פסק דין 1. התביעה שבפני היא לתשלום יתרת שכר עבודה, פיצוי בגין אי העמדת רכב צמוד, קרן השתלמות וביטוח מנהלים. 2. התובע עבד אצל הנתבעת בין התאריכים 24.1.99 ועד 15.2.99, 7 ימים בינואר ו- 13 ימים בפברואר, ובסה"כ - 20 ימי עבודה. לטענתו, הובטח לו בעל פה בעת קבלתו לעבודה כי יועמד לרשותו רכב צמוד מיד עם תחילת עבודתו, אך רכב זה הועמד לרשותו רק בחודש פברואר. כן טוען התובע כי הובטח לו שהנתבעת תפריש עבורו לקרן השתלמות וגמל, אך היא לא עשתה כן. הנתבעת אף לא שלמה לו יתרת שכר בסך 8,125 ש"ח עבור חודש פברואר 99'. 3. הנתבעת טענה כי התובע התקבל לעבודה אצלה בתפקיד של מנהל כספים וחשב. לאחר תקופה קצרה, הסתבר לנתבעת כי התובע אינו ראוי לתפקידו, ואף הוא לא מצא עצמו בחברה, ועל כן - התפטר. הנתבעת כופרת בכל טענה מטענות התובע כי הובטח לו רכב צמוד מתחילת עבודתו, והפרשה לגמל והשתלמות. לגירסת הנתבעת סוכם עימו כי אם יתמיד - תפריש עבורו הנתבעת לגמל והשתלמות לאחר שישה חודשים. התובע קיבל רכב צמוד למשך יום אחד, כיוון שרכבו "נתקע". התובע אף קיבל את כל השכר שהגיע לו בגין תקופת עבודתו הקצרה. 4. לאחר שמיעת עדויות הצדדים אני קובעת כי יש להעדיף את גירסת הנתבעת על פני גירסת התובע. הנטל להוכיח את כל טענותיו, מוטל על התובע. התובע לא הציג כל מסמך כתוב המהווה תימוכין לטענותיו באשר להבטחות הנתבעת. 5. מאידך - ניסה התובע לצרף לתביעתו מסמך שיש בו כדי להעיד כביכול על שעות עבודה רבות בתקופת עבודתו. מסמך זה אינו נושא את הלוגו של הנתבעת, והנתבעת טענה כי אינו מוכר לה. לא ברור מה מטרתו של המסמך, ומתי נכתב ועל ידי מי נכתב. אם אמור המסמך להוכיח כי התובע עבד אצל הנתבעת עד 15.2.99, הרי היא עצמה לא כפרה בכך. 6. התובע אף לא חזר בעדותו על הטענה כי לא קיבל את מלוא שכרו. הוא לא הציג כל דפי הפקדה של חשבון בנק המעידים כי קיבל רק את משכורת ינואר. עדות מנהל הנתבעת היתה אמינה עלי ואני מקבלת את טענתו כי לתובע שולם מלוא שכרו, וכי לא סוכם עימו דבר עם תחילת עבודתו. סביר בעיני כי הנתבעת תעסיק את התובע בתקופת נסיון כדי לתהות על קנקנו, ורק לאחריה - תעניק לו הטבות כמו רכב צמוד, גמל וקרן השתלמות. 7. למעלה מן הצריך יאמר, כי התובע לא הוכיח שניתן להפריש עבורו לגמל ולקרן השתלמות בגין 20 ימי עבודה - תקופה הפחותה מחודש ימים. כבר נפסק באשר להפרשה לקרן פנסיה כי "בשל חשיבותו של נושא הגימלה לעובד ולשאיריו והנשיאה ההדדית בנטל הביטוח הפנסיוני יש להקפיד ולפקח על קיום הוראותיו של צו הרחבה המחייב מעביד לבטח עובדיו בקרן ביטוח (ר' סעיפים 33א עד 33 ו' לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 בענין ועדות פיקוח על צוי הרחבה). דרך המלך באכיפת צו ההרחבה היא הגשת תביעה על ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על ידי המעביד. עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו ובקבלתו לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות. לפיכך בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל (ר' לענין זה הסיפה של סעיף 19 א(י)(1) לחוק הגנת השכר). רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו הוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי. (ראה דב"ע שנ3-66/ שקריאת נאצר נ' צבי רחמים פד"ע כב' עמ' 13). 8. על פי כל האמור לעיל - אני דוחה את תביעת התובע. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח + מע"מ ושכ"ט עו"ד וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים וזאת תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום ח' ב אדר ב תש"ס, 15 במרץ 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 15/03/2000 ע. פוגל - שופטתסגנית שופט ראשי בעל פהרכב