תביעה נגד תנובה - תשלום שווי קו חלוקה
פסק דין
השופט מ' אילן:
לפנינו ערעורם של יורשי המנוח מנשה בן ברוך (להלן: "היורשים") נגד תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: "תנובה") ונגד "מבטחים". מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (ללהלן: "מבטחים").
בבית משפט מחוזי בתל-אביב (כב' השופטת מרים פורת) נדונו שתי תובענות של היורשים. עניינה של האחת - תשלום שווי קו חלוקה שתנובה החזירה לעצמה לאחר פטירת המנוח; עניינה של השניה - גובה הפנסיה המשולמת לאשת המנוח.
החל משנות השלושים עסק המנוח בשיווק ביצים ותוצרת חלב באיזור רמת גן וסביבתה. החל משנת 1946 הוא חילק מוצרים אלה של תנובה בלבד. המנוח היה מחלק בלעדי של ביצים שקיבל מתנובה באיזור זה.
אין מחלוקת על כך, שבין המנוח לבין תנובה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. הגמול העיקרי שהוא קיבל היה עמלה על כמות הביצים שחילק. בנוסף הוא קיבל תשלום על הוצאות הרכב ששימש לחלוקה, תוספת עבור פועל, תוספת ותק ותנאים סוציאליים. החל משנת 1963 תנובה גם היתה מפרישה תשלומים למבטחים לשם הבטחת פנסיה ותנאים סוציאליים.
כשהלך המנוח לבית עולמו, ביקשו היורשים להמשיך להפעיל את קו החלוקה. תנובה מנעה זאת ומכאן טענתם הראשונה לזכות פיצוי בגין קניין וזכות בלעדית (לקו החלוקה) שנלקח. תנובה המשיכה להפעיל את הקו באמצעות שכיר.
עילת התביעה השניה נובעת מכך, שלטענת אשת המנוח, תנובה הפרישה סכומים נמוכים בהרבה מאלו שמתאימים להכנסה האמיתית של המנוח לצורך רכישת התנאים הסוציאליים. לו היתה מפרישה נכון, היתה זכאית האלמנה לתשלום פנסיה גבוהה בהרבה מזו שהיא מקבלת עתה.
תנובה טענה כי קו החלוקה אינו קניין אלא זכות חוזית שהוקנתה למנוח, שאותה היא רשאית להפסיק בכל עת. המגמה של תנובה היא, להחזיר את כל קוי החלוקה לתנובה ולפצות על הפסקת התקשרות עם גורמים חיצוניים לה. היא הציעה גם ליורשים פיצוי אך המו"מ לא נשא פרי כיוון שדרישותיהם נראו לה מוגזמות. המחליף שנמצא למנוח על ידי היורשים נדחה על ידי תנובה כיוון שלא עמד בקריטריונים של יכולת תיפעולו של הקו.
אשר לתביעה השניה טענה תנובה שהיא הפרישה כספים למבטחים בהתאם להסכם שהיה לה עם כל המחלקים. מבטחים אישרה שהפנסיה המשולמת לאלמנה היא בשיעור המתאים להפרשות שהועברו לה.
החלטת בית משפט קמא:
השופטת הנכבדה שמעה את העדים שהובאו מטעם שני הצדדים ועל סמך כל הראיות שהיו לפניה היא הגיע למסקנה עובדתית שאין מדובר בנכס שהוא קניין של היורשים, אלא בהתקשרות בין המנוח לתנובה, "הן התקשרות אישית והן התקשרות ענפית של מחלקים אשר עבדו בקוי חלוקה של תנובה". היא קיבלה את טענת תנובה, שמדובר בהתקשרות אישית הדומה לכל שאר התקשרויותיה עם מחלקים אחרים שעבדו בקוי חלוקה. עם זאת, היא קבעה, שהיורשים זכאים לפיצוי על שלילת הקו. גם זאת על סמך הראיות ששמעה בקשר למה שהיה מקובל לגבי מחלקים בתקופה הרלוונטית.
השופטת הנכבדה קיבלה את העדויות לפיהן היתה אפשרות להעביר את קו החלוקה ליורש או לצד ג', אולם זאת בתנאי שאלו יתאימו לתנאים שתנובה הציבה. לאור הראיות שבאו לפניה היא קיבלה את טענת תנובה שהמחליף שהוצע על ידי היורשים לא עמד בתנאים אלה, והוסיפה וקבעה, שהיורשים לא הביאו תשתית ראייתית לכך שהוצע מחליף הולם שיקבל לידיו את קו החלוקה.
בנסיבות אלה ועל סמך המוצגים, העדויות והפסיקה (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3) 661) הגיעה השופטת הנכבדה למסקנה, שהדרך הנכונה לפצות את היורשים היא חיובה של תנובה לשלם להם פיצוי חד פעמי עבור קו החלוקה. שיעורו של זה נאמד על ידה נוכח העדויות שבאו לפניה ובהתאם לנסיבות המקרה הנדון ונקבע בשווי 135,000 דולר. הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בסעיף 6(ג)(6) לפסק הדין. השופטת הנכבדה הגיעה למסקנה שזהו הסכום שתנובה צריכה לשלם כפיצוי חד פעמי על יסוד עדותו של עד התביעה ביאלוגורסקי שאף הוא היה בעבר בעל קו חלוקה בעיר והעיד שזהו הסכום שתנובה שלמה לו תמורת החזרת קו החלוקה.
אשר לזכויות פנסיה קובעת השופטת הנכבדה כי המנוח, אשר היה בועד מחלקי הביצים, לקח חלק פעיל במו"מ עם תנובה ועם מוסדות ההסתדרות בדבר רכישת זכויות סוציאליות. ההסדר שהושג חל גם על המנוח (במגבלותיו האישיות כך שפנסיה מקיפה לא חלה עליו מפאת גילו באותה עת). בשנת 1981 המנוח ניהל מאבק משפטי נגד מוסדות ההסתדרות ונגד תנובה בדרישה לזכות בזכויות סוציאליות החל ממועד ההתקשרות שלו עם תנובה (1946), ולא רק ממועד ההסכם עם כלל המחלקים (לפיו קיבל זכויות רק משנת 1963). דרישות המנוח נדחו ואין מחלוקת שמדובר במעשה בית דין. המחלוקת היחידה שהיה על השופטת הנכבדה להכריעה בה, היא בשאלת גובה השכר האמור לשמש בסיס לחישוב הפנסיה (השכר הקובע).
טענת היורשים נגד תנובה היתה שתנובה לא חישבה נכון את השכר הקובע, ולכן לא הפרישו את הסכומים הנכונים ונגד מבטחים הם טענו, שמחובתה היה לבדוק את הפרשות תנובה באופן שיעלו בקנה אחד עם הוראות תקנות קרן פנסיה יסוד כפי שחלות על שכירים.
תנובה מצידה טענה, שההפרשות שנעשו על ידה מתאימות להסכמות שהיו עם מחלקי הביצים בכלל ועל דעת המנוח בפרט. מבטחים טענה, שהיא פעלה בהתאם לתקנות ועל פי הדין. במשך שנים רבות המנוח היה מודע לסכומים שתנובה העבירה למבטחים (והדבר בא לידי ביטוי בתלושי השכר שלו), ומעולם לא הלין על כך (בניגוד לטענותיו לגבי מועד תחילת הביטוח).
בנסיבות המקרה דנן, השופטת הנכבדה קיבלה את טענות תנובה ומבטחים ודחתה את טענות היורשים, כאילו ההפרשות שנוכו משכר המנוח והסכומים שהועברו למבטחים היו על סמך גחמה של פקיד כלשהו, טענה שלא הוכחה.
נוכח המסקנות אליהן הגיעה השופטת הנכבדה היא קבעה כי תנובה חייבת לשלם ליורשים עבור קו החלוקה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ; ומכיוון שדחתה את תביעת היורשים נגד מבטחים, היא חייבה אותם לשלם למבטחים 4,500 ש"ח + מע"מ בגין הוצאותיהם ושכ"ט עורך דינם.
על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד.
טענות המערערים-היורשים:
א. בעניינו של קו החלוקה:
היורשים יוצאים חוצץ נגד כל קביעותיה העובדתיות של השופטת קמא. הם חוזרים וטוענים בהודעת הערעור שלהם כי קו החלוקה הוא קניין; כי היה על תנובה לאפשר להם להפעיל את הקו באמצעות אחר, ולא להחזיר לעצמה את הקו; כי הפיצוי שנפסק אינו הולם ולחלופין טעה בית משפט קמא בקביעותיו לגבי יום התגבשות העילה ודרך חישובי ההצמדה וריבית.
בדיון שנערך בתאריך 14.7.99, טען עו"ד מנוסביץ, ב"כ היורשים, כי מאז שהוגש הערעור אירע דבר שיש בו להעיד על הדין הרצוי מבחינת המחוקק ומערכת המשפט. מדובר בחוק עוולות מסחריות, התשמ"ד1999- (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), שיכנס לתוקף בתאריך 29.10.99. לפי דברי ההסבר לחוק רשימת לקוחות היא בבחינת סוד מסחרי המהווה קניין של בעליו.
עו"ד שי תקן, ב"כ תנובה, טען שזהו חוק חדש, שאינו בעל תחולה רטרואקטיבית.
ב. עניין זכויות הפנסיה
טוענים היורשים, שמבטחים לא סילקה את כל חובה כלפיהם; ההפרשות שנעשו על ידי תנובה לשם רכישת זכויות הפנסיה לא היו בהתאם להסכם שהושג עם המחלקים וטעה בית משפט קמא בכך שהעדיף את גירסת תנובה ומבטחים על פני גירסתם וקבע שההפרשות נעשו על דעת המנוח.
ג. בעניין פסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד
לטענת היורשים הסכום שנפסק (20,000 ש"ח + מע"מ) אינו ריאלי ואינו מתחשב בהתמשכות ההליכים.
טענות המערערים שכנגד-תנובה:
תנובה מערערת אך ורק על סכום הפיצוי אשר נפסק לטובת היורשים בעקבות החזרת קו החלוקה לידיה.
תנובה אמנם מסכימה כי היורשים זכאים לסכום פיצוי חד פעמי בגין הפסקת הקשר אך לטענתה סכום זה צריך להיגזר מסכום העמלה אשר שולם למנוח בשנה האחרונה לפעילות המנוח, כפי מנהגה של תנובה במקרים דומים. מנהג שעוגן בפסיקת בית משפט זה ואושר גם בעדויות שנשמעו בבית משפט קמא.
הן תנובה והן היורשים טוענים כי פסיקת הפיצוי בהתייחס למקרה של ביאלוגורסקי שגויה. שניהם טוענים שנסיבותיהם של האחים ביאלוגורסקי שונות מהמקרה הנדון, שכן הראשונים עסקו בשיווק חלב, ולא בשיווק ביצים, וקיימים הבדלים מהותיים בין משווקים אלה לבין משווקים אלה. הבדלים הבאים לידי ביטוי באופי העבודה, וכן גם באיזור החלוקה. תנובה טוענת שקיים הבדל גדול מאוד בין שני המקרים ומקרה ביאלוגורסקי אינו בר השוואה לצורך חישוב הפיצויים. גם היורשים מסכימים לכך אך לטענתם החלופית, אם יש מקום לאמץ את מקרה ביאלוגורסקי לענייננו, יש להכפיל את בסיס הפיצוי במספר שנות הותק. עוד לחלופין טוענים היורשים, שאם נאמץ פיצוי זה, אזי יש להוסיף לו מע"מ כפי שהיה במקרה ביאלוגורסקי.
דיון
אני מציע לחבריי המכובדים לדחות את שני הערעורים.
קביעותיה של השופטת הנכבדה בקשר למהות הזכות שהיתה למנוח הן למעשה קביעות עובדתיות, כי אין מחלוקת בין הצדדים שאם העובדות הן כפי שקבעה אותן השופטת, כי אז לא מדובר בזכות קניינית לעסק. המערערים תוקפים קביעות עובדתיות אלו, וכן את הפרוש שנתנה השופטת לעדויות עדים שונים.
עקר טענתם בקשר לקביעה בדבר מהות הזכות מבוססת על העובדה, שאף היא לא שנויה במחלוקת, שקו החלוקה היה קיים כעסק עצמאי עוד הרבה לפני שתנובה נכנסה לתמונה.
השופטת הנכבדה בבית משפט קמא לא התעלמה ממצב זה. והגיעה למסקנה שבמשך הזמן התהווה מצב חדש של התקשרות בין המנוח לתנובה, הן התקשרות אישית והן התקשרות ענפית, לפיה המנוח מחלק תוצרת תנובה בלבד, ומקבל תשלום על פי יחידה בתוספת תשלומים סוציאליים, ותשלום בעד ותק, ותנובה מממנת גם שכר פועל שעוזר בחלוקה.
למנוח היתה אמנם זכות להעביר את זכות החלוקה לאחר, אך הדבר היה מותנה בהסכמת תנובה ובכך שהמועמד עומד בתנאים מסויימים. לתנובה היתה גם זכות סרוב, והיא יכלה להודיע למנוח שאינה מסכימה להתקשר עם מחלק עצמאי ומבקשת "להחזיר" את קו החלוקה לתנובה, זאת תמורת פיצוי מסוים.
על יסוד כל אלו הגיעה השופטת למסקנה שלא מדובר ב"נכס קניין של התובעים", ואינני רואה מקום להתערבות לא בקביעות העובדתיות המבוססות על הראיות ולא במסקנה המשפטית.
יש בכל זאת ארבע נקודות שעלו בערעור שראוי להרחיב עליהן את הדבור קצת יותר.
א. האם יש מקום לאבחן בין המקרה דנן לבין ההלכה שנפסקה בע"א 442/85 משה זהר ושות' ואח' נגד מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח' (פ"ד מ(3) 661) להלן "הלכת טרבנול".
ב. האם רשימת לקוחות היא סוד מסחרי.
ג. האם הבלעדיות שבזכות ההפצה היא קנין.
ד. גובה הפיצוי.
הלכת טרבנול
השופטת הנכבדה תמכה יתדותיה בהלכה שנפסקה על ידי בית משפט זה בענין טרבנול.
במקרה ההוא היה מדובר בשותפות שקבלו זכות הפצה בלעדית בישראל של מוצריה של טרבנול, חברה אמריקאית. לימים החליטה טרבנול להפיץ את מוצריה בישראל באמצעות חברת בת והודיעה לשותפות על בטול חוזה בלעדיות.
המערערות פנו לבית המשפט המחוזי ובין היתר בקשו סעד הצהרתי שיצהיר כי להן זכות קניינית בהפצה בלעדית בישראל על מוצר טרבנול וכן תבעו פיצויים בגלל בטול חוזה ההתקשרות.
התביעה נדחתה והשותפות ערערו לבית משפט זה. ערעורן נתקבל באשר לזכות לפיצויים, אולם בקשר לשאלה אם זכות ההפצה היא זכות קניינית פסק בית המשפט מפי השופטת ש' נתניהו:
"ואכן כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדיות או אחרות) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן, הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות".
טוען מר מנוסביץ בא כוח המערערים בסכומיו בכתב ובעל פה כי יש לאבחן את המקרה שלנו מן המקרה ההוא בגלל שני טעמים:
א. במקרה ההוא היה חוזה בכתב בין טרבנול לבין השותפות.
ב. במקרה ההוא איש לא חלק על קיום ה"משולש" שבין יצרן, מוצר ומוניטין. ואילו במקרה דנן לא מדובר במוניטין של תנובה ותנובה אפילו אינה היצרן.
אני סבור שאין מקום לאבחנה. עקרה של הלכת טרבנול הוא מהות הזכות המוקנית בחוזה הפצה. תנובה אינה יצרן של חלב. בעלי הרפתות הם היצרנים, אך תנובה היא המשווקת של תנובת החלב, וכלפי המפיצים היא באה בנעליו של יצרן. שאלת המוניטין של המוצר שהוזכרה בענין טרבנול לא מתעוררת כאן, אך היא גם לא הוותה נימוק לקביעה שאזכרתי לעיל כי זכות הפצה אינה מתיישבת עם זכות קנין.
נראה לי שגם במקרה שלנו כמו במקרה טרבנול מדובר בזכות חוזית.
האם רשימת לקוחות היא "סוד מסחרי"
עו"ד מנוסביץ טוען כי לפי ההגדרות שבחוק עוולות מסחריות התשנ"ט1999-, רשימת לקוחות היא סוד מסחרי. הוא לא טוען שיש להחיל את החוק האמור על המקרה דנן, שכן החוק נחקק רק ב19.4.99- ונכנס לתוקף ב29.10.99-. במועד הסכומים שלפנינו החוק עדין לא היה בתוקף. כל מה שעו"ד מנוסביץ מבקש הוא ללמוד מסעיף ההגדרות שבפרק ב' לחוק הנ"ל, הדן ב"גזל מסחרי", שרשימת הלקוחות הוא סוד מסחרי. וכי לבעלים של סוד מסחרי יש זכות קניינית בסוד כזה.
אני מסכים עם עו"ד מנוסביץ כי על פי חוק העוולות המסחריות סוד מסחרי הוא נושא לבעלות והוא יכול להיות משול לזכות קניינית שכן "בעלים" מוגדר "לרבות מי שסוד מסחרי נמצא בשליטתו כדין". אני גם מסכים איתו שרשימת הלקוחות יכולה להחשב סוד מסחרי.
אינני מתעלם מכך שהחוק נחקק רק ב19.4.99- והוא עדיין לא היה בתוקף, אך גם כאשר אין תחולה רטרואקטיבית לחוק, יש בחוק כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת למקרים שכן נדונו בחוקים או בפסיקה.
"העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בהם, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן, מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלבנטי במועד אירוע המקרה, נשוא ענייננו". (ע"א 7451/96, טרם פורסם, בעמ' 13).
ברם, נראה לי, שלא בכל מקרה די בכך שבידי אדם רשימת לקוחות מסויימת כדי לקבוע שהוא מחזיק בסוד מסחרי ופועל יוצא מכך בידו זכות קניינית. זאת אני אומר בשים לב לשניים. האחד, רשימת הלקוחות במקרה דנן, איננה דבר הדורש מאמץ מיוחד כדי להשיגו. די בכך ששכיר מטעם תנובה יסייר באיזור החלוקה שהוקצה למנוח כדי שיתגלו לעיניו הלקוחות הפוטנציאליים - אלו ששיווק להם המנוח את סחורתו ואף נוספים. השני , עידן המחשבים והתקשורת שבו אנו חיים מאפשר בקלות די רבה לאתר ולבנות רשימת לקוחות שתשתווה לזו שקיבלה תנובה מאת היורשים ואף להרחיבה.
הגדרתו של "סוד מסחרי" או "סוד" בחוק עוולות מסחריות עולה בקנה אחד עם דברים אלו. כך מגדיר זאת החוק:
"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;" (סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות).
נראה לי שרשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר לחלוקת מוצר יומיומי פשוט. וכאשר ברור לכל מחלק שהצרכנים של מרכולתו הם המרכולים וחנויות המכולת שבאזור.
האם הבלעדיות היא זכות קניינית
עניין אחר הוא הבלעדיות לחלוקה באיזור מסויים, שקיבל המנוח. לבלעדיות זו ערך כלכלי. כמו השופטת הנכבדה בערכאה קמא אינני סבור שהיא מגיעה כדי זכות קניינית. קביעה זו מעוגנת היטב בפסיקתו של בית משפט זה (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ פ"ד מד(2) 309, 324; ע"א 442/85 הנ"ל וכן הלכת טרבנול שהזכרנו). אני מציע לחברי לא להתערב בקביעתה של השופטת בנושא זה.
אינני מקבל את טענת היורשים כי השופטת היתה צריכה לקבוע שהמנוח לא היה מפיץ אלא משווק, כיוון שעובר להתקשרותו עם תנובה הוא היה משווק תוצרת חלב וביצים ממקור חקלאי שבבעלותו ו"באזור חלוקת תוצרת שאף הוא היה בבעלותם ואשר הם יצרו ופיתחו אותו במו ידיהם" (עמ' 1 לסיכומי התשובה שלהם). אין מחלוקת שהחל משנת 1946 ובמשך כ36- שנה, הוא חילק ביצים של תנובה, ולא עוד ביצים מתוצרתו הוא. אמנם גם תנובה, בהגדרתה, איננה "יצרן", אך לא יכולה להיות מחלוקת שמדובר במשווקת שעיקר המאמץ להפקת הרווחים מצוי בידיה (איסוף התוצרת החקלאית, ריכוזה, איחסונה והעברתה למפיצים המתקשרים עמה, או בעצמה, ללקוחות המשווקים לצרכן הסופי). קדימותו בזמן של המנוח, אינה מעידה מניה וביה על עליונותו. במקרה דנן ההיפך הוא הנכון. בחירת ההתקשרות עם תנובה היתה מרצון חופשי, ולא נשמעה טענה היורדת לשורשה של התקשרות זו. החל משנת 1976 חדל המנוח מלהיות משווק עצמאי והפך להיות מפיץ של תנובה.
היורשים מסכימים שאם היה בוחר המנוח להפסיק את הקשר עם תנובה, הוא היה רשאי לשווק ביצים ללקוחותיו מכל מקור אחר, כפי שנהג עובר להתקשרותו עמה. הוא בחר שלא לעשות כן, ובקשת היורשים לקבל את קו החלוקה מתנובה דווקא (ולא לחלק ללקוחות ביצים ממקור אחר) מעידים על היתרונות שהמנוח ויורשיו מצאו בהתקשרות זו דווקא.
לדעת המערערים יש לראות בהם משווקים עצמאיים ולא מפיצים. כי תיאורטית עמדה למנוח הזכות וגם להם עומדת הזכות לשווק ביצים ממקור אחר, אף על פי שהמנוח לא נצל זכות זו.
אני מסכים עם תנובה כי האבחנה שניסו היורשים ליצור בין מערכת יחסים של יצרן ומפיץ לבין מערכת יחסים של שני משווקים הינה טכנית ובנסיבות דנן חסרת כל משמעות באשר להלכה המשפטית המחייבת. משום כך אני מציע לדחות את הערעור באשר למהות הזכות של המנוח.
גובה הפיצוי בגין החזרת קו החלוקה:
למעשה עיקר טענתם של היורשים נגד הסכום שפסקה השופטת נובעת מכך שהם משקיפים על הזכות של המנוח כזכות קניין. לאור העובדה שערעורם בענין זה נדחה, נשמט למעשה הבסיס לטענותיהם לגבי גובה הסכום.
תנובה חולקת על האנאלוגיה שעשתה השופטת בין המקרה דנן לבין מקרהו של אחד בשם ביאלוגורסקי שהוכח לפניה, כי לדעת תנובה היה לאותו ביאלוגורסקי קו הפצה עם הרבה יותר לקוחות ממספר הלקוחות של המנוח. עקר טענתה של תנובה היא כי על פי הראיות ששמעה השופטת צריכה היתה לפסוק פיצוי השווה להכנסה מ12- חודשי הפצה לפי הממוצע החודשי בשנה האחרונה. ואילו השופטת פסקה סכום גדול יותר.
אמנם היתה בפני השופטת ראיה שבעבר שלמו פיצוי בעד קו הפצה לפי 12 חודשי הכנסה. אולם זו לא היתה ראיה על נוהג כללי אלא הוכח לפניה שכך נהגו לגבי ארבעה מחלקים מסוימים עם פרישתם (מסמכים נ5/ ונ10/ בבית משפט קמא). השופטת מציינת בפסק הדין כי "לא ידועים לנו הפרטים והנסיבות שהיו להם השלכה על אשר הוסכם בקשר לארבעת המחלקים".
לעומת זאת היו בפני השופטת ראיות בקשר למקרהו של עד התביעה ביאלוגורסקי, שהיה לו קו בעל ותק רב ואשר פרנס שלשה אחים אחרי פטירת הוריהם שהיו בעלי הזכות המקוריים.
השופטת לא התעלמה מהבדלים מסויימים שהיו בין המקרה דנן לבין מקרה ביאלוגורסקי, אך היא ציינה בפסק הדין שגם לגבי הקו נשוא דיון זה הוכח שהיה זה קו טוב זה היה בתחילה קו עצמאי, שלקוחות הקו נרכשו עוד על ידי המשווקים המקוריים בזמן ששיווקו את תוצרת הרפת שלהם. הקו עוד פותח במשך הזמן לאחר שהשותפים שהקו היה בידיהם הפרידו בין קו חלוקת החלב וקו חלוקת הביצים. ובסך הכל המקרה נראה לה אנאלוגי למקרה של ביאלוגורסקי.
אני מציע לא להתערב בקביעה זו.
צריך לזכור שבעלי הדין ניסו כל אחד להוכיח את צדקת עמדתו בקשר לגובה הסכום בעדויות מומחים.
מטעם היורשים הוגשה חוו"ד של הכלכלן מיכאל מילר, ומטעם תנובה הובאה חוו"ד של היועץ הכלכלי של תנובה, מר דן דבורסקין. הראשון הדגיש את ייחודו של אזור החלוקה שהיה למנוח, ואילו השני טען שהיתה ירידה בהיקף השוק של תנובה. מר מילר הודה בחקירתו הנגדית כי חוות דעתו התבססה על נתונים שקיבל ממזמיני חוות הדעת (עמ' 5-3 לפרוטוקול), ומר דבורסקין שביסס אמנם את חוות דעתו על מחקר בשטח הודה כי לא נבדקו כל הנתונים הנדרשים עד תום (עמ' 75 לפרוטוקול). הכלכלן משה קצין, אף הוא מטעם תנובה, שם דגש ניכר על ההוצאות הנדרשות בהפעלת הקו והתוצאה של כל אלה היתה שלפני השופטת הונחו חוות דעת סותרות שאף אחת לא היתה אמינה בעיניה.
משום כך הכריעה השופטת בדרך שהכריעה, ואני סבור שבנסיבות המקרה והראיות שהיו לפניה, אמנם נהגה נכון.
אני סבור שהשופטת איזנה היטב בין הנהג הקיים בתנובה בדבר הפיצוי בגין שלילת קו החלוקה לבין נסיבותיו הספציפיות של המקרה. נראה לי שלאור העדויות והראיות שבאו לפניה היא עשתה נכון כאשר היא הוסיפה על הפיצוי שהיתה מוכנה תנובה לתת וזאת בשים לב לדברים שאמרתי לעיל.
אשר לחלקו השני של הערעור: הערעור נגד תנובה ונגד מבטחים באשר לגובה ההפרשות שהפרישה תנובה לקופת הפנסיה של מבטחים, וכפועל יוצא מכך גובה הפנסיה ששולמה על ידי מבטחים; אני מציע שלא להתערב בקביעת בית המשפט קמא. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על הראיות שהיו בפני בית המשפט. המערערים לא הצביעו על נימוק משכנע להתערב בה.
בשים לב לתוצאה אליה הגיע השופטת הנכבדה - קבלת אחת התביעות בחלקה ודחיית התביעה האחרת - אינני סבור שיש מקום להתערב בקביעתה בעניין ההוצאות. הסכום שנפסק לטובת היורשים, בעניין זה, לעומת הסכום שנפסק לחובתם בדחיית תביעתם נגד תנובה ונגד מבטחים מלמד על כך שהשופטת הנכבדה שתה ליבה גם למשך הדיונים.
מכיוון שאני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים אני מציע לא לעשות צו להוצאות, עד כמה שהדבר נוגע למשיבה מס' 1, "תנובה". אשר ל"מבטחים" מסתבר מן הסיכומים ש"מבטחים" לא בקשה הוצאות ומטעם זה אני מציע לא לפסוק לה הוצאות.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להידרש לסוגיית היותה של רשימת הלקוחות "סוד קנייני". כאמור בפסק דינו של חברי, הוסדר הנושא בחקיקה אך לאחרונה, לאחר הגשת הערעור ולאחר הגשת סיכומי הצדדים. בית המשפט המחוזי התייחס לקו החלוקה ולזכויות בו כמכלול. הוא לא התייחס לסוגיית רשימת הלקוחות באופן נפרד ומובחן, ולא קבע בה ממצאים. בנסיבות אלו, אני מעדיף להותיר את הגדרת הנסיבות בהן יוכר קיומו של "סוד מסחרי" לעת מצוא.
ה נ ש י א
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
חיפוש פנימי באתר
