על פי המשפט העברי "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט', ב'), קרי, אין הפללה עצמית כשרה כראיה. ראו אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית (תשס"ה, 2005), וסקירות הספר מאת פרופ' חנינה בן מנחם, מועד ט"ז (תשס"ו), 135-137, ד"ר אביעד הכהן, אתר הוצאת י"ל מאגנס והרב מיכאל בריס, בקובץ משפטי ארץ, טענות וראיות (מכון משפטי ארץ) (הרב י' אונגר והרב ע' רכניץ, עורכים), תשס"ה, 519; עוד ראו ד"ר מיכאל ויגודה "הודיית נאשם", חוות דעת שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לעניין סעיף 12 לפקודת הראיות, אתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי וכן אתר דעת. הרמב"ם פוסק (הלכות סנהדרין, י"ח, ו') "גזירת הכתוב היא, שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים... הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכים עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך הוא". כך בדין תורה, שאין הודיית נאשם ראיה קבילה. אך חכמים הכירו בצורך לסטות מאמת מידה חדה זו, כדי להיאבק בעבריינות. וכדברי הריב"ש, ר' יצחק בר ששת ברפת (אלג'יר, המאה הט"ו) אפשרית גם הרשעה על פי הודאה, אך נדרשת לה תוספת ראייתית מסוימת, הקרויה בפיו "קצת אמתלאות", וזה לשונו (שו"ת הריב"ש, סימן רל"ד): "גם כי עתה בזמננו זה, מה שדנין בדיני נפשות הוא לפי צורך השעה; שהרי בטלו דיני נפשות, אלא שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין לפי צורך השעה, ואף שלא בעדות גמורה, כל שידעו באמתלאות ברורות שעבר העבירה. לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה". (4) שיעור הדברים כך הוא: אין המדובר בפסיקה על פי דין תורה, אלא בהכרעה "לפי צורך השעה", ועל כן הודאת העבריין בזמננו כשרה לכאורה להרשעתו, הן בעדים המעידים עדות ברורה, הן בהודאת העבריין גם בדיני נפשות, אם עולה האשמה בבירור מדבריו בתוספת מה. מה פירוש אותן "קצת אמתלאות"? השופט (כתארו אז) אלון סבר בשעתו, כי המדובר ב"רעיון המזכיר לנו בצורה המעניינת את הצורך, בדבר מה נוסף על הודאת הנאשם..." (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 168 (1980). פרופ' קירשנבאום סבור כי משמעות הדברים הן ראיות סיוע ממש (ראו גם דבריו בועדת החוקה, שם); גישתו הבסיסית של פרופ' קירשנבאום בספרו הנזכר היא, כי יש להגיע ככל הניתן לראיות שאינן הודאת הנאשם; אך אף הוא אינו פוסל את ההודאה מכל וכל, בהכירו בצרכי השעה וביישום פרגמטי של ההלכה, בדרך "חוץ הלכתית". נפרט במקצת: בספר חשוב זה, מציין פרופ' קירשנבאום כי העיקרון ה"קלאסי" לובש צורה קיצונית, וההודאה וההפללה העצמית מנועות מן הנאשם כל עיקר, ודיני הראיות ההלכתיים הולכים בצורה מופרזת – כלשונו – לטובת הנאשם, כך שהודאות פליליות אינן קבילות (עמ' 91-90). כך במשפט העברי הקלסי, הנסקר בחלקו השני של הספר ("המשפט העברי הקלסי: תולדות הדוקטרינה"). ואולם, לא כך פני הדברים הלכה למעשה, ולפיה הגמישה "הפרקטיקה של המשפט המעשי" (עמ' 265) את ההלכה הקלסית, ועל כן ניתנה בידי בית הדין, על פי הוראת שעה, אפשרות לקבל הרשעה עצמית מפי נאשם, בנסיבות חריגות. על כן מבחין המחבר בין "החוק הקלסי" ל"חוק המעשי" (עמ' 447-446); וראו המקורות המובאים בעמ' 457 לאפשרות להגמשה, למשל לגבי הסדר טיעון. אכן, המחבר נדרש גם להודאה כוזבת מרצון, ברוח דבריו הנזכרים של הרמב"ם על "העמלין מרי נפש" (ראו עמ' 479, בהידרשות להיבט הפסיכולוגי). כפירוש מצמצם לדברי הרמב"ם מביא המחבר (עמ' 482-481) את דעתו של הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא (פולין, המאה הי"ט). שלפיו אדם המנסה להתאבד עדיין אינו יוצא מחזקת בריא וחלים (שו"ת ישועות מלכו, אבן העזר, ע"ז). עם זאת סבור הוא, כי המרחק בין הודאה מאונס להודאה מרצון הוא כפסע, ומכאן תובן חלקית עמדת ההלכה הקלסית, הפוסלת כל הודאה בפלילים באשר היא. הרוח הנושבת מדבריו של פרופ' קירשנבאום היא, כי אמנם "המשפט העברי המעשי" נטה לגמישות וליישומיות מתוך חשיבותם של השלטת סדר וצמצום הפשע והאלימות, אך נותר קשור לערכים החברתיים והמוסריים המצויים ב"משפט העברי הקלסי", והכוללים חשש מרמיסת כבוד הבריות על סמך הודאה (עמ' 501-500). ד"ר ויגודה, בחוות דעתו הנזכרת, מציע לדרוש תוספת ראייתית בדרגת סיוע, אף לגבי הודיה בבית המשפט והודיה שניתנה "חופשית ומרצון" שלא בעקבות דרכי חקירה פסולים. כך או אחרת, משמעות הדברים לדידי, באספקלריה של המשפט הישראלי הנוהג, היא זהירות מיוחדת בבדיקת ההודאה ונסיבותיה, כדי לשכנע בעזרת "דבר מה משמעותי" בנכונותה. ראו גם הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני, "תוספת ראייתית לעדות עד מדינה במשפט העברי", חוות דעת של המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללה האקדמית נתניה, תמוז תשס"ז (יולי 2007) עמ' 5-4.משפט פליליהפללה עצמיתהמשפט העברי