החלטה סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט הראשי כליף ונציגי הציבור ששון ובכר; עב 301007/97) מיום 9.2.2000, עד למתן הכרעה בהליך הערעור שהוגש לבית דין זה (עע 1048/00). 2. המשיב, רופא במקצועו, הגיש בבית הדין קמא תביעה בנוגע לפיטוריו מעבודתו בשירות המבקשת. במהלך הדיון שהתקיים בבית הדין קמא, ביום 8.2.2000, הסכימו הצדדים להצעת בית הדין, לפיה בית הדין יפסוק לפשרה, מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 וללא נימוקים. בית הדין קמא קבע, כי "הנתבעת [המבקשת] תשלם לתובע [המשיב] סך של 150,000...ש"ח נטו, נכון להיום. אם יהא צורך לגלם את הסכום הנ"ל, הוא יגולם ע"י הנתבעת ובלבד שהתובע יקבל לידיו סך של 150,000 ש"ח נטו, כאמור". על כך הגישה המבקשת ערעור לבית דין זה, כאשר טענותיה מופנות כלפי קביעת בית הדין קמא, כי סכום הפשרה ישולם בסך של 150,000 ש"ח נטו. 3. בית הדין קמא דחה ביום 22.2.2000 את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-הדין (בש"א 1720/00). 4. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נערך על-פי טיעונים בכתב. עיקר טענתה של ב"כ המבקשת הוא, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים: לא היה מקום כי בית הדין קמא יקבע כי סכום הפשרה ישולם כ"נטו", הן לאור חומר הראיות והן לאור ההלכה הפסוקה. הצדדים ובמיוחד המבקשת, לא הסמיכו את בית הדין קמא לפסוק בסכומי נטו. כל סכומי התביעה היו סכומי ברוטו ומערכת היחסים שבין הצדדים, במהלך כל תקופת ההתקשרות, התבססה על תשלומי ברוטו בלבד. עוד נטען, כי ביצועו של פסק-הדין כרוך בתשלום מיידי של סכומי כסף גדולים לידי המשיב וכן בדיווח לשלטונות המס אודות תשלום סכומים אלו, תוך העברת כספים לשלטונות המס בגין המס המתחייב מהתשלום. כמו כן נטען, כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין והערעור שהוגש מטעמה יתקבל, קרוב לוודאי שהמבקשת לא תוכל להפרע מהמשיב או משלטונות המס, באשר לכספים בהם תאלץ לשאת וכי למבקשת יכולת כלכלית איתנה. בנוסף נטען, כי המשיב נקב בסכומי תביעה מופרזים ואין בכך כדי להצביע על נכונות תביעתו. לטענת ב"כ המשיב, המבקשת לא הציגה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענתה כאילו הנזק שיגרם לה עולה על הנזק שיגרם למשיב אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין. עוד נטען, כי כלל לא ברור כי סיכויי ההצלחה של המבקשת בערעור אכן טובים, מהטעמים כדלקמן: פסק-הדין ניתן לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית הדין לפיה יפסוק לפשרה וללא נימוקים; ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקה לפשרה אלא במקרים בהם קיימת חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות הערכאה הראשונה או בקביעת הסכומים שנפסקו; אין לומר כי במקרה דנן הסכום שנפסק חורג במידה קיצונית מגבולות הסבירות, רק בשל העובדה כי נפסק כסכום נטו, בעוד תביעתו של המשיב בגין פיצויים שלא כדין בלבד עמדה על סך של 575,328 ש"ח; בהסכמתה לפסיקה לפשרה, היה צריך להיות ברור למבקשת כי יתכן שהמשיב יזכה בתביעתו ואין בקביעת החיוב לתשלום כסכום נטו, כדי להעלות או להוריד לעניין הסכמתה כאמור; אין כל הבדל בין קביעת סכום ברוטו אשר יפיק למשיב את סכום הנטו כאמור, לבין קביעת סכום נטו והטלת הגילום על המבקשת; מאחר שתביעתו של המשיב היתה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הרי שמדובר בפיצויים חוזיים ולכן אין להתערב בנקיטת סכום "נטו" בנסיבות העניין. 5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ואיזון בין מכלול השיקולים, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין אין מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי בית הדין קמא. 6. תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לעניין עיכוב ביצוע וסעד זמני בשל הליך ערעור, אומצו בתקנה 129 (2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. הסמכות לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין האזורי מסורה לבית דין זה, כאשר הוגש ערעור על פסק-הדין ועיכוב הביצוע מתבקש לצורך הדיון בהליך הערעור. 7. אמות המידה להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית משפט, לרבות בית דין לעבודה, לעיכוב ביצוע התגבשו בפסיקה כדלקמן: "הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין מוטל לשכנע את בית המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל...סטייה כאמור עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; וכי אם לא יעוכב הביצוע, והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע-או קשה מאוד-להשיב את המצב לקדמותו או כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון... כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו..." (בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ (5) 405,403; ראה גם: ע"א 6647/98ד מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג (1) 187). בנוסף, על בית הדין לשקול ולבחון את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות, האינטרסים של הצדדים והתוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מההחלטה. 8. במקרה דנן, עסקינן בחיוב כספי, אשר ככלל אין מקום ליתן צו עיכוב ביצוע בגינו, כאשר מוגש ערעור. החריג העיקרי המצדיק עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, הינו החשש לחוסר היכולת להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור. מה שאין כן במקרה דנן. בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית הדין קמא לא נתמכה בתצהיר. המבקשת לא בססה את בקשתה על תשתית עובדתית מפורטת ולא פרטה דבר באשר ליכולתו הכלכלית של המשיב. כמו כן, המבקשת לא הראתה נסיבות בעטיין עלול להיגרם לה נזק ממשי בלתי הפיך ככל שתזכה בערעור ומדוע לאחר שיבוצע פסק-הדין שניתן על-ידי בית הדין קמא, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו ולהשיב למבקשת את הסכומים אשר ישולמו למשיב. מכאן, כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לטענותיה באשר לנזקים שיגרמו לה כתוצאה ממימוש פסק-הדין. 9. באשר לסיכויי ההצלחה של המבקשת בערעור - בפרוטוקול הדיון מיום 8.2.2000 נאמר: "בית הדין: מציע לצדדים להתפשר ולהשאיר לשיקול דעת בית-הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. מודגש בזאת שבמסגרת המוצעת, מוסמך בית-הדין אף לדחות את התביעה כולה, או חלקה, או לקבלה במלואה, או בחלקה, הכל על-פי שיקול דעתו של בית-הדין". משהסכימה המבקשת כי בית הדין קמא יפסוק לפשרה, היה עליה לקחת בחשבון כי יתכן שיהא עליה לשלם סכום כל שהוא, אשר יתכן כי אינה חייבת בו מכוח הדין. זאת ועוד, בית דין זה, כערכאת ערעור, לא נוהג להתערב בפסק-דין בפשרה אלא במקרים בהם קיימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות בקביעת הסכומים שנפסקו. 10. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ניתנה בהעדר הצדדים, היום כט בניסן תש"ס (4.5.2000) ותישלח לצדדים בפקסמליה. סגן הנשיא שופט שופט נציגת עובדים נציג מעבידים ביצוע פסק דיןעיכוב ביצוע