פסק דין בפני תובענה אשר ביסודה מסכת עובדתית ענפה, אודות עסקה פשוטה לכאורה של רכישת והתקנת ארונות מטבח. העסקה הנסמכת על מספר חוזים שנערכו בין הצדדים והמחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת מילוי ההתחייבויות השונות בקשר לחוזים אלו. התובעים טוענים כי המטבח שסופק להם, סופק באיחור, שלא בשלמות, וחלקי המטבח שסופקו להם, הינם פגומים. מאידך, הנתבעת טוענת כי התובעים לא שילמו לה את התמורה במועד, המטבח סופק במלואו על כל רכיביו, ואם יש לתובעים טענות לגבי תיקון פגמים ולקויים, האחרונים לא איפשרו לנתבעת לבצע תיקונים אלו. 1. רקע עובדתי הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת בייצור והתקנת מטבחים (להלן: "הנתבעת"). התובעים (להלן: "התובעים") הזמינו מהנתבעת מטבח לביתם (להלן: "המטבח"), כאשר בכל הקשור להתנהלות מול הנתבעת, מטפל התובע מס' 1 (להלן: "התובע"). ביום 25.12.00 נערך בין הצדדים הסכם רכישה של המטבח (להלן: "ההסכם"), הזמנה מספר 51710 (להלן: "ההזמנה הראשונה") ובאותו המעמד גם שולם 50% מערך ההזמנה בסדרה של שיקים דחויים (להלן: "תשלום ראשון"). ביום 9.2.01 סופק המטבח לדירת התובעים, כשחלקיו לוקים בחסר ובחלקם אף נתגלו פגמים. התובע לא היה שבע רצון מהתנהלות הנתבעת ומאיכות המטבח שסופק והותקן, והוא ביטל את אחד מהשיקים הדחויים אשר ניתנו לנתבעת במסגרת התשלום הראשון בעבור ההזמנה הראשונה, ושיק נוסף מתוך התשלום הראשון, גם הוא לא כובד בשל סיבה טכנית של טעות בבנק. בשלב מסוים "היה נדמה" כי הצדדים הגיעו להבנה והידברות כפי שנוהגים בדרך כלל אנשים מן הישוב, כאשר מתעוררות מחלוקות בין ספק ללקוח. ביום 22.5.01 נתקיימה בין הצדדים פגישה, בה הם סיכמו על מכלול הפגמים המצויים במטבח אשר סופק לדירתם של התובעים ושיש לתקנם, ובכלל זה סוכם גם כי יוחלף הכיור שסופק לכיור חדש. ביום 24.6.01 מצאו פרטי ההסכמה של אותה הפגישה את ביטויים בהסכם פשרה. הסכם הפשרה נועד להסדיר את טענות הצדדים, והוא הועלה על הכתב ונחתם בידי שני הצדדים (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה סוכם כי כל הפגמים יתוקנו ויטופלו ע"י הנתבעת, ובנוסף סוכם כי הנתבעת תפצה את התובעים במוצרים מתוצרתה, בשווי כולל של 13,000 ₪ (להלן: "הפיצוי"). מנגד, התחייב התובע לשלם במזומן "את כל השיקים שניתנו בתמורה למטבח ולא כובדו ". הצדדים סיכמו בהסכם הפשרה, כי הסכם זה מטרתו הסדרת הטענות משני הצדדים וכי "עם אספקת המוצרים עפ"י ההסכם, לא יהיו לצדדים תביעות מכל סוג שהוא האחד כלפי השני". עוד הוסכם בין הצדדים שאם מחיר המוצרים שיבחר התובע לקבל מהנתבעת, יעלה על 13,000 ₪, ישלם התובע את התוספת, עפ"י נוסחה שנקבעה בהסכם. להסכם הפשרה צורף מסמך נוסף הנושא את השם "הסכם לפיצוי הלקוח" (להלן:"הסכם הפיצוי"). הסכם הפיצוי מהווה נספח להסכם הפשרה ויש לראותם כהסכם אחד וכמשלימים האחד את השני. גם בהסכם הפיצוי נכתב צוין והוסכם שוב לעניין הפיצוי, נסיבותיו, ערכו הכספי, מועד מימושו ואימתי תתרחש הפרתו של זה. בניגוד לאמור בסעיף 6 של הסכם הפשרה, לא מילאו התובעים אחר התחיבותם לשלם במזומן את סכומי השיקים שלא כובדו "עם חתימתו" של הסכם הפשרה, שנחתם כזכור ביום 24.6.01, ולפיכך סברה הנתבעת כי היא זכאית לעכב את מחויבויותיה בהתאמה. למרות שהתובעים לא קיימו את התחיבותם כאמור הם "הזדרזו", וביום 28.6.01, ארבעה ימים לאחר החתימת על הסכם הפשרה, ביצעו הזמנה אצל הנתבעת של פריטי הפיצוי אשר כללו יחידת שולחן "אי" , יחידת ויטרינה עליונה, יחידת מג'יק קורנר עליונה ושני ארונות אמבטיה. (ראה הזמנה מספר 51845 להלן:"ההזמנה השנייה"). בהתאם למוסכם בין הצדדים, ומאחר ושווי המוצרים שהזמינו התובעים בהזמנה השנייה עלה על סך של 13,000 ₪, ונותרה יתרת הפרש בסך 17,300₪ בין סך המוצרים המפצים, לסך המוצרים שהוזמנו ע"י התובעים, שולמה היתרה בסך 17,300 ₪ ע"י התובעים, בעשרה תשלומים של שיקים דחויים (להלן: "השיקים בגין היתרה"). גם לגבי שיקים אלו התעוררו בעיות גביה כפי שיפורט בהמשך, אך הם בסופו של דבר נפרעו. מסיבות שונות, החלוקות על הצדדים, אשר תפורטנה בהמשך, לא יצא לפועל הסכם הפשרה ועל כן, ביום 17.10.01 ערכו הצדדים הסכם נוסף (להלן:"ההסכם החדש"). ההסכם החדש נושא את הכותרת "סיום אי ההבנות בנושא פיצוי", אשר נחתם ע"י הצדדים, ומטרתו הייתה לאפשר את סיום ביצועו של הסכם הפיצוי בשנית. בהסכם החדש סוכם כי יתרת פריטי הפיצוי תסופק בתוך 4 שבועות, ושוב, גם בהסכם זה סוכם, כי שני השיקים שניתנו עבור ההזמנה הראשונה ולא כובדו, יוחלפו, ובמקומם ינתנו שיקים אחרים בסכומים זהים שתאריך פירעונם הוא 1.1.02 ו - 1.2.02. בניסיון לגשר על המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בישיבת קד"מ שהתקיימה בפני ביום 12.5.03 הועלתה אפשרות, כי הנתבעת תתקן את הליקויים שנותרו לטענת התובעים במטבח, עפ"י חוות דעת מומחה שהייתה פעם (האדריכל קובי ברבן) ביום 5.12.02. העתק מחוות הדעת נמסר לנתבעת ולתיק ביהמ"ש. ביקורנערך בדירת התובעים אך לא נשא פרי, ובישיבה שהתקיימה בפני ביום 9.7.03 החלטתי כי ייעשה ניסיון נוסף לתיקון הליקויים שאינם שנויים במחלוקת. תיקונים אלו אכן נעשו, אך לדעת התובעים, תיקונים אלו לא ענו על הנדרש, ובישיבה מיום 20.1.04 הסתבר, כי אין מנוס אלא למצות את ההליכים בבית המשפט על מנת להכריע המחלוקת. לצורך השלמת הרקע יש להאיר, כי הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה דרשה לקבל את מלוא התמורה בגין "מוצרי הפיצוי" עקב הפרת הסכם ע"י התובע. 2. המחלוקת וטענות הצדדים הצדדים אינם חלוקים באשר להסכמים השונים המתוארים לעיל, אולם, הם חלוקים בכל הקשור לביצועם בפועל, אגב התחייבויותיו השונות של כל צד להסכמים. א. לעניין "הסכם הרכישה": לטענת התובעים, נוכח השתלשלות הדברים מרגע אספקתו של המטבח הפגום ביום 9.2.01 ועד ליום עריכת הסכם הפשרה, הפרה הנתבעת הפרה בוטה, של הסכם הרכישה. לטענת התובעים, חלקים רבים מן המטבח היו חסרים, ואלו שכבר סופקו היו פגומים ובלתי ניתנים להרכבה, ובפועל, עד היום לא הורכב המטבח במלואו. בהקשרם של אלו, הנתבעת איננה חולקת על כך כי בתחילת הדרך היו כשלים מזעריים שבעקבותם הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולטענתה, תכליתה היחידה של התובענה שבנידון, הינה התעשרות שלא כדין על חשבונה, ודומה כי מלכתחילה שמו התובעים מטרה זו לנגד עיניהם ובמכוון הערימו קשיים על הנתבעת ולא שיתפו עימה פעולה בכל הקשור להוצאתו לפועל של ההסכם. עוד מוסיפה הנתבעת כי התובעים הפרו מצידם, הפרה יסודית, את הסכם הרכישה וזאת בשל חזרתם של שני השיקים הדחויים, אשר ניתנו לנתבעת בגין ההזמנה המקורית, וכל זאת בניגוד לאמור בסעיף 1ד' להסכם הרכישה. הנתבעת מוסיפה ומציינת כי חרף הפרה זו, לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב מצידה, היא ניאותה להיפגש עם התובעים ולנסות ולהגיע איתם להבנות כלשהן כאשר בסופה של זו נחתם הסכם הפשרה המהווה סילוק וסיום המחלוקות עד לאותו השלב. ב. לעניין הסכם הפשרה: לטענת התובעים הסכם זה לא היה מוצע להם מלכתחילה, לולא היה הצדק בצידן של תלונותיהם כלפי הנתבעת. עוד הם מוסיפים בעניינו של זה כי, משראו כי המוצרים המהווים פיצוי, לא סופקו, והמטבח לא תוקן כמוסכם, לא נותר להם אלא, לבטל את שני השיקים הנותרים בגין ההזמנה המקורית. כמו כן טוענים התובעים כי המוצרים שסופקו להם גם לפי הסכם זה, סופקו באיחור, בחוסר ופגומים. בעניין זה טוענת הנתבעת כי, התובעים הפרו את הסכם הפשרה משום שבהתאם לסעיף 6 להסכם הפשרה, היה על התובעים לשלם לנתבעת את סכום השיקים שלא כובדו בגין ההזמנה הראשונה, במזומן. הנתבעת החליטה לטענתה, למרות שהתובע לא מילא את חלקו, לפנים משורת הדין, כי היא תתחיל לספק לתובעים את פריטי ההזמנה החדשה, ולדבריה, ביום 4.9.01, היא התקינה בדירת התובעים את ארונות האמבט המהווים חלק מן הפיצוי, כאשר התובע חתם על תעודת גמר ביצוע ההתקנה אשר הוצאה בעבורו ביום 22.10.01. התובע מצידו טוען כי רק ביום 22.10.01 הגיעו ארונות האמבט וכי הוא לא חתם על אף תעודת גמר ביצוע עבודה כלשהי והחתימה המצויה על תעודת הגמר הינה מזוייפת. עוד מוסיפה הנתבעת כי, לאחר זמן מה, בניגוד מוחלט להסכם הפשרה ולמה שסוכם בין התובעים לבין מר שמעוני בע"פ, עשה התובע דין לעצמו ונתן בידי הנתבעת שני שיקים דחויים אשר זמן פרעונם הוא לחודשים אפריל ומאי שנת 2002 במקום שני השיקים שלא כובדו במסגרת ההזמנה הראשונה, ושהתובעים היו אמורים לשלם תמורתם מזומן עם החתימה על הסכם הפשרה. ג. לעניין ההסכם החדש: בעניינו של ההסכם ההחדש מיום 17.10.02, טוען התובע כי, כפי שסוכם הוא המיר את שני השיקים בגין ההזמנה הראשונה אשר לא כובדו, ואולם, כל הפריטים הנוספים שהוזמנו, איחרו לבוא, ושוב החלה פרשה של אי הבנות ותקלות בכל הקשור למטבח. הנתבעת טוענת כי קיימה עד תום את כל המוטל עליה לפי הסכם הפשרה מייד עם החלפת השיקים ע"י התובע לפי סעיף 1 להסכם החדש, בכלל זה: ביצוע כל התיקונים הנדרשים במלואם והספקת כל מוצרים שהוזמנו. גם כאן, שוב באה הנתבעת לקראתם של התובעים עת שביקש התובע בחודש 12/01 להחליף חמישה מן השיקים הדחויים אותם נתן לנתבעת במסגרת ההזמנה השנייה, ואשר החלו לחזור מהבנק הנמשך. ולמרות כל אלו, העלו התובעים טענות סרק בדבר פגמים אשר כלל לא היו בדירה באותה העת, והכל לשם סחיטת כספים מהנתבעת בחוסר תו"ל. עוד טוענת הנתבעת כי, נוכח העובדה כי לא כובד אחד מהשיקים הדחויים "החדשים" אשר ניתן במסגרת ההזמנה השנייה, יש בכך, שוב הפרת סעיף 5א' להסכם הפיצוי וכן הפרתו של סעיף 3 להסכם החדש, ומשום כך שמורה לה הזכות לדרוש את מלוא סכום הפריטים שקיבל התובע בחינם. הצדדים שניהם טוענים כי הצד השני הפר ההסכמים שנכרתו ביניהם. התובעים טוענים להפרה של הסכם הרכישה והאספקה, ומנגד טוענת הנתבעת להפרה של הסכם הפשרה ואלו הנובעים ממנו. 3. הדיון: שמעתי את עדויות הצדדים, ובסופו של דבר, הוסכם בין הצדדים, כי פסק דיני ינתן בפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בית המשפט. מסכת העדויות גופה, מציגה תמונה של רצף אירועים ומחלוקות, החל מהמועד בו סופק המטבח לביתם של התובעים עובר למועד בו הגיעו הצדדים לפשרה ביניהם, כשלפי תמונה זו, עולה, כי בסופו של דבר שני הצדדים לא עשו כל שביכולתם על מנת לסיים את המחלוקת בדרך רגילה וראוייה ליחסי ספק לקוח. הנתבעת עמדה על "קוצו של יוד" במילוי אחר הוראות ההסכם, כאשר עמידה זו על כל "תו ותג" בהסכם, מלווה באספקת חלק מהמטבח באופן לא שלם לגמרי ומצד שני, התובעים עשו כל שביכולתם בכדי להכשיל את ביצוע העסקה וסיומה של ההתקשרות. נראה כי הנתבעת פעם אחר פעם, ניסתה להביא את התובעים לסיפוקם ובכל פעם העלתה חרס בידה עקב פעולה כזו או אחרת מצד התובעים שהכשילו את ניסיונותיה, דבר שקיבל ביטוי גם במהלך הניסיונות לתקן את הליקויים שהתגלו במטבח גם במהלך הדיון בפני. למותר לציין כי תמיכה לסברה זו ניתן למצוא בעדויותיהם של עדי התביעה ועדי ההגנה גם יחד. כך למשל בדיון שנערך בפני ביום 20.1.04 נשמעה עדותו של מר גיל קניאז (ע/ה), מי שהיה המתקין מטעמה של הנתבעת אשר ביצע את רובן של ההתקנות בביתם של התובעים. מעדותו של מר קניאז עולה כי שוב ושוב ניסה התובע בכל מאודו לעכב את סיום ההרכבה של המטבח ללא סיבה מוצדקת. לדבריו, התובע פשוט לא שם לב לאיזה תוכנית מתאימים החלקים שסופקו שכן הייתה התוכנית שלו והתוכנית של אשתו. מבחינתו של קניאז לא הייתה כל בעייה בהרכבת החלקים שסופקו ברוב הפעמים, ומי שמאן להרכבה והכשילה פעם אחר פעם, היה לדבריו התובע בעצמו. "כשהגעתי יכולתי להרכיב והרכבתי את היחידות. היו אמנם חלקים שנפגעו תוך כדי ההובלה אז החלפנו לו אותם. לקחתי אותם חזרה אלי. למחרת הבאתי חלקים חדשים" (עמוד 3 לפרוטוקול). בדיון מיום 14.10.04 נשמע בפני מר פלח דויד (ע/ת) אשר עבד בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה אצל הנתבעת ושימש כמנהל סניף רעננה. גם מר פלח, בדומה למר קניאז, מותיר בעדותו את הרושם העז כי התובע עשה כל שלאל ידו בכדי להכשיל את ביצועה של העסקה כהלכה. כך הוא אומר למשל כי "...,ביום שהוא קיבל אותו התחילה שרשרת אירועים, שהוא התקשר אלי שהוא לא מוכן לקבל את המטבח, הוא אמר שכל המטבח פגום. המשאית הייתה שם והורידה, ולפני שזה הורכב הוא אמר שהוא לא מוכן לקבל את זה, והכל פגום..." (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 22-24). לאחר שמיעת שתי עדויות אלו והראיות האחרות שהוצגו בפני, לא ניתן להשתחרר מן הרושם שהותירו העדים באשר לקו בו נקט התובע לכל אורך הפרשה. אין בכוונתי להמשיך ולדון בכל הקשור לפרטים הטכנים בקשר למוצר (למטבח) וליקוייו החל ממועד אספקת המטבח לתובעים ועד למועד החתימה על הסכם הפשרה, זאת משום קיומו וכריתתו של הסכם הפשרה אשר נערך בין הצדדים ואת זאת אסביר: הנתבעת איננה מתכחשת לעובדה כי כשלה בתחילה בהתנהלותה בכל הקשור לאספקתו של המטבח ויתכן שגם באשר להתקנתו בפועל (ראה סעיף 2 לסיכומי הנתבעת והתובעת שכנגד) ואולם, טענתה הינה כי, אין זה רלוונטי כל שארע עד ליום החתימה על הסכם הפשרה, שכן היא התחייבה ליתן תמורה ולתקן את הליקויים שהוסכמו, ואלו בוצעו ומולאו ע"י הנתבעת במלואם בהזדמנות הראשונה שניתנה לה לעשות כן. אמנם היה הסכם ראשוני (הוא הסכם הרכישה), ואותו הסכם יתכן שלא קויים במלואו ע"י שני הצדדים, ואולם, עיקר הדיון צריך שיהא על הלך הדברים המאוחר בין הצדדים. הצדדים הגיעו מרצונם להסכמה וביקשו לראות בה כמחייבת וכממצה. גם כיום לאחר ששמעתי את עדויות התביעה בתיק זה, ואת התיאורים "הקיצוניים" לגבי סבלם המוחשי שנגרם להם מיום אספקת המוצר לדירת התובעים, תמוהה בעיני העובדה מדוע במשך שישה חודשים (עד ליום החתימה על הסכם הפשרה) לא עלה בדעתם של התובעים להביא לביטולו של הסכם הרכישה והעסקה בכללותה? מדוע הם המשיכו במלחמה מתישה אשר המיטה עליהם צער וסבל כבדים (לדבריהם) נוכח התפקוד היומיומי ללא המטבח, במקום לטעון בשלב מוקדם יותר להפרתו של ההסכם ולדרוש את הפיצוי בשל כך, ובכך למנוע נזק מעצמם ומעשים נלוזים שנעשו כביכול ע"י מנכ"ל התובעת כמו ניסיון לדרוס את התובע, ו/או להביא את הדברים לידי כך שאישתו חלתה במחלה קשה עקב כך. כמדומני, יש בתשובה לשאלה זו למעלה מן הצורך, חיזוק לסיבת הגשת התובענה נשוא תיק זה כעולה מדברי הנתבעת. בין התובעים לנתבעת נכרתו שני הסכמים מרכזיים בכתב, ולכאורה בעת שהצדדים חתמו על הסכם חדש ביניהם (הוא הסכם הפשרה), נפקותו של ההסכם הראשון (הוא הסכם הרכישה) איננה עוד, אלא באותם סעיפים בהם מפנה הסכם הפשרה לחבויות שונות נוכח ההסכם הראשון, ומשכך נותר לדון בהפרה, רק בעניינו של הסכם הפשרה. 4. הסכם הפשרה - חוזה: יש לבחון את אומד דעתם של הצדדים בקשר לאותו הסכם פשרה ומה היה מפגש הרצונות שהביא לכלל גיבוש אותו הסכם. מכאן, שרק לאחר בחינת אומד דעת הצדדים ואת מפגש הרצונות של הצדדים להסכם, אוכל לקבוע באם יש מקום לקבל את תוכנו של ההסכם, ובכלל זה את כוונתם של הצדדים, לפיה עם חתימתו, באו לסיום סופי ומוחלט כל טענות הצדדים עד לאותו שלב, וכל טענותיהם יכולות להתמצות אך ורק בביצוע הסכם הפשרה, או באירועים שאירעו לאחר מועד חתימת הסכם הפשרה. חוזה מתפרש עפ"י אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. (ראה ע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' 265). התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש עפ"י תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת עפ"י מבחן אובייקטיבי המושפע מעיקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית, כלכלית או אחרת. כך למשל, בסעיף 2 להסכם הפיצוי נכתב כי "הפריטים יינתנו ללא תשלום תמורה נוסף לפנים משורת הדין כפיצוי סופי המוסכם ע"י שני הצדדים ולסיום התחייבות טופז בקשר להזמנתו". הצדדים נשוא תיק זה, חפצו שניהם ביצירתו של הסכם הפשרה לסיום כל המחלוקות עד לאותו המועד. היתרונות מהסכם שכזה היו אמורים להיטיב עם הגשמת רצונותיהם של שני הצדדים, ובכלל זה לשים קץ לעוגמת הנפש, לסבל של התובעים ולתכתובות הרבות שהתנהלו בין הצדדים. שני הצדדים הכירו במניעים שהביאו ליצירתו של הסכם זה, וראו בו כזה, שיביא להסדרת כל טענותיהם (ראה רישא הסכם הפשרה), ובכך די לי בבחינת כוונת הצדדים ושאלת מפגש רצונות הצדדים, כדי להגיע למסקנה כי לא קיים ספק, שהצדדים ראו בהסכם הפשרה, כבר מרגע היוולדו, כפיתרון סופי לכל מחלוקת קיימת שעלולה להתקיים ביניהם, בקשר לתיקונו, אספקתו והרכבתו הסופית של המטבח בביתם של התובעים מחד, ומאידך מתן פיצוי בגין הליקויים שהתגלו. 5. ההפרה גופה - חיובים שלובים: סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 מגדיר "הפרה" כמעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה. אופי הטענות אשר העלו בפני הצדדים, הינן טענות שביסודן פורמט החוזר על עצמו בדבר אי עמידתו של צד בהתחייבויותיו כתוצאה מכך שהצד שמנגד לא עמד בהתחייבויותיו שלו. הגדרת הפרה כוללת "אי-קיום". נשאלת השאלה, אימתי יכול צד לחוזה לטעון כי לא קיים את חיוביו משום שהצד השני לא קיים. התשובה לשאלה זו קשורה בהסדר החוקי לגבי חיובים שלובים. הסדר כללי זה מצוי בסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים הכללי. חיובים שלובים הם חיובים מקבילים של הצדדים בחוזה הדדי, אשר יש לקיימם בד בבד. בחוזה שחיוביו שלובים קיים קשר בין ביצוע חיוב של צד אחד לביצוע חיובו של משנהו. בהעדר נכונות (לפחות) של צד אחד לקיים את חיובו, לא חלה על הצד השני החובה לקיים את החיוב השלוב, כלומר: די בכך שצד נכון לקיים את החיוב המוטל עליו ונכונות זו צריכה להיות מעשית (ראה ע"א 674/83 דניאלוסו נ' "גד-שט", פ"ד מא(4), 113;127; וכן ע"א 70/89, מקור פיתוח עירוני נ' קורן, פ"ד מה(3), 7; 13), ובמקרה כזה כשהצד השני אינו מקיים את חלקו, אין לראות בצד הרוצה לקיים, גם אם לא קיים, כצד שהפר את החוזה. התוצאה של אי-קיום חיוב אחד איננה ביטול החיוב השלוב בו, אלא דחייתו, עד שהצד שלא קיים יביע נכונות לקיים. ההכרעה בשאלת קיומם של חיובים שלובים נגזרת מפרשנות החוזה (, פ"ד מא(1) 829, 833). בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה, פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית (א' ברק פרשנות במשפט: פרשנות החוזה (תשס"א)288). בלשון החוזה דנן, קיימים לנו רמזים להיות החיובים שלובים זה בזה: כך למשל נכתב בסעיף 6 להסכם הפשרה כי "עם החתימה על ההסכם ישלם הלקוח ..." ובהמשך לכך קיים לנו סעיף 2 להסכם החדש בו נכתב כי "הפריטים...יוכנסו לעבודה...מהחתימה על הסכם זה והחלפת השיקים". יש לכן לעבור ולבחון את התכלית האובייקטיבית של החוזה (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג) 378). תכלית החוזה היא האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים והפונקציה שהחוזה נועד להגשים (, פ"ד מט(2) 265, 312). התכלית האובייקטיבית משקפת את האדם הסביר, והיא מבוססת על סבירות, היגיון ויעילות (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג)391). בחינת החוזה שנכרת בין התובעים לנתבעת לאור מבחני הסבירות והיעילות הכלכלית מחייבת מסקנה כי המדובר הוא בחיובים שלובים. מן הכלל אל הפרט- האם הייתה רשאית הנתבעת לדחות את חיוביה תחילה, ברצוני לעמוד על אותו נתון המהווה את מרכז המחלוקת בקשר לשאלת הפרתו של הסכם הפשרה. נתון זה הוא, התשובה לשאלת גורלם של אותם שני השיקים הדחויים אשר ניתנו לנתבעת במסגרת ההזמנה הראשונה. בעת החתימה על הסכם הפשרה, מעורפל קמעא הסטטוס של אותם שני השיקים שניתנו בגין ההזמנה הראשונה. מהכתוב בסעיף 6 להסכם הפשרה ניתן להסיק בבירור כי אחת המטרות לשמן נכתב אותו הסכם היא הסדרת עניינם של שני השיקים הללו. הנתבעת מבססת את הפרת החוזה ע"י התובע, בין השאר על סמך העובדה כי לא נתן תשלום במזומן על סך סכומם של שני השיקים הללו ובמקומם (ראה סעיף 20 לכתב ההגנה). התובע טוען כי נוכח המצב העובדתי, בו לא סופקו מוצרי הפיצוי ע"י הנתבעת במועד המוסכם בהסכם הפשרה, לא נותר לו אלא לבטל את שני השיקים האמורים (ראה סעיף 12 לכתב התביעה). התובע בעדותו אשר נשמעה בפני ביום 14.10.04 מציין בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 1-4, "זה לא נכון שחיפשתי דרך לבטל את השיקים....אני ביטלתי את השיקים. היה שיק אחד שחזר טכנית. היו שיקים שאני ביטלתי אותם מפורשות, ואני גם הייתי בשיחה עם אורי שמעוני, ואמרתי לו שעד שאני לא אקבל את המטבח". את הדברים האלו מעלה התובע בשלב בו נשאל ע"י ב"כ הנתבעת לתקופה שקדמה להסכם הפשרה. אנו רואים כי בדבריו של התובע ישנה סתירה ברורה, שכן באותו המשפט ממש, מחד הוא טוען כי הוא ביטל את השיקים לאחר הפרת הסכם הפשרה ע"י הנתבעת ומאידך, אחד מהשיקים כבר בוטל כביכול עוד בטרם הסכם הפשרה (ויתכן כי כוונת התובע כי הוא לא כובד), וזאת בשל תקלה טכנית בבנק. ואם כך, הכיצד יתכן כי ביטל את שני השיקים לאחר החתימה על הסכם הפשרה אם אחד מהשיקים כבר היה "מבוטל". בנוסף, קיימת עדותו של מר פלח אשר נשמעה בפני באותו הדיון כשהלה מציין (עמוד 3 לפרוטוקול שורות 1-4) "...באיזה שלב נפגשנו בטופז בראשון, ניסים אני ואורי...אני זוכר שסגרנו דברים ולניסים חזרו 2 שיקים ואז באותה ישיבה סיכמנו שניסים ישלם את השיקים האלה, ונתקן את הדברים...". מתוך כתבי הטענות השונים הקיימים בתיק, עולה כי הפגישה עליה מדבר מר פלח בעדותו הינה הפגישה אשר נערכה בין הנ"ל ביום 22.5.01 אשר בעקבות הסיכומים אליהם הגיעו הצדדים באותה פגישה - נערך הסכם הפשרה. לאור האמור עד כה, יש ביכולתי לאשר כי בעת החתימה על הסכם הפשרה, היו שני שיקים דחויים אשר ניתנו במסגרת ההזמנה הראשונה, מבוטלים ו/או מחוללים, ואי עמידת התובעים בתנאי סעיף 6 להסכם, מהווה כבר בשלב זה הפרת ההסכם מצידם, הפרה המצדיקה את דחיית קיום חלקה של הנתבעת באותו ההסכם. הנתבעת ציינה, כפי שפורט לעיל, כי בשלב מאוחר יותר אכן ניתן הסכום במקומם של שני השיקים, באמצעות שני שיקים דחויים אחרים, וזאת לתאריכים השונים ממה שסוכם בע"פ בין התובע למר שמעוני. התובע בעדותו הנ"ל (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 18-27) עונה לשאלת ב"כ הנתבעת לעניין התשלום לפי הסכם הפשרה ואומר: "הכל שולם. נתתי את השיקים לאותו תאריך, השתיים שחזרו קיבל דויד פלח במזומן...נתתי שיקים מזומן לאותו יום. אפריל ומאי 2004 זה היו השיקים שביטלתי וזה מה שסיכמתי עם פלאח...השקים שנשארו נותרים הוחלפו בשקים אחרים, השקים שחזרו נתתי מזומן. אני לא מסכים איתך שנתתי שיקים מאוחרים יותר ושהקדמתי אותם". מדבריו אלו של התובע וכן לפי סעיף 9 לתצהירו המשלים, ניתן ללמוד בבירור כי אכן ניתנו שני שיקים שמועד פירעונם הינו 4,5/02, ובתשובתו זו הינו מנסה ליצור ערפל ובלבול עם שיקים נוספים (שאינם קשורים לשניים שבוטלו) מתוך הסידרה ששולמה בגין התשלום העודף של הפיצוי (מעל 13,000 ש"ח) וכאמור גם אלו חזרו והוחלפו ע"י התובעים. מהאמור יכול היה להשתמע כי הייתה אי הבנה בין הצדדים לעניין ייעודם של שני השיקים הללו, שכן מדבריו של התובע עולה כי הם בכלל ניתנו אגב ההסכם החדש מיום 17.10.01 במקומם של שני השיקים הדחויים שחזרו ואשר ניתנו במסגרת ההזמנה השנייה. ומנגד הנתבעת טוענת כי הם ניתנו אגב ההסכמה שנערכה בע"פ בין התובע למר שמעוני, ובמקומו של תשלום המזומן לפי הסכם הפשרה. אי הבנה זו נעלמת באחת נוכח סעיף 1 להסכם החדש. תוכנו של סעיף זה מדבר בעד עצמו. התובע חתם על הסכם זה אשר בסעיף 1 לו הוא מחוייב בביטול השיקים שניתנו על-ידו במקום שני השיקים שניתנו כתמורה להזמנה הראשונה. עוד הוא מחוייב כי ינתנו במקומם של אלו, שני שיקים בסכומים זהים אשר תאריך פרעונם יהא ינואר ופברואר 2002. גם ההסכם החדש בנוי בצורה כזו שהחיובים בו שלובים, היינו שסעיפיו ממחישים תלות בין מילוי החובות השונות של הצדדים השונים. כך למשל: בסעיף 2 להסכם זה נכתב כי "הפריטים נשוא ההסכם מיום ...יוכנסו לעבודה ויסופקו תוך 4 שבועות מהחתימה על הסכם זה והחלפת השיקים כאמור בסעיף 1". היינו, רק עם החלפת השיקים יוכנסו לעבודה הפריטים. אלו חיובים של הצדדים אשר עליהם להתקיים בד בבד. הנתבעת מצידה, כל עוד לא בוטלו והוחלפו השיקים כמוסכם, דחתה את קיום חלקה בהסכם ואף הבהירה לתובע מדוע היא עושה כן, ואת זאת יש בידי לקבל. נראה שוב ושוב כי הנתבעת הייתה נחושה בדעתה לסיים את ההתקשרות ברוח טובה וכשהתובעים יבואו על סיפוקם. הנתבעת הראתה נכונות מעשית לקיים התחייבויותיה בהקדם האפשרי בכך שפעלה לפנים משורת הדין בכמה מן המקרים. 6. פסק הדין בפשרה כאמור "בסופו של יום", לאחר שנשמעו בפני עדויות הצדדים, הסמיכו אותי כאמור הצדדים לפסוק בפשרה בהתאם לסעיף 79א'. פסק דין בפשרה מבוסס על כללי הצדק הטבעי (הנשקלים במאזני משפט). הפשרה מביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו עקרונות של חרות, צדק יושר ושלום (דנ"א 2401/93 נחמני נ' נחמני פד"י נ(4) 661, פסקאות 32-28 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן, ובפסקאות 4-5 של השופטת דורנר וכן ע"א 379/94 פלוני נ' פלונית ואח', פד"י נ(3) 133, 182), ויש פעמים שהפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנהוג. פסק דין בפשרה אינו מתייחס רק להיבט המהותי, כאשר הרעיון המרכזי העומד בדרך כלל מאחורי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, הינו להחיש ולסיים בהקדם האפשרי את הסכסוך מצד אחד, ומצד שני להקל את העומס על בתי המשפט, ורצון הצדדים שלא ליטול סיכון שלם לפיו מצד אחד התביעה תתקבל במלואה, והנתבע יחויב בנוסף בהוצאות ,ומצד שני התביעה תידחה, והתובעים יחויבו בהוצאות. בית משפט הדן שלא על דרך פשרה, פוסק עפ"י הדין המהותי המיושם על העניין שבפניו, אך בצד זאת, אין ביהמ"ש מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו (במקרה שאין מניעה לכך לפי הדין), גם שיקולים אחרים שהינם שיקולים אנושיים ומוסריים המתאימים לנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים באותו תיק. גם בפסק דין בדרך הפשרה, שוקל ביהמ"ש את שיקולי הדין והשיקולים האחרים, אך בעוד שבדיון רגיל, הבכורה בשיקול הדעת מבוסס על הדין, הרי שבדרך הפשרה, מוסמך ביהמ"ש לשנות את סדר העדיפויות ואם "ראה ביהמ"ש לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין, ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה במידה היפה בעיניו" (הציטוט והעקרונות המפורטים לעיל, נקבעו בהלכה שיצאה תחת ידו של ביהמ"ש העליון בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פד"י נג(1) 337). נוכח רצף האירועים לא נותר מקום להתחבט במסקנה כי התובעים הם אלו שהפרו בעיקר את הסכם הפשרה. היה על התובעים להראות תחילה נכונות מעשית בקיום חלקם בהסכמים השונים, ומשלא עשו כן, מתקבלת השהייתה של הנתבתע את קיום מחוייבויותיה שלה. נכון ליום כתיבתו של פסק דין זה, נראה כי שולמה התמורה עבור המטבח במלואה, ומאידך הנתבעת מילאה כמעט אחר מלוא התחייבותה, עפ"י הסכם הפשרה וההסכם החדש. 7. הנתבעת תבעה תביעה שכנגד ואני סבור כי דינה להידחות. הפרת הסכם הפשרה ע"י התובעים לא הייתה הפרה יסודית המביאה לביטולו של ההסכם, והצדדים מצידם הסכימו בהסכם החדש "לרפא" את אותן ההפרות שהיו. בנסיבות אלו אין כל בסיס לתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת ודין תביעתה להידחות. 8. אין חולק כי התגלו פגמים במטבח וניסיונות הנתבעת לתקנם במלואם לא צלחו לגמרי, מטעמים הקשורים בנכונות שני הצדדים לאפשר ביצוע תיקונים אלו כמפורט בפסק הדין. 9. כמדומני כי לא ירצה אדם, לאחר מסכת יסורים כל כך ארוכה ומייגעת (כשם שמתאר אותה התובע), להמשיך ולטעון לריק בדבר קיומם של פגמים (גם כיום) בסחורה שסופקה לו לפני זמן כה רב, ואכן גם מתוך הראיות שנשמעו בפני עולה כי חלק מהפגמים שנתגלו לא תוקנו עד תומם ללא קשר לשאלה, לפתחו של מי רובץ אשם אי תיקונם. כך למשל בדבר שולחן הבוצ'ר: הנתבעת הביעה נכונותה להחליף את הבוצ'ר בהתאם להחלטתי מיום 12.5.03 כשלפי החלטה זו היה על הנתבעת לבצע כל תיקון שהיא סבורה שיש לתקנו מתוך רשימת הליקויים המפורטת בחוו"ד השמאי. הנתבעת הייתה נכונה להחליף את הבוצ'ר, ודבר זה מעיד כי אכן הבוצ'ר היה פגום, והמחלוקת בין הצדדים נטושה רק בשאלה האם יש להחליף את כל השולחן או רק את המשטח., כך גם הסכימו הצדדים כי יש דלת אחת בארון האמבטיה שיש להחליף, ונתגלו מקומות בהם נראים ברגים בארון, כאשר הצדדים אינם חלוקים בקשר לקיומם, אלא בשאלה מי הבריג אותם (ראה פרוטוקול הדיון מיום 20.1.04). כך או כך, למרות שהגעתי למסקנה כי האשם רובץ בעיקר לפתחם של התובעים כמי שהכשילו את ביצוע העסקה, אני מגיע למסקנה כי במטבח קיימים ליקויים ופגמים שאין עוד טעם לנסות ולגשר בין הצדדים כדי לבצע את תיקונם. לאור העובדה שהצדדים הסמיכו אותי לפסוק בפשרה ולאחר ששקלתי את טיעוני שני הצדדים, אני מגיע למסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנותרו במטבח בסך של 5,400 ₪. 10. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיו, סך של 5,400 ₪. התביעה שכנגד נדחית. לאור תוצאות פסק הדין, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו. התשלום ישולם בתוך 31 יום מהיום, וממועד זה לא יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ה (30 במרץ 2005) בהעדר הצדדים. יעקב שינמן, שופט פיצוייםרהיטים (תביעות)תביעות מטבחים