תביעה לתשלום דמי פגיעה - התיישנות

פסק דין

1. התובע הגיש לבית הדין תביעה לפסק דין הצהרתי כנגד החלטת פקיד התביעות של הנתבע, אשר דחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין אירוע מיום 3.6.97.

2. מכתב הדחיה נשלח לתובע ביום 26.2.98, ואל מעבידו - ביום 17.3.98 .

התובע הגיש תביעה לבית הדין, וביום 8.11.98 התקיים דיון בפני כב' השופטת סמט אשר אליו לא התייצב התובע ולפיכך נמחקה התביעה.

התובע הגיש תביעתו שנית ביום 25.4.99.

3. הנתבע טען בכתב הגנתו כי יש למחוק את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהגשתה, וזאת על פי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות)

תש"ל - 1969.

התביעה הוגשה לאחר יותר משישה חודשים ממועד דחייתה, ואף לאחר יותר משנה מיום שנמסרה הודעה למעבידו של התובע.

4. התובע לא מסר בעת הדיון כל סיבה, אשר יש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות.

לדבריו - עבר דירה, והיה חולה, ובשל כך - השתהה בהגשת התביעה מחדש.

5. כבר נפסק רבות כי בכל הנוגע למועדים להגשת תובענות לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק (דוגמת סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם.

(ראה דיון מט0-170/ אוריאל פרת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא' עמ' 132, 138).

6. ככלל, נפסק כי ההתיישנות בהגשת התביעה לבית הדין לאחר המועדים שנקבעו בתקנות, היא התיישנות הכפופה להוראות חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, והעילות הנקובות בו לגבי מרוץ ההתיישנות או הפסקתו. (ראה דב"ע לו0-11/ חיים בר אילן נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 340).

7. כיוון שהתובע לא הוכיח כי נתקיימה עילה מהעילות הקבועות בחוק ההתיישנות, ואשר מפסיקות את מירוץ ההתיישנות או מאריכות אותה, התיישנה תביעתו.

כיוון שמדובר במועד הנקוב בחיקוק, אין לבית הדין סמכות להאריכו, וכאשר קבעה הפסיקה כי מדובר בהתיישנות מהותית, גם טעם מיוחד (שאותו לא טען התובע ולא הוכיח) לא יקנה לבית הדין סמכות להאריך את המועד.

התביעה - נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ב ב אדר ב תש"ס, 19 במרץ 2000 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 19/03/2000

ע. פוגל - שופטתסגנית שופט ראשי

חיפוש פנימי באתר