ביטוח נהג שלא הורשה לנהוג ברכב

אחת הדרכים המומלצות להבין דיני ביטוח היא לעיין בפסקי דין - להלן תקציר נרחב של פסק דין משלים שניתן ע"י השופט יואל צור בבית משפט השלום בירושלים העוסק בנושא הלכת הרשות הראשונית | ביטוח נהג שלא הורשה לנהוג ברכב

רקע
התביעה שלפנינו היא תביעה לפיצויים לפי הפלת"ד. בהתאם להסכם פשרה שנעשה בין הצדדים התובעת קיבלה פיצוי שחולק בין נתבעת 2 - אליהו חברה לביטוח בע"מ לנתבעת 3 - קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. באופן שכל אחת מהן שילמה לתובעת סכום של 16,088 ₪ . הסכם זה קיבל ע"י כב' השופטת באום תוקף של פס"ד חלקי ביום 7.6.06 . פס"ד משלים זה נועד לקבוע את שאלת החבות בין נתבעות 2 ו-3, כאשר ככל שתמצא נתבעת 3 אחראית יהיה צורך לברר גם את ההודעה לצד ג'. יצויין כי תיק זה שהוא משנת 2004 התברר אצל כב' השופטת באום. ב-5.7.06 החליט כב' הנשיא של בימ"ש זה להעביר את התיק להמשך בירורו בפני הח"מ. הראיות והסיכומים הנוגעים למערכת היחסים שבין הנתבעות לבין עצמן ובין נתבעת 3 (שולחת ההודעה לצדדי ג' ) וצדדי ג' היו בפני הח"מ

העובדות שלא שנויות במחלוקת
אין מחלוקת באשר לעובדות הבאות: ביום 14.6.03 בסמוך לשעה 17.00 נפגעה התובעת בתאונת דרכים כנוסעת במכונית מסוג סיטרואן מ"ר 77-916-15 (להלן- הרכב) בה נהג נתבע 1. נתבעת 2 היא זו שביטחה את נתבע 1 בגין חבותו כלפי התובעת באשר לכל נזק גוף שייגרם לה בתאונת דרכים. אין מחלוקת על כך שעובר לתאונה היה הרכב נשוא התאונה מבוטח בביטוח בר תוקף. נהג הרכב היה גיא מרקן (נתבע 1 וצד ג' 1-להלן-גיא). ואין מחלוקת שלגיא היה רישיון נהיגה בעת שנהג ברכב עובר לתאונה נשוא התביעה. גיא קיבל את מפתחות הרכב מאחיו אנדריי (ולאנדריי לא היה רישיון נהיגה). אנדריי קיבל את מפתחות הרכב מאיתי לוי (להלן-איתי) ששימש כראש צוות התיקונים במתקן בו עבד גם אנדריי. איתי לא היה בעל הרכב אלא החזיק ברכב מטעמו של בעל הרכב

טענות חברת הביטוח וקרנית
להלן בקצרה טענות כ"א מהנתבעות אליהו חברה לביטוח בע"מ נתבעת 2 וקרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נתבעת 3) : נתבעת 2 לא מכירה בחבותה כלפי התובעת וטוענת שנתבע 1 לא הורשה לנהוג ברכב ולכן פוליסת הביטוח אינה מכסה את חבותו. בשל הכחשה זו צירפה התובעת לתביעה דנן גם את נתבעת 3 –קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (להלן-קרנית). מאידך, קרנית טוענת שאין לה כל חבות ומי שאחראי לפצות את התובעת היא נתבעת 2 וזאת לאור העובדה שבעת התאונה היה לכלי הרכב המעורב בתאונה ביטוח תקף. עוד טענה קרנית שהשימוש שעשה הנהג ברכב היה ברשות ובהיתר הבעלים ו/או המחזיק ברכב וזאת לפי מבחן "הרשות הראשונית" שיידון להלן. קרנית הגישה הודעה לצד ג' כנגד מרקן גיא -הנהג של הרכב בעת התאונה, וכנגד מרקן אנדריי- המחזיק של הרכב בעת התאונה-ומי שהתיר את השימוש ברכב במישרין או בעקיפין. טענת קרנית כלפי צדדי ג' היא שאם ובמידה שהיא תחוייב לשלם לתובעת סכום כלשהו בגין התביעה, היא תהיה זכאית לקבל מן הצדדים השלישיים החזר ו/או שיפוי ואו דמי השתתפות מלאים בגין כל סכום שהיא תחוייב בתביעה זו

השאלות שיש לקבוע לגביהן ממצאים
כדי לפסוק בשאלת החבות יש לדון בנושאים הבאים: לקבוע ממצאים לעניין ההיתר לנהוג ברכב דנן שלאחר מכן היה מעורב בתאונה. האם יש מקום במקרה שלפנינו להחיל את הלכת "הרשות הראשונית" שבעקבות החלתה ניתן יהיה לראות בנהיגה שנהג גיא ברכב בבחינת נהיגה בהיתר

ממצאים לעניין ההיתר לנהוג ברכב דנן להלן כמה ממצאים בנושא הנדון: בטרם אקבע ממצאים אציין כי פוליסת הביטוח לגבי הרכב נשוא התביעה לא הוגשה לי. לצורך פס"ד משלים זה אני מציב כנתון שבעל הרכב נתן "היתר" לשימוש ברכב ב"מקרה חירום", זו לפחות היתה "הרשות הראשונית" ואברר מה התרחש במקרה שלפנינו מבחינה עובדתית. איתי לוי ששימש כראש צוות התיקונים במתקן, החזיק ברכב נשוא התביעה. איתי לא היה בעל הרכב (בעליו היה אדם בשם רענן). איתי החנה את הרכב נשוא התביעה בחנייה ברחוב ז'בוטינסקי ברשל"צ. מאחר והיה על איתי להיות במקום אחר, ביום האירוע נשוא התביעה, הוא הותיר את מפתחות הרכב לאנדריי שעבד עימו באותו מתקן. איתי הנחה את אנדריי שאסור לאנדריי אישית לנהוג ברכב מאחר ואין לו רישיון נהיגה. איתי, לטענתו, גם אמר לאנדריי שחל איסור מוחלט להזיז את הרכב ולנהוג בו, ורק אם יתקיים "מקרה חירום" שיחייב את הזזת הרכב, מושארים לאנדריי המפתחות לצורך כך זו כפי הנראה היתה גם ההנחיה של בעל הרכב לאיתי. מאחר ולאנדריי לא היה רישיון נהיגה, היה ברור לאיתי שבעת קרות "מקרה חירום" , יהיה על אנדריי למצוא נהג בעל רישיון נהיגה שיזיז את הרכב. איש לא הגדיר בפני אנדריי מהו "מקרה חירום" שבגינו ניתן להסיע את הרכב. איתי הסכים לכך שמקרה של שריפה, למשל, היה יכול להיחשב ל"מקרה חירום" שיצדיק את הזזת הרכב. העד הנ"ל לא היה מוכן לומר שמקרה "רפואי", למשל, הוא "מקרה חירום". אנדריי לא יכול היה בעת חקירתו ע"י ב"כ נתבעת 3 לאשר או להכחיש מה בדיוק אמר לו איתי כשמסר את מפתחות הרכב. אנדריי העיד בביהמ"ש וסיפר סיפור אחר ושונה מסיפורו של איתי. לטענתו של אנדריי, איתי לא מסר לו את המפתחות אלא הוא, אנדריי, היה זה שביקש את המפתחות מאיתי מפני שהיה צריך להביא איזו מיטה. מכל מקום אנדריי העיד שלא הוא היה זה שנהג ברכב, שלאחר מכן היה מעורב בתאונה נשוא התביעה, כי אם אחיו גיא (שהוא גם נתבע 1 וגם צד ג1). גיא אמנם לא העיד בביהמ"ש אך בסיכומיו הקצרים בע"פ טען שהוא ביקש את מפתחות הרכב מאנדריי וזה האחרון מסר לו את המפתחות. הוא לא העיד שאנדריי, עובר למסירת המפתחות , אמר או הגביל את גיא באיזה הגבלה לעניין השימוש ברכב. איתי אמנם ציין שהנחה את אנדריי בהנחיות בטרם שיעשה שימוש ברכב. אך יש ספק אם אכן איתי הינחה את אנדריי בהנחיות כלשהן וזאת אם אקבל כנכונה את עדותו של אנדריי שהוא ביקש את מפתחות הרכב לצורך העברת מיטה. אלא שאיתי לא היה זה שנהג ברכב כי אם גיא. אין קצה של ראיה לכך שכאשר אנדריי העביר את מפתחות הרכב לגיא הוא הנחה אותו בהנחיות כלשהן או הגביל אותו בהגבלות כלשהן לעניין השימוש ברכב. בה במידה לא הוכח קיומו של "מצב חירום" כלשהו שהצריך את הזזת הרכב

הלכת הרשות הראשונית
הלכת "הרשות הראשונית" נקבעה בע"א 214/81 מ"י נ' פחימה ואח'. בהלכה זו נקבעו כמה כללים החשובים לענייננו: משהתיר בעל הרכב את השימוש הראשוני בו על ידי אחר, אך טבעי הוא כי ייבטח נהיגה זו. פרטי ההסדר בין בעל הרכב לבין הנוהג הם עניין פנימי ביחסים האזרחיים שביניהם, ואין זה ראוי כי פרטים אלה הם שיקבעו את חובת הביטוח, היקפה והפטור ממנה; מאזן השיקולים נוטה לטובת הגישה כי המבטח של המכונית ולא קרנית ישאו בסיכון של סטיית הנוהג מההיתר הראשוני שנתן לו בעל הרכב. תפקידה של קרנית הוא שיורי לתפקידה של חברת הביטוח. חוק הפיצויים מטיל אחריות על בעל רכב אשר "התיר" את השימוש ברכבו לאחר (סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים). במסגרתו של חוק זה משהותר השימוש הראשוני, בעל הרכב חייב לשאת ב"סיכון" שהוא עצמו "יצר". אין זה ראוי כי אחריותו של בעל הרכב כלפי הניזוק תהא תלויה בפרטי ההיתר שניתן לנהג

כב' השופט אור הסכים עם דעתו של פרופסור אנגלרד, ש"אין להטיל על הנפגע את טרחת ההתדיינות לבירור השאלה מה היו היחסים הפנימיים בין נותן הרשות לבין המשתמש ברכב", ולכן כאשר עצם השימוש ברכב הוא בהיתר מאת בעל הרכב, תחול האחריות על פי החוק על מבטחו של המתיר את השימוש עצמו, ואפילו חרג המשתמש מן האופן שהמתיר יעד לו, בעת שהתיר את השימוש. גישה זו עולה בקנה אחד עם תפיסת האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים. הלכה זו הורחבה בע"א 56/84 אלחדד נ' קרנית מקרה בו רכב נמסר לרפד כדי שיחליף את הריפוד. הרפד השתמש ברכב לשם נסיעה פרטית לחתונה, ואירעה תאונה. ביהמ"ש קבע שהמבטחת ולא קרנית תישא בסיכון של סטיית הנוהג מן ההיתר הראשוני שנתן בעל הרכב

פרופ' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים כותב שההלכה הנ"ל חלה גם באשר למקרה של מי שקיבל רשות ראשונית המתיר לנוהג נוסף לנהוג ואלו הדברים שכתב בעניין זה: "כלל זה בכוחו גם לפתור את הבעייה המיוחדת של מסירת הרכב לנוהג נוסף ע"י בעל הרשות הראשונית. שוב אין זה נראה מוצדק כי הגבלה פנימית של בעל הרכב, האוסרת על הנוהג ברשותו למסור את הרכב לנוהג אחר, תשפיע על היחסים בין מוציא הפוליסה לבין קרנית. אם רשאי היה בעל הרכב, לפי הוראותיה של הפוליסה, להתיר עקרונית את השימוש ברכב ע"י נוהג אחר, הרי ראוי כי הסיכון שהתממש ייפול על המבטח. הדבר שונה כמובן, כאשר עצם המסירה לנוהג הנוסף מפרה הוראה מהוראותיה של הפוליסה. למשל: מסירה לידי אדם החסר רישיון נהיגה. במקרה זה אין לייחס לנותן הרשות הראשונית מתן היתר לנהיגה שאינה מכוסה ע"י הביטוח

הדיון בבית המשפט
כאן מפתחות הרכב נשוא דיוננו עברו "שרשרת ידיים": מבעלי הרכב לאיתי, מאיתי לאנדריי ומאנדריי לאחיו גיא כאשר האחרון היה מעורב בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב. יש ספיקות של ממש אם איתי העביר הנחיות כלשהן בעניין הרכב לאנדריי (נוכח עדותו של אנדריי לגבי הנסיבות בהן ביקש וקיבל את המפתחות). אנדריי לא הינחה את גיא באשר לאיסורים לשימוש ברכב ולהיתר שניתן להשתמש ברכב רק במצב חירום. המושג "מצב חירום" היה עמום ובלתי מוגדר, אך למעשה אין כל שמץ של טענה או ראיה שהיה "מצב חירום" מכל סוג שהוא שהצריך את הזזת הרכב והנסיעה שבוצעה ע"י גיא. מכל מקום, גיא לא נהג ללא רשות. להיפך, הוא ביקש וקיבל את מפתחות הרכב מאנדריי

ההלכה שנקבעה בע"א 494/89 סיגלית אסרף נ' אליהו, חב' לביטוח בע"מ וקרנית יכולה לסייע לפתרון הבעייה שלפנינו. באותו מקרה רכב הושכר לפלוני אשר הוחתם על התחייבות שלא יתיר לאיש מלבדו לנהוג, ואותו פלוני התיר לסיגלית אסרף לנהוג ובמהלך נהיגתה קרתה תאונה בה היא נפצעה. באותו עניין קבע ביהמ"ש העליון שדי במתן הרשות הראשונית ע"י בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה ע"י פוליסת הביטוח, כדי שהנוהג ייחשב כמי שנוהג בהיתר מבעל הרכב. כל סטייה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה . באותה הלכה נקבע שהיחסים הפנימיים בין בעל הפוליסה לבין הנוהג על פי רשות ראשונית אינם קובעים את היקף הכיסוי הביטוחי. הגבלות בדבר השימוש, המוטלות ע"י בעל הפוליסה כלפי הנוהג בפועל, אינן גועות מחבותו המלאה של המבטח במסגרת הפוליסה. עוד קבעה ההלכה הנ"ל שמסירת הנהיגה לצד השלישי בניגוד למותר אינה שונה מחריגה אחרת מהרשאה. אם רשאי היה בעל הרכב, לפי הוראות הפוליסה, להתיר עקרונית את השימוש ברכב ע"י נוהג אחר,מן הראוי כי הסיכון ייפול על המבטח

ומכאן לענייננו. אין חולק על כך שאם גיא היה צריך להזיז את הרכב מאחר והוא חוסם חנייה והיתה מתרחשת תאונה, היה כיסוי ביטוחי. אין גם חולק על כך שאם היה "מצב חירום" כלשהו ואנדריי היה אומר לאחיו גיא לנסוע ברכב והיתה מתרחשת תאונה, היה כיסוי ביטוחי כי זו היתה נהיגה ב"מצב חירום". משקיבל גיא את מפתחות הרכב בהיתר מאנדריי, חלה תורת "הרשות הראשונית" הנ"ל. נהיגתו של גיא במקרה דנן לא היתה נהיגה ללא היתר. ביהמ"ש לא אמור לבדוק את תוכן ההיתר לנהוג. לפי הלכת אלחדר אם בעל הרכב הרשה לפלוני לנהוג ברכב, ואירעה תאונה במהלך נהיגתו של פלוני באותו רכב, כי אז הנהיגה היא "ברשותו" של בעל הרכב, גם אם התאונה אירעה תוך סטייה ממשית מתחומי הרשות שניתנה. לעניין זה אין רלוונטיות לעובדה שהיתה פה "שרשרת" העברות של מפתחות הרכב מאדם לאדם עד שהגיעו המפתחות לידיו של גיא. לאור שיקולים אלה, המבטחת (במקרה שלנו נתבעת 2) היא זו שצריכה לשאת בנטל הכספי הנובע מהתאונה נשוא התביעה

לסיום אציין כי הכלל שהתגבש בפסיקה הוא שתפקידה של קרנית צריך להיות שיורי לתפקידה של חברת הביטוח. כשמתרחשת תאונה שבה נוהג הרכב נהג מכוח היתר שניתן לו, אך בחריגה מתנאיו , האחריות לתאונה תיפול על שכם המבטחת ולא על שכמה של קרנית

סיכום
לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי נתבעת 3 (קרנית) אינה אחראית לתאונה כי אם נתבעת 2, אליהו חברה לביטוח בע"מ. כפועל יוצא מהאמור לעיל, והואיל ובהתאם להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד חלקי התובעת קיבלה פיצוי שחולק בין נתבעת 2 לנתבעת 3 באופן שכל אחת מהן שילמה לתובעת סכום כולל של 16,088 שקלים הרי שהנני מחייב את נתבעת 2 לשלם לנתבעת 3 כדלהלן: סך של 16,088 שקלים שישאו ריבית חוקית והצמדה מיום 7.6.06 (תאריך פסה"ד החלקי) ועד לתשלום המלא בפועל. בהוצאות משפט בגין חלקה של נתבעת 3 במימון המומחה ע"ס 2,340 שקלים שישאו ריבית חוקית והצמדה מיום שנתבעת 3 הפקידה את הסכום בקופת ביהמ"ש ועד לתשלום המלא בפועל. שכ"ט עו"ד ע"ס 7,500 שקלים+ מע"מ. התביעה כנגד נתבע 1 (מרקן גיא) נדחית בזה ללא צו להוצאות. ההודעה לצדדי ג' שהגישה קרנית נדחית בזה ללא צו להוצאות

חיפוש פנימי באתר