פסק דין 1. בפני תביעה שעניינה התקשרות בחוזה לשם מכירת יחידת נופש. לטענת התובעים יש לבטל חוזה זה מטעמים שונים, בניגוד לנתבעים שעומדים על קיומו של החוזה בין שני הצדדים. הרקע 2. התובעים הינם זוג גמלאים, שהתקשרו עם הנתבעת ביום 14.9.98 בחוזה לרכישת יחידת נופש. לפי חוזה זה זכאים התובעים לשבוע נופש מידי שנה, במשך 35 שנים, במלון רם בירושלים, וכן זכאים הם לקבל תחלופת נופש דרך חברה בשם RCI ביעדים שונים בעולם. להסכם שבין הצדדים צורף נספח המכונה "טופס גילוי",הנדרש על לפי סעיף 14א' לחוק הגנת הצרכן התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). טענות התובעים 3. בתאריך 14.9.98 התקשרה נציגה מאת הנתבעת לביתם של התובעים, ובישרה להם כי יוכלו לקבל נופשון בחו"ל חינם, אך כדי לקבל את שאר הפרטים עליהם לסור עוד באותו היום למלון "הולידיי אין" בירושלים. כשהגיעו התובעים למקום הם צוותו לאיש מכירות בשם יעקוב תורג'מן שיידע אותם באשר למלון שעמד אותה עת בפני שיפוץ, ובישר להם כי בידיהם הזדמנות נדירה לרכוש במחיר 13,675 $ + מע"מ, שהוא מחיר חסר תקדים וחד פעמי התקף לאותו ערב בלבד, יחידת נופש במלון. לטענת התובעים, הדייל לא אפשר להם לקרוא את ההסכם במלואו, ויתרה מכך, חלקים מההסכם לא נמצאו בידיו, והם הובאו לאולם, רק במעמד של חתימת ההסכם. 4. למרות כל הנאמר, הצליח הדייל לשכנע את התובעים לחתום על החוזה, ולשלם באותו הרגע מקדמה בסך 15,358 ש"ח, והתחייבות לתשלום היתרה בתשלומים חודשיים של 200$ כל אחד, למשך שישים חודשים נוספים. לטענתם, בתשובה לשאלתם, הבהיר להם הדייל באופן חד משמעי, כי יוכלו לבטל את ההסכם, מאוחר יותר, אם יחפצו בכך, ולא נקב כל מועד, שייחשב למועד אחרון בו יוכלו התובעים לבטל את ההסכם. משהבינו התובעים כי מדובר לטענתם בגוף קיקיוני (בעקבות הוראת קבע שמסרו לנתבעת ולא כובדה בנימוק שלנתבעים לא היה חשבון בנק מסודר), החלו התובעים לפעול לביטולו של ההסכם. כל מאמציהם של התובעים להיפגש עם נציגי החברה עלו בתוהו. משנואשו, הודיעו לנתבעת בעל פה ובאמצעות מכתב כי הם מעונינים לבטל את החוזה. אך, האחרונה סירבה לבטל את החוזה נוכח העלויות הרבות שלטענתה נשאה בהם בעקבות ההתקשרות. יש לציין כי התובעים כלל לא ניצלו את החופשה שהובטחה להם על ידי החברה. משראו התובעים כי הנתבעת עומדת בסירובה לבטל את החוזה, ביטלו את הוראת הקבע שנחתמה על ידם לטובת הנתבעת. 5. לטענת התובעים על הנתבעת לעמוד בהתחייבותה לאפשר לתובעים לבטל את החוזה בכל עת, כפי שנמסר לתובעים על ידי הדייל. טענה נוספת שהעלו התובעים במהלך המשפט, היא שגודל האותיות בהסכם שנערך בין הצדדים קטן מהגודל המינימלי שנקבע על פי תקנות הגנת הצרכן (גודל אותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה - 1995.(להלן: תקנות הגנת הצרכן), ודי בכך כדי להקנות להם זכות לבטל את החוזה. טענות הנתבעת 6. לטענת עובדי הנתבעת הוסבר לתובעים בפרטי פרטים, במשך 90 דקות על הרכישה, ולאחר שעתיים נוספות שבמהלכן נקרא ההסכם בפניהם והוסבר להם תוכנו, נחתם החוזה מרצונם החופשי של התובעים. להסכם הרכישה צורף טופס גילוי שפירט את עיקרי ההסכם, וכן כלל את האפשרות לבטל את החוזה תוך 14 יום מתאריך החתימה. התובעים לא העלו כל טענה כנגד ההסכם משך שלושת החודשים שלאחר החתימה ולא הזכירו כל הבטחה לעניין יכולת ביטול החוזה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. טענתם הראשונה של התובעים היתה כי אין באפשרותם לעמוד בתשלומים שלהם התחייבו בשל מצב כלכלי שהתדרדר. בתגובה לטענה זו הציעה הנתבעת להקל על התובעים באופן התשלומים. 7. עוד טענה הנתבעת כי אין הצדקה לבטל את החוזה כי באם יבוטל החוזה יגרם לה נזק בשל תשלומים ששילמה מראש למשך 3 שנים בעבור חברותם של התובעים בחברת התחלופה הבינ"ל, כפי שהתחיבה על פי ההסכם. כמו כן נגרמו לה נזקים בשל תשלום עמלות לסוכנים, העברת מע"מ על תשלום המקדמה ורכישת דירות נופש חלופיות במלון שרתון באופן זמני. אקדים ואציין כבר עתה כי נזקים אלה לא הוכחו. 8. באשר לטענת התובעים בעניין גודל האותיות בהסכם, כופרת הנתבעת בטענה, ולחלופין היא טוענת כי גם אם גודל האותיות בהסכם ובנספחיו קטן מהגודל המינימלי שקבוע בתקנות הגנת הצרכן, אין בכך כדי להקנות לתובעים זכות לבטל את החוזה. טענת ההבטחה בעל פה 9. באשר לטענה הראשונה, דהיינו הטענה בדבר ההבטחה שניתנה לתובעים לגבי המועד בו ניתן היה לבטל את ההסכם, לא שוכנעתי כי התובעים הרימו את נטל השכנוע בנקודה זו. לפני שתי גרסאות סותרות ביחס לנאמר במפגש ביחס לזכות הביטול. התובע העיד בתצהירו, כי נאמר לו ולאשתו באופן חד משמעי שיוכלו לבטל את ההסכם, מאוחר יותר אם יחפצו בכך, ללא נקיבת כל מועד, שייחשב כמועד אחרון לביטול ההסכם. התובע חזר על כך בעדותו בבית משפט. מטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת ומנהל מכירות שהיו נוכחים באותו ערב, כי לא רק שלא הובטחה לתובעים אפשרות ביטול למועד בלתי מוגדר, אלא שאף הובהר לתובעים במסגרת הקראת טופס הגילוי כי ניתן לבטל את ההסכם תוך 14 יום ממועד החתימה. לא שוכנעתי מעדותו של התובע שאכן הוסבר לו כפי שטען, שהוא יכול לבטל את ההסכם בכל עת עם הגבלת זמן. כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התובע מסר עדויות סותרות ביחס לשמו של הדייל שהבטיח לו שיוכל לבטל את העסקה כל אימת שיחפוץ, שכן פעם כינה אותו אבי לוי, ובפעם אחרת כינה אותו יעקוב תורג'מן. בנוסף, הודה התובע במהלך עדותו בבית המשפט כי לפני שחתם על ההסכם לא חשב כלל על אפשרות של ביטול ההסכם. בנסיבות אלה נראה כי אדם המרוצה מעסקה שזה עתה ביצע לא יתעמק ויזכור הבטחה שניתנה בעניין אופציית ביטול לטווח זמן כה ארוך. יתרה מכך, במכתבים ששלח התובע לנתבעת בבקשה לבטל את ההסכם, לא הזכיר ולו במילה אחת את ההבטחה שלטענתו הבטיח לו הדייל. ב"כ התובעים טען שהיה על הנתבעת לסתור את עדותו של התובע על ידי הזמנת הדייל שיעיד על השתלשלות שיחת המכירה עם התובעים. אולם, בהקשר זה אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי עשתה את המוטל עליה כדי למצוא את העד ולהביאו להעיד, אך העד שכבר לא עובד בחברה, לא אותר. לעומת זאת, גם לא שוכנעתי מעדויות נציגי הנתבעת כי ההסכם על כל סעיפיו הוקרא לתובעים לפני החתימה. אביא בהקשר זה מספר נימוקים: א. מנהל המכירות שהעיד מטעם הנתבעת התייחס לנוהג המכירה ככלל ולא לאופן המכירה לתובעים בפרט. הרושם המתקבל אם כך הוא שאינו זוכר את המקרה עצמו. " ש. האם אתה הודעת שהם יכולים לבטל את ההסכם תוך 14 יום? ת. כן ש.אתה זוכר שאמרת זאת. ת. כן זוהי הוראה שקיבלתי. זאת הוראה שקיבלתי לעשות עם כל לקוח".(עמ' 12 לפרוטוקול) " ת. אם תשאל אותי על מה דיברתי איתם, לא אוכל לענות ואשיב שאיני זוכר. אך לגבי שני הפרטים הללו התשובה היא כן כי אני לא ממלא טופס אם אני לא מבצע את שתי הפעולות הללו. הכוונה לברר אם הבינו את המוצר ושאמרתי להם שמעבר למסירת טופס הגילוי הם יכולים לבטל את ההסכם בתוך 14 יום. " (עמ' 13 לפרוטוקול) ב. מנהל המכירות בעדותו טען שהזמן האורך להקריא לקונה את כל ההסכם מסתכם בכמחצית השעה. ההסכם שעליו חתמו הצדדים הינו ארוך מאוד, ולא נראה לי כי מחצית השעה היתה מספיקה כדי להקריאו. ג. מנכ"ל הנתבעת בעדותו טען כי הוא זוכר שהתובע קרא את ההסכם ושאל הרבה שאלות על ההסכם. מדובר בגרסה כבושה שכן לא המנכ"ל ולא מנהל המכירות הזכירו בתצהירי עדותם שהתובעים קראו את כל ההסכם. יתרה מכך העיד מנהל המכירות מטעם הנתבעת כי הוא אינו יודע אם התובעים קראו את ההסכם לבדם או שההסכם הוקרא להם על ידי הדייל. "ת. לשאלתך אם הקראתי או האם הם קראו לעצמם איני זוכר. אחד מהם קרה בודאות" משקבעתי כי שתי הגרסאות אינן מקובלות עלי, אני דוחה את טענתם הראשונה של התובעים בדבר הבטחה בעל פה שקיבלו מהנתבעת, לפיה מוקנית להם האפשרות לבטל את החוזה בכל עת. הטענה בדבר גודל האותיות 10. הטענה ביחס לגודל האותיות בהסכם נסמכת, כאמור, על תקנות הגנת הצרכן הקובעות את גודל האותיות המינימלי בחוזה אחיד. התנאי הראשון, אם כן, לתחולתן של התקנות הינו קיומו של חוזה אחיד. ב"כ הנתבעת בסיכומיו טוען כי ב"כ התובעים לא הוכיח כי אכן מדובר בנסיבות מקרה זה בחוזה אחיד, ואף לא העלה טענה בכתב התביעה שהחוזה שבין הצדדים הינו חוזה אחיד. ביחס לטענה לגבי כתב התביעה, נראה כי די בצורתו של החוזה כפי שצורף לכתב התביעה כדי להעלות את הטענה שמדובר בנסיבות מקרה זה בחוזה אחיד. נותר לבחון את הטענה לפיה התובעים לא הוכיחו כי החוזה הינו חוזה אחיד. 11. חוזה אחיד מוגדר בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג- 1982 "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם." הסכם זה לאור מאפייניו, ברי שהוא מקיים את ההגדרה של חוזה אחיד. מדובר בחוזה מודפס, שנקבע מראש על ידי הספק, היא הנתבעת, וכן נהיר מהעדויות שלפחות עשרה זוגות קיבלו באותו הערב את אותו החוזה המודפס, ובאותו המחיר. להלן קטע מעדותו של מנהל המכירות, מר אורי רותם, "ש. האם אתה זוכר מה עשית באותו הערב... . (עמ' 8 לפרוטוקול) ת. אני זוכר כי ההליך אינו שונה מזוג לזוג, כי ההליך אותו הדבר. העד הוסיף כי תפקידו מסתכם בהסברת החוזה, ובהחתמת הלקוח, ולא הזכיר כל יכולת לשנות דבר מהכתוב בחוזה. "ת. ...אני נכנסתי לשלב שבו כבר החליטו לרכוש. כל הפרטים היו מוסכמים. אני נכנסתי למצב הרשמי להכניס את הדברים לכתב ולהעביר להם זאת במדויק שיידעו מה הם קונים." (עמ' 9 לפרוטוקול) אינדיקציות נוספות לכך שמדובר בחוזה אחיד היא העובדה שעובדי החברה מכנים את ההסכם "טופס". " ת. ... יש הרבה טפסים ולעיתים ממלאים אנשים אחרים או פקידים." (ר' עמ' 12 לפרוטוקול) כמו כן העובדה שבמקום החתימה על החוזה מצוין "אורח", מעידה על כך שהחוזה מיועד מראש ליותר מאדם אחד. לכן, הוכח כי מדובר בחוזה אחיד. 12. באשר לטענה השניה של התובעים באשר לגודל האותיות בחוזה כולו, מצאתי כי לטענה זו יש על מה לסמוך. על פי תקנה 2 לתקנות להגנת הצרכן, גודלן המזערי של האותיות בחוזה אחיד יהיה 2 מילימטרים, ועל פי תקנה 3(3) הרווח בין השורות לא יקטן מגודל האות בשורה, דהיינו בכל מקרה לא יקטן הרווח בין השורות בחוזה מגודל של 2 מילימטרים. בהסתמך על חוות הדעת של המומחים שהביאו התובעים והנתבעת כאחד, עולה שהחוזה שנחתם בין הצדדים אינו מקיים לכל אורכו את התנאים הללו. על פי חוות דעתו של המומחה שהובא על ידי הנתבעים, ד"ר גלעד אבן צור, גודל אות ממוצע בהסכם עצמו ובנספחיו, הוא 0.011 ± 1.88 מילימטרים, שהוא נמוך מהגודל המינימלי שנקבע בתקנות. באשר לטופס הגילוי, נמצא שהרווח הממוצע בין השורות הוא 1.54 מילימטר, שכאמור פחותים מהגודל הנדרש על פי התקנות,שהוא מינימום 2 מילימטרים. חוות דעת זו לא היתה שונה בהרבה מחוות דעתו של מר דוד וייס שהובא לתת את חוות דעתו מטעם התובעים. על פי חוות דעתו של מר וייס, גודל אות בהסכם עצמו ובנספחיו הוא 1.8 מילימטר, גודלה של אות בטופס הגילוי הוא 1.95 מילימטר בשונה מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים לפיה גודל אות זו 0.014 ± 2.04, והרווח בין השורות בטופס הגילוי הוא של 1.5 מילימטר. מר וייס אמנם הודה בחקירתו הנגדית שיכולה להיות סטייה במדידותיו, עם זאת, תוצאות בדיקתו של מר וייס נמצאו קרובות מאוד לאלו של ד"ר אבן צור, שהוא בעל ידע וניסיון פורמליים בהנדסה גיאודטית. 13. נראה כי לאור תמימות הדעים שבין שני המומחים באשר לעובדה שגודל האותיות בהסכם ובנספחיו, והרווח בין השורות בטופס הגילוי קטנים מ- 2 מילימטר, אין אלא לקבל את הטענה שההסכם בין הצדדים על כל חלקיו, לרבות טופס הגילוי אינו עומד בדרישות שנקבעו בתקנות הגנת הצרכן. היות והתקנות להגנת הצרכן לא קוימו בהסכם זה, נחשב הדבר על פי סעיף 4א' לחוק הגנת הצרכן התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), כ"ניצול מצוקה". לפי סעיף 32(א) לחוק, רשאי הצרכן לבטל את העסקה במקרה של "ניצול מצוקה" כאשר היא מהותית בנסיבות העניין. זכותם של התובעים לבטל את החוזה 14. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת כי לא הוכחו מרכיבי סעיף 32(א) לחוק הגנת הצרכן, הקובע את הכללים בנושא של ביטול הסכם בשל "הטעיה" או "ניצול מצוקה". נראה לי כי על טענתו של הנתבע להידחות. ואסביר: סעיף 32(א) לחוק קובע: " נמכר נכס והוברר כי נעשה לגביו מעשה או מחדל שיש בו משום הטעיה או ניצול מצוקה כאמור בחוק זה, והם מהותיים בנסיבות העניין, ובהטעיה- אף אם לא המוכר היה המטעה, רשאי הצרכן, תוך שבועיים מיום עשיית העסקה או מיום מסירת הממכר, לפי המאוחר, לבטל את המכר בהודעה בכתב למוכר; בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים, לבטל את המכר גם אחרי התקופה האמורה." סעיף 32 לחוק מציב שלושה תנאים לקיומה של זכות לביטול חוזה בעילה של "הטעיה" או "ניצול מצוקה". על פי התנאי הראשון, על הצרכן להוכיח כי קיים מעשה או מחדל שיש בהם משום "הטעיה" או "ניצול מצוקה". מאחר והתובעים הצליחו להוכיח כי ההסכם על נספחיו ועל "טופס הגילוי" המצורף אליו, אינו עומד בתנאי סעיף 4א לחוק הגנת הצרכן, המצוי בפרק המכונה "הטעיה וניצול מצוקה", הרי בכך הרימו התובעים את הנטל הנדרש להוכחת מעשה של הטעיה. על פי התנאי השני, על הצרכן להוכיח כי מדובר ב"הטעיה" או ב"ניצול מצוקה" שהן מהותיות בנסיבות העניין. מצאתי כי גם מרכיב זה הוכח. סע' 14א לחוק הגנת הצרכן מורה לספק לפרט מספר סעיפים בטופס הגילוי, לרבות ציון זכותו של הצרכן לבטל את ההסכם בתוך ארבעה עשר ימים. המחוקק לא היה טורח להורות על כך, אם לא היה סובר שפרטים אלו הם חיוניים ומהותיים בהסכם ממין זה. על כן, המעשה המטעה, היה בו להטעות בעניין שהוא מהותי בנסיבות המקרה. יתרה מכך, מדובר בהטעיית הצרכן באשר ליכולתו לבטל את החוזה. ברור כי הטעיה באשר ליכולת ביטול חוזה הינה מהותית. על פי התנאי השלישי, באם התקיימו שני המרכיבים הקודמים, רשאי הצרכן לבטל את ההסכם תוך שבועיים מיום החתימה על ההסכם, אם כי בנסיבות מיוחדות יכול בית משפט לבטל את המכר גם לאחר התקופה האמורה. במקרה זה, התובעים לא ביטלו את החוזה כעבור שבועיים מיום החתימה, ועל כן אעבור לבחינת התקיימותה של החלופה השניה. לאור הנסיבות של המקרה שהובא לפני, מצאתי לנכון לקבוע כי התקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטולו של החוזה לאחר תקופה של שבועיים ימים. המטרה העומדת ביסוד חקיקתו של סעיף 14א לחוק הגנת הצרכן, היא הרצון לפרוס בפני הצרכן את כל פרטי העסקה בעניין רכישה של יחידות נופש טרם החתימה על החוזה. המחוקק בחוקקו סעיף זה, היה ער לבעייתיות הכרוכה ברכישה של יחידת נופש בדרך שיווקית המעמיסה פרטים רבים על הרוכש, ומחייבת אותו לחתום מיד וללא כל שהות לאחר ההסבר על העסקה. על כן, חייב המחוקק את הספקים, לצרף להסכם המכירה טופס המכונה "טופס גילוי" בו יפורטו כל הפרטים הנכללים בסעיף 14א' לחוק, ובכללם, הסעיף המורה על היכולת לבטל את החוזה תוך 14 ימים ממועד החתימה. בשל העובדה שהוכחה "ניצול מצוקה" באשר לתניה שנועדה להבטיח שהצרכן יוכל לקרוא בצורה נוחה את תנאי טופס הגילוי ובכללם את האופציה לביטול החוזה תוך התקופה הקצובה, שכן במקום להדגיש את אותה הזכות שבטופס הגילוי , בחרה הנתבעת להסתירה, מצאתי כי אלא הן נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול החוזה גם אחרי התקופה של שבועיים ימים. 15. יתרה מכך, בסעיף 14א'(ג) לחוק הגנת הצרכן נקבע כי הצרכן רשאי לבטל את החוזה בתוך 14 יום מיום חתימת החוזה, "או מהיום בו אישר הצרכן את קבלת טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף קטן (א), לפי המאוחר מביניהם (ההדגשה שלי ש.פ.)". בסעיף קטן 14א'(א')(2) קובע המחוקק כי התקנות לפי סעיף 4א' בדבר גודלן של האותיות, יחולו בשינויים המחויבים, על טופס הגילוי. ומכאן, משלא התמלאו תנאי סעיף 14א'(א')(2), שכן טופס הגילוי נכתב באותיות שגודלן קטן מהגודל המינימלי, אזי וודאי שלא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 14א'(ג), על פיו קיבל הצרכן את טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף קטן (א) (דהיינו, שהוא גם בהתאם לסעיף 4א' בדבר גודלן של האותיות). לפיכך, עדיין לא החלה הספירה של ארבעה עשר ימים בהם ניתן יהא לבטל את החוזה. 16. משהוכחו מרכיבי סעיף 32(א') לחוק הגנת הצרכן, אני מורה על ביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים. משכך, על הנתבעת להשיב לתובעים את התמורה שקיבלה, על סך 19,222.68 בתוספת ריבית והצמדה מיום 30.5.99 תוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין, והנתבעת במקביל תשוחרר מכל התחייבויותיה על פי החוזה. 17. לעניין הוצאות המשפט, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את אגרת התביעה ושכרם של עדי התביעה שנפסקו. באשר לשכ"ט עו"ד, למרות שתובעים זכו במשפט, אני סבור שיש מקום להפחית מסכום שכ"ט עו"ד שייפסק לתובעים בשל מחדליו של ב"כ התובעים בניהול התיק שגרמו לסרבול מיותר. אזכיר בהקשר זה את בקשתו לתיקון כתב התביעה שנדחתה, האופן בו הגיש את חוות הדעת של המומחה שהיתה בניגוד לתקנות והוגשה באיחור, דבר שגרר ישיבה נוספת של הוכחות (ראה החלטה בעמ' 4-6 לפרוטוקול מיום 1.1.01 והחלטה בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 18.4.01). אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט של 2,000 ₪ +מע"מ. ניתן היום, ב' בסיון תשס"א, 24.5.01, בהעדר הצדדים. שמעון פיינברג, שופט חוזהבית מלוןנופשביטול עסקה (יחידות נופש)