורים בשינויים עליהם סוכם (ראה סעיף 12, 13, לנ/21 וכן עדות הנתבע עמ' 89 שו' 12), אולם טוען שכל המסמכים עברו בדיקה מדוקדקת של התובע, כפי שנהג לעשות תמיד ומכוח היותו מנהל קפדן ומעורב בכל דבר שקורה בחברה. לעניין השימוש במונח "מוטב בלתי חוזר" טען הנתבע שבמועד הפגישה האמורה מונח זה לא היה שכיח בענף הביטוח, והוא נחשף אליו רק במהלך שנת 2000 (סעיף 17 לנ/21, עדות הנתבע, עמ' 87 שו' 17-15). לכן, מציין הנתבע, כשנסח את הפניה למנורה בעניין הורוביץ (נספח 6 לת/1), השתמש במונח "אך ורק" ולא "מוטב בלתי חוזר" למרות שלטענתו הכוונה הייתה ברורה. מעורבות מנורה בפרשה: אין מחלוקת כי בעקבות הדיווחים שהתקבלו מהתובעים ומהורוביץ (לטענת התובעים, כולם על סמך ייעוצו של הנתבע), מהם עולה שהורוביץ פוטר ביום 31.12.98 בעקבות "צמצומים בחברה" (ראה נ/6 ונ/7) הועברו לידי התובעת סך של 44,661 ש"ח מהקופה המרכזית לפיצויים (נ/8) וסך של 64,330 ש"ח ממנורה, כפדיון הפיצויים והתגמולים בפוליסה (נ/2). שחרור הכספים מהקופות נעשה לאחר שניתנו הוראות על ידי הנתבע עצמו, ישירות למנורה, בזה הלשון : מצורף מסמכי הפסקת עבודה מ- 1.1.99. כספים ששולמו בפוליסה לאחר מכן- להשאיר בפוליסה ולא להוציאם בשלב זה. לשלוח למבוטח הודעת חיוב החל מ- 9/99 ואילך ולא לפתוח חוב אחורנית היכן ששולם הכסף. מכל מקום הפוליסה ממשיכה במתכונתה המלאה ואין לסלקה. יש לשחרר בשלב הראשוני את הפיצויים ובשלב שני את התגמולים באותה כמות שאינה יוצרת ביטול הפוליסה. לטענת מנורה, קיבלה היא את בקשת הורוביץ לשחרור כספי הפיצויים והתגמולים לידיו (סעיף 8 לתצהיר הגב' תמי שרעבי, להלן : "שרעבי") וביום 8.9.99 הועברה הפוליסה לבעלות הורוביץ. עוד טוענת מנורה כי ביום 28.9.99 התקבלה בחברתם בקשת הורוביץ לשינוי מוטבים בפוליסה, כך ש"המוטבת על פי הפוליסה תהיה אך ורק הגב' סימה X (לבית שיק) ת.ז. X" (סעיף 5 לתצהיר שרעבי נ/22). מנורה טוענת שמעולם לא הגיעה אליה בקשה לקביעת המוטב כ"מוטב בלתי חוזר", וכי היא פעלה בדיוק בהתאם להוראות שקיבלה, וקבעה את סימה כמוטבת בפוליסה. עוד טוענת מנורה שאכן הועברה אליה בקשת הסוכן להמשיך ליתן כיסוי ביטוחי למרכיב הריסק בלבד. בתגובה נמסר לנתבע שיש להעביר הוראת קבע לחיוב בבנק (נספח ה' לנ/22). משלא נתקבלה הוראת קבע חתומה במנורה ומשלא שולמה הפוליסה, בוטלה הפוליסה - יש לציין כי טענת ביטול הפוליסה נזכרת לא פחות מתשע פעמים בכתב ההגנה של מנורה, ואף מצוין תאריך הביטול, מאי 99' (ראה סעיפים 1 ב', 11, 18, 19, 26, 32, 34, 35 לכתב ההגנה). לעומת זאת, בתצהיר שרעבי אין מילה וחצי מילה על ביטול הפוליסה - ואף לא צורף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על ביטול הפוליסה ומועד הביטול - לכך אתייחס בהמשך. הפסקת תשלום הפרמיות המתחייבות בפוליסה: אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת שילמה את הפרמיות המתחייבות בפוליסה עד חודש מרץ 1999, וממועד זה הפסיקה את התשלומים. לטענתה, הבינה שהנתבע דאג להבטיח, באמצעות ההוראות שנתן (ראה עדות התובע, עמ' 47 שו' 18-17 וכן נספח 9 לת/1), שיהיו כספים בפוליסה שיבטחו את אי ביטולה, ושעם העברת הפוליסה על שם הורוביץ, ישא הוא בתשלום הפרמיות. מוסיפים התובעים ומציינים שאכן ידעו שבפוליסה קיים חוב פרמיה מחודש מרץ 99' (עדות התובע, עמ' 48 שו' 21), אולם מכחישים שקיבלו התראת ביטול כלשהי וטוענים שאכן הנתבע העביר לידיהם הוראת קבע לחתימה. התובע הצהיר שהחתים את המנוח על הוראת הקבע ומסר אותה לידי הנתבע (ראה עדות התובע עמ' 67 שו' 25 ועדות מלכה בעמ' 14 שו' 22-21, עמ' 20 שו' 6-5). מאותו מועד (חודש אוגוסט 99' או בסמוך לכך) טוענים התובעים כי היו סמוכים ובטוחים שהפוליסה משולמת, לנוכח התחייבותו של הורוביץ, לאור העובדה שנחתמה הוראת הקבע ולאור העובדה שסימה אמורה הייתה לקבל התראת ביטול, מתוקף היותה "מוטבת בלתי חוזרת" בפוליסה. הנתבע לעומת זאת, מזכיר בתצהירו (סעיף 20) ובעדותו את העובדה שידע שיש חוב בפוליסה וקיים פיגור בתשלומי הפרמיה - ולטענתו יידע על כך את התובע. בעדותו (עמ' 99 שו' 14) מודה הנתבע שמילא בכתב ידו את הוראת הקבע ומסרה לידי התובע, אולם אין בידו אסמכתא או תיעוד שקבל לידיו את הוראת הקבע חתומה (עמ' 102 שו' 21-20). הנתבע מוסיף ואומר שאם הייתה בידו הוראת קבע חתומה, היה "רץ" למנורה לתת אותה, כי זה גם אינטרס שלו לקיים את הפוליסה (עמ' 102 שו' 24). בכל מקרה, הוראת הקבע לא הגיעה לידי מנורה, חוב הפרמיות ככל הנראה לא סולק ובמועד כלשהו (לגביו לא הובאו ראיות), הפוליסה בוטלה כאמור. פטירת המנוח: ביום 16.9.00 נפטר הורוביץ. לאחר שנודעה לתובע עובדה זו, פנה הוא לנתבע לצורך קבלת תגמולי הביטוח. הנתבע מאשר כי בעקבות פניית התובע אליו ערך בירור במנורה, ו"בירור אכן העלה שהפוליסה בוטלה עקב אי תשלום פרמיות" (סעיף 18 לכתב ההגנה של הנתבע). לאחר שהתבררה לצדדים עובדת ביטול הפוליסה, נערכו מספר שיחות בין התובע לנתבע, שחלקן הוקלטו על ידי התובע (תמלילי השיחות הוגשו לבית המשפט ביום 11.1.05, בעקבות החלטה מיום 4.1.05 בעניין גיX מסמכים, להלן : "התמלילים"). השיחות בין הצדדים לא הביאו לתוצאות כלשהן, ולפיכך הוגשה התביעה שבפני, הן כנגד הנתבע והן כנגד מנורה, לתשלום הסכומים אשר היו אמורים להיות משולמים לסימה בעת הפטירה, מכוח היותה מוטבת בלתי חוזרת. עילות התביעה: כתב התביעה מגולל את סיפור המעשה הנ"ל ומייחס לנתבע רשלנות : התובעים טוענים שהנתבע, אשר הציג עצמו כמומחה בתחום ביטוח החיים, התרשל בניסוח הגדרת סימה כ"מוטבת בלתי חוזרת". בשל רשלנות זו לא קיבלו התובעים או מי מהם התראות בדבר ביטול הפוליסה, לא ידעו שהפוליסה עומדת להתבטל (מכיוון שאם היו יודעים כן, היו מזדרזים לשלם את חוב הפרמיות) ומשום כך בוטלה הפוליסה ללא ידיעתם ונגרם הנזק האמור. למעשה, למקרא כתב התביעה עולה שרשלנות הנתבע בהגדרת המונח "מוטב בלתי חוזר" הינה העילה העיקרית בגינה תובעים הם את הנתבע. עם זאת, מזכירים הם בכתב התביעה, בין השאר, גם את נושא ייעוצו של הנתבע לעניין השארת כספים בפוליסה (סעיף 24 לכתב התביעה), והעברת הוראת הקבע החתומה לידיו - יף 14 לכתב התביעה. עילות התביעה כנגד מנורה, כפי שפורטו בכתב התביעה, שתיים הן : האחת, אחריות שילוחית של הנתבעת למעשי הנתבע, כסוכנה, מכוח סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981) (להלן : "חוק חוזה הביטוח") ; והשנייה - עוולת הרשלנות, על כך שמנורה לא טרחה לברר עם הנתבע את פשר בקשתו לקבוע כמוטב "אך ורק" את סימה, ואם הייתה טורחת לערוך בירור, היה נודע לה שהכוונה למעשה הינה לקביעת סימה כ"מוטבת בלתי חוזרת", על כל המשתמע מכך. טענות ההגנה, בתמצית: טענות ההגנה נסקרו כבר בחלקן בסעיפים לעיל, ובתמצית הינן כדלקמן : הנתבע התגונן בטענה שלא דבקה בפעילותו כל רשלנות; שהמושג "מוטב בלתי חוזר" לא היה שגור באותה תקופה ; שהתובע, שהינו בעל השכלה משפטית, בדק ובחן את כל הניירת ואישר את הנוסחים שהופנו להורוביץ ולמנורה ; שההנחיה לקביעת סימה כמוטב ניתנה מהתובע, לצורך התחמקות ממס; שכל ההוראות שהועברו למנורה תאמו את המבוקש על ידי התובעים; שאין קשר סיבתי בין המעשה הרשלני, אם וככל שהיה, ובין הנזק, היות והנתבע הודיע לתובעים או מי מהם שהפוליסה עומדת להתבטל. לחלופין טען הנתבע שיש לקזז מכל סכום את שווין המשוערך של הפרמיות שלא שולמו, עד למועד קרות מקרה הביטוח. מנורה התגוננה בטענה שהפוליסה בוטלה כדין (תשע פעמים נזכרת טענה זו בכתב ההגנה, כאמור) ; כי פעלה בדיוק בהתאם להנחיות שקבלה מהורוביץ ומהנתבע ; לא באה כל דרישה לקביעת "מוטב בלתי חוזר" בפוליסה זו ; כי הנתבע לא פעל כשלוחה במערכת היחסים הנדונה, ולחלופין, יש לראות במעשיו כחריגה מהרשאה. גם מנורה העלתה את טענת הקיזוז של חוב הפרמיות, אולם מי מהנתבעים לא צרף מסמכים לכתב הגנתו המפרטים מהו החוב האמור. הדיונים וההוכחות: בתיק זה התקיימו מספר ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו מלכה והתובע מטעם התובעים ; הנתבע ושרעבי מטעם הנתבעים. התמלילים לא הוגשו כראיה במהלך דיון ההוכחות, אם כי הצדדים התייחסו אליהם הן בחקירות והן בסיכומים. בתום שלב ההוכחות הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, ומשאלה הוגשו יש ליתן פסק דין על סמך החומר שבפני. השאלות העומדות לדיון - האם גם העילה החוזית: למקרא סיכומי הצדדים, עולה כי מעבר לעוולת הרשלנות, צצה ועולה טענה נכבדה נוספת, המופנית כנגד מנורה - הן התובעים והן הנתבע טענו בסיכומיהם שמנורה לא הציגה כל ראיה התומכת בטענתה שהפוליסה בוטלה כדין, ומשלא הוכחה עובדה זו הרי הפוליסה שרירה וקיימת ויש לשלם את תגמולי הביטוח מכוחה. מנורה השיבה בסיכומיה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מכיוון שהעילה החוזית לא בא זכרה בכתבי הטענות, ולפיכך טענה שאין לדון בעילה זו כלל וכלל. בנקודה זו, הדין עם מנורה : העילה החוזית לא בא זכרה בכתבי הטענות. יתרה מזו, הצדדים כולם יצאו מתוך נקודת מוצא שהפוליסה אכן בוטלה. ראה סעיף 18 לכתב התביעה ; סעיף 18 לכתב ההגנה של הנתבע ; וסעיפים 1, 11, 18, 19, 26, 32, 34, 35 לכתב ההגנה של מנורה. חיזוק לכך ניתן בקדם המשפט הראשון, שהתקיים ביום 25.4.04 בפני כב' השופטת גרוסמן. ב"כ התובעים הצהיר אז: "הפוליסה משנת 1996, לא ידוע לנו תאריך הביטול המדויק, לא קיבלנו פרטים מדוייקים. אנו משערים שזה היה בסמוך למאי 99, מבלי להתחייב" (עמ' 1 שו' 7-6). בהמשך הדיון, משביקש ב"כ מנורה לדחות על הסף את התביעה כנגדה מחוסר יריבות, מצהיר ב"כ התובעים : "אני מפנה לכתב התביעה יש כאן עילות של שליחות ורשלנות ואי בדיקה לגופו של עניין" (עמ' 2 שו' 15). למרות טענת התובעים שלא קיבלו פרטים מדוייקים בדבר ביטול הפוליסה, לא הוגשה כל בקשה לקבלת פרטים נוספים ו/או גיX מסמכים ספציפי בעניין זה, דבר המלמד אף הוא שנקודה זו לא הייתה שנויה במחלוקת בתביעה שבפני ואינה חלק מה"חזית" שבין הצדדים. אמנם, בעת חקירת שרעבי ניסה ב"כ התובעים לשאול שאלות בעניין ביטול הפוליסה, אולם ב"כ מנורה הזדרז להתנגד וטען לשינוי חזית. בית המשפט הבהיר באותו מועד שלא יתיר הסתמכות על עילות שלא בא זכרן בכתב הטענות (החלטה מיום 28.6.06, עמ' 113 שו' 7-6), ולפיכך, לא הורחבה החזית מכוח הסכמת הצדדים בעת הדיון. לאור האמור לעיל, קובעת אני שאין לדון בעילה החוזית אשר הועלתה בסיכומים לעניין תקפות הפוליסה, וכל שנותר לדון הוא בעוולת הרשלנות המכוונת כנגד הנתבע ומנורה, ושאלת השליחות המופנית למנורה. היקף שאלת הרשלנות: בסיכומיו מכוון ב"כ התובעים למספר מחדלים מטעם הנתבע, המבססים, לשיטתו, את רשלנות הנתבע : אי שימוש במונח "מוטב בלתי חוזר" ; ייעוץ כושל לכיסוי חוב הפרמיות ממרץ 99' ועד ספטמבר 99' ; אי העברת הוראות הקבע לידי מנורה ; חוסר מעקב אחר הפוליסה ואי מתן הודעה לתובעים או מי מהם בדבר התראת ביטול הפוליסה, לאחר שזו עברה לבעלותו של הורוביץ. הנתבע בסיכומיו מתייחס לעומת זאת אך ורק לרשלנות המיוחסת בעניין אי השימוש במונח "מוטב בלתי חוזר", ואינו משיב כלל לעניין הרשלנויות הנוספות המיוחסות לנתבע. מנורה דווקא מתייחסת לאותן רשלנויות נוספות, וטוענת כי גם במקרה זה מדובר בשינוי חזית אסור. בעניין זה סבורה אני שה"חזית" נמתחת על כלל מעשי הרשלנות המיוחסים לנתבע. כאמור, כתב התביעה איזכר את עניין העברת הוראת הקבע לידי הנתבע (סעיף 14) ואת נושא הייעוץ בעניין שימור הפוליסה (סעיף 24). תצהירי התובעים התייחסו אף הם לנושאים אלו (סעיף 10 ג לת/1, סעיף 11 ג' לת/1 ; סעיף 13 לת/1). כך, הונחה התשתית העובדתית הנחוצה. בקדם המשפט שהתנהל לאחר הגשת התצהירים, לא הועלתה כל טענה לעניין הרחבת חזית ולא התבקשה מחיקת סעיפים מהתצהיר. כמו כן, בעת הדיונים נחקרו העדים בין השאר על הנושאים הללו, ולא הועלתה התנגדות שמדובר בשינוי חזית, למעט התנגדות ב"כ מנורה, פרו' עמ' 68 שו' 2, שהועלתה לאחר שאלה בנושא הוראת הקבע. על פי ההלכה "האיסור ל'הרחבת חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצגה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא", ראה רע"א 4793/06 עו"ד אורלי גלמן נ' אורי דגן, עם זאת, "כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה" , ראה ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פד"י ל(1), 473, 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף. במקרה שלפנינו, התובעת לא הוסיפה עובדות חדשות אלא טענה למשמעותן המשפטית פרשנית בלבד, מה עוד שלצדדים הייתה הזדמנות להתמודד עם טענות אלו והם עשו כן, והשווה רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לשיראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פד"י נ"ו (5), 779, 789, וכן ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג נ' סונול ישראל בע"מ, פד"י נ"ח (3), 105, בעמ' 117. לפיכך, קובעת אני כי החזית משתרעת על כלל מעשי הרשלנות המיוחסים לנתבע, והם : אי שימוש במונח "מוטב בלתי חוזר"; הייעוץ בעניין שימור הפוליסה ; הוראת הקבע ; מעקב אחר הפוליסה ועדכון התובעים. בנוסף לצורך לבחון את כל אחד ואחד מהמחדלים הנטענים לעיל, אגב הכרעה אם בכל אחד מהם מתקיימים שלושת היסודות של עוולת הרשלנות (התרשלות, נזק וקשר סיבתי), וכן את חלקה של מנורה בפרשה, אם כאחראית ישירה לנזק ואם כשולחת, יש לדון במספר נושאים נוספים אשר הועלו על ידי הצדדים והם : קיומו של "נזק" ; עילות התביעה של כל אחד ואחד מהתובעים ; רשלנות תורמת מצד התובעים ; וטענת הקיזוז. אדון בנושאים אלה אחד לאחד, לאו דווקא על פי הסדר הנזכר לעיל. דבר קיומו של נזק: טוענים הנתבעים שהתובעים לא הוכיחו כלל את היקף המעילה, וכן לא הביאו ראיות מהן ניתן ללמוד על היקף הכספים שהוחזרו על ידי הורוביץ, למרות שראיות אלה בידיהם (עדות מלכה, עמ' 22 שו' 26 ; עדות התובע, עמ' 39 שו' 19). לפיכך, משלא הוכח קיומו של חוב כלשהו של הורוביץ כלפי התובעים או מי מהם, לא הוכח כלל נזק ודין התביעה להידחות. איני מקבלת טענה זו. קיומו של חוב של הורוביץ כלפי התובעים או מי מהם כלל אינו רלוונטי לתיק הנדון. לא הייתה מחלוקת שהורוביץ הסכים להמחות לתובעים או מי מהם את התגמולים הנובעים מהפוליסה האמורה, ואף חתם על כל המסמכים הנדרשים לצורך כך. אין כל התניה שהמימוש יעשה כל עוד הוכח חוב קיים. בנוסף, התובע הצהיר, והצהרה זו לא נסתרה, שהורוביץ נותר חייב סכומים נכבדים (עמ' 39 שו' 21). לפיכך, הנזק בתיק זה הינו אי קבלת תגמולי הביטוח, שהומחו לתובעים או מי מהם על ידי הורוביץ, ולגובה החוב של הורוביץ (או קיומו) אין כל רלוונטיות. בידי מי מהתובעים נתונה זכות התביעה: אין מחלוקת בין הצדדים שסימה נקבעה כמוטבת בפוליסה : לפיכך, ברי כי בידה זכות תביעה, היות והכספים אמורים היו להיות משולמים לידיה. לעניין מעמד החברה והתובע : התובע העיד כי בסופו של יום, החברה היא זו אשר אמורה הייתה לקבל את הכסף (עמ' 58 שו' 20) ולזקוף אותו על חשבון המעילה. המעילה הייתה כאמור מכספי החברה. לפיכך, סבורה אני כי לחברה זכות תביעה, כמי שאמורה הייתה, בסופו של יום ליהנות מכספים אלה. אין הדבר כך לעניין התובע : כשנשאל התובע מהי עילת תביעתו, ענה שהינו "100% הבעלים של החברה" ולכן נגרם לו נזק (עמ' 58 שו' 13). למעשה, מבצע התובע "הרמת מסך" עצמאית וזוקף לזכותו את זכות התביעה - אולם לא די בהיותו מנהל כדי להקים לו עילת תביעה ישירה ועצמאית. לפיכך, דין תביעתו של התובע להידחות. כעת אתפנה לדון במעשי הרשלנות המיוחסים לנתבע. האם אי השימוש במונח "מוטב בלתי חוזר" מהווה רשלנות: השאלה שבכותרת היוותה את לב ליבו של הסכסוך, ומעלה מספר שאלות משנה : מי הגה את הרעיון ? האם המונח המפורש נזכר בפגישה הראשונית ? האם המונח היה שגור באותה עת בפי כל ? וגם אם תוכח רשלנות - האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק ? ! באופן כללי, דומה שאין מקום להכביר מילים לגבי חובת הזהירות המושגית בה חב הנתבע כלפי התובעת : "כלל ידוע הוא מלפנינו כי בעל מקצוע חוב חובת זהירות כלפי אדם הערב לשרותיו המקצועיים .... עקרון זה הוחל אף לגבי סוכני ביטוח" ע"א 3214/98 שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4)445, בעמ' 455 (להלן: "פס"ד שלוס"). כמו כן, גם חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת במקרה הנדון. הנתבע הוכנס בסוד העניינים, וידע על הרגישות המלווה את המקרה ; הנתבע ידע שעליו לייעץ כיצד לשמר את הפוליסה, "כדי שבמקרה של מוות סכום הביטוח ישולם לו" (עדות הנתבע, עמ' 75 שו' 15). הנתבע, בפועלו כסוכן ביטוח, יכול וצריך היה לצפות כי מתן הוראות בלתי מתאימות לגבי שימור הפוליסה ואי הגנה על המוטב, עלולות להוביל לביטולה : "זוהי מיומנותו ומומחיותו של סכון הביטוח" ובהמשך "מתפקידו של סוכן הביטוח למנוע מן המתקשר בחוזה ביטוח לבצע שגיאות שמשמעותן האפשרית היא ביטול הפוליסה, ולמצער להתריע בפניו על סיכון זה" (פס"ד שלוס, בעמ' 456). כשהלכה זו נר לרגלינו, נבחן האם בעת שנהג הנתבע כפי שנהג הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובעת. אין מחלוקת שהנתבע לא השתמש במונח "מוטב בלתי חוזר", כשניסח בשם הורוביץ את פנייתו למנורה (נספח 6 לת/1) ותחת זאת נרשם "המוטבים בפוליסה הם אך ורק". אציין שאמנם קיימת מחלוקת בין הצדדים מי מהם העלה את רעיון קביעת סימה כמוטב, ועל פי התמלילים שהוצגו בפני (שיחה מיום 10.7.02, עמ' 7 שו' 2-1) עולה שהרעיון היה של התובע דווקא, אולם מחלוקת זו אינה דורשת הכרעה לצורך העניין - הרשלנות הנטענת אינה זהות המוטב אלא אי ציונו כ"מוטב בלתי חוזר. מוטב בלתי חוזר: מוטב בלתי חוזר - הינו מונח משפטי הקבוע בחוק חוזה הביטוח. מונח זה נזכר בסעיפים 13 ו - 15 לחוק ובעניינינו רלוונטית הוראה 15 ב' הקובעת : "נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו הודעה". הוראה זו הותקנה כבר בזמן חקיקת החוק, ביום 12.2.1981. הנתבע בעדותו מודה שהמונח מוזכר בחוק (עדותו בעמ' 88 שו' 4) אך טוען "לא השתמשתי בזה באופן יישומי" כשנשאל אם ידע מה זה מוטב בלתי חוזר, עונה : "זה לא היה במסגרת עיסוקי ולא יצרתי מערכי ביטוח כאלה ולא השתמשתי בביטוי הזה בפוליסות שלי ואני לא חושב שיש מישהו בענף הביטוח שהשתמש במונח הזה אז" (עמ' 87 שו' 17-15). לטענתו, נחשף לביטוי רק לאחר פסק הדין שניתן בחודש 99', שהגיע אליו מספר חודשים מאוחר יותר, ואז דאג להפיץ למבוטחיו חוזר. אין בידי לקבל את טענותיו של הנתבע וסבורני, כי הנתבע התרשל בכל הנוגע לקביעת סימה כמוטב "אך ורק" במקום "בלתי חוזר" : ראשית, המונח קבוע בחוק וחזקה על סוכן ביטוח שידע את הוראות החוק הרלוונטיות בנושאים בהם הוא מייעץ ; שנית, עניין פסק הדין נוגע לסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח בנושא עיקול זכויות, ואינו רלוונטי לנושא הנדון בפנינו, שם קביעת המוטב הבלתי חוזר אמורה הייתה להבטיח קבלת הודעות - בו דן סעיף 15 ב' לחוק ; שלישית, הנתבע עצמו מודה שקביעת מוטב בלתי חוזר "לא היתה במסגרת עיסוקי ולא יצרתי מערכי ביטוח כאלה" (עמ' 87 שו' 17-15). גם בתמליל השיחה מיום 10.7.02, הודה הנתבע בפני התובע כי בחר לייעץ לו בנושא שאינו בתחום עיסוקו "יש לך סוכן ביטוח שלקח לעצמו לטפל במוטבים בלתי חוזרים, והוא לא אמור לטפל במוטבים בלתי חוזרים. לפיכך, עצם מתן ייעוץ לעניין "מוטב בלתי חוזר", במקרה כל כך רגיש, כשהנתבע מודע למטרות שמונח זה נועד להבטיח ("בהבנתי היום, התיבה הלשונית של מוטב בלתי חוזר הייתה צריכה להיכנס אז למערכת המסמכים כדי לבטא את מה שארנון רצה", עדות הנתבע, עמ' 89 שו' 23-22), כשהייעוץ שניתן אינו תואם את לשון הסעיף שהיה בתוקף מאז חקיקת החוק בשנת 1981 ואינו בתחום מומחיותו של הנתבע, מהווה התרשלות. האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות כהגדרת סימה כמוטב "אך ורק" במקום "בלתי חוזר" לבין הנזק שארע ? - נראה כי התשובה על כך שלילית, כפי שיובהר להלן. ראשית - קיים ספק אם מנורה הייתה מקבלת מונח זה ומסכימה לעגנו בפוליסה האמורה (ראה עדות הנתבע, עמ' 92 שו' 21-18 ; עדות שרעבי, עמ' 120 שו' 3). שנית - מטרת המונח הייתה כאמור להבטיח מתן הודעה לסימה בטרם ביטול. הודעה כזו אמורה הייתה להימסר לה לאחר שהפוליסה עברה לבעלות הורוביץ, וההתראות בדבר ביטול אמורות להישלח במקביל לשלושת גורמים : להורוביץ, מהיותו בעל הפוליסה ; לסימה - כמוטב בלתי חוזר ולנתבע - כסוכן (ובעניין זה הדגיש הנתבע שאין לבטל את מינויו כסוכן, ראה נספחים 7 ו- 8 לת/1, אשר נוסחו על ידו). כאן שוב עולה ומתעוררת - אם כי לא באופן ישיר - שאלת ביטול הפוליסה. כאמור - שאלה זו לא עמדה לדיון בתיק שבפני. הצדדים יצאו מנקודת הנחה שהפוליסה בוטלה, ועל פי הכתוב בכתב ההגנה של מנורה - הביטול התרחש עוד בחודש מאי 99' !. משלא הוצגו בפני המסמכים הקשורים בביטול הפוליסה ומכתבי ההתראה, לא נותר אלא להניח הנחות. אם אכן הביטול היה בחודש מאי 99' - לכאורה ביטול זה נעשה עוד בתקופה שהפוליסה הייתה בבעלות התובעת, ובכל מקרה ההתראות היו אמורות להישלח אליה ! ואם מדובר בביטול בדיעבד - שאחרת על שום מה ולמה ממשיכה מנורה לבצע שינויים בפוליסה בחודש ספטמבר 99' ומעבירה לנתבע הוראות קבע להחתמת הורוביץ (תצהיר שרעבי), האם בכל מקרה לא אמורה הייתה להישלח הודעה לתובעת, שהרי מועד הביטול נוגע לתקופה שהפוליסה הייתה בבעלותה ?! וגם אם אתעלם מעניין ההודעה הישירה לתובעת - שנראה שמתחייבת לנוכח מועד הביטול הנטען - אין מחלוקת שהנתבע אמור היה לקבל הודעה בדבר ביטול הפוליסה, במקביל לסימה. אם אכן קיבל הנתבע הודעה והעביר אותה לתובעים או מי מהם (ובכך אדון בהמשך) - אזי המטרה של דיווח בדבר סכנת ביטול הושגה בדרך זו, ואין קשר סיבתי בין ההתרשלות בהגדרת המונח "מוטב בלתי חוזר" לנזק שארע. סיכום ביניים: אם נסכם עד כה - קבעתי שהנתבע התרשל בניסוח סימה כמוטב "אך ורק" במקום בלתי חוזר, וזאת מכיוון שייעץ בתחום בו לא עסק כלל, וכן שהניסוח אינו תואם את הוראת החוק שהייתה בתוקף. הנזק כאמור - אירע. לגבי הקשר הסיבתי, הדבר תX בשאלה האם הודיע הנתבע לתובעים או מי מהם שהפוליסה עומדת להתבטל. האם הנתבע התריע שהפוליסה עומדת להתבטל: בשאלה שבכותרת, הייתה הודאה מטעם התובע שקיבל הודעה מטעם הנתבע שהוא ב"קנס" ועליו להחתים את הורוביץ על הוראת קבע: "הוא (הנתבע) לא אמר לי שהוא לא משלם. כשהוא אמר לי שהוא בקנס זה היה בספטמבר 99'. ב- 6.9 הבעלות עברה להורוביץ וסגמן אמר לי שמנורה רוצים לדעת איך המנוח ישלם את הפוליסה, הוא הביא לי ב- 17.9 טופס בכתב ידו, לתשלום הוראת קבע. אני הלכתי להורוביץ הביתה והחתמתי אותו" (עמ' 67 שו' 25-22). כשנשאל התובע האם כל השיחה על הקנס נעשתה אחרי ינואר 2000, ענה : "שקר וכזב. אתה מכניס תיאוריה מצוצה מהאצבע. אני זוכר שהוא אמר שהוא נמצא בקנס בגלל שאין אמצעי תשלום" (עמ' 69 שור 2-1). גם מעיון בתמליל עולה שהתובע הודה בידיעה אודות הקנס, וזה בלבד ; התובע שב וטען בפני הנתבע, גם בשיחה ביניהם מיום 10.7.02, כי לא קיבל כל הודעה שהפוליסה עומדת להתבטל - ראה עמ' 2 ו- 3 לתמליל השיחה מאותו מועד. הנתבע מצידו הודה שהוא יודע מתי יש פיגור בפוליסה ומתי היא עומדת להתבטל, ויש לו "אפשרות לשליטה מלאה במתרחש" (עמ' 80 שו' 15, 19, 23, עמ' 81 שו' 6). לגבי המקרה הספציפי, העיד הנתבע "ישבתי עם ארנון X ביוני 99 וידענו שהוא בפיגור" (עמ' 81 שו' 8). כמו כן, מודה הנתבע שבספטמבר 99' דאג לכתוב הוראת קבע ולהעביר אותה לתובע לצורך החתמת הורוביץ (עמ' 99 שו' 14-9). בהמשך מעיד הנתבע שהפוליסה לא שולמה "וכל חודש יש דו"ח פיגורים" (עמ' 99 שו' 17), אולם מודה שלא הוציא בכתב הודעה על פיגור אלא היה לו "קו ישיר" לתובע והוא דיבר איתו, ו"נתנו לו הודעות בעל פה לאורך כל הדרך, תאמת את זה בהקלטות" (עמ' 99, שו' 17, 25). לבסוף, העיד הנתבע: "כן, לפחות פעם אחת אמרתי שאני הולך לקבל קנס" (עמ' 110, שו' 19). מהראיות עולה אם כן שהתובעים ידעו בחודש ספטמבר או בסמוך לכך על הפיגור בתשלום הפרמיות בפוליסה והקנס שבא בעקבותיו לנתבע - ואכן דאגו להחתים את הורוביץ. מעבר למועד זה - לא הובאה בפניי כל ראיה על כך שהנתבע העביר לתובעים הודעה בדבר פיגור בפוליסה ו/או התראת ביטול מאוחרת יותר. מסקנתי העובדתית לעיל גוררת ומתיישבת עם מסקנה עובדתית נוספת, המהווה למעשה את הסיבה לביטול הפוליסה - והיא, אי קבלת הוראת הקבע החתומה בידי מנורה, אבהיר מסקנתי זו. אי קבלת הוראת הקבע החתומה במנורה: כאמור, שרעבי מטעם מנורה הצהירה בתצהירה (סעיף 10 ל-נ/22) ש"לא נתקבלה במנורה הוראת קבע כלשהי מסוכן הביטוח או מהמבוטח על מנת לשלם את הפרמיות בגין הפוליסה ולפיכך לא ניתן היה להענות לבקשת סוכן הביטוח".גם הנתבע מודה שכלל לא הועמדה פוליסה מסודרת לתשלום מספטמבר : "הרעיון היה לגמור את הפעולה בחברת הביטוח על שם הורוביץ ואז לבוא ולקבל החלטה איך לשלם ויכול להיות שאז הייתי יושב עם ארנון והיינו מחליטים איזה ריסק. השלב של ביצוע פעולה לא נעשה - השלב של יצירת חיוב נכון לפוליסה - העמדת פוליסה מסודרת עם הודעה לתשלום מספטמבר לא בוצע". אמור מעתה - מכיוון שלא נתקבלה במנורה הוראת הקבע, לא נקבעה פרמיה לתשלום ולא שולמו כלל תשלומים בתקופת היות הפוליסה בבעלות הורוביץ! כך שהסיבה לביטול הפוליסה אינה שהורוביץ חדל לשלם את הפרמיות, אלא שאלו כלל לא נקבעו מכיוון שלא הועברה הוראת התשלום, ולפיכך הפוליסה בוטלה !. אם כך הדבר, ברי כי למן ספטמבר 99' לא אמורות היו להישלח התראות נוספות, לא למבוטח, לא לנתבע ולא ל"מוטב הבלתי חוזר", היות וההתראות כבר נשלחו ובעקבותיהן דאג הנתבע להכין בכתב ידו את הוראת הקבע. מן המקובץ עולה כאמור שהמחדל בגינו בוטלה הפוליסה היא אי העברת הוראת הקבע, ומכיוון שהתובעים או מי מהם ידעו דרישה זו של מנורה, אין קשר סיבתי לעניין מחדל המוטב הבלתי חוזר לפתחי מי רובץ מחדל אי העברת הוראת הקבע: בשאלה שבכותרת שוכנעתי מהראיות שהתובע דאג להחתים את הורוביץ על הוראת הקבע, ומסרה לידי הנתבע : כך העיד התובע בעצמו (עמ' 67 שו' 25) . מלכה אשרה זאת (עמ' 14 שו' 22-21, עמ' 20 שו' 6-5) ודברים אלה נאמרו גם בתמליל. לעומת זאת, הנתבע מתקשה לשחזר בחקירתו מה עלה בגורלה של הוראת הקבע : "בקטע של הוראת הקבע אין לי שום תיעוד שום אסמכתא או נתן שקיבלתי או שנמסרה לי הוראת קבע חתומה. ראיתי הוראת קבע חתומה בתצהירים, אני מלאתי את הוראת הקבע והשארתי אותה לארנולד להחתים את הורוביץ" (עמ' 102 שו' 21-19). כשהקשה ב"כ התובעים נשאל האם העביר את הוראת הקבע החתומה, ענה הנתבע : "חקרתי את עצמי בשאלה זו. אם היתה הוראת קבע חתומה הייתי עושה שני דברים אחד רץ למנורה לתת אותה כי זה גם אינטרס שלי לקיים את הפוליסה וגם היתה בעיה של גביה והוראת קבע פותרת את הבעיה. עינינו הרואות, הנתבע אינו מעיד מזיכרונו אלא מעלה השערות ותרחישים אפשריים : "אם היתה הוראת קבע חתומה" - אולם הרי הייתה ! - החתימה היא של הורוביץ, שנפטר ב- 9/00, וסביר להניח שמדובר בחתימה בזמן אמת, ואכן לא נטען ולא הוכח ההיפך. לפיכך -קיימות שתי אפשריות בלבד - או שהתובע לא העביר לנתבע את ההוראה החתומה, או שהנתבע קיבל אותה לידיו ולא העבירה למנורה. מבין שני התרחישים הללו, לאור העדויות שסקרתי לעיל, ולנוכח העובדה שאין זה המקרה הראשון שהוכח בפני שהנתבע לא העביר במועד מסמך למנורה (ראה נספח 6 לת/1, אשר הועבר למנורה רק ביום 28.9.99, וזאת לאחר שמסמך זה הועבר לנתבע ע"י התובעת ביום 31.8.99,ראה נספח ב' לתצהיר שרעבי), קובעת אני שהנתבע קבל לידו את הוראת הקבע החתומה ולא העבירה לידי מנורה. רשלנות בנושא שימור הפוליסה: לכאורה, די במסקנה שהנתבע התרשל באי העברת הוראת הקבע החתומה לידי מנורה, כדי לבסס את אחריותו לנזק, שהרי זו הסיבה לביטולה של הפוליסה - אי קבלת אמצעי תשלום. עם זאת, סבורני שהוכחה גם רשלנות בנושא שימור הפוליסה עד להעברתה לבעלות הורוביץ, ומכיוון שבתקופה זו נוצר חוב - שהנתבע ידע עליו - יש קשר סיבתי גם בין התרשלות זו לבין הנזק שארע. ובמה ההתרשלות באה לידי ביטוי ? - אין חולק שהתובעים חדלו לשלם פרמיות בפוליסה בחודש מרץ 99'. אין מחלוקת שעל פי הייעוץ של הנתבע, הורוביץ אמור היה להתחיל לשלם הפרמיות מחודש ספטמבר 99'. כמו-כן, עולה מהראיות שהפרמיות החודשיות עמדו על סך של כ-1,900 ש"ח (עדות הנתבע, ע' 106, שו' 24, עדות שרעבי, ע' 116, ש' 13), כך שבתקופה של שישה חודשים אמור היה להיצבר חוב של כ - 11,400 ש"ח. כשנשאל הנתבע כיצד דאג להבטיח את התקופה של חצי שנה ללא תשלום, הציג מספר גרסאות. בהתחלה טען שביקש ממנורה להשאיר את המשכורת ששילמו עד חודש מרץ 99', וכך הסביר את הוראותיו הכלולות בנספח 9 לת/1 (עמ' 81 שו' 18) ; כשהקשה ב"כ התובעים ושאל כיצד מובטח החוב של ששת החודשים הנ"ל, הפנה הנתבע להוראותיו בנספח 9 הנ"ל "יש לשחרר בשלב הראשונה את הפיצויים ובשלב השני את התגמולים באותה כמות שאינה יוצרת ביטול הפוליסה" (עמ' 82 שו' 5-4) ; וכשאל ב"כ התובעים אם מכאן ניתן להבין שהכסף הושאר בפוליסה על מנת לכסות את כל הפיגורים עד ספטמבר, ענה הנתבע : "אין קשר בין הפיגורים למשפט האחרון". כאן למעשה התחיל הנתבע להציג גרסה חדשה שלא בא זכרה בתצהירו, לפיה התכוון לבצע בפוליסה "דילוג תקופה" (עמ' 82 שו' 12). בהמשך עדותו מפרט הנתבע מה המשמעות של דילוג תקופה (עמ' 82 שו' 25-18 ; עמ' 85 שו' 14-6), ומסביר ש"לא תמיד חברת הביטוח עומדת על כך שהתקופה שלא שולמה תשולם" (עמ' 85 שו' 9), ובהמשך "לפעמים חברת הביטוח מוותרת על התשלום ולפעמים לא" (עמ' 86 שו' 9). דהיינו, הנתבע מודה כי היה מודע לכך שבהוראותיו יוצר הוא חוב של שישה חודשים, בסכום לא מבוטל של 11,400 ש"ח, מבלי לגבות אותו בתשלום כלשהו. הנתבע מודה שלא ניתנה הוראת קיזוז מהכספים הקיימים בפוליסה, והוא למעשה השאיר את גביית החוב הנ"ל לשיקול דעת מנורה. כל זאת, כאשר התובע אינו מודע לכך, וחי בהרגשה ש"סגמן הסביר לי שמנורה מחזיקים כסף, למקרה שהמנוח לא משלם וזה משמש עתודה" (עמ' 67 שו' 13).ההוראה המעורפלת שניתנה למנורה (נספח 9 לת/1), יצירת החוב המודע למשך שישה חודשים, במקרה כה רגיש דוגמת המקרה הנדון, בסכום לא מבוטל של 11,400 ש"ח, בצירוף אי הוודאות באשר לדרך התנהלותה של מנורה, מבססים את הרשלנות בכל הנוגע לייעוצו של הנתבע כיצד לשמר את הפוליסה. אם אסכם את מעשיו ומחדליו של הנתבע, מסקנתי היא כי הייעוץ שניתן על ידו היה רשלני, הן לעניין קביעת המוטב הבלתי חוזר והן לעניין אופן שימור הפוליסה לתקופת הביניים ממרץ עד ספטמבר. שוכנעתי כי הנתבע קיבל התראות בתקופה זו והעביר אותן לתובע - וכפועל יוצא דאג התובע להחתים את הורוביץ על הוראת קבע, ולהשיבה לידי הנתבע. זה, ברשלנותו, לא העבירה לידי מנורה, ומשום כך בוטלה הפוליסה. כך, שקיים קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו הרשלניים של הנתבע לבין הנזק שארע. אחריות מנורה - אחריות ישירה: מנורה נתבעה מכוח אחריות ישירה - הרשלנות הנטענת באי בירור המונח "אך ורק", ומכוח אחריות שילוחית למעשי הנתבע - שפעל כסוכן ביטוח מטעמה. לעניין האחריות הישירה, סבורה אני כי אינה מתקיימת במקרה הנדון. מהמסמך שהועבר למנורה על ידי הורוביץ, לא ניתן היה להבין שיתכן והכוונה הינה למונח "מוטב בלתי חוזר". שרעבי בחקירתה הסבירה את ההבדל בין המינוחים, ושבמקרה הנדון לא היה מקום לערוך בירור (עמ' 113 שו' 20), לאור לשון המסמך. זאת ועוד, אם נעיין היטב בנספח 6 לת/1, נראה שבמסמך זה לא מצוינת כתובתה של סימה לצורך משלוח הודעות. אם אכן התכוון הנתבע לקביעתה כמוטב בלתי חוזר לצורך משלוח הודעות, היה עליו לפרט את כתובתה, וזאת גם אם שגה במינוח "אך ורק" במקום "מוטב בלתי חוזר". אם היה מציין הנתבע כתובת, יתכן והדבר היה מדליק נורה אדומה אצל מנורה וזו הייתה עורכת בירור לאיזה סוג של מוטב הכוונה. אולם, בנוסח הדברים אין רמז ל"מוטב בלתי חוזר" ; לא מצוינת כתובת המוטב לצורך משלוח הודעה ; לכן, מנורה לא התרשלה בכך שלא ערכה בירור עם הסוכן ואין לזקוף לחובתה רשלנות ישירה בעניין זה. אחריות מנורה כשולחת: סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח קובע: "לעניין מתן הודעות של המבטח ושל המוטב למבטח נחשב סוכן הביטוח שתווך בביטוח או שצוין בפוליסה כסוכן הביטוח, כשולחו של המבטח, זולת אם הודיע המבטח למבוטח ולמוטב בכתב כי יש לשלוח הודעות למען אחר". סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח נזכר בסעיף 31 לכתב התביעה של התובעים. קבעתי לעיל כי נושא ההתרשלות בנושא אי העברת הוראת הקבע נמצא בגדר המחלוקת הנטושה בין הצדדים (סעיף 46 לפסק הדין). עוד קבעתי כי הוראת הקבע, שהינה הודעת המבוטח בדבר דרך התשלום, נמסרה לידי הנתבע. הנתבע הינו שלוח של חברת הביטוח לצורך קבלת הודעות, כאמור בסעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, ולא הוכח בפני שחל במקרה הנדון החריג הנקוב בסיפא הסעיף, קרי, שניתנה הוראה על ידי מנורה להעביר הודעות למען אחר בכל הנוגע לפוליסה האמורה. לפיכך, מסירת הוראת הקבע לידי הנתבע כמוה כמסירה לידי מנורה - הנתבע הוא שלוחה מכוח הדין לעניין זה, וראה ירון אליאס, דיני ביטוח. בעניין זה איני מקבלת את טיעוניה של מנורה אשר פורטו בסעיף 16 לסיכומיה : העובדה שהנתבע צוין בהצעת הביטוח כשלוח מטעם התובעת, יפה לעניין סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, ולכך המינוי מוגבל, ראה הודעת המינוי הכלולה נ/19. גם אם היה הנתבע אכן שלוח של התובעת לצורך כריתת הפוליסה הנדונה (ובמאמר מוסגר יצוין שבע"א (ת"א) דבוש נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נפסק פה אחד שהתנאי בהצעת ביטוח המתנה על חזקת השליחות הסטטוטורית חייב לעמוד בדרישות ההבלטה שבסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח), עדיין אין בכך כדי לשלול את השליחות הסטטוטורית מכוח סעיף 35 לחוק - סעיף זה קובע כאמור חריג אחר שלא מתקיים במקרה הנדון. יצוין כי במעשים הרשלניים האחרים שמצאתי לייחס לנתבע, קרי : אי ציון המוטב כבלתי חוזר והייעוץ הרשלני בנושא שימור הפוליסה, לא מצאתי מקום לייחס למנורה אחריות כשולחת. במקרה זה פעל הנתבע כאיש מקצוע מייעץ לכל דבר ועניין ועל כך אין יחסי שולח - שלוח מכוח החוק. חלוקת האחריות ורשלנות תורמת של התובעים: לאחר שבחנתי את כלל הראיות בתיק, בחרתי לחלק את האחריות לנזק שארע באופן שהתובעים ישאו ב- 30% רשלנות תורמת ; מנורה תשא ב- 20% לנזק והנתבע ב- 50%, אפרט קביעתי זו. לעניין הרשלנות התורמת : רבות הכבירו מילים בתיק הנדון בדבר אופיו ודמותו של התובע, או כפי שב"כ הנתבע הקפיד לכנותו במהלך המשפט כולו "עו"ד X". לא מצאתי כל ממש בטענות אלה, כמצדיקות זקיפת רשלנות תורמת. גם אם התובע הינו קפדן, החותם כמעט על כל מסמך היוצא מהחברה (ע' 52 שו' 7), והינו בעל השכלה משפטית, וגם אם נתן הוא במקרים אחרים (שחלקם מאוחרים יותר למקרה הנדון, ראה למשל נ/10) הוראות הנוגעות לפוליסות ביטוח (כשלטענת התובע, על חלק מההוראות הוסיף את חתימתו בלבד, ראה נ/12- נ/18), הרי ידיעותיו (הלא מקצועיות) ושיקול דעתו אינם אמורים להיות "חולית ביקורת" לייעוץ המקצועי שניתן על ידי המומחה בדבר - הנתבע. עם זאת, מצאתי רשלנות תורמת בכך שהתובעים או מי מהם לא עשו דבר על מנת לעקוב אחר הפוליסה, למן הרגע שנמסרה הוראת הקבע לידי הנתבע (ראה עדות מלכה, ע' 11 שו' 14, עדות התובע, ע' 49 ש' 17-18 ), ושלא שקלו כלל לדאוג להבטיח את תשלום הפרמיה בדרך אחרת ו/או להמשיך לשלמה בעצמם. הנסיבות המיוחדות של המקרה, המעילה בסדרי גודל כה גדולים והידיעה שכל המקורות הזמינים של הורוביץ "נשאבו" (וראה עדות התובע, ע' 49 שו' 21) אמורות היו להדליק אצל התובעים נורה אדומה ולגרום להם לשקול, למצער, את תשלום הפרמיה ממקורותיהם הם. בנוסף, היה עליהם להגביר את הפיקוח על הפוליסה הנדונה, ולאדישות התובעים (ראה עדות התובע בע' 49 שו' 17-18 וע' 50 שו' 3 ) אין לה על מה שתסמוך. טעם נוסף בזקיפת רשלנות תורמת ואי מתן פיצוי מלא במקרה הנדון, נעוץ בשיקולי צדק ותקנת הציבור. לא נעלמה מעיני עובדת הדיווח השקרי למנורה ולקופת הפיצויים המרכזית בדבר מועד פיטורי הורוביץ והסיבות לפיטורין ( נספחים 3, 5 לת/1; נ/2). התובע הוא שחתום על מסמכים אלו. גם אם דיווחים אלו נעשו מתוך מצוקות, בהסכמת הורוביץ ומתוך מטרה למזער נזקים, עדיין מדובר באי אמירת אמת. אמנם התובע העיד שזו אינו דרכו (ע' 61 שו' 19), עם זאת הסתבר שמדובר באיש עסקים ממולח ומנוסה, היודע להשיג את מטרותיו בדרכים רבות, וראה למשל המו"מ שניהל עם הנתבע בנוגע להצעות ביטוח (ע' 53, שו' 23-25) וכן עצם תיעוד השיחות עם הנתבע (ראה התמלילים). התובע והנתבע היו שותפים, במידה מסוימת, ל"תבשיל" שנקדר, הטומן בחובו דיווח שיקרי, ולפיכך, כפי שאושר אף בפס"ד שלוס, מצאתי מקום לזקוף לחובת התובעים רשלנות תורמת בשיעור 30%. לעניין חלקה של מנורה - זו חויבה מכוח אחריותה השילוחית, בנוגע לאי מסירת הוראת הקבע. הרשלנות אמנם הינה של הנתבע, עם זאת במישור היחסים עם התובע, זכאי הוא להיפרע ישירות גם ממנה, ובחלוקת האחריות בין מעוולים, כיוון שאחריות מנורה הינה כשולחת בלבד, קובעת אני שמנורה תשא ב- 20% מהנזק. טענת הקיזוז: טענה זו לא הוכחה, לא על ידי הנתבע ולא על ידי מנורה. לא הוצג בפני חוב הפרמיות הנטען, וכאן יש להזכיר שמנורה לא הציגה כלל מסמכים מהם ניתן ללמוד מתי בוטלה הפוליסה ומה המועד ממנו יש לחשב את הסכום האמור. משלא הוכחה טענת הקיזוז ושיעורה, יש לדחותה. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. מכיוון שלא הובאו ראיות לסתור את הסכומים שאמורים היו להיות בפוליסה נכון למועד ביטולה, נערכו התחשיבים להלן על סמך הסכומים המפורטים בכתב התביעה. בהתאם לסכומים הללו ולשיעורי האחריות שקבעתי לעיל, ישלם הנתבע לתובעות 1 ו- 3 סך של 81,772 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. מנורה תשלם לתובעות 1 ו- 3 סך של 32,708 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התביעה של התובע מס' 2 נדחית. בנוסף, ישולמו לתובעות 1 ו- 3 הוצאות משפט הכוללות את האגרה כפי ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמה ועד התשלום המלא בפועל,ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין יתחלק בין הנתבעים באופן שהנתבע ישא ב - 75% מההוצאות ומנורה ב - 25%. הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין.רשלנותסוכן ביטוחביטוח מנהלים