סירוב לשלם תגמולי ביטוח בגלל שהמבוטח לא סיפר לסוכן על תאונות דרכים וגניבת רכב

אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת איריס סורוקר בבית משפט השלום בראשון לציון העוסק בנושא סירוב לשלם תגמולי ביטוח בגלל שהמבוטח לא סיפר לסוכן על תאונות דרכים וגניבת רכב. הסכסוך במסגרת התביעה: התובע, בעלים של רכב מסוג סיאט איביזה (מ.ר. 3893935), עתר לחייב את הנתבעת 1 (להלן: "חברת הביטוח") לשלם לו תגמולי ביטוח מכח פוליסה לביטוח רכב פרטי (מס' 03/77/21/243091/ש), וזאת בעקבות תאונת דרכים מיום 8.8.2003, שגרמה לרכב אובדן מוחלט. חברת הביטוח התכחשה לחבות לפי הפוליסה, בטענה כי המבוטח הסתיר ממנה במרמה את עברו הביטוחי (שתי תאונות ברכב, וגניבת רכב), וכי לו ידעה על כך - לא היתה מבטחת כלל. חברת הביטוח הוסיפה כי התובע ביקש לרשום את דודתו (גב' ברכה גרוס) כמבוטחת, על מנת לזכות שלא כדין ב"הנחת העדר תביעות", וזאת למרות שגב' גרוס נעדרה זיקה לרכב. התביעה הופנתה גם כנגד סוכן הביטוח, מר אבנר קווה. התובע טען, כי גילה לסוכן את פרטי עברו הביטוחי, וכי ידיעת הסוכן מחייבת את חברת הביטוח. בנוסף טען, כי הסוכן הוא שיזם את רישום לקוחתו גב' גרוס כמבוטחת, במטרה להשיג הוזלת הפרמיה. התובע טען כי סמך על הסוכן, והניח שאין פסול בצירוף גב' גרוס. הסוכן השיב, כי רישומה של גב' גרוס נעשה לבקשתה ולבקשת התובע, שטענו בפניו כי גב' גרוס מימנה את רכישת הרכב. הסוכן טען, כי לא היה פסול בזקיפת הנחת העדר תביעות של גב' גרוס לטובת התובע, וזאת בדומה לנוהג הקיים בביטוח רכב שהורה רוכש לילדו. מר קווה טען, כי המבוטח שלל בפניו עבר ביטוחי. חברת הביטוח הגישה הודעת צד ג' נגד הסוכן, בה תבעה שיפוי, היה ותחויב כלפי התובע. לטענתה, פוליסת הביטוח נולדה במרמה על מנת לקבל ביטוח בעלויות זולות. הסוכן נחשד בקנוניה עם התובע, בכך שהוסיף מבוטחת פיקטיבית, במטרה להשיג הנחה שלא כדין. השאלות במרכזיות בתביעה: שלוש שאלות מרכזיות מתעוררות בהליך זה: האחת - שאלת חבותה של חברת הביטוח לפי הפוליסה; השניה - שאלת אחריותו המקצועית של הסוכן כלפי המבוטח; השלישית - שאלת אחריותה של חברת הביטוח לפיקוח על עבודת הסוכן. להלן תבחנה שאלות אלה. בפן הראייתי, כל צד העיד עדיו: מטעם התובע העיד הוא עצמו, אחיו טמיר גיא ודודתו ברכה גרוס (התובעת). מטעם חברת הביטוח העיד החוקר עמי מרקוביץ וכן מנהלת הסניף הרלבנטי, גב' אביבית שיניצקי. מטעם הסוכן העיד הוא עצמו (והגיש 3 תצהירים). העדים נחקרו בפני ואני סבורה כי היה בידי להתרשם ממידת מהימנותם ולקבוע ממצאים עובדתיים רלבנטיים. חברת הביטוח - העדר חבות ביטוחית: התובע מילא הצעת ביטוח באמצעות הסוכן (נספח א'1 לתצהירו). בהצעת הביטוח מופיעה השאלה: "האם הוגשו תביעות במשך שלוש השנים האחרונות על ידי המציע לחברת ביטוח כלשהי ו/או לרכב נשוא הצעת הביטוח?". לא סומנה תשובה במקום המסומן ל"כן או לא", אך בטבלה הצמודה נרשם כי בשנים 2000-2001-2002 היו למציע 0 (אפס) תאונות. בנוסף נשאל המובטח אם בחמש השנים האחרונות היה מעורב בתאונה כנהג, ונרשמה תשובתו: "לא". ההצעה לא שיקפה את עברו התאונתי והביטוחי של התובע. עברו האמיתי משתקף ב"דו"ח על תביעות רכב רכוש בשלוש השנים האחרונות", מטעם הראל חברה לביטוח, שם צוין כי התובע הגיש 3 תביעות: בגין תאונה מיום 19.7.2001; בגין תאונה מיום 8.7.2002; ובגין גניבת רכב מיום 8.2.2003 (הדו"ח צורף כנספח לתצהירו של מר קווה מיום 19.6.2006). התובע אישר, כי דו"ח זה מתאר נכונה את תביעותיו בעבר. התובע טען, כי סיפר לסוכן על שתי תאונות רכב וגניבת רכב בעבר (ס' 6 לתצהירו): "אבנר [הסוכן] שאל אותי שאלות ואני עניתי לו עליהן תשובות מלאות לרבות ביחס לעבר הביטוחי שלי אשר כלל שתי תאונות וגניבת רכב. אבנר הסביר לי שגניבת רכב לא נחשב כעבר ביטוחי כי זה לא באשמתי". הסוכן הכחיש טענה זו מכל וכל, וטען: "התובע נשאל את השאלות בהצעת הביטוח והשיב עליהן אחת לאחת. אני רשמתי את תשובותיו של התובע לשאלות בהצעת הביטוח, אחת לאחת" (ס' 11-12 לתצהירו). גם בחקירתו, בתשובה לשאלה אם שאל את התובע על הגשת תביעות במשך 3 השנים האחרונות, השיב הסוכן: "הוא אמר לי שלא. אם היו לו הן היו מופיעות... כתוב אפס שכן לא היו תביעות. במחלוקת עובדתית זו, אני מבכרת את גרסת התובע על פני גרסת הסוכן. עדות התובע היתה עקבית. התובע חזר והעיד, כי מסר את המידע אודות עברו התאונתי למר קווה (פרוטוקול ע' 5 ש' 3-9; ע' 6 ש' 19-24; ע' 7 ש' 6-9; ע' 8 ש' 18-28; ע' 16 ש' 25-29; ע' 19 ש' 2-7). התובע לא היסס להודות כי ידע שהעבר התאונתי הוא מידע רלבנטי לעשיית ביטוח (פרוטוקול ע' 18 ש' 15-18). בנוסף הודה, כי חשד בכשרות המהלך של צירוף דודתו והסתמכות על ההנחה המגיעה לה, אך נרגע בעקבות הסברי הסוכן (פרוטוקול ע' 6 ש' 19-30; ע' 7 ש' 12-15; ע' 8 ש' 19-25; ע' 9 ש' 9-11). כך גם הודה שחיפש להשיג הנחה בביטוח (פרוטוקול ע' 16 ש' 30 עד ע' 17 ש' 2, ע' 18 ש' 24-27). הודאות אלה, הפועלות כנגד התובע, מחזקות את אמינות גרסתו. לעומת עדות התובע, עדות הסוכן היתה בלתי אמינה וסבלה מסתירות פנימיות מהותיות. כך (וכפי שיורחב להלן), הסוכן טען בתצהירו כי רשם בהצעת הביטוח את תשובות התובע, אך בחקירתו אמר כי כלל לא שאל את התובע על עברו התאונתי, משום ש"הבחור הזה נראה כמו סטודנט, כשהוא אמר לי שהוא 3 שנים שאין לו רכב לא היתה שום סיבה שאשאל אותו אם היו לו תביעות" (פרוטוקול ע' 52 ש' 5-6). בנוסף התברר, כי מילא את פרטי העבר הביטוחי "לפי רכבה של ברכה [התובעת], כי התובע לא היה בכלל מבוטח (!)" (פרוטוקול ע' 46 ש' 1-5). על רקע סתירות מהותיות אלה, נופלת טענתו המקורית, לפיה מלא את הצעת הביטוח לפי תשובות התובע. למרות האמור לעיל, התובע לא יוכל לסמוך על הפוליסה דנא כמקור להטלת חבות על חברת הביטוח. הטעם לכך נעוץ בזה, שהתובע אחראי לחתימתו, המתנוססת על הצעת ביטוח כוזבת בכל הקשור לעברו התאונתי. כענין של מדיניות שיפוטית, אין לקבל התחמקות של בעל דין מנפקות חתימתו. החותם על מסמך - צריך לוודא כי הוא מבין על מה הוא חותם. במקרה הנדון, אין מדובר ב"אותיות קטנות" או סתומות, אלא בשאלות בהירות, אשר אינן קשות להבנה. התובע טען כי הוא סובל מדיסלקציה ועל כן לא קרא את ההצעה בטרם חתם (פרוטוקול ע' 8 ש' 18-28; כן ר' "דו"ח אבחון דידקטי לאתור לקויי למידה משנת 1995 -ת/6). ואולם, אין במגבלת הדיסלקציה כדי לפטור את התובע מחובתו לברר על מה הוא חותם, ולהמנע מחתימה - אם הוא אינו מבין. הדיסלקציה מקשה על הקריאה, אך למרבה השמחה - אין היא עוורון. חתימה איננה אקט של לא-כלום. חתימה היא אקט מחייב. התובע אינו רשאי לאחוז בחבל משני קצותיו - מצד אחד לחתום, ובד בבד להמנע מנפקות חתימתו (השוו, למשל, ע"א 325/88 כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק. כאמור, התובע הודה, כי ידע שעבר תאונתי משפיע על גובה הפרמיה ("אני יודע שכן. אני יודע שהמחיר נהיה יותר יקר אם יש עבר תאונתי"; פרוטוקול ע' 18 ש' 15-22). התובע הוסיף והודה, כי ביקש - וקיבל - הנחה ברכישת הביטוח (פרוטוקול ע' 6 ש' 2-14). ההנחה ניתנה לו בזכות צירוף דודתו גב' ברכה גרוס לביטוח, וזקיפת ההנחה לטובתו. התובע העיד (פרוטוקול ע' 6 ש' 19-24): "כשאמרתי לו שהמחיר גבוה יחסית למה שהוצע לי, אמר לי שבשביל דודה שלך אני אעזור לך היא מבוטחת אצלי שנים, אין לי בעיה להתקשר אליה אם היא מוכנה לתת לך את ההנחה שלה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו ליתר בטחון שלא תהיה בעיה מבחינה ביטוחית כי הרכב רשום על שמי, ויש לי עבר ביטוחי, הוא אמר לי שזו לא פעם ראשונה שאני עושה את זה וזו דרך מקובלת. הסוכן שוחח עם דודתי, אני כלל לא שוחחתי עמה." התובע הבין כי הוספת מבוטחת אינה "מעלימה" את עברו הביטוחי, ואולם הניח כי הוא רשאי להנות מזכאותה של גב' גרוס (פרוטוקול ע' 18 ש' 23-27). התובע הודה כי חשש מתקינות המהלך: "... ברגע שנתנו לי הנחה של מישהו, זה הדליק לי נורה אדומה, רציתי שזה לא יסכן אותי. הוא נתן לי ביטוח בכמעט 1,000 ₪ יותר זול" (פרוטוקול ע' 7 ש' 3-5). ואולם לשיטתו, סמך על הסוכן: "הוא [הסוכן] טען שברכה מעבר לזה שהיא לקוחה ותיקה ומכירה אותו, אז יש הנחה של תעשיה אוירית. חששתי ממצב שהוא לא בסדר, ברגע ששמעתי אותו מדבר הביטחון חזר אלי ושאני עושה סיפור גדול. המבוטח ההדיוט רשאי לסמוך על הסוכן המקצועי, בנוגע לטיבן של הנחות וזכאותו של המבוטח לקבלן. ואולם אין לקבל כי התובע רשאי היה "לסמוך על הסוכן" בכל הקשור למילוי פרטיו האישיים שלו עצמו בהצעת הביטוח. בענין זה נדרשת מעורבות אישית ואקטיבית של המבוטח. אף אם הסוכן "נטע בו בטחון" בדבר האפשרות לסמוך על זכאותה של גב' גרוס, אין בכך כדי לפטור אותו, באופן אישי, מלוודא שהצעת הביטוח משקפת נתוני אמת. תוצאת אי הגילוי בהצעת הביטוח במקרה דנא היא שלילת החבות החוזית של חברת הביטוח מכח הפוליסה. הוכח, כי חברת הביטוח "לא היתה מתקשרת באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידעה את המצב לאמיתו" (ס' 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). מסקנה זו עולה מעדותה של גב' שיניצקי מטעם חברת הביטוח, אשר לא נסתרה (פרוטוקול ע' 56 ש' 9-10). גב' שיניצקי העידה: "לא היה מקרה אחד שהייתי מקבלת כזה אדם לביטוח אצלי" (פרוטוקול ע' 59 ש' 20; ר' גם ס' 4 לתצהירה). עדות חד-משמעית זו נתמכה בעדות הסוכן, שאישר כי "הפניקס" אמנם לא היתה מבטחת את התובע, לו ידעה על עברו הביטוחי. יחד עם זאת, וכפי שנראה להלן, חברת הביטוח אינה פטורה כלפי התובע בלא כלום. חברת הביטוח התרשלה כלפי המבוטח בכך שלא קיימה כל פיקוח על עבודת סוכן הביטוח, ובכך שאיפשרה לו להנפיק פוליסה שגויה ללא הליך בקרה. בהמשך תיבחן מידת אחריותה הנזיקית. אחריות סוכן הביטוח: השאלה העומדת על הפרק היא זו: התובע ביקש להתקשר עם חברת הביטוח בחוזה לביטוח רכבו. העיסקה החוזית נכשלה. נמצא כי חברת הביטוח אינה חבה כלפי התובע על פי הפוליסה, מחמת שהופרה החובה לגילוי העבר התאונתי של הנוהג ברכב. האם בנסיבות המקרה חב הסוכן כלפי התובע לנזק שנגרם לו מחמת כשלון העיסקה? סוכן הביטוח חב חובת זהירות מושגית כלפי המבוטח בעת מילוי הצעת הביטוח. הסוכן פועל בכריתת חוזה הביטוח כנציג מוסמך של חברת הביטוח (ס' 33 לחוק חוזה הביטוח). ברגיל, המבוטח אינו מצוי במגע ישיר עם חברת הביטוח. "כתובתו" היא הסוכן, עמו הוא נושא ונותן. תפקיד הסוכן ועמידתו ב"חזית" המשא ומתן מחייבים אותו להציג בפני המבוטח את תנאי ההתקשרות, על מנת שהמבוטח יוכל לכלכל צעדיו ולבצע בחירה מודעת. יחסי הכוחות נוטים בדרך כלל לטובת הסוכן: הסוכן נהנה מיתרון יחסי, שמקורו במידע שברשותו בנוגע לנהלי חברת הביטוח, התנאים שהיא מציבה לקבלת מבוטח, ודרישותיה לגילוי פרטים מהותיים. ברגיל, סוכן הביטוח הוא בעל המקצוע והנסיון, הבקיא ברזי הביטוח, ואילו המבוטח הפרטי הוא ההדיוט. פערי המידע מחזקים את חובת הסוכן כלפי המבוטח לגילוי מלא ונאות של דרישות חברת הביטוח ותנאי ההתקשרות. הלכה היא כי "בעל מקצוע חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים" (ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, 288). עקרון זה הוחל גם על סוכני ביטוח (ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201). תוכנה של חובת הסוכן כלפי המבוטח עשויה ללבוש ביטויים שונים, כגון הצורך בהסבר אודות חובות מיגון המהוות תנאי לכיסוי הביטוחי. במקרה דנא, הביטוי הקונקרטי של חובת הזהירות הוא בהקראה מלאה של טופס הצעת הביטוח בפני המבוטח, וכן הקפדה ווידוא, כי המבוטח הבין את השאלות ואת חובתו לפרט את עברו התאונתי. בענין זה, אין מקום להסתפק בתשובות חלקיות שהן "חצי אמת" (השוו: ע"א 3214/98 שלוס נ' רג'ומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4) 445, 459). תשובות חסרות עלולות להכשיל את הכיסוי הביטוחי. הסוכן דנא נהנה ממעמד מיוחד של סוכן המורשה להפיק פוליסות (ר' עדות הסוכן, פרוטוקול ע' 53 ש' 25; ע' 55 ש' 24-25). משמעות הדבר היא כי הוא פועל בשם חברת הביטוח לא רק בעת המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח, אלא גם בקיבול הצעת המבוטח וכריתת החוזה. מעמד מיוחד זה מחייב רמת זהירות מוגברת מצד הסוכן. היקף הסמכויות שהוקנו לו ציידו אותו בכח מוגבר. כרמת הכח - כך גם רמת האחריות. מעמד הסוכן מחייבת אותו לוודא, כי הפוליסה שהפיק היא תקפה, ועומדת בדרישות של חברת הביטוח לקבלת מבוטח. הסוכן דנא הפר את חובתו כלפי המבוטח. הסוכן מלא את הצעת הביטוח בעצמו. הוא רשם בטופס, כי לא קיים עבר תאונתי. לטענתו, קיבל תשובה זו מהמבוטח (ס' 12 לתצהירו מיום 4.2.2005). ואולם, בעוד שבתצהירו טען כי קיבל מהמבוטח תשובות "אחת לאחת" (שם), הרי שבחקירתו אמר שכלל לא שאל את התובע לעברו התאונתי: "הייתי שבוי בקונספציה. הבחור נראה כמו סטודנט, כשהוא אמר לי שהוא 3 שנים אין לו רכב לא היתה שום סיבה שאשאל אותו אם היו לו תביעות והנה מתברר, כי הסוכן כלל לא התיחס בהצעת הביטוח לעברו התאונתי של התובע, אלא התיחס לעברה הביטוחי של צד ג' - גב' גרוס. הסוכן הודה. ת. זה לפי רכבה של ברכה, כי התובע לא היה בכלל מבוטח. ש. במודעותך זה להעניק הנחת העדר תביעות על בסיס העדר תביעות של ברכה. ת. נכון. זה דבר שאולי זו טעות, אך מקובלת ונפוצה. כל אבא שקונה לידו רכב, נשענים על העדר תביעות של האב וכל סוכן עושה זאת. תשובתו הנ"ל של הסוכן סותרת את תשובתו המקורית, לפיה רשם את העבר הביטוחי על פי תשובות התובע. ש. שאלת אותו אם הוגשו תביעות במשך 3 שנים אחרונות. ת. הוא אמר לי שלא. אם היו לו הן היו מופיעות.ש. מדוע לא כתבת לא? ת. כתבתי פירוט. כתוב אפס שכן לא היו תביעות. זוהי סתירה מהותית. היא יורדת לשורש המחלוקת, בדבר גילוי העבר התאונתי של התובע, הרשום בפוליסה כנוהג. אין מנוס מן המסקנה, כי הסוכן ניסה להשיג לתובע הנחת ביטוח, על דרך צירוף מבוטחת והעלמת העבר התאונתי של הנוהג. בכך סיכן הסוכן את עצם תוקפו של הכיסוי הביטוחי. התנהלות זו חוטאת לחובת הזהירות שחב הסוכן כלפי המבוטח. הניתוח הראייתי מלמד כי הסוכן לא היסס למתוח את "התחום האפור" אל מעבר למותר על פי הנחיות חברת הביטוח. הסוכן טען, כי התובע דרש לקבל הנחה, "התייעץ עם כל העולם בטלפונים, רצה להכניס את דודתו, ואמרתי לו שאין דבר כזה אין דרך להכניס כל חבר לפוליסה" (פרוטוקול ע' 35 ש' 25-26). אך למרות "שאין דבר כזה", הסוכן רשם את גב' גרוס כמבוטחת. הסוכן ידע שהנחת העדר תביעות היא בעלת אופי אישי (ר' פרוטוקול ע' 48 ש' 22-23). כיצד, אם כן, ביקש להבנות מזכאותה של גב' גרוס? אם האמין כי המבוטח דנא נעדר עבר ביטוחי, מדוע לא העניק לו הנחת העדר תביעות על סמך עברו שלו? מדוע היה צריך להשתמש בזכאות של צד שלישי? הסוכן טען כי היא גב' גרוס מימנה את רכישת הרכב, וכי המימון מקנה לה זיקה ביטוחית (ר' פרוטוקול ע' 37 ש' 6-8). טענה זו התבררה כבלתי אמינה. גב' גרוס לא פנתה אל הסוכן בבקשה לרכוש ביטוח. היא לא נכחה במעמד המפגש בין הסוכן לתובע. היא גם לא ציידה את התובע ביפוי כח לערוך ביטוח על שמה, ואף לא הציגה הוכחת קניה (כגון הסכם רכישה). אני מוסיפה ודוחה טענת הסוכן אודות "מעורבות כלכלית" של גב' גרוס ברכב דנא, הנלמדת כביכול מתשלום ששילמה גב' גרוס לממס"י לצורך גרירת הרכב, לאחר התאונה (ס' 15ג לסיכומיו). זהו תשלום נקודתי בסכום קטן יחסית. הוא מאוחר לתאונה, ואין בו כדי להעיד על זיקה מימונית לרכישת הרכב. עדותו של מר קווה בענין מידת מעורבותה של גב' גרוס סבלה מחוסר עקביות. בתצהירו הראשון טען: "התובעת הגב' ברכה גרוס ומר עינב תמיר פנו אלי על מנת שאתווך בינם לבין הפניקס בפוליסת ביטוח מקיף... התובעת, שהינה לקוחה ותיקה שלי, הציגה בפני את התובע כאחיינה, אותו לא הכרתי עד לרגע הגעתו למשרדי" (ס' 4-5 לתצהיר מיום 4.2.2005). ואולם בתצהירו השני טען הסוכן, כי גב' גרוס כלל לא נכחה במשרדו ביום עריכת הביטוח (ס' 3 לתצהיר מיום 22.3.2005). בחקירתו הנגדית העיד כי התובע בא אליו והציג עצמה כאחינה של ברכה, וכי הוא הכיר את התובע מביטוח קודם (פרוטוקול ע' 36 ש' 1-12). במהלך המפגש עם התובע, הסוכן שוחח טלפונית עם גב' גרוס (פרוטוקול ע' 37 ש' 4 - 9). אך הסוכן לא דייק כאשר טען כי שיחתו עם עמה נסבה על "המימון בלבד" וכי לא דיבר אתה על הנחות (פרוטוקול ע' 44 ש' 11-12). גב' גרוס העידה כי הסוכן פנה אליה בבקשה להשתמש בזכאותה להנחה (פרוטוקול עמ' 20 שורה 20-21). ואמנם, בחלקים אחרים של תשובותיו הודה הסוכן, כי צירף את גב' גרוס במטרה להקנות לתובע הנחת העדר תביעות. מסתברת היא המסקנה העובדתית, כי שיחת הטלפון עם גב' גרוס ניזומה על ידי הסוכן עצמו, במטרה לברר אם גב' גרוס מוכנה להעמיד את זכאותה להנחה לטובת אחינה. גב' גרוס העידה: "הסוכן שאל אותי אם הוא יכול להשתמש בזכות שלך ואני מכירה את זכותי להנחה בהיותי עובדת תע"א לשעבר... נתתי לסוכן אישור להשתמש בזכות שלי עם ההנחה כעובדת תע"א לשעבר. נכון שהיה צריך את אישורי והוא לא יכול היה לתת את ההנחה אלמלא אישרתי שימוש בזכותי" (פרוטוקול ע' 20 ש' 20-29). גב' גרוס העידה על "הנחת תע"א", ולא על הנחת העדר תביעות (פרוטוקול ע' 21 ש' 14-20). ואולם, ה"שם" שקיבלה ההנחה איננו פרט מרכזי. הנקודה המרכזית היא, שהסוכן יזם את צירופה של לקוחתו כמבוטחת, על מנת להשיג לתובע הנחה שהוא לא היה זכאי לקבל. הסוכן ביקש להכשיר את השימוש בהנחה של גב' גרוס מתוך השוואה לביטוח רכב שרוכש הורה לילדו: "זה כמו הורה שקונה רכב לבן והם מממנים ויש להם זיקת ביטוח מכח המימון" (פרוטוקול ע' 37 ש' 25-26). גב' שיניצקי הסבירה את הרציונאל העומד ביסוד האפשרות לזקוף את הנחת העדר תביעות של הורה לטובת ילדו "יכול להיות מקרה שבו המבוטח הוא הבעלים ואילו הנהג הוא בן משפחה או בעל זיקה למבוטח. אבא זה אפשרי אך דודה לא. בשום פנים ואופן לא. הרעיון הוא כזה, הילד היה לו נהג משך 3 שנים על רכב האבא, הוא גר בבית, נהג על הרכב, כרגע קנו לו רכב מיוחד, מותר לו להישען על ניסיון התביעות של אביו, לא יתכן שתמיר עינב נהג באופן קבוע משך 3 שנים על רכב דודתו גרוס ברכה" הסוכן לא היסס לרשום את גב' גרוס כמבוטחת, בלא שוידא מראש עם חברת הביטוח מה תוקפו של צירוף זה ואם התובע אמנם יוכל להשען על הנחת העדר התביעות של דודתו. למעשה, הסוכן הודה שניסה "למתוח את הכללים" מאחורי גבה של חברת הביטוח. הנה כי כן, הסוכן הודה, בלשונו, כי ניסה ב"דרכו הקטנה", "לא לציין את ההנחיות לחב' הביטוח", קרי: להפרן. בכך יצר הסוכן אשליה כלפי המבוטח, כי ההנחה תקפה וכי הביטוח תקף. הנסיון להשיג הנחה "בדרך לא דרך" חטאה לחובת הסוכן כלפי המבוטח, לשטוח בפניו את הסיכון הטמון במהלך. לחובתו של הסוכן נזקפת גם העובדה, כי הפיק פוליסה שונה מהצעת הביטוח, בה רשם רק את גב' גרוס כמבוטחת, בעוד שהתובע לא נרשם כמבוטח אלא כנוהג בלבד. הסוכן לא ידע ליתן הסבר, כיצד נעלם התובע מרשימת המבוטחים בפוליסה, ומדוע נרשמה רק גב' גרוס ("לא חקרתי את פרשת הטעות. זה דבר שולי... אין לי מושג למה נכתבה רק ברכה; ר' פרוטוקול ע' 46 ש' 30-29). רישום שגוי זה, המצוי באחריות הסוכן, מחזק את המסקנה כי הסוכן ביקש להעלים את עברו הבעייתי של התובע. סיכומה של נקודה זו: הראיות שבפני מלמדות על פעילות אקטיבית של הסוכן להסתרת עברו התאונתי של התובע. כך עולה מתוך המילוי החסר והשגוי של הצעת הביטוח על ידו, היוזמה והנכונות לזקוף הנחת צד ג' לטובת התובע, וכן הפקת פוליסה ללא רישום התובע כמבוטח. צירופם של נתונים אלה שומט את הבסיס מתחת לטענת הסוכן כאילו הולך שולל על ידי התובע. אני מקבלת כי התובע, הדיוט בתחום, סמך על הסוכן בכל הקשור לאפשרות להנותו מהנחת דודתו. אשר על כן, הסוכן חב כלפי התובע ברשלנות בגין כשלון הכיסוי הביטוחי. חברת הביטוח - אחריות נזיקית: חברת הביטוח אחראית אף היא כלפי התובע ברשלנות. חברת הביטוח ממנה את סוכניה כנציגים הפועלים מטעמה. הסוכן, המציג את עמדת המבטחת, פועל כ"שופר" שלה. על כן, חברת הביטוח חבה חובת זהירות כלפי המבוטח, לוודא עבודה תקינה של הסוכן. ביטויה הקונקרטי של חבות זו הוא במתן הנחיות מדויקות לסוכן, ובביקורת שגרתית על עבודתו. במקרה דנא, הסוכן מונה כ"סוכן מפיק", אשר מפיק את פוליסת הביטוח עצמה. האצלת סמכות חוזית זו מחייבת את חברת הביטוח במשנה זהירות, בכל הקשור לביקורת על פעולת הסוכן. הפקת פוליסת ביטוח פירושה כי חברת הביטוח נקשרה בחבות ביטוחית. הפוליסה יוצרת מצג לפיו קיים כיסוי ביטוחי תקף (למעט, כמובן, במקרים של מרמה מצד המבוטח). ברגיל, מבוטח המקבל פוליסה רשאי להניח כי הפוליסה תקינה וכי הוא מבוטח. אם יתברר כי נפל פגם בכיסוי הביטוחי, הרי שיש בכך כדי לפגוע בציפיתו החוזית הסבירה. במקרה בו מקור הפגם נעוץ בהתנהגות רשלנית מצד הסוכן או המבטחת, הרי שנשללת מן המבוטח ההזדמנות לתקן את הטעון תיקון ולדאוג לביטוח תקף, או למצוא כיסוי ביטוחי במקורות אחרים. במקרה הנדון, הפוליסה שהפיק הסוכן לא תאמה את הצעת הביטוח. בעוד שבהצעת הביטוח נרשם התובע כמציע, לצד התובעת, הרי שבפוליסה מופיעה רק גב' גרוס כמבוטחת. פער זה בין ההצעה לפוליסה - איננו תקין (ר' עדותה של גב' שיניציקי, פרוטוקול ע' 55 ש' 30 עד ע' 56 ש' 1). הוא יוצר פער בין ההצעה החוזית לבין הקיבול והחוזה שלכאורה נקשר. מתברר כי חברת הביטוח לא קיבלה את הצעת הביטוח לידיה, ולא ערכה כל השוואה בין ההצעה לפוליסה. הסוכן העיד (פרוטוקול ע' 47 ש' 4-10): "הנוהל הוא שבשום פוליסה לא מעבירים את ההצעה לחברת הביטוח. אני הנחתי שכל הצעה חדשה, גם הטופס האורגינלי מועבר לחברה, הבנות [הפקידות] אמרו לי שהן לא מעבירות את טופס ההצעה אלא מקלידות במשרד את הפוליסה עצמה. זה לא שינוי מהותי. זה שנים היה אחרת בדרך כלל ההצעה האורגינלית היתה בתיק החברה, אולי כ- 4-5 שנים זה אחרת. נכון שאני בודק את ההצעה מטעם חברת הביטוח. זו טעות שלי שלא עברתי, אני לא יכול לעבור על מאות פוליסות". גב' שיניצקי אישרה כי חברת הביטוח אינה עורכת בקרה שגרתית כלשהי על עבודת הסוכן המפיק, לוודא התאמה בין הצעת הביטוח לפוליסה:"אני לא אמורה לבדוק את נהלי החברה, סוכן מפיק - מפיק את הפוליסה, אנו מאמינים בו וסומכים עליו ויש לו מנדט. לו חשבתי אחרת - אותו סוכן לא היה מפיק. מפעם לפעם מח' הבקרה עושה בקרה, אך לא כענין של שגרה" (פרוטוקול ע' 56 ש' 1-5). כך קרה, כי בפוליסה התובע אינו מופיע כמבוטח, למרות שבהצעה הוא הופיע כמציע יחד עם גב' גרוס. גב' שיניצקי לא ידעה להסביר, "מה עושה כאן [בפוליסה] גב' גרוס", והשיבה: "לו ראיתי זאת הייתי שואלת מה הרלבנטיות שלה" (פרוטוקול ע' 57 ש' 14-15). שאלת הרלבנטיות של רישום גב' גרוס בפוליסה מתחדדת, לא רק משום הפער בין הפוליסה להצעה, אלא גם משום שבפוליסה נרשם רק התובע כנוהג, ואילו גב' גרוס לא נרשמה כנוהגת. מהי משמעות הדבר? מהו מקור הפיצול בין המבוטחת לנוהג? הפערים חסרי הסבר, ומעוררים שאלה בדבר תקינות הפוליסה ותוקפה. לו נערכה ביקורת כדבעי, מראש, ניתן היה לעמוד על "סיבת רישומה של גב' גרוס" ולמנוע איון של הכיסוי הביטוחי. זאת ועוד: גב' שיניצקי ציינה, כי "בפניקס יש משקל מאוד גדול להעדר תביעות" (פרוטוקול ע' 55 ש' 27), וכי "לא היה מקרה אחד שהייתי מקבלת אדם כזה [התובע] לביטוח אצלי" (פרוטוקול ע' 59 ש' 20). גב' שיניצקי הוסיפה, כי המידע הרלבנטי בענין העבר התאונתי מתיחס לנוהג, ולא למבוטח: "הפירוט של העבר הביטוחי צריך להיות כלפי הנוהג ללא ספק" (פרוטוקול ע' 57 ש' 31). והנה, חברת הביטוח קיבלה את הפוליסה ("אני רואה את הפוליסה, את ההצעה איני רואה"; עדותה של גב' שיניצקי, פרוטוקול ע' 58 ש' 6). אם כך, היה בידי חברת הביטוח לבדוק בכלים סבירים העומדים לרשותה את עברו התאונתי של התובע, הרשום בפוליסה כנוהג, או למצער לדרוש מהסוכן להודיע לה שערך בדיקה כזו. ואולם, גב' שיניצקי ציינה כי בדיקת העבר הביטוחי במחשבי החברה נעשית באופן מדגמי בלבד, ורק לגבי המבוטח (פרוטוקול ע' 57 ש' 17-19): "לפי רישומי המחשב - גב' ברכה גרוס נוהגת ברכב משום שהיא המבוטחת. כשאני מקבלת פוליסה, כשהיא מגיעה לבקרה, שם המובטח הוא גרוס ברכה, היא בעלת הרכב, העדר תביעות הוא על שמה". חברת הביטוח מניחה שקיימת חפיפה רישומית בין המבוטח לבין שם הנוהג ברכב. ואולם, בפוליסה מסומנים מקומות נפרדים לרישום זה. מתברר - כפי שארע במקרה דנא - שעלול להמצא פער בין שם המבוטח לשם הנוהג. אם חברת הביטוח מסננת את המבוטחים הפוטנציאלים על בסיס עברו התאונתי של הנוהג, הרי שבדיקה של מי שרשום כמבוטח אינה יכולה לספק. חשיבות המידע כתנאי לעצם הכיסוי הביטוחי מחייבת את חברת הביטוח לבדוק בכלים סבירים העומדים לרשותה את עברו של הנוהג עצמו, ולמצער לוודא כי סוכן הביטוח עשה כן. הנתבעת טענה כי אישרה את הפוליסה "על בסיס הנתונים הכוזבים שהועברו לפניקס ולפיהם המבוטחת הינה גרוס ברכה שעברה חף מכל אירוע ביטוחי" (ס' 6 סיפא לסיכומיה); ואולם הנתבעת לא הסבירה, מדוע הסתפקה בנתונים של גב' גרוס, מקום בו הנוהג הרשום הוא התובע (ולא גב' גרוס). נמצא כי חברת הביטוח כשלה במקרה דנא בשניים: ראשית, היא לא פעלה לבדוק בדרך כלשהי את עברו הביטוח של הנוהג (התובע), ולא וידאה באמצעים סבירים כי הסוכן עשה כן. בנוסף - ובעיקר - היא לא עיינה בהצעת הביטוח, המהווה את מסמך ההצעה החוזית של המבוטח, ולא השוותה בינה לבין הפוליסה (החוזה), שהפיקה באמצעות סוכן. הפקת פוליסה שונה מהצעת הביטוח מהווה "קיבול" של חוזה אחר מהחוזה שהמבוטח ביקש לכרות. לו קיימה חברת הביטוח מנגנון בקרה אפקטיבי על עבודת הסוכן - ניתן היה לברר מראש מדוע נרשמה רק גב' גרוס כמבוטחת, ומדוע התובע לא נרשם כמבוטח - למרות שהוא מופיע כנוהג יחיד. בירור בסיסי כזה - כאשר הוא נעשה מבעוד מועד ובטרם ארע הארוע הביטוחי - יש בו כדי להבהיר למבוטח את מצבו החוזי, ולמנוע "אשליה של ביטוח", שהיא חסרת אחיזה במציאות. הנה כי כן, חברת הביטוח התרשלה במקרה דנא בדרך שבה הפיקה את הפוליסה, והיא חבה ברשלנות כלפי המבוטח. שיעור אחריותה יבחן להלן. אשם תורם וחלוקת האחריות בין הצדדים: סוכן הביטוח אחראי ברשלנותו כלפי התובע, בכך שיזם ורשם את גב' גרוס כמבוטחת, מבלי לוודא שרישום זה תקף. כאמור, התובע רשאי היה להסתמך בענין זה על ייעוצו המקצועי של הסוכן. סוכן הביטוח אחראי כלפי התובע גם בכך שרשם בהצעת הביטוח את העבר התאונתי של גב' גרוס דווקא, בעוד שהיה עליו להתיחס לעברו של התובע - הנוהג. אשר לחברת הביטוח - היא אחראית גם כן ברשלנותה כלפי התובע, בכך שלא פיקחה על עבודת הסוכן המפיק את הפוליסה ולא עשתה דבר על מנת לוודא התאמה בין הפוליסה להצעה, ולברר את מקור הפער בין זהות המבוטחת לזהות הנוהג. לצד אחריות חברת הביטוח והסוכן, נושא התובע עצמו באשם תורם לכשלון ההתקשרות החוזית. אחריותו נובעת מתוך כך שחתם על הצעת הביטוח מבלי לוודא על מה הוא חותם. התובע ביקש להשיג הנחת פרמיה והסכים לרתום לכך את דודתו, על אף החשד שהתעורר בו בדבר כשרות המהלך. התובע היה ער לכך שנרשם כנהג יחיד, ולפער הרישומי בין זהות הנוהג לזהות המבוטחת (ר' עדותו בפרוטוקול ע' 8 ש' 2). בנסיבות הענין אני מחלקת את האחריות בין הצדדים באופן שהסוכן נושא ב- 50%, חברת הביטוח ב- 20%, והתובע ב- 30%. למען הסר ספק, אני דוחה את טענת הסוכן כאילו הרכב נוצל למטרות ספורט ומרוץ (ס' 30ז' לסיכומיו). טענה עובדתית זו לא הוכחה. אשר להודעת צד ג' שהגישה חברת הביטוח נגד הסוכן - דינה להדחות. מקור חבותה של חברת הביטוח במקרה דנא איננו הפוליסה, כי אם אחריות אישית מכח עוולת הרשלנות. אכן, סוכן הביטוח הפר את חובת האמון שהוא חב לשולחתו. ואולם אין בכך כדי לפטור את חברת הביטוח עצמה מאחריות אישית כלפי המבוטח, בגין מחדליה שלה. העדר פיקוח על הפקת הפוליסות מקים לחברת הביטוח אחריות אישית בנזיקין, שאינה ניתנת לגלגול על הסוכן. הנזק: שמאי חברת הביטוח שם את ערך הרכב בשווי של 73,370 ₪, לאחר שקבע כי יש מקום "לחסל את התביעה על בסיס אובדן גמור" (ר' חוות דעתו של השמאי צוריאל שלמה מיום 2.10.2003, נספח ט' לכתב התביעה). התובע טען כי השמאי טעה בערך הרכב, שכן מדובר ב"מודל משופר" ואשר שוויו "עלה על מחיר המחירון" (ס' 44 לתצהירו). ואולם התובע לא הגיש חוות דעת שמאית מטעמו ולא נסתרה חוות הדעת השמאית של חברת הביטוח. למעשה, התובע ביקש לבסס נזקיו על חוות הדעת של שמאי המבטחת (ר' ס' 40 ונספח יא' לתצהירו; ס' 12 לסיכומיו). יושם אל לב כי שמאי המבטחת היה ער לשיפורים ברכב (ס' 1 בפרק "סיכומים" בחוות דעתו). מתוך ערך הרכב, יש לנכות סך של 1,730 ₪ בגין השתתפות עצמית (ר' פרק מתאים ברשימת הפוליסה, נספח א' לתצהיר התובע). אשר לשרידי הרכב - הנתבעת לא טענה ולא הציגה כל נתון בענין ערך השרידים או מחיר מכירתם (ר' טענה סתמית בס' 39א לכתב ההגנה. בתצהיר מטעם חברת הביטוח אין כל התיחסות לשרידים. בדו"ח השמאי צוין כי השרידים הוחזרו למגרש, מבלי לפרט נתוני ערך או מכירה. גם בסיכומיה לא התיחסה הנתבעת לנושא השרידים). ממילא אין בסיס ראיתי לערך הניכוי. סכום הפיצוי לאחר ניכוי השתתפות עצמית ישולם על ידי הנתבעים על פי שיעורי האחריות כמפורט לעיל. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה ועד לתשלום בפועל. נזקים נוספים: בגין עלויות גרירה - להבנתי התובע קיבל החזר כספי מהסוכן בגין הוצאות הגרירה (ס' 31 לתצהירו). הדרישה לסך של 1,500 ₪ לא גובתה במסמכים ועל כן היא נדחית. בגין הפסד ימי עבודה והוצאות נסיעה - המחדל כלפי התובע, כמפורט לעיל, מקים בסיס לפצותו בראש נזק זה. על דרך של הערכה, אני פוסקת לתובע סך של 1,000 ₪, בראש נזק זה, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התביעה ועד לתשלום בפועל, וישולמו על ידי הנתבעים על פי שיעורי האחריות. כן צומחת זכאותו לקבל החזר כספי מהנתבעת 1, בסך 2,000 ₪, בגין פרמיה שגבתה לאחר תום תקופת הביטוח ביום 31.3.2004 (ס' 37 לתצהיר התובע). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.3.2004 ועד לתשלום בפועל. יושם אל לב כי התובע לא נחקר בענין נזקיו, והנתבעים כלל לא התיחסו לפן הנזק בסיכומיהם. סיכום: התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כמפורט לעיל. הנתבעים ישאו בהוצאותיו של התובע בהליך זה, לפי שיעורי האחריות היחסיים, ובנוסף בשכ"ט בסך של 15,000 ₪, על פי שיעורי האחריות היחסיים, ובתוספת מע"מ כחוק.רכבתאונת דרכיםחברת ביטוחגניבת רכבפוליסהביטוח גניבת רכב