אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט יעקב שפסר בבית משפט השלום בבאר שבע העוסק בנושא ביטוח גניבת רכב - טענת חברת ביטוח כי הרכב לא נגנב נעשה שימוש קוד האיתורן ומפתחות: רקע: תביעה בסך 305,646 ₪, שעניינה פיצוי בגין גניבת רכב, מתוקף פוליסת ביטוח שנחתמה בין התובע בוסקילה דניאל (להלן: התובע), לבין חברת הביטוח סהר - ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח). לטענת התובע, נגנב בתאריך ה- 18.2.03, רכב מסוג אודי A6, מספר רישוי 52-627-36, שנת ייצור 2002 (להלן: הרכב), מביתו שבנתיבות. קודם לגניבה, בשעות הלילה המאוחרות, הסיע בנו בנו של התובע אותו ואת אשתו לביתם, החנה את המכונית בחנית הבית שלהּ שער חשמלי, והניח את מפתחות הרכב על השולחן. בשעות הבוקר נוכחה אשת התובע לראות כי הרכב איננו, בעוד המפתחות נשארו על השולחן. התובע דיווח על כך למשטרת ישראל, ומסר הודעה לנתבעת על האירוע האמור. לאחר שלא נמצא הרכב, היה לטענת התובע, על חברת הביטוח בהתאם לפוליסה לפצותו ברכב חדש, או לחילופין לפצותו בגובה עלות הרכב שנגנב לרבות התוספות שהיו בו: מערכת שמע, מיגונים לרכב והחזר הוצאות בגין השכרת רכב אותו נאלץ לשכור. חברת הביטוח טוענת כי הרכב לא נגנב או נפרץ, אלא נעשה בו שימוש חוקי ע"י בן משפחתו של התובע, אשר בידו היו המפתחות לרכב כמו גם קוד האיתורן והוא אשר ניטרל את המיגון. כמו כן, ככל שנגרם אירוע הביטוח, נגרם זה בידי התובע או מי מטעמו, היודע את הקוד הסודי של מערכת האיתורן ואשר בידו היו המפתח המקורי של הרכב והאביזרים המפעילים והמנטרלים את אמצעי המיגון. הרכב היה ממוגן בין היתר במערכת איתורן, שם נתקבלה התראה על כך, שבשעה 2:51 לפנות בוקר בוצעה ברכב פעילות בלתי חוקית, אשר נוטרלה באופן חוקי לאחר 19 שניות. לפיכך יש לראות בכך מעשה שנעשה ע"י בן המשפחה. כמן כן, טוענת חברת הביטוח כי ההגנות המותקנות ברכב לא פעלו, בעת שהרכב לא היה בשימוש. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בין התובע לנתבעת נחתמה פוליסת ביטוח, ברכב הותקן מיגון כנדרש בפוליסה. התובע הודיע לנתבעת ולאיתורן על אירוע הגניבה, וכן הגיש תלונה במשטרה. עלות רכב חדש נשוא התביעה נכון ליום 18.2.03 הינה בסך של 288,000 ₪ - הסכמת הצדדים. המחלוקת: עניינה של המחלוקת הוא בעיקרה בשאלת החבות, היינו האם הרכב נגנב וכתוצאה מכך יש לפצות את התובע, או שמא לא נגנב הרכב, אלא נעשה בו שימוש חוקי ע"י בן משפחתו של התובע ועל כן פטורה חברת הביטוח מפיצוי. הראיות: מטעם התובע העידו התובע ובנו. מטעם חברת הביטוח העידו חוקר חברת הביטוח מר אבי בר (להלן: מר בר), קב"ט בחברת איתורן מר אבי מדעי (להלן: מר מדעי) ומומחה למיגונים לרכב מר יעקובי. כן צורפו המסמכים הבאים: מכתב ולפיו הרכב מסוג פרטי ולא קוזז בגינו מע"מ, מכתב מאיתורן אל התובע, חקירת החוקר את התובע, תמונת חזית הבית, פלט שיחות הטלפון של התובע ובנו בנו של התובע, והודעתה של גב' בוסקילה ז'נט מיום 13.3.03 אשר צורפה לתצהיר החוקר. עדות התובע: בהתאם לתצהירו של התובע, נגנב ביום 18.2.03 הרכב. הודעה נמסרה למשטרה ולנתבעת, והוא קיבל מחברת הביטוח רכב חלופי. התובע פנה לנתבעת על מנת שזו תפצה אותו, וכן לסוכן הביטוח, אך נדחה ב"לך ושוב". משכך שכר לעצמו רכב לתקופה שאחרי תום השימוש ברכב החלופי שהועמד לרשותו. ברכב הגנוב היה רדיו דיסק שבוטח אצל חברת הביטוח וכן מערכת מיגון שהייתה מבוטחת. במסגרת חקירתו הנגדית העיד התובע, כי על מנת להיכנס לרכב ולהתניע אותו, יש לפתוח את הרכב עם השלט וקוד סודי. על מנת לסגור את הרכב, יש לשלב להילוך "חניה", לנעול אותו, ולהפעיל המיגון, הכל באמצעות השלט. את קוד האיתורן ידעו אשתו של התובע, בנו והמוסך. סט מפתחות אחד מצוי בכספת, כשרק לו יש את המפתח לכספת ואף אחד מלבדו לא יודע היכן היא. סט נוסף נמצא בשימוש המשפחה. היום הוא יודע בדיעבד מפי אשתו, שביום 18.2.03 בשעה 3:24 התקשרה היא לבנו בנו של התובע. קוד האיתורן לא היה ברכב. עדות בנו של התובע בתצהירו מתאר העד, כי ביום 17.2.03, נסע עם אביו ואימו, לביתו של אחד - וקנין יצחק בנתיבות. הוריו ירדו והבן לקח את הרכב. לאחר מספר שעות, אסף הבן את הוריו בחזרה לביתם, החנה את הרכב בחניית הבית ונכנס עם הוריו לבית. לאחר 40 דקות לערך, יצא הבן ברגל לכיוון בית חברו טרבלסי יגאל. בשעות הבוקר הגיע הביתה והאב הודיע לו כי הרכב נגנב. בחקירתו הנגדית העיד, כי על מנת להיכנס לרכב ולנסוע, יש לפתוח את הרכב עם השלט, ללחוץ את הקוד ולהניע. לגבי קוד האיתורן יש להפעיל קוד אחד. מלבד הבן, ידעו הוריו את הקוד. כשחזר עם הוריו, נעל את הרכב וסגר את השער של הכניסה לחניה עם השלט. שלט של השער החשמלי מצוי בידי האב והאחר - בקביעות ברכב. כשיצא מהבית לכיוון חברו, היה הרכב בבית. הוא לא רצה להדאיג את האם, לא זוכר שאמר לה שנסע ברכבו של יובל ביטון. ב-18.2.03 בשעה 2:51 לא זוכר הוא למי התקשר, יתכן שנתן שיחה למישהו. לגבי 3:27 נראה לו שזה המספר של אמא של יובל. עדות הגנה - החוקר מר בר: מסר קלטת מקורית אשר בה הוקלט התובע. התמליל נערך לדבריו באופן מקצועי. להערכתו היה בבית התובע כשלוש פעמים. פעם נוספת הייתה על מנת לצלם את המקום. התובע אמר בחקירה כי אין לו התנגדות לעבור בדיקת פוליגרף, ואולם לא הוחתם על בקשה להיבדק בפוליגרף, משום שלא עלה חשד כלפיו שמשהו עשוי להיות לא כשורה. התובע הביא את פלט שיחותיו ואת פלט שיחות הבן. חברת הביטוח לא עושה בדיקות בלא הסכמה בכתב. אחרי שנתקבלו פלטי הטלפון והתברר כי הבן נהג ברכב, נתבקש להסכים לעבור בדיקת פוליגרף - והתובע סרב, זאת עפ"י זכרונו של העד בלבד, ללא כל אסמכתה לכך. המשתמש האחרון ברכב לא נחקר על ידו ולא הייתה לו שום אינדיקציה לגבי המהימנות שלו. עדות הגנה - המומחה מר יעקובי: על מנת לפתוח את הרכב, במצב בו כל המפתחות לרכב מהסוג הנדון נגנבים, יש לגרור אותו למוסך מורשה, לחבר את הרכב למחשב החברה ובשיתוף פעולה עם מחלקת השירות של היצרן, יתקבל הקוד לאימובילייזר המקורי, ואז יצטרכו להחליף צילינדרים בדלתות וצילינדר מתג הצתה. ממקרים אחרים עליהם שמע עולה, שכלי רכב מהסוג האמור נגנבו ע"י פריצה לבית וגניבת מפתחות. בכלי רכב בהם היה מותקן איתורן, נתקבל שדר מאיתורן ולאחר מכן נעקר האיתורן ממקומו ולא ניתן היה לאתר את הרכב. אם אדם משיג את הקוד דרך מוסך ושובר את השמשה, נכנס ומעמיס את הרכב על גרר, הדבר אפשרי, אך חייב לדעת את קוד האיתורן. מכל מקום, לא מנותק הדבר מן המציאות. עדות הגנה - קב"ט איתורן: מעדותו של קב"ט איתורן עולה, כי יש לו ידע שנצבר בתפקידו משך 9 שנים. משנתקבלה התראה בדבר פעילות בלתי חוקית ברכב, הכוונה היא שגורם כלשהו פתח דלת ופתח מתג התנעה, ללא נטרול איתורן. נדיר שתתקבל התראה אם מישהו שובר חלון ולא נכנס לרכב. יש תדפיס חיוויים שצורף לתצהיר וממנו ניתן לראות כי האזעקה הופעלה, סירנה דלוקה, הצתה ודלת, כלומר שיש מתנע. התראה ראשונה נתקבלה ב-02:51 ו-37 שניות. ב-02:51 ו-56 שניות ישנו חוויי למצב אזעקה - בתדפיס כתוב "אזעקה לא דרוכה, הצתה". כלומר הקישו את הקוד הסודי והמתנע נשאר עדיין פתוח. אפשרי מצב בו איתורן לא ידע ברגע ששוברים שמשה, נכנסים לרכב ומפעילים קוד ואז מעמיסים את הרכב על גרר. מהודעת האם כפי שנמסרה לחוקר חברת הביטוח ונתקבלה ע"י הצדדים בהסכמה עולה כי, בסביבות השעה 2:30 הגיע בנו של התובע ואסף את האם ובעלה לביתם. בנו של התובע החנה את הרכב בחנית הבית וכי אינה זוכרת אם הפעיל את האזעקה. אחרי שעה התעוררה לבדוק אם הילדים בבית וכאשר נוכחה לראות כי בנו של התובע איננו, התקשרה אליו מהטלפון של התובע שהיה מוטען. בנו של התובע אמר שאין מה לדאוג, הוא בבית חבר וכששאלה אותו עם מי נסע ענה, שעם הרכב של יובל. בבוקר בערך בשעה 8:00 יצאה החוצה וכשראתה כי אין רכב, העירה את התובע על מנת שיתקשר למשטרה. נטל הראיה להוכחת מקרה הביטוח: לטענת חברת הביטוח חלה על התובע נטל הראיה להוכחת מקרה הביטוח, זאת בהסתמכה על ע"א 391/89 וייסנר ואח', נ. אריה, פ"ד מז (1) 837 בו נקבע, כי על התביעה להוכיח לא רק את החיוב, אלא גם את השלילה - כלומר שהמעשה לא נעשה על ידו או בהסכמתו. שאלת הוכחת היסוד השלילי, נידונה לאחרונה בהרחבה יתרה, בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (טרם פורסם - פס"ד מיום 5.10.06). בפס"ד זה הוצגו על ידי בית המשפט העליון, שלוש הגישות לעניין נטל ההוכחה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקה קודמת בשני פס"ד אשר ניתנו (באותו יום): בפרשת וייסנר הנ"ל ובע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661 (1993). הגישה הראשונה, (גישת כב' השופטים נתניהו, אור ומלץ) אכן סוברת כנתבעת, כי נטל השכנוע להוכחת מקרה הביטוח במקרה של גניבה רובץ על המבוטח. השנייה, (גישת הנשיא שמגר) סבורה, כי נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי רובץ על חברת הביטוח. כלומר מרגע בו המבוטח הוכיח את התשתית העובדתית לקרות האירוע, עובר הנטל אל המבטח, על מנת שזה יראה כי המקרה נעשה במתכוון, או ע"י המבוטח. גישה שלישית, (כפי שבוטאה ע"י כב' השופט גולדברג) סבורה, כי נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי לעולם יהיה על המבוטח. בית המשפט העליון סוקר בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ הנ"ל את שלוש הגישות ומאמץ פה אחד (מפי כב' השופטת ארבל בהסכמת עמיתיה כב' הנשיא א. ברק וכב' השופט י. עדיאל), את גישת הנשיא שמגר כפי שבוטאה בפרשת סיני, היינו שנטל השכנוע לעולם יהיה על המבטח. שיקולי בית המשפט בקצירת האומר הם: חזקת החפות הגורסת, כי רוב המבוטחים הינם שומרי חוק ואין מטרתם להונות את חברת הביטוח. מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, וככל שמבקשת חברת הביטוח להוכיח היפוכו של דבר, עליה להביא הראיות לכך. כן מובאים בחשבון שיקולי צדק ושיקולים כלכליים בדבר פיזור הנזק, אותו יכול המבטח לעשות ביתר קלות לכלל המבוטחים, מה שאין כן המבוטח הנושא בנזק לבדו. כפי שנאמר בפרשת סיני הנ"ל ע"י כב' הנשיא שמגר, העברת הנטל אל המבטחת מתיישבת גם עם הגיונם של דברים ומרגע בו המבטחת מבקשת לטעון לקיומו של חריג, לאחר שהמבוטח סיפק תמונה עובדתית אובייקטיבית, עליה רובץ הנטל לשכנע, כי פני הדברים אינם כפי שבוטאו ע"י המבוטח (פרשת סיני הנ"ל עמ' 681). זאת ועוד, בחינת ציפיותיו הסבירות של המבוטח מלמדת כי הוא צופה שיצטרך לשכנע במעשה הגניבה, אך אינו צופה מצב בו יהיה עליו גם לשכנע, כי ידו לא הייתה במעל. לבסוף, קיים חשש כי חברת הביטוח תנצל את העובדה כי נטל ההוכחה ירבוץ על כתפי המבוטח, דבר אשר ייצור לחץ על המבוטח ויאלצו להסכמי פשרה. ממכלול הדברים עולה איפוא, כי הגישה העדכנית אותה אימץ בית המשפט העליון קובעת, שנטל ההוכחה ליסוד השלילי, אינו רובץ על המבוטח כי אם על המבטחת. על המבוטח יהיה להביא ראיות התומכות לכאורה בגרסתו, ולשכנע את ביהמ"ש כי הייתה לכאורה גניבה, זאת ותו לא. לפיכך, אין יסוד לגישת חברת הביטוח כמפורט בסעיף 14 לעיל, ומשהובאו עדויות התביעה בדבר הגניבה, עבר נטל ההוכחה על שכמה היא. תנאי לאחריות - מיגון והפעלתו: על פי תנאי הפוליסה: "תנאי לאחריות המבטח בגין נזקים כתוצאה מגניבת הרכב המבוטח או מפריצה לתוכו, הוא קיום ההגנות שלהלן ברכב, והיותן מופעלות שעה שאינו בשימוש. באשר לתנאי הראשון, אין מחלוקת שהמיגון הנדרש על פי הפוליסה אכן היה מותקן ברכב. עם זאת טוענת חברת הביטוח כי לא נתקיים התנאי השני ולפיו לא הופעל המיגון כנדרש, בעת שהרכב לא היה בשימוש. כמו כן טוענת חברת הביטוח, שהתובע נמנע מהבאת עד מומחה שיסתור את קביעותיהם של מומחה המיגון ושל קב"ט איתורן. מעדויות התובע ובנו עולה, כי הפעלת המיגון נעשית באופן אוטומטי ע"י נעילה עם השלט. ברגע בו נועלים את הרכב עם השלט, מופעלות כל ההגנות שברכב. כמו כן, הן מעדות התובע ובנו, והן מגביית עדותו של התובע ע"י מר בר עולה, כי בשעת הגעתם הביתה, החנה הבן את הרכב בחניה סגורה והפעיל את האזעקה. כדברי התובע בחקירת מר בר: "...נעל את הרכב כולל הפעלת אזעקה..., ברגע שאתה נועל זה כבר, הכול אוטומטי". באשר להודעת האם שנתקבלה ע"י הצדדים, נאמר כי אינה זוכרת אם הופעלה אזעקה. דעתי היא כי אין סיבה לפקפק בעדויות התובע ובנו בעניין זה, וסביר להניח שההגנות ברכב אכן פעלו, שעה שהרכב חנה. תנא דמסייע לסברתי הוא, שאם אקבל את טענת חברת הביטוח לפיה לא פעלו ההגנות ברכב שעה שלא היה הוא בשימוש, כיצד ניתן להסביר כי מערכת איתורן קיבלה התראה על פעילות לא תקינה ברכב בעקבות פתיחת הדלת, שלאחריה הייתה הפעלת המתנע?! מעדות עד ההגנה - קב"ט איתורן עולה, כי מהחיוויים שנתקבלו הוא למד, שהאזעקה אכן הופעלה. חברת הביטוח לא סיפקה הסבר סביר לענין זה ולא הפריכה את העובדה הנ"ל, ומשכך יש להעדיף איפוא את עדות התובע ובנו, פיה הפעיל הבן את השלט לנעילת הרכב עם צאתו מהרכב. סבירות המסקנה כי פעולה זו מפעילה את המיגונים ברכב וכי אכן פעלו המיגונים בעת שהיה הרכב לא מאויש, עדיפה על טענת חברת הביטוח, זאת לא רק בשל עדות האב ובנו, אלא כאמור אף על רקע עדות עד ההגנה - קב"ט איתורן ופלטי המחשב שנתקבלו ממערכת איתורן בהקשר לכך, ואין בהודעת האם בדבר העובדה כי אינה זוכרת עניין זה, כדי לשנות את התוצאה האמורה. לא מצאתי ממש גם בטענת חברת הביטוח, לפיה נמנע התובע להביא מטעמו עדות מומחה לסתירת עדות המומחה מטעם חברת הביטוח וקב"ט איתורן, שכן לא היה בה כל צורך. אין כל סתירה בין עדות התובע לעדות מומחי חברת הביטוח. אין חולק על כך שברכב היה מותקן מיגון כנדרש, ואין חולק על ממצאי מערכת איתורן ודבריו של מומחה המיגון. לפיכך ומשאין מחלוקת בעניין זה, לא היה כל צורך להביא עדות נוספת שהיא. הטענה לפיה לא בוצעה גניבה או פריצה, אלא שימוש חוקי ע"י בן משפחתו של התובע או מי מטעמו, או לחילופין, ככל שאירע מקרה ביטוח הוא נעשה בידי התובע או בידי מי מטעמו. מעדותו של הבן בנו של התובע עולה כאמור, כי ביום 17.2.03 בשעות הערב הסיע את הוריו לבית וקנין יצחק, ואסף אותם בשעה 2:00 לערך ביום ה - 18.2.03. "כשהגענו לביתנו, החניתי את הרכב בחנייה ונכנסתי עם הורי לביתנו. לאחר 40 דקות בערך, יצאתי ברגל לכיוון בית חברי טרבלסי יגאל. בשעות הבוקר הגעתי לביתי ואבי הודיע לי כי הרכב נגנב". בהודעת האם כפי שנמסרה לחוקר חברת הביטוח ונתקבלה ע"י הצדדים בהסכמה נאמר כי: אחרי שעה התעוררה לבדוק אם הילדים בבית וכאשר נוכחה לראות כי בנו של התובע אינו - התקשרה אליו מהטלפון של התובע שהיה מוטען. בנו של התובע אמר שאין מה לדאוג , הוא בבית חבר וכששאלה אותו עם מי נסע - הוא אמר עם הרכב של יובל. עוד עולה מעדות התובע בנו ואשתו, כי הרכב חנה בחניית הבית, ואילו רק בנו של התובע עצמו יצא לאחר מכן. חבריו של בנו של התובע, יכולים היו לאמת ולחזק את עדותו של בנו של התובע, או לחילופין לדחותה על הסף. אך לא התובע ולא חברת הביטוח בחרו להעיד או לגבות עדות מאף אחד מהם. יצויין כי בנו של התובע מסר את שמות החברים עימם שהה באותו ערב. במצב דברים זה כאמור, בו ניתן להסתמך על עדויות האם, הבן והתובע מחד, ומצד שני נמנעה המבטחת מלחקור עדים רלוונטים, חבריו של הבן בנו של התובע, לאימות טענתה כי ברכב בוצע שימוש חוקי ע"י בן המשפחה, כמו גם הסתירה כביכול העולה לטענתה מעדותו, בדבר הליכתו הרגלית או נסיעתו לחברו יובל, אין מנוס אלא מלהעדיף את עדות התובע ובנו, שלמעשה לא נסתרה. בעניין זה אציין כי הן עדותו של התובע והן עדותו של הבן אמינות היו, ונוטה אני להסכים כי אכן לא רצה להדאיג את אמו. אין מקום בעניין זה להחיל את החזקה בדבר הימנעות צד מלהביא עד רלוונטי כטענת חברת הביטוח, שכן בעניין זה, לא היה לתובע כל צורך לעשות כן. בהערת אגב יצויין, כי באשר לסתירה כביכול העולה מדברי ב"כ התובע בקדם משפט ובו טען שהרכב חנה אל מול מדרכה, בעוד שבשאר הגרסאות האמורות בחקירת התובע ומהעדויות נאמר מפורשות, כי הרכב חנה בתוך חנית הבית, נראה לי כי מדובר בטעות ב"כ התובע, ואני מקבל עובדתית את הגרסה, לפיה חנה הרכב בתוך חניית הבית. אכן לא ברור כיצד נפרץ הרכב. מעדות קב"ט איתורן עולה, כי עפ"י החיוויים הייתה פתיחת דלת. עובדה זו מעלה את השאלה כיצד נפרץ הרכב ונגנב, אם לא בידי מי שהיה לו מפתח או ידע את קוד האיתורן ונוכח העובדה כי לא נמצאו שברי זכוכית. כמו כן תמוה, כיצד לא נשמעה האזעקה ברכב ע"י התובע ואשתו, שכן עד שנוטרל האיתורן באופן חוקי לטענת קב"ט איתורן עברו כ-19 שניות. דברים אלו מעלים אמנם קושי, ואולם כאמור לעיל, לא על התובע להסבירם. עפ"י עדויות התביעה עולה, כי בני המשפחה - התובע אשתו ובנו וכן המוסך המטפל ידעו את הקוד. לעניין זה העיד גם קב"ט איתורן כי אין זה חריג שהמוסך יודע את הקוד. כיצד נפרץ הרכב, כיצד התגבר הגנב על מערכת המיגון וכיצד גנב את הרכב, כל אלה שאלות מעניינות לכשעצמן, ואולם מהוות הן אך השערות לנעשה, כשאף עדי חברת הביטוח, הן קב"ט איתורן והן מומחה המיגונים מטעמה, לא שללו אפשרויות שונות בעניין, שאינן מפלילות את התובע ומשפחתו, תוך שעד ההגנה בר אף ציין במפורש כי אין ראיות מפלילות כנגד מי מבני משפחת התובע (עמ' 33 ש' 12). מכאן שעדיפה בעיני הגירסה לפיה אכן בוצעה גניבה, אולם לא ע"י מי מבני משפחת התובע, שנסיבות המקרה אינן מצביעות על שום פגם בהתנהלותם. הצדדים דנו גם בשאלת מספר המפתחות שנמסרו לתובע, כשעל פי תצהירו של מר אבי בר עולה, כי קיבל מהיבואן מסמכים לפיהם, כל רוכש רכב מקבל עם הרכב בנוסף למפתחות שקיבל גם מפתח מוסך - המסומן באות B. ותווית פלסטיק המסומנת באות D המראה את מספר הקוד להזמנת מפתח נוסף במקרה אובדן. טענת התובע היא כי נמסרו לו רק שני סטים של מפתחות. מלבד העובדה כי עדותו של מר אבי בר בעניין זה, מהווה עדות שמועה ואף היא אינה מתייחסת דווקא למקרה שבפנינו, אלא לכלל הנוהג בעניין, הרי שלשאלת ב"כ התובע בחקירת מומחה המיגון, לא שלל זה אופציה בה הרכב הועמס על גרר, וקב"ט איתורן אף אמר בעדותו, כי מלבד המתנע אינו יודע לומר אם הייתה הנעה בפועל, אלא רק שהאיתורן נוטרל באופן חוקי. ראשית ניתן לומר כי מן האמור עולה, שלא בהכרח בוצע שימוש במפתח, אין קביעה ודאית להנעה ומשכך, קיימת אופציה בדבר גרירת או העמסת הרכב. שנית, בהנחה שאכן היה שימוש בשלט, מפתח וקוד כטענת חברת הביטוח, כיצד מסבירה היא מדוע לא נוטרלה קודם על ידי הגנב מערכת המיגון ע"י לחיצה עם השלט? אף אם נניח כי הידע והביצוע היה בידי מי מבני המשפחה או מטעמו של התובע, מדוע השתה זה 19 שניות טרם הפעלת האיתורן ולא ינטרל את האיתורן מייד?! ומדוע בשעת לילה מאוחרת היה מעז להטריד את התובע ואשתו ברעש מערכת האזעקה?! אם אכן היה מדובר בבני משפחת התובע או מטעמו, לא מתיישבת ההשתהות עם הגיונם של דברים. חברת הביטוח טוענת כי קיימת סתירה בזמני הגעת הבן הביתה בשעות הבוקר: בעוד שלפי גירסת הבן הגיע בסביבות השעה 9:00 וראה את אביו מתעסק עם טלפונים בקשר לגניבת הרכב ואז הלך לישון, לטענת האב המדובר בשעה 8:00-8:30 כשהאם העירה אותו ודיווחה על הגניבה. דעתי היא כי אין ממש בסתירה זו שהיא שולית וזניחה בלבד, שכן המדובר באותו טווח זמן של שעות הבוקר, בין השעות 8:00 ל- 9:00. אי התאמה בת חצי שעה לכאן או לכאן, אינה משמעותית בעיני בכדי להשפיע על הממצאים המהותיים בתיק זה. מבחינת בדיקת הפוליגרף, עדות החוקר מאשרת את הסכמת התובע להיבדק בפוליגרף. עוד נאמר ע"י החוקר כי מיד אחרי שניתנת הסכמה, באה החתמה על ההסכמה לבדיקה. חברת הביטוח לא עושה בדיקות פוליגרף ללא הסכמה כתובה, כתב ההסכמה הוא חוזה בין המבוטח וחברת הביטוח. בענייננו הוא לא החתים את התובע על כתב הסכמה לעבור בדיקת פוליגרף משום שלטענתו מחתימים מבוטחים על כתב הסכמה, כשיש יסוד או חשד שמשהו עשוי להיות לא כשורה. במהלך גביית עדות מהתובע לא עלה חשד כזה. לאחר מכן במהלך פגישה עם מר בוסקילה למיטב זכרונו של החוקר כשהציע לו להיבדק בפוליגרף שכן זה עשוי לפתור את הבעיה, לא הסכים התובע. עובדה זו אינה מגובה במסמך, והיא אך למיטב זכרונו של החוקר. בנוסף משלא הועלתה כל טענה בדבר קיום או סירוב לבדיקת פוליגרף, אין אני נדרש לדון בכך. לעניין שיחות הטלפון בשעות הלילה המאוחרות: לכאורה ניתן היה לסבור, כי בשיחה בשעה 2:51, באותו מועד בו נתקבל השדר אצל איתורן בדבר פעילות בלתי חוקית ברכב, יש כדי להעלות חשד, אך בהחלט יתכן שאין הדבר אלא צירוף מקרים. מכל מקום חברת הביטוח, או החוקר מטעמה, נמנעו מלבדוק את זהות בעלי הטלפון אשר אליהם יצאו שיחות מהטלפון של הבן בשעות האמורות, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה בעניין זה, תוך שאין מקום לבסס חשד ספקולטיבי כנגד התובע או בנו. יוזכר כי מעדות החוקר לא העלה פלט השיחות כל חשד. יתרה מכך, האב מסר בעצמו את פלטי השיחות שלו ושל הבן לחוקר, כך שגם עובדה זו תומכת לכאורה בחפותו. גובה הנזק: באשר לגובה הנזק: הצדדים הסכימו כי במידה ויזכה התובע בתביעתו, הרי שעלות הרכב נשוא כתב התביעה ליום 18.2.03 הינה בסך של 288,000 ₪. בנוסף דורש התובע הוצאות השכרת רכב בסך של 15,466 ₪ ושכ"ט שמאי בסך 1,180 ₪. באשר להשכרת רכב: לטענת התובע לאחר שהמבטחת לא פיצתה אותו ובשל עיסוקו כקבלן ביטוח, נאלץ לשכור רכב לצורך ניידותו. לטענת חברת הביטוח, חלה חובת הקטנת נזק מצד התובע שכן בבית היה מצוי גם רכב של אשתו, לחילופין בוודאי קיזז את המע"מ לעניין הוצאות הרכב. קביעת הפוליסה לעניין רכב חילופי אחר גניבה היא, כי הרכב החליפי יינתן "עד 23 ימים, לאחר 7 ימי המתנה מיום מסירת ההודעה למשטרה". דעתי בעניין זה היא, כי משנמנעה חברת הביטוח לשלם את הפיצוי המגיע, ממילא היה זכאי התובע לשכור רכב חלופי ולא לפגוע אף בפרנסתו. עם זאת, אישור שהוגש על ידו מלמד כי המע"מ בגין הרכב הנגנב לא קוזז וממילא לא שימש זה, כך נראה, לעבודתו, לפחות לא באופן מלא. גם חובת הקטנת הנזק לא נעלמה מעיני ועניינה חל גם על המבטח. בנסיבות אלה הנני מוצא לנכון לחלק בין הצדדים ראש נזק זה, ובהתאם לכך לחייב את חברת הביטוח בהוצאות שכירות רכב בגין מחצית הסכום הנתבע, היינו בסך 7,733 ש"ח. חיוב חברת הביטוח בריבית מיוחדת: לטענת התובע יש לחייב את חברת הביטוח בריבית מיוחדת מכוח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, שכן נהגה היא באופן שרירותי תוך שימוש בטענות סרק ולא ענתה לפניות התובע. חברת הביטוח מצידה טוענת כי תגמולי הביטוח שנויים במחלוקת בתום לב. מדובר בטענות כנות וענייניות הנסמכות על חוו"ד מומחים, קב"ט איתורן, ומומחה המיגון. דעתי בעניין, כי אין לחייב את חברת הביטוח בהוצאות עפ"י הריבית המיוחדת מכוח סעיף 28א לחוק הנ"ל, שכן נסיבות המקרה, עובדותיו וממצאיו מלמדים לכאורה, כי היה מקום לבדיקות שעשתה חברת הביטוח, ולא ניתן לקבוע קטגורית, כי אכן טענות סרק היו בפיה. סיכום: סיכומם של דברים הוא, כי חברת הביטוח, חברת הביטוח בתיק זה, לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, לעניין אי קרות מקרה הביטוח ואי חבותה. כמו כן, נוכח התרשמותי החיובית והאמינה של עדויות התביעה, המצטרפים לעדויות מומחי חברת הביטוח, לעניין חיווי מערכת האיתורן והמיגון הקיים ברכב, על אופציות וצורות אפשריות לגניבתו, הנני קובע כעובדה, כי אין למשפחת התובע יד בגניבה וכי הרכב נגנב שלא ע"י שימוש חוקי ע"י אחד מבני המשפחה, ו/או שלא עקב כך שלא הופעל המיגון הנדרש כראוי. לאור כל האמור, הנני מקבל את התביעה ובהתאם לה, הנני מחייב את חברת הביטוח לשלם לתובע כדלקמן: ערך הרכב בסך 288,000 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 7,951 ₪, צמודים ונושאי ריבית כחוק מיום 18.2.03 ועד למלוא התשלום בפועל. הוצאות בגין שכירות רכב בסך של 7,733 ₪, צמוד ונשוא ריבית כחוק מיום 1.6.03 (ממוצע התקופה), ועד למלוא התשלום בפועל. שכ"ט שמאי בסך 1,180 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 1.9.03 ועד למלוא התשלום בפועל. שכ"ט עו"ד בסך 17,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין, צמוד מהיום ועד למלוא התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין.רכבחברת ביטוחגניבת רכבפוליסהביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב