פסק דין 1. לפני ערעור על החלטת כב' הרשם הובר מיום 4.11.99, בתיק בש"א 201057/99 לפיה - נדחתה הבקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. 2. טענות המערערות בתמצית הן: א. טעה כב' הרשם בהחלטתו לדחות את בקשת המערערות לחייב את המשיב בתיק שברישא, בהפקדת ערובה. ב. התקנות לביצוע אמנת האג (פרוצדורה אזרחית ) תשי"ד - 1954 (להלן - התקנות) על פי ס' 28 בהן, קובעות כי אין לחייב את התובע בהפקדת ערובה בגין שני נימוקים: מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מגורים. ג. המערערות טוענות כי אין האמנה מונעת חיוב תובע בהפקדת ערובה, אם אין הטעמים לבקשה זו טעמים המצויים בתקנות. לטענתן - נימוקי הבקשה היו כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה כיוון שהוא עצמו הודה שהוא חסר כל, אין לו נכסים בישראל והוא מתכוון לצאת את הארץ בדחיפות. ד. כב' הרשם נתפס לכלל טעות בהסתמכה על סעיפים 4-6 לתגובת המשיבה ונוכח האמור בספרו של זוסמן - סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית בעמ' 902. 3. טענות המשיב בתמצית: א. הואיל ורומניה חתומה על האמנה השניה ולפי ת' 28 (א) לתקנות ביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט - 1968 , אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על העילות שלגביהן אוסרת האמנה חיוב בהפקדת הוצאות כאמור. ב. המשיב הגיש נגד המערערות תביעה לתשלום כספים מעוכבים משכר עבודה, תמורת חופשה דמי הבראה ופיצויי פיטורין בסך כולל של 78,878 ש"ח. למשיב יש סיכוי טוב כי תביעתו תתקבל ע"י בית הדין הואיל והתביעה מתבססת על טענות מוצקות בדבר אי עמידה בהוראות חוקי עבודה מצד המבקשות. ג. בין המערערת מס' 1 לבין המשיב נחתם הסכם ברומניה לפיו המשיב הגיע לעבוד בישראל, על פי הסכם זה אשר צורף לכתב ההגנה של המערערות, ידועים למערערות כל הפרטים הרלוונטים אודות המשיב לרבות מקום מגוריו הקבוע ברומניה. 4. לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטת כב' הרשם מיום 4.11.99, בנימוקי הערעור לרבות התיק העיקרי, ובתגובת ב"כ המשיב, לא מצאתי לנכון להיעתר לערעור והטעמים יובאו להלן. 5. לפי ת' 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אומצה במקרים מסויימים על ידי בית הדין מכח ס' 33 לחוק בית הדין לעבודה, רשאי בית המשפט או הרשם לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, בשני מיקרים: א. כאשר התובע מתגורר בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, ויקשה על הנתבע, אם יזכה בהוצאות, לגבות משום כך את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ שמהם יוכל הנתבע להיפרע. ב. כאשר לא המציא התובע את מענו או שהמציא מען לא נכון. 6. בשנת 1952 הצטרפה ישראל לאמנה בדבר הפרוצדורה האזרחית שנחתמה בהאג, ובעקבות הצטרפותה הותקנו תקנות לביצוע אמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית תשי"ד 1954. הפרק הרביעי של התקנות הנ"ל דן בערבון לכושר פרעון. ת' 29 לתקנות הנ"ל קובעת: "תובע או מתערב שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצווה עליו בית המשפט שופט או רשם מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מגורים, ליתן בטחון או ערבון לפרעון הוצאות משפט שהנתבע עלול להוציאן או ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט. " 7. הרעיון העומד מאחורי האמנה הנ"ל, שלביצועה הותקנו התקנות, הוא - לפטור את אזרחי המדינות שהצטרפו לאמנה ואף מתגוררים באחת המדינות האלה, ממתן ערובה להוצאות של משפט שהגישו במדינה בעלת האמנה, ותמורת הפטור האמור נקבעו סידורים המאפשרים ביצוע פסק דין המחייב תובע כזה בתשלום הוצאות משפט בכל אתר ואתר. (זוסמן- סדרי דין האזרחי, מהדורה שביעית עמ- 902). 8. מדינת רומניה היא אחת המדינות שהצטרפו לאמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית שנחתמה ביום 17 ביולי 1905 . בשנת 1954 נחתמה בהאג אמנה נוספת בדבר סדרי הדין האזרחי, וישראל הצטרפה בשנת 1968 גם אליה. לפיכך הותקנו תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדרי הדין האזרחי)תשכ"ט- 1968. שתי האמנות קיימות זו בצד זו וכן גם שתי סדרות התקנות. הטעם לכך הוא שישנן כמה מדינות שהצטרפו לאמנה הראשונה אך לא הצטרפו לאמנה השניה. רומניה היתה אחת המדינות שהצטרפו לאמנת האג בדבר הפרוצדורה האזרחית שנחתמה ביום 17 ביולי 1905 (האמנה הראשונה), אך לא הצטרפה לאמנה השניה. מכח ת' 45א לתקנות ביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית ), תשי"ד 1954, מדינה שהצטרפה לאמנה השניה, אין נוהגים כלפיה על פי האמנה הראשונה, ולהיפך. 9. בשנת תשנ"ח הצטרפה רומניה לאמנה השניה ועל כן חלה עליה האמנה השניה והתקנות לביצוע האמנה השניה. ת' 28 (א) לתקנות ביצוע אמנת האג 1954 השניות קובעות כדלקמן- " תובע או מתערב , שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפרעון הוצאות משפט שהנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט". 10. מאחר שמדינת רומניה היא מהמדינות המנויות בתוספת לתקנות לביצוע השניות, אין מקום בחיוב המשיבים בהפקדת ערובה. 11. בדב"ע נה3-218/ עלי איוב אל הדיה נ' דוד שרפן בע"מ, פד"ע כט' עמ' 391, הביע כב' בית הדין הארצי את דעתו ופסק כי: "ניתן וראוי לחייב תובע שאינו תושב ישראל ואשר כללי אמנת האג אינם חלים לגביו במתן ערובה לכיסוי הוצאותיו של הנתבע". מכאן אנו למדים איפוא כי מקום שחלים כללי אמנת האג לגבי התובע, אין להכביד עליו במימוש תביעתו על ידי חיובו בהפקדת ערובה. 12. יש לציין כי עד למתן פס"ד שרפן הנ"ל, קבעה ההלכה שנהגה גם לגבי עובד "השטחים המוחזקים" כי לא יתכן לשקול לגביו שיקולים אחרים מאלה הנוהגים לגבי עובד רגיל (ראה דיון לג3-31/ יוסף סבחי סבח ואח' נ' פרץ בן גיאת חברה בע"מ ואח' פד"ע ד' עמ' 309). בדיון שרפן, נקבעה ההלכה שצויינה בס' 11 לעיל, ואחד הנימוקים העיקריים בה היה כי אמנת האג אינה חלה לגבי עובדי השטחים, ולפיכך - יש מקום להפעיל את שיקול הדעת בהתאם לנסיבות ולקושי האמיתי שיווצר לנתבע לגבות הוצאות משפט אם לא יזכה התובע בתביעתו. 13. בדב"ע נו12-400/ חיווה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו כי "בבוא בית המשפט להחליט האם לדרוש מהתובע תושב האוטונומיה, או עובד זר אחר, הפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיו של הנתבע, מן הראוי שישקול שיקולים הנגזרים מן המיוחד שבמשפט העבודה וכן מן הנסיבות המיוחדות המאפיינות את שוק העבודה של ישראל דהיום". עינינו הרואות כי גם במקרה של תושב האוטונומיה, שעליו אין חלים כללי אמנת האג, יפעיל בית הדין את שיקול הדעת המסור לו מכח ס' 33 לחוק בית הדין לעבודה, כמתחייב מהעקרונות המיוחדים למשפט העבודה. ואם בתושב האוטונומיה מדובר, קל וחומר כי יש להפעיל את שיקול הדעת בזהירות יתר כאשר מדובר בעובד זר, אשר המדינה ממנה הגיע הצטרפה לשתי האמנות של האג. 14. הפסיקה קבעה רבות כי מן הראוי שבית הדין ישקול כל מיקרה לגופו, בהפעלת שיקול דעתו לפי ת' 519, על מנת ליצור "איזון של כוחות" בין העובד למעביד ולא יטיל חובת הפקדת ערובה בכל מקרה ומקרה,אלא במקרים המיוחדים הראויים לכך. 15. קריטריון נוסף להפעלת שיקול הדעת במקרה זה, הוא כי בית הדין לעבודה רשאי לאמץ את ת' 519 אם סבור בית הדין כי לנתבעת יש סיכוי לזכות בהוצאות, וזאת על פי ס' 33 לחוק בית הדין לעבודה. (דב"ע נה/ 3-94, דב"ע נה3-127/, חסן עבדאלה רחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פד"ע כח 221). יצויין כי לתובע תביעה הנובעת מזכויות מגן להפרשי שכר ופיצויי פיטורין וכן - לרכיבים נוספים אשר הנטל מוטל לכאורה על הנתבעת להוכיחם: פדיון חופשה, הבראה. הסיכוי לזכות בהוצאות אינו ברור לכאורה די הצורך. 16. המערערות טוענות כי המשיב הודה שהינו חסר כל, וכי בכוונתו לצאת את גבולות המדינה. בספרו של כב' השופט זוסמן מצאתי לאמור כי אין בית המשפט משתמש בשיקול דעתו לחייב תובע במתן ערובה מטעם זה בלבד שהתובע עני ולא יוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם תדחה התביעה, שכן בדרך זו היה נועל את שערי בית המשפט בפני דלי אמצעים. (ד"ר יואל זוסמן- סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 899). 17. אציין כי על פי ההסכם אשר צורף לכתב ההגנה של המערערות (שהוא - הסכם העבודה בין המערערות לבין המשיב ולפיו הגיע המשיב לעבוד בישראל), ידועים למערערות כל הפרטים הרלוונטים אודות המשיב לרבות מקום מגוריו הקבוע ברומניה. 18. אוסיף ואציין כי, נטיית בית המשפט שלערעור היא שלא להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בנושא זה. (ע"א 364/65 טבשי נ' שקי פ"ד יט'(4) 105) שיקול הדעת מסור לערכאה הראשונה, ובדרך כלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעת זה כבדבר שבשיגרה. 19. על יסוד כל האמור לעיל - אני קובעת כי אין מקום לקבל את הערעור. אני משאירה איפוא על כנה את החלטת כב' הרשם, מתאריך 4.11.99, ודוחה את הערעור. הערעור - נדחה. ניתן היום ט' ב אדר א תש"ס, 15 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 15/02/2000 ע. פוגל - שופטתסגנית שופט ראשי ערובה להבטחת הוצאותערובהתקסד"א 1984 (הישנות)