פסק דין סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (תב"ע נג3-596/; סגנית השופט הראשי גבריאלי ונציגי הציבור קליין ו-מונוביץ), בו נדחתה בקשת המערער למתן סעד הצהרתי שעניינו "דיון חוזר" בהליכים משמעתיים שהתנהלו נגדו. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. המערער הינו עובד המשיבה (להלן - העירייה), אשר בתקופה הרלבנטית להליך עבד כמפקח ביחידה לאיכות הבנייה שבמינהל ההנדסה בעירייה. 3. ביום 18.1.1988 הוגשה כנגד המערער תובענה בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל-אביב - יפו (ת.ב. 87 - 36). בתובענה נכללו אישומים שונים, וביניהם אישום כי המערער "נעדר מן המשרד בתאריכים 30.4.87, 3.5.87 ו7.5.87- בשעות קבלת קהל הממונים, ומשנדרש להסביר סיבת היעדרויותיו לא עשה כן" (פיסקה 3 ג. באישום השני בתובענה). בהכרעת הדין שניתנה בתובענה קבע בית הדין למשמעת, לגבי פריט אישום זה, כי יש להרשיע את המערער אך ורק לגבי ההעדרות ביום 30.4.1987, כדלקמן: "אשר לתאריך 30.4.87 הנאשם לא נתן הסבר להעדרותו מהמשרד בתאריך זה ועל כן ביה"ד מרשיע את הנאשם בהעדרות משעות קבלת קהל בתאריך 30.4.87". בגזר הדין בהליך המשמעתי, שניתן ביום 12.12.1989, הטיל בית הדין למשמעת על המערער אמצעי משמעת של פיטורים על תנאי והקפאת דרגה למשך שנה אחת. 4. יצויין, כי במהלך הדיון בבית הדין למשמעת נתבקשה המצאת המקור של טופס רישום תנועת העובד - יציאות והעדרות בשעות העבודה, של המערער. אולם, לבית הדין למשמעת הוגש צילום של טופס רישום היציאה וההעדרות בשעות העבודה לחודשים אפריל - מאי 1987 (להלן - הטופס ת1/). במהלך הדיון בבית הדין למשמעת לא העלה ב"כ המערער השגה לעצם הגשת צילום של הטופס ת1/, ולא המקור של הטופס, וכן המערער לא העלה כל טענה באשר למחיקה או לזיוף של הטופס ת1/. יודגש כי האישום וההרשעה לגבי יום 30.4.1987 לא היו לעניין העדרותו של המערער מהעבודה באותו היום אלא להעדרותו בשעות קבלת קהל בלבד באותו היום. לגבי אישום זה, טען המערער להגנתו, כי הוא אכן נעדר בשעות קבלת קהל, אך בזמן ההעדרות הוא שהה בתפקיד (ר' עמ' 5 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורה 23). 5. על-פי האמור בסעיף 56 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963- (להלן - חוק המשמעת), החל גם ברשויות המקומיות (ר' תקנה 1 לתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט1979-), רשאי אב בית הדין למשמעת להורות על קיום "דיון חוזר" בהליך משמעתי, "על פי בקשתו של נידון לפיטורים או לפסילה או של היועץ המשפטי לממשלה". אחד הטעמים לקיים "דיון חוזר", הוא כאשר ראה אב בית הדין למשמעת כי "בית-משפט או בית הדין פסקו, כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה בשקר או בזיוף, ויש להניח כי אילולא הובאה ראיה זו היה בכך כדי לשנות את התוצאות לטובת הנידון". 6. ביום 1992 17.3, למעלה משנתיים לאחר שניתן גזר דינו של המערער בהליך המשמעתי, פנה ב"כ המערער אל היועץ המשפטי של העירייה, שהינו אב בית הדין למשמעת, בבקשה לקיים דיון חוזר בעניינו של המערער, וזאת בהסתמך על סעיף 56(1) לחוק המשמעת. בפנייה נאמר, בין השאר, כדלקמן: "2. בכתב האישום שהוגש נגדו במשפט הנ"ל הואשם המבקש, בין היתר, בפריט ג' מפרשיה 3 באישום השני, בהעדרות מהעבודה בתאריך 30.4.87. 3. המבקש הורשע באשמה הנ"ל ובית הדין קבע: 'אשר לתאריך 30.4.87, הנאשם לא נתן הסבר להעדרותו מהמשרד בתאריך זה ועל כן ביה"ד מרשיע את הנאשם בהעדרות משעות קבלת קהל בתאריך 30.4.87'. 4. לצורך הוכחת חפותו מהאישום הנ"ל ביקש המבקש להמציא לביה"ד טופסי 'רישום תנועת עובד (יציאות והעדרות בשעות העבודה)' מהתאריכים הרלוונטיים. 5. צילומי 'רישום תנועת עובד' נתקבלו כמוצג בביה"ד וסומנו נ7/. 6. הרישומים האורגינליים לא הובאו לביה"ד, אלא רק הצילומים. 7. בדף 'רישום תנועת עובד' מיום 30.4.87 היו שלושה רישומים: הראשון משעת יציאה 9:10, השלישי משעה 12:00, ואילו הרישום האמצעי נמחק בטיפקס בצורה כזו שלא ניתן היה לפענח את הכתוב בו מלכתחילה. 8. הטפסים הנ"ל הם בשמירה וברשות מחלקת כח-אדם. 9. המבקש לא מחק את הרישום הנ"ל, לא גרם למחיקתו, ולא ידוע לו מי מחק אותו. 10. תוכן הרישום האמצעי מיום 30.4.87 התייחס, למיטב ידיעתו של המבקש, לתפקיד שהוא ביצע מחוץ למשרד באותו יום, ומחיקתו מנעה ממנו אפשרות להוכיח מה התפקיד שביצע באותו זמן. 11. לולא נמחק הרישום הנ"ל, היה המבקש מוכיח שלא נעדר מעבודתו ביום 30.4.87. 12. מחיקת רישום בטיפקס במסמך מהווה עבירה של זיוף לפי סע' 418 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וזיוף הוא בהתאם להגדרת הזיוף בסע' 414: 'אחת מאלה: (2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין' ". בתשובה שניתנה על-ידי היועץ המשפטי של העירייה (אב בית הדין למשמעת) ביום 7.4.1992, נאמר, בין השאר, כי "לפי החוק לא די בהנחה של הסנגור כי ראיה שהוצגה בדיון הקודם זויפה - אלא החוק דורש כי הדבר ייקבע בהחלטה שיפוטית. כל עוד אין החלטה כזו - אין יסוד לבקשתך להפעיל את סמכותי לפי סעיף 56(1) הנ"ל". 7. בעקבות זאת הגיש המערער, ביום 22.11.1992, תובענה בבית הדין האזורי (תב"ע נג3-596/), בה נתבקש בית הדין לתת סעד הצהרתי כדלקמן: "23. אשר על כן מתבקש בית הדין המכובד להוציא פסק דין הצהרתי כי ראיה מהראיות שהובאו במשפט של המבקש, דהיינו טופס רישום תנועת עובד מיום 30.4.87 יסודה בזיוף ויש להניח כי אילולא הובאה ראיה זו היה בכך כדי לשנות את התוצאות לטובת הנידון וכן לחייב את אב בית הדין למשמעת להורות על קיום דיון חוזר בענינו של המבקש". בכתב ההגנה שהגישה העירייה בהליך זה נטען, בין השאר, כי יש לדחות את התביעה על הסף, שכן לבית דין לעבודה אין סמכות לדון בתובענה. 8. בית הדין האזורי דן תחילה בשאלת סמכותו לדון בתובענה. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, החליט בית הדין האזורי, ביום 14.9.1995, כי לבית דין אזורי לעבודה מסורה סמכות לדון בעניין, הן משום שלא רק מי שנידון לפיטורים אלא גם מי שנידון לפיטורים על תנאי, רשאי לבקש לקיים "דיון חוזר", והן משום שלבית דין לעבודה סמכות להצהיר בדבר זיופו של מסמך מסוים, בהקשר הנדון. 9. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם העירייה, לאחר נטילת רשות, לבית דין זה (דב"ע נו3-66/ עיריית תל-אביב - יפו - קלמן שור, פד"ע כט 414). בפסק דין מיום 19.2.1996 דחה בית דין זה את הערעור, בקבעו כי דין "פיטורים על תנאי" כדין "פיטורים" לעניין סעיף 56 לחוק המשמעת, וכן כי המונח "בית משפט" בסעיף 56 לחוק המשמעת כולל גם בית דין לעבודה. עוד נאמר בפסק הדין, כדלקמן (בעמ' 419 - 420): "10. טוענת העירייה כי הסמכות לדון בהליך נתונה לבית המשפט, שרק לו הסמכות, מאחר ש'עבירות שעניינן שקר או זיוף הינן ממין העבירות הפליליות הקבועות בחוק העונשין, התשל"ז1977-' (סעיף 5 לעיקרי הטיעון של העירייה). אכן - לבית המשפט, ולו בלבד, הסמכות לדון בהליך פלילי שעניינו שקר או זיוף, שעה שמוגש כתב אישום על-ידי המדינה נגד הזייפן. בענייננו אין מדובר בהליך פלילי, בו המדינה היא המאשימה, אלא בהליך אזרחי, שהמדינה כלל אינה צד לו. 11. א. נציין, כי הוראה דומה לזו שבסעיף 56 לחוק המשמעת (ראה פסקה 3 לעיל), מצויה בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (קודם סעיף 9 לחוק בתי המשפט, התשי"ז1957-), וסעיף 2(1) לחוק שיפוט המשמעת (משפט חוזר), התשכ"א1961-. ב. פרשה הדומה לעניננו נדונה בבית המשפט העליון, שעה שעורך-דין שהורשע בפלילים טען שעובדות מסוימות, ששימשו להרשעתו, 'יסודן בשקר ובזיוף'. הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לסעד הצהרתי כי אכן כך הוא, ובית המשפט המחוזי סירב להיזקק לתביעה ודחה אותה על הסף. בית המשפט העליון דחה את הערעור לגופו (ע"א 61/76 מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד ואח', פ"ד לא(1) 281) בהתחשב בנסיבות העניין, אולם לענייננו נאמר (מפי הנשיא זוסמן, בעמ' 285 - 284): 'בבואי לפרש את סע' 9 לחוק בתי המשפט ככתבו וכלשונו, אין אני רואה צידוק לשלול פסיקתו של בית משפט אזרחי כיסוד לבקשת משפט חוזר, שכן 'בית משפט פלילי' לא נאמר'. ג. בהיות ההוראות בחוק בתי המשפט ובחוק המשמעת דומות (וניתן לאמר זהות, בשינויים המחייבים), יפים הדברים שנפסקו בע"א 61/76 הנ"ל לעניננו. 12. נעיר, כי אין בית הדין לעבודה מוסמך, בוודאי לא בשלב זה, להורות על קיום 'דיון חוזר' בעניינו של העובד, גם אם ייקבע כי המסמך נשוא הדיון הוא מזוייף. עניין זה נתון, כאמור, להכרעתו של אב בית הדין למשמעת והשאלה לאיזו ערכאה שיפוטית הפיקוח המנהלי על החלטתו אינה צריכה הכרעה בהליך זה". לאור הערתו האחרונה של בית הדין הארצי, צומצם הדיון בבית הדין האזורי, רק לעניין הסעד ההצהרתי בדבר זיוף ראיה בהליך המשמעתי שהתנהל נגד המערער. 10. המאמץ שנעשה בעירייה למציאת המסמך המקורי של ת1/, לא נשא פרי, ולפיכך מסר המערער את הצילום של הטופס ת1/ לבדיקה גרפולוגית. בחוות דעת מיום 28.5.1996, שניתנה על-ידי מר אברהם לוי, פורטו ממצאי הבדיקה כדלקמן: "בבדיקת הצלום נשוא הבדיקה הנ"ל מצאתי סימנים המעידים שנעשו מחיקות במסמך המקורי של הצלום, קרוב לודאי בטיפקס, באותן השורות שסומנו על ידי במספרים 7-6-5-4-3-2-1 למעט בששת השורות האחרונות". אף העירייה מסרה את הצילום של הטופס ת1/ לבדיקה גרפולוגית מטעמה. בחוות דעת שקיבלה העירייה ביום 15.5.1996, מאת מר יעקב יניב, פורטו הממצאים דלקמן: "4. ממצאי הבדיקה א. בשורה 3 של ההעתק הצילומי של הטופס במחלוקת, מצאתי סימנים של שאריות כתב והפסקות ברצף קוי הדפוס האופקיים, המצביעים על האפשרות שנעשתה מחיקה של הרישומים בשורה זו. ב. כמו כן מצאתי, בהעתק הצילומי של הטופס במחלוקת, סימנים של שאריות כתב והפסקות ברצף קוי הדפוס האופקיים בשורות הבאות: 20,14,13,12,11,7 (ראה נספח א'). ג. מצאתי תיקונים בספרה השמאלית של התאריך, המופיע בשורה 1 ושל התאריך, המופיע בשורה 6. ד. מצאתי תיקונים בשעת היציאה בשורות 18 ו24-. ה. מאחר שהמסמך במחלוקת שקיבלתי לבדיקה הינו העתק צילומי, לא ניתן לפענח מה היו הרישומים המקוריים במקומות בהם נעשו תיקונים. כמו כן לא ניתן לקבוע מה היו הרישומים המקוריים, לפני התיקונים בתאריכים בשורות 1 ו6- ובשעות היציאה בשורות 18 ו24-. ו. לא אוכל לקבוע אם ההעתק הצילומי של טופס רישום תנועת עובד שבמחלוקת, שקיבלתי לבדיקה ואשר סומן בר"ת שמי י.י. הינו צילום של המסמך המקורי, או שההעתק הצילומי הנ"ל צולם מהעתק צילומי אחר. לא אוכל לקבוע אם סימני המחיקות והתיקונים נעשו במסמך המקורי עצמו, או בהעתק צילומי כלשהוא הימנו". בנוסף לחוות הדעת הנ"ל, שהונחו בפני בית הדין האזורי, העיד המערער וכן העיד מר אליק בלייכר, שהיה התובע בתובענה המשמעתית שהוגשה כנגד המערער. 11. בפתח ההכרעה בהליך ציין בית הדין האזורי, כי השאלה העיקרית היא האם הטופס ת1/ "יסודו בזיוף". ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה בחיוב, יהיה על בית הדין להכריע בשאלה, האם יש להניח כי אילולא הובא הטופס ת1/ לבית הדין למשמעת, היה בכך כדי לשנות את התוצאה לטובת המערער. כן ציין בית הדין האזורי בפתח הכרעתו, כי על פי ההלכה, תנאי למתן סעד הצהרתי הוא, שהמצב עליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי. מכאן, הציב בית הדין האזורי את השאלה "האם הצליח התובע, שנטל ההוכחה עליו, להציג בפנינו תמונה ברורה וחד משמעית, המוכיחה כי במסמך ת1/, שהוצג על ידו בזמנו בביה"ד למשמעת, נעשתה מחיקה בזדון, שיסודה ב'זיוף'?" (ההדגשה במקור). בית הדין האזורי השיב לשאלה בשלילה, כדלקמן: "24. לאחר עיון קפדני בחומר הראיות ולאחר ששקלנו את מכלול העובדות, הנסיבות וטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי לא הוכח בפנינו ולכן אף לא שוכנענו, שמחיקת הכתוב בשורה השלישית בטופס ת1/, נעשתה מתוך זדון, על מנת למנוע מהתובע להתגונן נגד האישום על העדרו ממשרדו ביום 30.4.87 בשעות קבלת הקהל. מכאן שלא הוכח בפנינו שהמחיקה הינה בבחינת 'זיוף' ". 12. בית הדין האזורי פירט ארבעה נימוקים למסקנתו: (א) הנימוק הראשון היה כי "לא הוכח בפנינו ולכן אף לא ברור לנו באופן חד משמעי, מה היה כתוב בטופס ת1/ לפני המחיקה". בית הדין סמך מסקנה זו על האמור בתצהירים, בעדות שניתנה על-ידי המערער ובראיות אחרות, וקבע כדלקמן: "ז. עינינו הרואות, שבפנינו גירסאות שונות, ולכן איננו יודעים באופן ברור וחד משמעי מהי המילה או מהן שתי המילים שנכתבו ונמחקו, על מנת שנוכל לקבוע בודאות הדרושה, את חשיבותן להגנת התובע; במיוחד קשה לנו לקבוע שלחשיבות זו היה מודע אותו אדם, אשר לגירסת התובע, מחק בזדון בטיפקס את המילה או המילים, כדי להביא להרשעתו של התובע". (ב) הנימוק השני התייחס לשאלה מיהו האדם אשר "זייף" את הטופס ת1/ "בכוונה לרמות". בשאלה זו קבע בית הדין האזורי, כי "המצב כפי שהוכח בפנינו הוא מצב, שאין בפנינו שם של אדם מסויים שאפשר להצביע עליו כי מחק את הרישום, אלא 'יד זדונית' נעלמת, היא שעשתה את הזיוף. כאשר ישנה רק טענה להשערה ולהגיון סביר, שאותה יד נעלמת עשתה זאת על מנת להקשות על התובע, מצב כזה רחוק מלהיות ברור וחד משמעי". (ג) הנימוק השלישי התייחס למחיקות בטופס ת1/, כדלקמן: "המחיקה בשורה השלישית בטופס ת1/, איננה המחיקה היחידה באותו טופס. בטופס ת1/ מופיעות עוד הרבה מחיקות, המתייחסות גם לתאריכים אחרים. לא ניתן לנו הסבר למחיקות האחרות, וב"כ הנתבעת אף סוברת כי יתכן, שהתובע הוא שתיקן בעצמו את תנועותיו בטופס. אמנם התובע העיד בפנינו במפורש, שהוא מעולם לא תיקן על הטפסים בטיפקס אלא רק בעט, אולם גם לא נטען על ידי התובע כי המחיקות האחרות נעשו על ידי 'יד זדונית'. האם לא ניתן להניח, כי אותה 'יד לא זדונית', שעשתה מחיקות בטופס לגבי התאריכים האחרים, עשתה אף את התיקון בתאריך 30.4.87 בשורה השלישית, ללא כל כוונה 'לרמות' או ב'זדון'?". (ד) הנימוק הרביעי התייחס לאי-העלאת טענת הזיוף בהליך המשמעתי, כדלקמן: "איננו יכולים להתעלם מטענת ב"כ הנתבעת, כי לא התובע ולא ב"כ, לא העלו את טענת הזיוף בשום שלב קודם בדיון המשמעתי עצמו. יש הגיון בטענת ב"כ הנתבעת, ואנו נוטים להסכים עימה כי אילו התובע היה מציין בפני בית הדין למשמעת כי קיימת שורה מחוקה בטופס ת1/, ובהעדרה הוא איננו יכול להסביר ולתת הצדק להעדרות המיוחסת לו בשעת קבלת הקהל, סביר להניח שביה"ד למשמעת היה נותן משקל לטענה זו ושוקל ברצינות אם להרשיעו או לזכותו. ב"כ הנתבעת סוברת כי באי כוחו של התובע לא העלו טענה זו מתוך כך שכנראה הבינו, שהשורה המחוקה איננה מתיחסת לשעות קבלת קהל, ולפיכך אף איננה יכולה לסייע. עיון בהכרעת הדין של ביה"ד למשמעת, מעלה שיש 'רגלים' למסקנה, שאילו הועלתה בזמנו הטענה שם, יתכן וביה"ד למשמעת היה מזכה אותו, כפי שפסק בסעיפים 4(ג), 4(ה), 4(ח), 5(ב), 5(ג) - זיכויים מחמת הספק או מחמת העדר עדות מסייעת. לעומת זאת במקרה הנדון בסעיף 2(ג), וכן בסעיף 5(ד), ביה"ד למשמעת הרשיע את הנאשם מאחר שהנאשם לא נתן הסבר, או הסבריו של הנאשם לא שיכנעו את ביה"ד". 13. פסיקתו של בית הדין האזורי, היתה, אפוא, כדלקמן: "30. לאור האמור לעיל אנו קובעים, כי לא שוכנענו שבטופס ת1/ נעשה 'זיוף', ולפיכך הבקשה למתן [סעד] הצהרתי - נדחית בזה. 31. לאור קביעתנו דלעיל פטורים אנו מלדון בשאלה השניה". על כך הוגש הערעור שלפנינו. הטיעונים בערעור 14. הטענות העיקריות של ב"כ המערער לפנינו, הן כדלקמן: (א) הגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין), כוללת גם את החלופה של "השמטת פרט" במסמך. על-פי תוכנה המשפטי של חלופה זו, בעניין שלפנינו יש לראות את המחיקה בשורה השלישית בטופס ת1/, כ"השמטת פרט", בבחינת "זיוף", ולכן ראיה זו יסודה ב"זיוף"; (ב) על מנת להוכיח שהמחיקה בטופס ת1/ היתה "זיוף", אין צורך להראות שהמחיקה נעשתה "מתוך זדון" ובכוונה למנוע מהמערער להתגונן נגד אחד האישומים המשמעתיים נגדו, אלא מספיקה "כוונה סתם", המורכבת מהיסודות של שינוי המסמך ללא סמכות כדין, הנחזה כאילו נעשה בסמכות כדין; (ג) הנמקתו הראשונה של בית הדין האזורי בדבר אי-הוכחת הכתוב בטופס ת1/ לפני המחיקה (ר' פיסקה 12(א) לעיל) היא מוטעית, בשים לב לעדותו של המערער בבית הדין האזורי; (ד) על-פי סעיף 56(1) לחוק המשמעת, התנאי הראשון הוא שייקבע שראיה שהוגשה לבית הדין למשמעת "יסודה בזיוף", ותנאי נוסף הוא שייקבע, שלולא הובאה ראיה זו היה בכך כדי לשנות את התוצאות לטובת הנידון. לפיכך, לא היה מקום לקבל את טענת העירייה כי גם אם המערער היה מזוכה מאותו פרט אישום, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאות של גזר הדין בהליך המשמעתי, שכן שינוי תוצאות גזר הדין לא נדרש על-פי הסעיף הנ"ל. כמו כן, לא היה מקום לקבוע שיש חובה לדעת באופן ברור וחד משמעי או בוודאות ברורה, מה היא המילה או מה הן שתי המילים שנכתבו ונמחקו בטופס ת1/; (ה) למערער לא היתה כל תועלת במחיקה בטופס ת1/. תועלת כזו היתה יכולה להיות למי שיזם את הגשת התובענה המשמעתית כנגד המערער, ויש להעריך זאת על רקע יחסי העבודה ששררו בין המערער לבין הממונה עליו; (ו) באשר להבדלים בין חוות הדעת הגרפולוגיות (ר' פיסקה 10 לעיל), אין, לעניינו, נפקא מינה למסקנות בדבר צילום הטופס, ואין צורך להיכנס לשאלה באיזה שלב ובאיזו דרך בוצע הזיוף בטופס; (ז) על התובע בהליך המשמעתי, היה להסב את תשומת לב בית הדין למשמעת למחיקה שבטופס ת1/; (ח) בהנמקתו השלישית של בית הדין האזורי בדבר קיומן של מחיקות נוספות בטופס ת1/ (ר' פיסקה 12(ג) לעיל), נפלה טעות בכך שבית הדין לא הסיק את המסקנות ההגיוניות המתחייבות מכלל הנסיבות; (ט) באשר להנמקתו הרביעית של בית הדין האזורי בדבר אי-העלאת טענת הזיוף בהליך המשמעתי (ר' פיסקה 12(ד) לעיל), אין מקום להעניש את המערער אשר טעה או נכשל כאשר לא הבין את משמעות המחיקה בטופס ת1/ ולא העלה את העניין בפני בית הדין למשמעת במהלך הדיון בתובענה נגדו. 15. הטענות העיקריות של ב"כ העירייה לפנינו, הן כדלקמן: (א) נטל ההוכחה כי הטופס ת1/ הינו מסמך מזויף, מוטל על המערער, והוא לא הוכיח כי העירייה או מי מטעמה עשו שינוי בטופס בכלל ו"בכוונה לרמות" בפרט, כנדרש לגבי עבירת "זיוף" בחוק העונשין; (ב) המערער לא הואשם בהעדרות ללא רשות מעבודתו ביום 30.4.1987, אלא בהעדרות בשעות קבלת קהל, והשינוי בטופס ת1/, גם אם נעשה, אין לו ולא כלום עם העבירה נשוא הדיון המשמעתי; (ג) המערער לא הבהיר לבית הדין האזורי כיצד המלים שלטענתו נמחקו בטופס ת1/, היו עשויות להוכיח את חפותו. על כן צדק בית הדין האזורי בקבעו כי המערער "סתם ולא פירש"; (ד) פרוטוקול הדיון שהתקבל בבית הדין האזורי משקף את ההליך, ופסק דינו של בית הדין האזורי הוא תוצאה של כל המערכת העובדתית והראייתית שהיתה בבית הדין האזורי; (ה) להכרעת הדין של בית הדין למשמעת ולמערכת יחסי העבודה בין המערער לבין הממונה עליו, אין רלבנטיות להליך שהתנהל בבית הדין האזורי; (ו) בשים לב לחוות הדעת של הגרפולוגים, לא ניתן לקבוע בוודאות אם הטופס ת1/ הוא צילום של המסמך המקורי או צילום מהעתק צילומי אחר; (ז) בית הדין האזורי לא היה צריך לקבוע למי היה "ענין" לזייף את הטופס ת1/. על המערער, הטוען לזיוף, מוטל הנטל להוכיח, אם בכלל, את התועלת או אי-התועלת שבמחיקת השורה בטופס ת1/, דבר אשר המערער לא הצליח להוכיח; (ח) המערער לא העלה את טענת הזיוף בהליך בבית הדין למשמעת. המערער הבין שהשורה המחוקה בטופס ת1/ אינה מתייחסת לשעות קבלת קהל, ולפיכך היא אינה יכולה לסייע בידו כלל להוכחת פרט האישום המתייחס להעדרות בשעות קבלת קהל; (ט) המערער מנוע ומושתק מלהעלות את טענת הזיוף בחלוף למעלה משנתיים מיום מתן גזר הדין. ההכרעה בערעור שלפנינו 16. המונח "דיון חוזר" משמש בחקיקה לעניין דיון מחודש בהחלטה מהותית או בהחלטה דיונית של גוף מינהלי (ראה, לדוגמה, סעיף 10 לחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח1988- ותקנה 12(ד) לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), תשכ"ו1965-), וכן לעניין דיון מחודש של הליך משמעתי לסוגיו, בדומה ל"משפט חוזר" - רביזיה - בהליך פלילי. 17. לראשונה נקבעו בחקיקה הישראלית הוראות בדבר קיום "משפט חוזר", בפרק השביעי (סעיפים 445 - 457) של חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-. בסעיף 445 לחוק נקבע, כי ניתן לערוך משפט חוזר, בין השאר, אם "לאחר המשפט הראשון קבע בית דין צבאי או בית משפט אחר בפסק דין במשפט פלילי, כי ראיה מהראיות שהובאו במשפט הראשון היה יסודה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולי היתה ראיה זאת בפני בית הדין במשפט הראשון היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנאשם". 18. בהצעת חוק בתי המשפט, תשט"ו1955- (ה"ח תשט"ו, עמ' 64) לא היתה כלולה הוראה בדבר קיום "משפט חוזר" בהליך פלילי. ההוראה בנושא זה הוספה על ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ותכנה פורט בדברי יו"ר הוועדה בקריאה השניה והשלישית של הצעת החוק (ר' דברי הכנסת מיום 10.6.1957, כרך 22, עמ' 2102; דברי הכנסת מיום 16.7.1957, כרך 22, עמ' 2412; ר' גם פרופ' ש.ז. פלר "הרהביליטציה - מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות" משפטים א 497, 500 - 503). ההוראות בדבר קיום "משפט חוזר" בהליך פלילי, נקבעו תחילה בסעיף 9 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-. נושא זה עוגן מאוחר יותר בסעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה, בו נקבע כי "בענין פלילי שנפסק בו סופית ניתן לקיים משפט חוזר בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק". הוראות סעיף 9 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957- נכללו בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, כפי שתוקן. וזה לשונו של הסעיף, בחלקו הנוגע לענייננו: "31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה; (4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". (סמכות דומה, לקיום "משפט חוזר" בהליך פלילי, נקבעה גם בסעיף 7 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-). (למהותו של "משפט חוזר" בהליך פלילי - ראה: מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; פיסקאות 51 - 53 לפסק הדין)). 19. עוד בטרם נחקק חוק המשמעת, הרחיב המחוקק את תחולת ההוראות בדבר "משפט חוזר" בהליך פלילי, אף להליכים משמעתיים סטטוטוריים שונים, לגבי נושאי משרה וממלאי תפקידים בשירות הציבורי (נושאי משרה שיפוטית, שוטרים, סוהרים), וכן בהליכים משמעתיים בחוקים המסדירים עיסוק במקצוע (עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ועוד). הטעם לחקיקת החוק היה, כי "אותם הנימוקים המצדיקים עריכת דיון חוזר במשפטים פליליים, כפי שהונהג לפי חוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, מצדיקים עריכתו גם בדין המשמעת" (ר' דברי ההסבר להצעת חוק דין המשמעת (דין חוזר), תש"ך1960- - ה"ח תש"ך, עמ' 158). בסעיף 2 לחוק שיפוט המשמעת (משפט חוזר), תשכ"א1961-, נקבע כדלקמן: "2. רשות מאשרת רשאית להורות על קיום משפט חוזר בענינו של נידון אם ראתה אחת מאלה: (1) פסק בית משפט או בית דין או קבעה רשות משמעת כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין היה יסודה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות משפט המשמעת לטובת הנידון; (2) נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה לפני רשות המשמעת לראשונה, לשנות את תוצאות משפט המשמעת לטובת הנידון, ולא יכלו להיות בידי הנידון, או לא יכלו להיות ידועות לו, בשעת בירור משפט המשמעת; (3) על אותו מעשה נידון בינתיים אדם אחר לפני בית משפט, בית דין או רשות המשמעת, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שנידון לראשונה בשל אותו מעשה לא ביצע אותו". 20. בסעיף 56 לחוק המשמעת, כלל המחוקק אף הוראות בעניין אפשרות קיום "דיון חוזר" בהליך משמעתי מכוח אותו החוק, וזאת רק לגבי מי שנידון לפיטורים (וכן לפיטורים על תנאי - ר' פיסקה 9 לעיל) או לפסילה או על פי יוזמת היועץ המשפטי לממשלה. הוראות אלו נחקקו, על פי מתכונת ההוראות בדבר קיום "משפט חוזר" כפי שהותוותה בחוק שיפוט המשמעת (משפט חוזר), תשכ"א1961- (ר' דברי ההסבר להצעת חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ב1962- - ה"ח תשכ"ב, עמ' 36; ר' נחמיה בן-תור דיני משמעת בשירות הציבורי, עמ' 185 - 188). בסעיף 56 לחוק המשמעת נקבע כדלקמן: "56. על פי בקשתו של נידון לפיטורים או לפסילה או של היועץ המשפטי לממשלה, רשאי אב בית הדין להורות על קיום דיון חוזר בענינו של הנידון אם ראה אחת מאלה: (1) בית-משפט או בית הדין פסקו, כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה בשקר או בזיוף, ויש להניח כי אילולא הובאה ראיה זו היה בכך כדי לשנות את התוצאות לטובת הנידון; (2) נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות, העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה לפני בית הדין בראשונה, לשנות את התוצאות לטובת הנידון, ולא יכלו להיות ידועות לו בשעת הדיון; (3) על אותו מעשה הורשע בינתיים אדם אחר בבית-משפט או בבית-דין ומהנסיבות שנתגלו במשפט נראה כי הנידון לא ביצע את העבירה". (הוראה במתכונת דומה לסעיף 56 לחוק המשמעת, נכללה גם בסעיף 173 לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג1973-, לגבי ימאי אשר הוטל עליו עונש משמעתי של פסילה למילוי תפקיד או לשירות). סדרי הדיון בדיון החוזר נקבעו בתקנות 68 - 78 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד1963-. 21. נציין תחילה, כי מאחר שמתכונת "הדיון החוזר" בחוק המשמעת, מושתתת על המתכונת של ה"משפט החוזר" בהליך הפלילי, אין בית הדין לעבודה נדרש לפסוק הלכות בנושא זה, על פי המיוחד למשפט העבודה ויחסי העבודה. לפיכך, ככל שקיימת הלכה פסוקה בנושא זה, לגבי "המשפט החוזר" בהליך הפלילי, הלכה זו תנחה את בית הדין לעבודה. 22. ההוראה הרלבנטית לדיון שלפנינו היא הוראת סעיף 56(1) לחוק המשמעת, הדומה ברכיביה ובניסוחה להוראת סעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (ר' פיסקאות 18 ו20- לעיל). לצורך ההליך שלפנינו ולצורך הכרעתנו, אנו נדרשים ליתן פירוש למונחים "בית משפט או בית הדין פסקו, כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה בשקר או בזיוף", כאמור בסעיף 56(1) לחוק המשמעת. הצעד הראשון, אפוא, בפנייה ל"דיון חוזר" על-פי עילה זו, הוא "המצאת פסק מטעם מוסד שיפוטי מוסמך הקובע, כי הראיה ששימשה יסוד להחלטה המקורית כוזבת היא" (בג"צ 96/58 עו"ד פלוני נ' המועצה המשפטית, פ"ד יב 1328, 1332; ר' גם מ"ח 2/59 יוסף אסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1728, 1731; מ"ח 6/59 ציון יהודאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 2047 2048). 23. המוסדות השיפוטיים המוסמכים לפסוק בדבר קיומה של ראיה כוזבת או ראיה שיסודה בזיוף, הם "בית הדין", דהיינו - בית הדין למשמעת שהוקם על-פי חוק המשמעת (ר' סעיף 2 לחוק המשמעת), וכן "בית משפט", לרבות בית הדין לעבודה (ר' פיסקה 9 לעיל). הסמכות כאמור של "בית משפט" ושל בית הדין לעבודה, מסורה להם, לא רק במסגרת הליך פלילי, אלא אף בהליך אזרחי. זאת מאחר שאין צידוק "לשלול פסיקתו של בית-משפט אזרחי כיסוד לבקשת משפט חוזר, שכן 'בית משפט פלילי' לא נאמר" (ע"א 61/76 מרדכי רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד ואח', פ"ד לא(1) 281, 285). יחד עם זאת, לאור ההבדל שבין דיני הראיות וסדרי הדין בהליך פלילי לבין ההליך האזרחי, נאמר ב-ע"א 61/76 הנ"ל (בעמ' 285), כדלקמן: "אין כמובן להתעלם מן העובדה שפסק-דין במשפט אזרחי יכול שיינתן על-פי כמות ראיות קטנה מזו הדרושה כדי הרשעת אדם בפלילים, ושפסק-דין אזרחי יוכל לצאת גם עקב מחדלו הדיוני של בעל דין, ראה תקנות 136 ו157-. אבל כמו שהודגש ב-ע"א 572/74 - 574/74 הנ"ל [ראה להלן], אפילו יצא מבית-משפט פסק-דין כאמור בסעיף 9(א)(1) הנ"ל, לעולם אין נשיא בית -המשפט העליון חייב להיעתר לעתירת משפט חוזר. הדבר מסור לשיקול-דעתו, ואין טעם מדוע בגדר שיקוליו לא יביא גם בחשבון מה שנראה כחולשה הוכחתית של ההליך האזרחי". בנושא זה נאמר ב-ע"א 572/74 - 574/74 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', פ"ד כט(2) 57, 72, כי "לנשיא בית-המשפט ניתן שיקול -דעת, והוא אינו קשור לדרישות פורמליות הקיימות בשיטות משפט שונות בהן יש להוכיח את טענת עדות שקר על ידי פסק-דין המרשיע את העד בעדות שקר". 24. על-פי מה ייפסק האם ראיה שהובאה בהליך משמעתי, "יסודה בזיוף"? ככל שהוגש כתב אישום בהליך פלילי נגד אדם באשמה של עבירת זיוף של מסמך על-פי סעיף 418, 419, 420 או 421 לחוק העונשין, לגבי המסמך שהובא כראיה בהליך משמעתי, ובהכרעת הדין בהליך הפלילי נפסק, כי אכן המסמך שהובא כראיה זוייף, על-פי הגדרת "זיוף" שבסעיף 414 לחוק העונשין, סביר כי יהיה בכך כדי להסיק שאותה ראיה "יסודה בזיוף" (ר' בקשר לכך מ"ח 8/84 עמוס בן כלפו ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 589, 591 - 592; ד"נ 8/79 מדינת ישראל נ' שמעון בן עובדיה לוי, פ"ד לד(3) 259, 269; מ"ח 4/59 אליעזר צוברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1847, 1848; השווה לנוסח סעיף 445 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, כמצוטט בפיסקה 17 לעיל, בו מדובר בקביעה שנעשתה "בפסק דין במשפט פלילי"). ואולם, השאלה העומדת להכרעתנו בהליך זה, היא על-פי מה ייפסק בהליך אזרחי אם זויפה ראיה שהובאה בהליך המשמעתי. 25. מה המשמעות שיש ליתן למונח "זיוף" בהקשר זה? "ההלכה לגבי פרשנות ביטויים ומונחים בחוקים היא, כי ביטוי מסוים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, בהתאם למטרת החיקוק, אך ככל שהדבר ניתן, יש לתת לאותם ביטויים ומונחים, את אותה משמעות" (דב"ע נז3-118/ אהרון כהן ואח' - נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות, פד"ע לב 547, 559). המונח "זיוף" נזכר בחוק העונשין, וכן הוא משמש בהקשרים אחרים (כגון, זיוף מסמך, זיוף חתימה, זיוף מוצרי מזון, זיוף מטבע). בענייננו, מדובר בזיוף מסמך, ובהקשר לכך יש לפנות אל הגדרת "זיוף" שבסעיף 414 לחוק העונשין, כדלקמן: "זיוף" - אחת מאלה: (1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות; (2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין; (3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני. ספציפית, לענייננו, רלבנטית פיסקה (2) של ההגדרה, שעניינה שינוי מסמך. 26. אילו היה מדובר באישום בהליך פלילי נגד אדם, באשמה של עבירת זיוף של מסמך, היה נדרש לבסס את ההרשעה על בסיס היסודות של פיסקה (2) בהגדרת "זיוף". אך, כאמור, לפנינו הליך אזרחי, בו נטען לזיוף של הטופס ת1/, מבלי שטענה זו נסמכת על עדות ישירה של עד בדבר ביצוע זיוף של הטופס ת1/, ומבלי שהוצג מסמך אחר שממנו ניתן ללמוד או להסיק זיוף בטופס ת1/. 27. מלבד הטופס ת1/ ומסמכים אחרים שהוגשו לבית הדין האזורי, העידו בבית הדין האזורי המערער וכן התובע בתובענה המשמעתית שהוגשה כנגדו, מר אליק בלייכר. עדותו של המערער (עמ' 4 - 16 לפרוטוקול) נסבה בעיקרה לגבי נסיבות הגשת הטופס ת1/ בתובענה המשמעתית, למהלך עבודתו של המערער ביום 30.4.1987 ולהעדר התייחסות של המערער למחיקה בטופס ת1/ במהלך התובענה המשמעתית. בין השאר העיד המערער (בעמ' 7 - 8 לפרוטוקול) כדלקמן: "במסמך הזה מחוקה השורה השלישית שבה רשום היכן אני הייתי, שם היה רשום כתובת באיזה אתר בניה אני הייתי, עם איזה מנהלי עבודה ועובדים אני נפגשתי, איזה סוג עבודה עשיתי... דבר אחד אני יודע שאני הייתי בתפקיד מפני שאני רשמתי את זה ומחקו לי. בטוח שבין 9.00 ל12.00- אני הייתי באיזה מקום בתפקיד, ואת זה מחקו". 28. בעדותו של מר אליק בלייכר, מטעם העירייה, הוסבר כי הטופס ת1/ הוגש לבית הדין המשמעתי על ידי המערער. בנוסף נחקר מר בלייכר גם על נסיבות הגשת מסמך זה ועל ההליך בבית הדין למשמעת. 29. האם היה בחומר הראיות שלפני בית הדין האזורי, במסגרת ניהול הליך אזרחי, כדי להביא למסקנה ישירה בדבר קיום היסוד הראשון בפיסקה (2) להגדרת "זיוף", דהיינו - שנערך שינוי במסמך ת1/ בדרך של מחיקה, בין שאר מחיקות ותיקונים במסמך, וזאת בהתייחס להוכחת "כוונה לרמות" או "ללא סמכות כדין"? על שאלה זו השיב בית הדין האזורי בשלילה (ר' פיסקה 11 לעיל). 30. הגם שמדובר בהליך אזרחי, נדרשת ראיה ישירה וברורה בדבר עצם עריכת שינוי בטופס ת1/, בדרך של מחיקה או בכל דרך אחרת, בדבר מהות השינוי שממנה ניתן ללמוד על הכוונה בשינוי והאם השינוי נעשה ללא סמכות כדין. ראיה ישירה וברורה כאמור, לא היתה לפני בית הדין האזורי, ולפיכך מקובלת עלינו התוצאה שאליה הגיע בית הדין האזורי. אף אנו בדעה כי מאחר שמדובר בסעד הצהרתי, נדרש שהמצב לגביו מתבקשת ההצהרה יהיה ברור וחד-משמעי. חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, אין בו כדי לשכנע בדבר מהות המחיקות או השינויים שבוצעו בטופס ת1/ ובדבר זהותו של מבצע השינויים או המחיקות, מניעיו, מטרותיו וסמכויותיו. מכאן, שאין להסיק מחומר הראיות כי הטופס ת1/ "יסודו בזיוף", ועל כן אין מקום להתערבותנו בפסיקתו של בית הדין האזורי. ס י כ ו ם 31. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. 32. בית הדין האזורי לא פסק הוצאות בהליך שהתנהל לפניו, ואף אנו איננו פוסקים הוצאות בהליך הערעור. 33. פסק הדין יישלח לצדדים בדואר. ניתן היום, כ"ג באדר ב' התש"ס (30.3.2000). בניהעירייההנדסה / מהנדסעבירות משמעת