פסק דין הנשיא ס' אדלר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת סלע ונציגי ציבור אפטר והוברמן; עב 302442/97). 2. עובדות המקרה וההליך בבית הדין האזורי: המערער הועסק על ידי המשיבה (להלן: אל-על או החברה) החל משנת 1963 ועד ליום 7.1.1997. החל משנת 1971 שימש המערער כדייל (אויר). לימים, קודם המערער לתפקיד של כלכל, אותו מילא במהלך השנתיים שקדמו לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. ביום 7.1.1997 הושעה המערער מעבודתו באל-על, בשל חשד לביצוע עבירות משמעת, שבבסיסן מעשה הטרדה מינית של דיילת, בעת מילוי תפקידו, היינו במסגרת טיסה שביצעה החברה ליעד באירופה ובחזרה ארצה. בהתאם להוראות סעיף 2א לפרק י"ט להסכם הקיבוצי החל על הצדדים, רשאית הנהלת אל-על להביא בפני ועדת משמעת עובד הנחשד שעשה בישראל או בחוץ לארץ אחד המעשים או המחדלים, המפורטים להלן: "(1) לא קיים את המוטל עליו כעובד החברה עפ"י החוק או התקנות, הסכם העבודה, נוהלי החברה ו/או הוראות העבודה שהובאו לידיעתו כדין; ... (3) ניצל לרעה את מעמדו כעובד החברה או זכות כלשהי הנובעת מכך או מתפקידו בחברה". לפיכך, הובא עניינו של המערער לדיון בפני ועדת משמעת. על פי הוראות סעיף 4א(1) לפרק י"ט הנ"ל הרכב ועדת משמעת הינו: (1) יושב ראש, הנבחר מתוך רשימה מוסכמת של שופטים בדימוס המופיעה בסעיף 12 לפרק י"ט; (2) נציג הנהלת החברה ו - (3) נציג עובדים הנקבע על ידי נציגות העובדים. במקרה דנן, שימש כיושב ראש הוועדה שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט יעקב מלץ. הוועדה קיימה שלושה דיונים במועדים הבאים: 20.1.1997, 3.2.1997 ו- 11.2.1997. במהלך דיוני הוועדה נשמעו עדויות רבות; מטעם אל-על הופיעו 11 עדים, לרבות המתלוננת, ואילו מטעם המערער הופיעו 13 עדים. נרשמו 449 עמודי פרוטוקול. נציין, כי המערער היה מיוצג לאורך כל דיוני הוועדה על ידי באת כוחו דאז, עו"ד ארנה ברנד. הכרעת הדין בהליך ניתנה ביום 11.2.1997. במסגרת הכרעת הדין כתב השופט (בדימוס) מלץ, בין היתר, את הדברים הבאים: "במרכזו של דיון זה, עומדת קובלנה על הטרדה מינית, מצידו של הנאשם כלפי [המתלוננת - ס.א.] , בטיסה מנתב"ג ללונדון ובחזרה, ביום 17.12.1996. באותה טיסה היתה [המתלוננת- ס.א.] חניכה בקורס לדיילות והטיסה היתה טיסת התבוננות שבה אמורה היתה לעמוד במבחן, שאלת תיפקודה של [המתלוננת - ס.א.] וכשירותה להיות דיילת באל-על. באותה טיסה, כך סיפרה [המתלוננת - ס.א.] בעדותה, נגע בה הנאשם מספר פעמים במקומות שונים בגופה... כדי לשכנע אותנו באמיתות גירסתה, הביאה התביעה בפנינו, עדויות של מספר דיילות נוספות באותה טיסה, שסיפרו כולן על מגעים דומים כאלה, גם כלפיהן מצידו של הנאשם. טענת הסנגוריה בסוגיה זו מתפצלת לשניים. היא מודה שהיו מגעים מצידו של הנאשם, אך לאלה לא היתה משמעות מינית, אלא נבעו מאישיותו של הנאשם המבוגר מהדיילות בכ- 30 שנה, שהיא אישיות חמה ואבהית, של אדם הנעזר הרבה בידיו במגעו עם הזולת ובמיוחד עם אלה העובדים עימו. הסניגורית המלומדת, הודתה בהגינותה, כי מגע על בטן מתחת לסינר וליטוף הישבן, כפי שנטענו על ידי [המתלוננת - ס.א.], הינם אכן מגעים בעלי משמעות מינית, אלא שמגעים כאלה, כך טענה הסנגוריה לא היו ולא נבראו. בנושא זה עלינו לדון בשאלת המהימנות, וכאן דעתנו אחידה, שיש להעדיף את עדותה של [המתלוננת - ס.א.] על פני עדותו של הנאשם. מסקנתנו היא לכן, כי אכן היו המגעים הנ"ל בבטן ועל הישבן. השאלה הבאה שעלינו לדון בה היא טענותיהם של הנאשם ושל הסניגורית המלומדת, כי מדובר בפרשנות שונה של המגעים, שאף הנאשם מודה בהם... בהקשר זה מן הראוי להזכיר, את פרשת הדיילת אפרת... שארעה כשנתיים לפני הארוע הנדון כאן. באותו ארוע התלוננה הדיילת אפרת.. על הטרדה מינית מצד הנאשם בטיסה. גם שם, טען הנאשם, שאותם מגעים שהיו, לא היה להם אופי מיני. מה שחשוב בעינינו, שהדבר הגיע לבירור בפני מי שהיה אז מנכ"ל החברה, ששמע את שני הצדדים בנפרד ויחדיו. המנכ"ל לא נקט עמדה בשאלת השוני בגרסאות, אבל במפורש הזהיר את הנאשם, שאף אם המגעים נראים בעיניו חסרי משמעות מינית, עליו להימנע מהם בעתיד. הנאשם, כך סיפר לנו המנכ"ל לשעבר, הבטיח שאכן כך ינהג. מסתבר, שלא כך נהג. מפי הדיילת שלומית... שמענו, שעוד במאי 96' כשטסה בתפקיד יחד עם הנאשם, נגע בה הנאשם והטריד אותה ולשיאם הגיעו הדברים ביום 17.12.1996 בטיסה שבה הטריד הנאשם גם את [המתלוננת - ס.א.] וגם מספר דיילות נוספות. מה שבעינינו מחמיר את מעשיו של הנאשם, היא העובדה שבינו ובין [המתלוננת - ס.א.] היו יחסי מרות מובהקים... במעשיו של הנאשם ישנם המרכיבים הדרושים לכל אחת מחמשת העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה - יש בהן קלון המטיל בו דופי מוסרי, יש בהן התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כעובד החברה, יש בהן פגיעה באינטרסים של החברה ובשמה הטוב. יש בהן ניצול סמכויות בתפקיד לרעה ופגיעה בכבודו של עובד אחר, כשם שיש בהן משום הפרת משמעת חמורה. לפיכך, אני מציע לחברי להרכב, שנוציא מתחת ידינו פסק-דין, המרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו, בסעיף 3א'1 - 5 לכתב הקובלנה". נציג ההנהלה בוועדה, מר אפרים אריאלי, הסכים לדעתו של השופט מלץ. מנגד, נציגת העובדים בוועדה, הגב' לינה מרקוס, כתבה חוות דעה נפרדת, בה הרשיעה את המערער רק בחלק מהעבירות שיוחסו לו. לפיכך, הורשע המערער בכל העבירות בהן נאשם - חלקן פה אחד ויתרתן ברוב דעות, על דעתה החולקת של הגב' מרקוס. לאחר הקראת הכרעת הדין נמשך הדיון בפני הוועדה ובאי כוח הצדדים טענו לעונש. משנסתיימו הטיעונים לעונש, הכריזה הוועדה על הפסקה לצורך מתן גזר הדין. מששבו הצדדים לשימוע גזר הדין ובטרם הוקרא גזר הדין, הציעה באת כוח המערער דאז, כי המערער יפרוש מרצון ובכך, יחסך מתן גזר הדין ותמנע פגיעה כספית, אפשרית, במערער. הצדדים ניהלו משא ומתן ובסופו הודיע בא כוחה של אל-על לוועדה על הסכמת החברה לשלם למערער פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 150%. באת כוח המערער דאז, הודיעה על הסכמת המערער להסדר זה, כדלקמן: "אני מודה לחברה על עמדתה ומודיעה שמר רוזנצוייג מתפטר, החל מהיום מעבודתו באל-על". יודגש, כי לאחר כריתת הסכם הפשרה בין הצדדים ציין כבוד השופט (בדימוס) מלץ בפני המתדיינים, כי גזר הדין אשר היה אמור להינתן, גזר על המערער פיטורים תוך תשלום פיצויי פיטורים כחוק, היינו, בשיעור 100%. פיצויי הפיטורים המוגדלים הועברו אל המערער, כפי שהוסכם בין הצדדים. אולם, ביום 30.3.1997 החזיר המערער, באמצעות בא כוחו החדש, את פיצויי הפיטורים. אל-על סירבה לקבלם חזרה וביום 7.4.1997 החזירה למערער את השיק ששלח אליה בצרוף מכתב בו הודע למערער, כי הוא פוטר כדין מהחברה. לפיכך, הגיש המערער בבית הדין האזורי, ביום 16.4.1997, המרצת פתיחה, בה עתר לצו המורה, כי ההליך שהתקיים בוועדת המשמעת, לרבות הליך ההשעיה שקדם לדיון בוועדה והסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בעקבותיו, בטל מעיקרו. כמו כן נתבקש בית הדין קמא להצהיר, כי יחסי העבודה בין המערער לחברה מעולם לא נותקו. בית הדין קמא דחה את התובענה - מטעמים שנעמוד עליהם בהמשך - ועל כך הערעור שלפנינו. טענות המערער לפנינו: 3. סמכותה של ועדת המשמעת: בא כוח המערער חזר בפנינו על טענה שהשמיע בפני בית הדין קמא, ולפיה ועדת המשמעת נעדרה סמכות לדון בקובלנה נגד המערער, שעניינה הטרדה מינית, מן הטעם, שלא ניתנה ליועץ המשפטי לממשלה הודעה מוקדמת על הכוונה לנהל את הדיון. תוצאת הדברים, לשיטתו של בא כוח המערער, היא שדיוני הוועדה, לרבות החלטותיה, בטלים. טענה זו נסמכת על הוראות סעיף 269 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) ועל הוראות סעיף 3.4.3 ל"תקנון - בירור משמעתי" בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים (שבפועל מיישם את הוראות סעיף 269 הנ"ל), שזו לשונם: "269. חובת מתן הודעה לא ימלא אדם תפקיד בהליך של שפיטה משהתעורר, תוך כדי שפיטה, חשש עבירה פלילית, אלא אם ניתנה הודעה ליועץ המשפטי לממשלה או לבא כוחו". "3.4.3 נתגלו לועדת המשמעת תוך כדי הדיון עובדות המראות לכאורה כי יש חשד שהנתבע ביצע עבירה פלילית, תפסיק הועדה את דיוניה ותעביר את ממצאיה האמורים למבקר החברה. ועדת המשמעת תחדש את דיוניה בהתאם להוראות מבקר החברה ולעניין זה יחולו הוראות סעיפים 268/278 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977". דא עקא, שעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 20.1.1997 (עמ' 3-6) מעלה שהוועדה הייתה ערה למגבלה הנ"ל שחלה עליה ואף נתנה במפורש, דעתה בעניין; ממהלך הדיון עולה, כי בעקבות הערותיו של השופט מלץ וטיעוני באי כוח הצדדים נמחק סעיף 3ב' מכתב הקובלנה שנגע, לדעת הוועדה, לעבירות פליליות. יודגש, כי בהמשך הדיונים לא העלתה באת כוח המערער דאז, כל טענה ביחס לסמכותה של הוועדה לדון בסעיפים הנותרים בכתב הקובלנה. 4. בית הדין קמא הגיע אף הוא למסקנה, כי סעיף 269 לחוק העונשין אינו חל על העבירות בהן הורשע המערער, בקובעו כדלקמן: "עיון בהוראות סעיף 269 לחוק העונשין מעלה שעניינו הליך שפיטה כהגדרתו בסעיף 268 לחוק העונשין במהלכו התעורר חשש לביצוע עבירה פלילית כהגדרתה בסעיף 268 לחוק העונשין. ולענייננו סעיף 268 (3) - 'עבירה נגד החיים הגוף או המוסר, שדינה מאסר שלוש שנים או יותר'. במהלך דיוני הועדה לא הובאה כל ראיה או ראשית ראיה לעניין ביצוע מעשים ע"י התובע [המערער לפנינו - ס.א.] העולים כדי עבירה על אחד מהסעיפים הקטנים האחרים של סעיף 348 לחוק העונשין. הדיון כולו נסב על כך שהתובע [המערער לפנינו - ס.א.] ביצע מעשיו תוך ניצול יחסי מרות שבינו לבין המתלוננת על פי סעיף 348 (ה) לחוק העונשין והעונש על כך - שנתיים מאסר. מכאן שגם מן הטעם הזה אין תחולה לסעיף 269 לחוק העונשין (שכן כאמור לפי סעיף 268 מדובר בעבירה שדינה 3 שנים או יותר)". 5. הנמקת בית הדין הנ"ל מקובלת עלינו ואם אמרנו להוסיף משלנו הרי שכוונתנו היא אך לחזק את האמור. הטרדה מינית הינה מעשה בעל מספר פנים מן הבחינה המשפטית: הטרדה מינית מקימה עילה לתובענה אזרחית (ראה סעיף 6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998) ; הטרדה מינית עשויה בנסיבות מסוימות להיחשב להפרת חוזה (למשל, חוזה עבודה) ; מקרים חמורים של הטרדה מינית עלולים להוות גם עבירה פלילית (סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית) ; כאשר הטרדה מינית מתבצעת במסגרת של ארגון היא עשויה להיחשב לעבירת משמעת לפי דיני המשמעת של אותו ארגון, (כבמקרה דנן) . תכליתו של סימן ב' לפרק ט' לחוק העונשין - פרק העוסק ב"פגיעות בסדרי השלטון והמשפט" - הינה למנוע מקרים של העלמת עבירות פליליות חמורות שדינן להתברר בבתי המשפט. מנגד, תכליתו של הליך משמעתי במקרה של הטרדה מינית של עובד על ידי ממונה, היא להעניש את הממונה ובכך להרתיע ממונים נוספים מלהטריד עובדים אחרים. במקרה דנן, לא הובאה כל ראיה ואף לא ראשית ראיה, לכך שהנהלת אל-על הביאה את המערער לדיון משמעתי במטרה להעלים עבירה פלילית שביצע, אם ביצע. מן החומר שהונח בפנינו עולה בברור, כי מטרת החברה הייתה להעניש את מי שעבר עבירת משמעת חמורה וכן לפעול, באמצעות ההליך המשמעתי, למיגור תופעת ההטרדה המינית בחברה. כאמור לעיל, משנוכחה הוועדה, בראשות השופט מלץ, כי אחד הסעיפים בכתב הקובלנה נגע גם לעבירה פלילית, נמחק אותו סעיף. זאת ועוד, על הטוען לחוסר סמכות של ועדת משמעת לדון בעניינו, לאור הוראות סעיף 269 לחוק העונשין וסעיף 3.4.3 להסכם הקיבוצי, מוטלת החובה לנהוג בתום לב. לפיכך, משנדון נושא סמכות הוועדה בתחילת דיוניה, סעיף בכתב הקובלנה נמחק ובאת הכוח דאז של המערער לא ביקשה לפעול על פי אחד הסעיפים הנ"ל, אין מקום להעלות טענת חוסר סמכות לאחר שנתנה הוועדה את הכרעת הדין. נוסיף, כי אף לאחר הקראת הכרעת הדין לא טענה באת כוח המערער טענת חוסר סמכות, אלא השמיעה את טיעוניה לעניין העונש ואף קיימה עם בא כוח החברה משא ומתן במטרה להגיע להסכם בעניין התפטרותו של המערער. בנסיבות הללו, דין טענות בדבר חוסר סמכות ועדת המשמעת להידחות. בנוסף נציין, כי סעיף 3.6 ל"תקנון - בירור משמעתי" בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים שלפנינו קובע, כי: "סטייה מהוראות תקנון זה בדבר הליכי הדיון בועדת המשמעת לא תשמש עילה לפסילת ההליכים ו/או החלטות ו/או מסקנות ועדת המשמעת, זולת אם נגרם בשל הסטייה עיוות דין בעליל". מכאן, כי אף אם נניח שוועדת המשמעת היתה צריכה להפסיק את ההליכים ולחדשם בהוראת מבקר החברה, הרי שכל עוד לא נגרם למערער עיוות דין אין מקום לבטל את הכרעתה. נחה דעתנו, שבמקרה דנן לא נגרם למערער עיוות דין ועל כן אין מקום לבטל את ההליכים בוועדה. יתרה מכך, בנסיבות העניין אין המערער יכול להסתמך על פגמים שחלו, לשיטתו, בדיוני הוועדה בכדי לבטל את הסכמתו לפרוש מהחברה, על פי הסכם שנחתם בין הצדדים. למותר לציין, שהחלטת ועדת המשמעת אינה עומדת לערעור אלא הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים ובוצע על ידי אל-על. 6. ביטול הסכם הפרישה: טענה נוספת של בא כוח המערער לפנינו היתה, כי יש לבטל את הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. זאת, מן הטעם שההסכם נחתם על ידי המערער מתוך טעות, כמשמעותה בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), ולחילופין מתוך כפייה בכוח או באיום, כמשמעותם בסעיף 17 לחוק החוזים. טעותו של המערער באה לידי ביטוי, בקליפת אגוז, באמונתו, כי ניתן נגדו פסק דין תקף מרשיע. לשון אחרת, לו ידע המערער, כי בהליך המשמעתי נפלו פגמים, לא היה מסכים להתפטר. אשר לטענת הכפיה, בעקבות היעוץ המשפטי שקיבל המערער לאחר הכרעת הדין, מבאת כוחו דאז, סבר המערער, כי יש חשש אמיתי שיפוטר מאל-על ללא תשלום פיצויי פיטורים וכי אין בידו ברירה אלא להגיע לידי הסכם פשרה עם החברה. דרך הפעולה הנ"ל שכללה, לשיטת המערער, כניעה, עולה כדי הפעלת איום או כפיה על המערער. 7. המערער העלה את הטענות הנ"ל גם בפני בית הדין קמא, אשר דחה אותן לאחר ששוכנע שהמערער התקשר בהסכם עם אל-על מרצונו החופשי, תוך שהיה מודע למצב המשפטי, ערך את חישוביו ואת שיקוליו ובמודע ביקש: מחד, להימנע מפסק-דין הקובע פיטוריו, ומאידך, להתקשר בהסכם המעניק לו את המירב שניתן היה להשיג באותה עת. מסקנתו זו של בית הדין קמא מעוגנת בתשתית הראייתית שנפרשה לפניו, ולפיה: היוזמה הבלעדית לניהול משא ומתן בטרם יגזר דינו של המערער היתה של המערער, ולפיכך אין לקבוע שבפני המערער לא עמדה כל אלטרנטיבה אחרת; בא כוח החברה בטיעוניו לעונש דרש אמנם את פיטורי המערער, אולם תוך תשלום פיצויי פיטורים, ומכאן שטענת התובע, לפיה חשש מאד שיוחלט לפטרו ללא תשלום פיצויי פיטורים אינה אמינה; המערער היה מיוצג במהלך כל דיוני הוועדה, ומכאן שאם סבר שהליכי המשמעת פגומים היה עליו להימנע מלכרות הסכם פשרה; המערער השתהה במשך כחודש וחצי ממועד כריתת ההסכם ועד למועד שבו הודיע לחברה שבכוונתו לבטל את ההסכם, וגם בכך יש כדי ללמד, כי לא נפלה "טעות" במעשיו של המערער, קל וחומר "טעות יסודית"; הלכה מושרשת היא שהתממשותו של סיכון בדרך שונה מזו שהעריך המערער אינה מבססת טענה בדבר "טעות"; ולבסוף, סעיף 20 לחוק החוזים קובע, כי ביטול חוזה שנעשה עקב כפיה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה. במקרה דנן, המערער השתהה במשך חודש וחצי ואף כשהודיע על כוונתו לבטל את ההסכם לא ציין שמדובר בביטול עקב כפייה. 8. אם טעה המערער בהערכתו את העונש שיוטל עליו על ידי ועדת המשמעת, הרי שאין בכך משום "טעות", כמשמעותה בסעיף 14(א) או (ב) לחוק החוזים. המערער היה מיוצג במהלך כל דיוני ועדת המשמעת, לרבות בעת המשא ומתן שהוביל לכריתת ההסכם בינו לבין חברת אל-על. הסכם הפשרה לא נכרת מתוך כפייה אלא ביוזמת באת כוחו דאז של המערער. זאת ועוד, המערער השיג בהסכם הפשרה תנאים טובים יותר מהתנאים להם היה צפוי, לו נתנה הוועדה את גזר דינה. נדגיש, כי החלפת בא כוח או קבלת יעוץ משפטי נוסף אינה עילה לביטול הסכם פשרה. כמו-כן, טענותיו של בא כוח המערער כאילו היה המערער נתון ב"דחק נפשי" בעת כריתת הסכם הפשרה בינו לבין החברה, דינן להדחות. המערער לא השכיל להוכיח, כי מצבו הנפשי היה שונה או קשה מזה של מתדיינים רבים אחרים שכרתו הסכמי פשרה. בחינת חומר הראיות מעלה, כי המערער ובאת כוחו דאז, ניהלו משא ומתן עם נציגי אל-על שבמהלכו השכיל המערער לדחות את הצעת אל-על לשלם לו 120% פיצויי פיטורים ולהשיג את הסכמת החברה לשלם לו פיצויים מוגדלים בשיעור של 150%. זאת ועוד, מהוראות סעיף 7א לפרק י"ט להסכם הקיבוצי החל על הצדדים עולה, כי החלטת ועדת משמעת לפטר עובד, בין בתשלום פיצויי פיטורים ובין ללא תשלום פיצויי פיטורים, ניתנת לערעור בפני ועדת ערר. מכאן, כי המערער ובאת כוחו דאז ידעו, כי אם יוטל על המערער גזר דין של פיטורים תהייה פתוחה בפניו הדרך להמשיך את מאבקו. אין ספק בעינינו, כי המערער חש תחושת חוסר נוחות עמוקה מן הצורך ליטול חלק בהליך משמעתי בו הוא ניצב במרכזו, כאשר הוא מואשם בהטרדה מינית, וכאשר ברור שכתוצאה מההליך, הוא עלול לאבד את מקום עבודתו ומקור פרנסתו. תחושת חוסר הנוחות הנ"ל וודאי התעצמה משהחליטה ועדת המשמעת להעדיף את גרסת הדיילת-המתלוננת על פני גרסתו. אולם, אין באמור כדי להוביל לביטול הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים, כל עוד לא הובאה הוכחה ברורה שהמערער לא היה מסוגל, מבחינה נפשית, להבין ולהסכים לתנאיה. הוכחה כזאת לא הובאה במקרה דנן. נחזור ונדגיש, כי המערער היה מיוצג בעת שנכרת הסכם הפשרה, ובאת כוחו דאז לא העלתה חשש ליציבותו הנפשית ואף לא העידה בעניין זה בבית הדין קמא. בא כוח המערער אף לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית המעידה על העדר יכולתו של המערער להבין או להסכים להסכם הפשרה. זאת ועוד, הסכמים רבים נכרתים כאשר הצדדים נתונים במצבי לחץ הנובעים מניהול משא ומתן או מניהול תביעה משפטית, אולם אין בדבר משום סיבה לביטולם. לבסוף, בא כוח המערער לא חסך מאמצים בניסיון להדגיש את "הדחק הנפשי" בו היה נתון מרשו. דא עקא, שהמערער עצמו לא טרח להתחשב במצבן הנפשי של הדיילות שאותן הטריד, פגע בכבודן והביא לכך שהן נאלצו להיחקר וליטול חלק בהליך משמעתי, על לא עוול בכפן. 9. שכר יו"ר ועדת המשמעת: טענה נוספת שהעלה בא כוח המערער לפנינו הייתה, שקיים חשש למשוא פנים מצד יושב ראש ועדת המשמעת, השופט מלץ. זאת, מן הטעם שבשכר טרחתו של השופט נשאה חברת אל-על בלבד. לפיכך, ראוי לבטל את ההליכים שנקטה הוועדה, גם מטעם זה. לפנינו, אישר בא כוח החברה את עובדת תשלום שכר הטרחה של יושב ראש הוועדה מקופת החברה, אולם הוסיף, כי מדובר בנוהג רב שנים הנובע דווקא מרצונה של נציגות העובדים, וכי לשיטתו, יושב ראש הוועדה כלל לא היה מודע למקור מימון שכר טרחתו. תשלום שכר בורר, מגשר או יושב ראש ועדת משמעת על ידי צד אחד להליך אינו, כשלעצמו, עילה לביטול ההליך. צדדים להתדיינות מעין זו, רשאים להחליט על חלוקת נטל תשלום שכר טרחה. כאמור, במקרה שלפנינו מדובר בנוהג רב שנים שלא רק שמקובל על נציגות העובדים אלא הונהג לבקשתה. יתרה מכך, נציגי העובדים שנכחו בדיוני ועדת המשמעת בעניינו של המערער לא העירו דבר בעניין זה ומכאן שלא מצאו בכך פסול. אף באת כוח המערער דאז, לא העלתה את נושא מקור תשלום שכר יושב ראש ועדת המשמעת. לפיכך, אין בתשלום שכ"ט הבורר לפגוע בהליך שלפנינו. עם זאת, תנאי ההסדר בעניין תשלום הבורר מעוררים תהייה ועל כן היננו ממליצים לצדדים להסכם הקיבוצי לשקול מחדש את ההסדר. סוף דבר: 10. המערער ביצע מעשה חמור ביותר - הטרדה מינית של עובדת צעירה שעתידה בחברה תלוי, בין היתר, בו, וזאת על אף בקשותיה החוזרות שיפסיק. זאת ועוד, הטרדת הדיילת הנ"ל אינה ניצבת בדד. כשנה לפני האירוע נשוא ערעור זה, הטריד המערער מינית דיילת נוספת והוזהר מפורשות לבל יחזור על מעשיו, אולם הוא בחר שלא לשעות להזהרות. במבוא להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז - 1997 (ה"ח 2641, התשנ"ז עמ' 484) נאמר: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה..." על הנהלות חברות מוטלת האחריות למגר את תופעת ההטרדה המינית וכמובן לטפל ביעילות במקרים שהיא מתרחשת, תוך עשיית כל שביכולתן כדי למנוע את הישנותה ולתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן או למתלוננת. הטרדה מינית הינה עבירת משמעת חמורה, הואיל והיא נוגדת את ההתנהגות שמעסיקים דורשים מעובדיהם. במקרה דנן, הנהלת אל-על פעלה בהתאם לתכליתם של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 והחוק למניעת הטרדת מינית, התשנ"ח - 1998 . חוקים אלה מצווים על המעסיק לפעול כדי למנוע הטרדה מינית של עובד נגד עובד, ובמיוחד של ממונה כנגד עובד שכפוף לו. אל-על פעלה בדרך מקובלת המיועדת למנוע הטרדה מינית. נוסיף, כי יש מקום לשבח הן את הדיילת שפעלה לטובת הציבור ודיילות אחרות, והן את הנהלת חברת אל-על גם על שמצאה דרך יעילה ונאותה לטפל בתלונת הדיילת, על אף הלחצים שהופעלו עליה ועל עובדי החברה. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. ניתן היום, ט"ו באדר ב' התש"ס (22.3.2000) בירושלים, ויישלח לצדדים. הנשיא שופטת שופט נציגת עובדים נציג מעבידים תעופהעבירות משמעת