ביטול החלטה אסיפה כללית של חברה
פסק דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
העובדות
1. המשיב (להלן גם – "הוברמן" או "המערער שכנגד") עתר לבית המשפט המחוזי בחיפה בהמרצת פתיחה לסעדים הצהרתיים לפיהם יורה בית המשפט כי האסיפה הכללית של המערערת 1 (להלן גם - "החברה" או "ארגמן טורס בע"מ"), שהתכנסה ביום 21.1.98 והחלטותיה, בטלות ומבוטלות וכן להורות כי אין בכוחה של האסיפה הכללית לקבל החלטות שמשמעותן פגיעה במעמדו של הוברמן בחברה בתפקידו כמנהלה הכללי. בד בבד עתר הוברמן למתן סעד זמני לפיו ימנעו המערערים 2 ו – 3 (להלן גם - "המערערים" או "בורנשטיין") שהם, כמו גם הוברמן, בעלי המניות בחברה, מפעולות שיש בהן כדי לפגוע במעמדו של הוברמן כמנהלה של החברה. בית המשפט נעתר לבקשה לסעד זמני וביום 27.1.98 התקיים דיון בענין במעמד בעלי הדין.
2. במהלך ישיבת בית המשפט הגיעו בעלי הדין לידי הסכם אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט, לפיו ימנה בית המשפט מומחה מטעמו, רואה-חשבון אשר יעריך את שווי המניות, הנכסים והזכויות של החברות שבבעלות משותפת בין הוברמן ובורנשטיין. בהתאם להערכת המומחה ישלמו בורנשטיין להוברמן את חלקו בשווי הכספי, תוך פרק זמן שאותו יקצוב בית המשפט. עוד הוסכם שלצורך מתן חוות דעתו יעיין המומחה בכל המסמכים הרלבנטיים שבעלי הדין יעמידו לרשותו וכמו כן יתקיים מפגש בין בעלי הדין לבין המומחה על מנת שיוכלו לשטוח בפניו את טענותיהם ולהשיב לשאלותיו. בעלי הדין הסכימו גם כי עד למתן פסק הדין בענין, לאחר שהמומחה ימסור את חוות דעתו לבית המשפט, תמשיך החברה לשלם להוברמן את משכורתו ואילו הוא ישוחרר מתפקידיו בחברה. המומחה שנתמנה (פרופ' דן גבעולי ממשרד רואי החשבון האפט את האפט), הגיש חוות-דעת מפורטת המקיפה את כל הסוגיות החשבונאיות-כלכליות שעמדו על הפרק ונותנת מענה לכולן. כמו כן השיב פרופ' גבעולי לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי בעלי הדין.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
3. בפסק דינו פירט בית המשפט את טענותיהם המרובות של בעלי הדין כפי שנטענו לפניו, דן בהן ודחה את מרביתן תוך שהוא סומך ידו על חוות הדעת שהניח המומחה לפניו. עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת הוברמן כי נפלה שגגה בחישוביו של המומחה בשיעור ההפחתה בגין אי סחירות. טענתו של הוברמן הייתה כי המומחה הפחית 15% משוויין של זכויות ההסעה של משרד הביטחון בשקלול עם הפחתת 30% משוויה הכולל של החברה, שווי הכולל ממילא את זכויות ההסעה. התוצאה המעשית של הפחתה כפולה זו, כך נקבע, היא ששיעור ההפחתה הכולל בגין אי סחירות הועמד על 39.8% ולא על 30% כפי שציין המומחה בחוות דעתו. בית המשפט קיבל את עמדת הוברמן וערך חישוב מחודש על ידי התחשבות בגורם הניכיון של החברה בנפרד ושל זכויות ההסעה של משרד הביטחון בנפרד והעמיד את שוויה של החברה לאחר התיקון האמור על סך של 4.3652 מיליון ש"ח במקום 4.1 מיליון ש"ח.
4. בית המשפט דן גם בטענות הוברמן שביקש לאכוף את התחייבותה של החברה, לפי ההסכם ביניהם מיום 27.1.99, שקיבל תוקף של החלטה, לשלם לו את משכורתו עד למועד מתן פסק הדין. בענין זה דחה בית המשפט את טענת בורנשטיין כי אין הוא מוסמך לדון בנושא המשכורת הנתון לסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. בית המשפט פסק להוברמן את משכורתו עד למועד פסק הדין לפי חישובים שונים שערך לעניין גובה המשכורת ולעניין תוספת רכיבים סוציאליים. לענין זה בודד בית המשפט את רכיב המשכורת משכרו של הוברמן הכולל גם רכיב של רווחים. בית המשפט קבע כי עבור התקופה שמיום 1.2.98 ועד סוף אפריל 1999 יש לשלם להוברמן את משכורתו בסך 28,000 ש"ח לכל חודש ואילו החל מחודש מאי 1999 ועד למועד מתן פסק הדין יש לשלם משכורת בסך 14,000 ש"ח לכל חודש. בעשותו כן, דחה בית המשפט את טענותיהם של בורנשטיין שחלקו על עצם חובת תשלום המשכורת, על משך התקופה, על דרך חישוב המשכורת והרכיבים הסוציאליים ועוד. לעניין טענת בורנשטיין כי הוברמן אינו זכאי לתשלום משכורת באשר בפועל לא עבד כקצין הבטיחות, תפקיד אותו היה עליו למלא בהתאם להחלטת האסיפה הכללית, קבע בית המשפט כי ההסכם מיום 27.1.99 גובר על החלטת האסיפה הכללית.
5. בית משפט קמא דחה את תביעות בורנשטיין שהועלו בפניו על דרך של טענות קיזוז, בקובעו כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי פעולותיו של הוברמן עולות כדי פגיעה במוניטין, ניצול סודות עסקיים ויצירת תחרות בלתי הוגנת. מנגד, קיבל בית המשפט את עמדת בורנשטיין כי נוכח תביעתו של הוברמן בבית הדין לעבודה לתשלום פיצויי פרישה, פדיון ימי חופשה, כספי פרמיית ביטוח מנהלים וכיו"ב, יש לעכב מן הסכומים שיפסוק לטובתו סכום מסוים עד לבירור תביעתו בבית הדין והכרעה בה וזאת מן הטעם שכל סכום שייפסק לטובתו בבית הדין, אם יפסק, יביא למעשה להפחתת שוויה של החברה כפי שנאמדה על ידי המומחה. עוד קבע בית המשפט בפסק דינו כי מהערכת השווי של פרופ' גבעולי יש להפחית את שיעור שכרו של משרד האפט את האפט. לבסוף פסק בית המשפט גם הוצאות משפט לטובתו של הוברמן.
התייחסות לערעור ולערעור שכנגד
6. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין. למרבית הצער לא הסתייע בידי הצדדים להגיע להסדר בנושא שההסדר יפה לו, לפיכך ניתן בזה פסק דיננו.
בערעור ובערעור שכנגד הועלו טענות מרובות, לרבות לענין ההכרעות הקשורות בחוות דעתו של המומחה פרופ' גבעולי. לאחר שעיינו בסיכומים ובהשלמות טיעון בכתב מטעם בעלי הדין ושמענו השלמות טיעון בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות למעט בענין משכורתו של הוברמן. כן שוכנענו כי דין הערעור שכנגד להידחות בכללותו. בהמשך, נתייחס לעיקרי הדברים הנראים בעינינו ראויים להתייחסות.
7. טענו המערערים לפנינו כי שגה בית המשפט קמא כאשר ערך חישוב מחודש בכל הקשור לסוגיית שיעור הניכיון בגין אי סחירות ולא אימץ את קביעת המומחה בסוגיה זו. לעניין זה נטען כי חוות דעתו של המומחה עשויה מקשה אחת והוא אף השיב מפורשות לשאלת הבהרה בסוגיה זו כי לא מצא לשנות מהערכתו גם לאחר שבחן את טענות הוברמן. בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו הבהר היטב, מדוע לדידו טעה המומחה באופן שבו ערך את חישובי הניכיון. בטענותיהם אין המערערים מתעמתים עם הנמקתו של בית המשפט קמא וטענתם כי המומחה צדק בקביעתו היא כללית וסתמית. כבר מטעם זה נמצא כי דין טענת המערערים להידחות. אלא שגם לגופו של ענין סבורה אני שהדרך בה ערך בית המשפט קמא את החישוב היא נכונה.
8. המערערים שבו והעלו בפנינו את טענותיהם כי מאז נפרדו דרכיהם, מתחרה הוברמן באופן ישיר וחזיתי, תחרות בלתי הוגנת, בחברת ארגמן טורס בע"מ, תוך פגיעה במוניטין של החברה וניצול סודותיה המסחריים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו בענין זה כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת המבססת את הטענות האמורות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו גם לאחר עיון בתצהירים שהוגשו מטעם המערערים, שלפי הטענה, תומכים בטענה זו. בנוסף טענו המערערים כי בית המשפט קמא אמנם קיבל את טענתם לפיה יש לעכב חלק מן הסכום לתשלום וזאת בגין התביעה המתבררת בבית הדין לעבודה אשר לתוצאותיה עשויה להיות השלכה על שוויה הכספי של החברה. עם זאת, כך נטען לפנינו, הורה בית המשפט קמא לעכב סכום של 140,000 ש"ח בלבד בעוד שלדעת המערערים, מן הראוי היה לעכב את מלוא הסכום שנתבע בבית הדין לעבודה. המערערים מבססים טענתם זו על האמור בחוות דעתו של המומחה לפיה יש להביא בחשבון שוויה הכספי של החברה, כל התחייבות פוטנציאלית שלה אשר איננה מופיעה בדוחותיה הכספיים. בעת שנידון העניין לפנינו בישיבת בית המשפט, נתברר לנו כי זה מכבר שולמו מלוא הסכומים למעט הסכום המעוכב. לא מצאנו כי יש מקום לחייב את הוברמן להשיב סכום כזה או אחר על מנת שיצטרף לסכומים המעוכבים.
9. בכל יתר טענות המערערים לרבות לעניין פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך- דין לטובת הוברמן, לא מצאנו עילה להתערב פרט לטענה בדבר העדר סמכות בית המשפט המחוזי לדון בסוגיית המשכורת, שדינה להתקבל.
לפנינו חוזרים המערערים וטוענים כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לדון ולפסוק בנושא המשכורת, שמקורו ביחסי עובד ומעביד, המסור כולו על פי דין לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. לעומת זאת טוען הוברמן לפנינו כי עילת התביעה המבססת את תביעתו לתשלום משכורת אינה נעוצה ביחסי עובד ומעביד אלא מקורה בהסכמה שבין בעלי הדין, אשר קיבלה תוקף של החלטת בית משפט והיא עומדת כהתחייבות עצמאית ונפרדת מיחסי עובד ומעביד. בעניין זה דין הערעור להתקבל.
10. בית הדין לעבודה הוא ערכאה מיוחדת, בעלת סמכויות ייחודיות המוציאה מסמכותם של בתי המשפט. בית הדין לעבודה רוכש סמכות מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 הקובע לאמור:
"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]."
הסמכות נרכשת בהתקיים שני תנאים: התנאי האחד עניינו "לגיטימציה" של הצדדים והתנאי האחר ענינו ה"עילה" [מנחם גולדברג דיני עבודה (הוצאת סדן יולי 2003, כרך שני) עמ' 10ד-23 והאסמכתאות המובאות שם]. באשר לתנאי הראשון, נראה כי אין מחלוקת על עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד בין החברה לבין הוברמן, אם כי גם השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד, נתונה לסמכותו הבלעדית של בית הדין. התנאי השני הוא קיום עילה שביחסי עובד ומעביד. הדיבור "עילה" נתפרש בפסיקה לעניין סמכותו של בית הדין, כמתייחס לזכויות הנובעות מן היחסים שבין אדם כעובד לבין אדם אחר כמעביד ולזכויות שמקורן במשפט העבודה [ראו עוד לענין זה גולדברג,לעיל שם; וראו גם: דב"ע מג/128-3 חנן גליצקי נ' חברת נאות מרינה בת-ים פד"ע טו 309, דב"ע מב/14-3 מישאל שחם נ' חברת קו צינור אילת אשקלון פד"ע יג 309]. המקרה שלפנינו עומד בשני תנאי סעיף 24 הנ"ל ונכנס לגדר סמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה.
11. הסדרת תשלום המשכורת של הוברמן נעשתה בהסכם שכלל נושאים רבים אחרים וקיבל תוקף של החלטה בבית המשפט המחוזי. אין בכך כדי להקנות סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בנושא המשכורת ואין בכך כדי להוציא נושא זה מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. תביעה לאכיפת הסכם פשרה שעניינו ביחסי עובד ומעביד, אשר קיבל תוקף של החלטה בבית משפט רגיל, יש להגיש לבית הדין לעבודה, מאחר והוקנתה לו סמכות ייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד. העברת הדיון בעניין כזה לבית הדין לעבודה נובעת משיקולי מדיניות. שיקולים אלה מחייבים העברה כזו על מנת לרכז, במידת האפשר, בידי בית הדין הבקיא והמצוי בתחום זה, את כל התביעות שבתחום מומחיותו וסמכותו [ראו ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי פ"ד מח(4), 689, עמ' 700ז - 701א]. ההתחייבות האמורה נולדה מכוח ההנחה שקיימים יחסי עובד ומעביד בין הוברמן לחברה ומכוח הסכמת החברה להמשיך ולשלם את משכורתו של הוברמן עד למתן פסק הדין. זאת ועוד, בעלי הדין עצמם נקטו בדיבור "משכורת" בהסכם שביניהם ואכן בית משפט קמא ראה בתשלום האמור "משכורת" ובחישובים שערך אף הפריד בין רכיב השכר לבין רכיב הרווחים ודן בכל אחד מהם בנפרד. בית המשפט דן באריכות ובפירוט בחישוב המשכורת ובחישוב היקף הזכויות הסוציאליות על רכיביהם השונים, נושאים האופייניים לטיפולו הייחודי של בית הדין לעבודה. הוברמן מבקש לאכוף את ההתחייבות הנוגעת לשאלת המשכורת שנעשתה בבית המשפט המחוזי, שנתן לה תוקף של החלטה. אלא שמתן תוקף כזה אינו שולל מן ההסכם את הפן ההסכמי שבו ממנו עולה התחייבות לשלם משכורת אותה מבקש הוברמן לאכוף ולקבוע את המגיע לטענתו. מכאן, שהיה על בית המשפט להימנע מלפסוק בשאלת השכר ולהפנות עניין זה לבית הדין לעבודה.
עד כאן לערעור המערערים. מכאן לעיקרי טענות המערער שכנגד, אשר דינן להידחות.
12. טוען המערער שכנגד כי נפלה טעות בחוות דעתו של המומחה בהערכת שווי זכויות ההסעה של משרד הביטחון, משלא הפחית מהן את שווי ההתחייבויות הנובעות מהן. בית המשפט קמא דחה טענה זו לאחר שבחן את חוות הדעת ומצא כי המומחה הפחית את שווי ההתחייבויות הכוללות של ארגמן טורס בע"מ משוויה הכולל של החברה ובכללן את ההתחייבויות הנובעות מן הפעילות של החברה במסגרת זכויות ההסעה של משרד הביטחון. כלל הוא שלא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בפסק דין שניתן על יסוד חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט היושב כערכאה ראשונה. (ראו בע"א 167/59 שמעון רוחוביץ, "אגד" (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח' נ' מרים מרגרט שורץ, פ"ד יג(2) 1233 בעמ' 1234; וראו גם ע"א 680/77 המגן ואח' נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154, ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' אברהם אליהו מזרחי, פ"ד לט(2) 185). ברוח הכלל האמור לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בענין זה. באופן דומה ראינו לדחות את טענת המערער שכנגד באשר לאופן חישוב שכר המנהלים. בענין זה טוען המערער שכנגד כי משקבע המומחה כי שכר המנהלים צריך לעמוד על סך של 840,000 ש"ח בשנה היה עליו להוסיף להערכת השווי את ההפרש בין סכום זה לבין הסכום ששולם בפועל מידי שנה. בית המשפט המחוזי סמך ידו בענין זה על קביעותיו של המומחה ולא מצאתי טעם מספיק להתערב בכך.
13. טוען המערער שכנגד כי תקופת תזרים המזומנים שאליה התייחס פרופ' גבעולי בחוות דעתו כללה באופן שאינו ראוי, את נתוני שנת 1998 כאשר אלו בלתי מבוקרים ולא ניתנה לו ההזדמנות לבוחנם. בית המשפט קמא דחה טענה זו והבהיר כי לא הוגשה לפניו כל בקשה מטעמו של המערער שכנגד לעיין בנתוני שנת 1998 ולענין זה אין לו אלא להלין על עצמו. לגופו של ענין הפנה בית המשפט לחוות דעתו של המומחה ולתשובה מפורשת שנתן בענין זה למערער שכנגד, כי לתוצאות של שנת 1998 ניתן משקל פחות בבניית מודל תקופה מייצגת, מן הטעם שהנתונים לא היו מבוקרים. אין אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו המקצועי של המומחה לאחר שהובהר כי הביא ענין זה בין שיקוליו.
14. טענה נוספת שהעלה המערער שכנגד נוגעת לאופן חישוב זכויות ההובלה של משרד הביטחון המוחזקות על ידי חברות הבנות של ארגמן טורס (טיולי נעמן בע"מ ודרכי ירושלים בע"מ). לפי הטענה היה מקום להעריך את שוויין של זכויות ההובלה המוחזקות בידי חברות אלה בנפרד משוויין של החברות (כשם שנעשה ביחס לחברת ארגמן טורס בע"מ עצמה). אמנם, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, קבע המומחה כי בהעדר מידע מספיק לצורך הערכת שווי חברות אלה בנפרד משוויה של ארגמן טורס בע"מ, הוא העריך את שוויין לפי ערכן הנכסי המתואם. במכתב התשובה לשאלות בעלי הדין השיב המומחה והסביר, כי הערכת השווי נעשתה על בסיס ההכנסות והעלויות של העסק בכללותו ולא באמצעות הערכת כל מרכיב ממרכיבי העסק בנפרד. כמו כן הובהר, כי שוויה של ארגמן טורס לא נגזר משוויין של חברות ההסעה הבנות, שכן אופן חישוב שכזה היה מביא לשווי עסק נמוך מאוד. באותה מידה שוויין של זכויות ההסעה של משרד הביטחון עבור עסק אחד לא נגזר מערכן עבור עסק אחר. נראה לי כי הסבר זה שהוא בתחום מומחיותו של פרופ' גבעולי משאומץ על ידי בית המשפט, אינו מופרך כלל ועיקר ואין סיבה להתערב בקביעה המסתמכת על קביעות המומחה.
15. לבסוף טוען הוברמן, כי עד למועד שבו הועבר לידיו חלקו בזכויות ההסעה של משרד הביטחון עשו בו המשיבים שכנגד שימוש ולפיכך הוא זכאי לתשלום שכר ראוי בגין שימוש זה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בקובעו כי מכיוון שלא נאמרו דברים לעניין זה במפורש, במסגרת הסדר והסכמה אליהם הגיעו לעניין פיצוי או שכר ראוי. לא שוכנעתי מטענותיו של הוברמן כי ראוי להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא, בשאלה זו.
16. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענת הוברמן שאת הוצאות הערכת השווי יש ליחס לבורנשטיין בלבד, שהרי מלכתחילה נדרשו בעלי הדין להערכת השווי על מנת לפרק את השותפות שביניהם באופן הוגן ומן הראוי שישאו בהוצאות לענין זה, באופן שווה. ייחוס ההוצאה לחברה והפחתת הערכת השווי בהתאם, הכל כדעת המומחה, הנה ראויה בנסיבות הענין.
17. נוכח האמור לעיל, אני מציעה לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד למעט לעניין המשכורת. בעניין זה בטלות קביעותיו של בית המשפט המחוזי, באשר הסמכות לדון בנושא זה נתונה לבית הדין לעבודה. אם יגיש הוברמן תביעה לבית הדין לעבודה לענין המשכורת והתשלומים הנלווים לה תוך 45 יום מהיום, לא יהיה הוא חייב במהלך אותה תקופה להחזיר את תשלומי המשכורת שבוצעו ככל שבוצעו. לאחר תקופה זו, אם תוגש תביעה לבית הדין לעבודה, יהיה הנושא כולו נתון לסמכותו. אם לא תוגש, יהיה הוברמן חייב להשיב לבורנשטיין את הסכומים שקיבל על פי פסק הדין כמשכורת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
לסיום, מוצאת אני להעיר, כי ראוי שהצדדים יימנעו מלהמשיך בהתדיינויות נוספות ביניהם וימצאו הסדר שייתר הכרעה שיפוטית בבית הדין לעבודה, על כל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך.
18. נוכח העובדה שהערעור נדחה בחלקו ואילו הערעור שכנגד נדחה בכללותו אני מציעה לחייב את המשיב בערעור לשלם למערערים הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
חיפוש פנימי באתר
