פסק דין הנשיא ס' אדלר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי נויגבורן כדן יחיד; תב"ע נג/ 27-2), אשר דחה את תביעת המערער לפיצוי הלנת שכר, ולחלופין לתשלום הפרשי הצמדה וריבית, על רכיבי שכר שנקראו "תוספת תנאי עבודה מיוחדים" (להלן: התוספת), שלטענתו לא שולמו במועדם. התוספת שולמה עבור עבודתו של המערער במסגרת תורנויות בשבתות. עובדות המקרה, הן כדלקמן: 2. המערער עבד כאזרח עובד צה"ל מחודש ספטמבר 1973 ועד ליום 31.5.1993. עד חודש מרץ 1978 שילמה המשיבה לאזרחים עובדי צה"ל את משכורתם, ביום 15 לחודש שלאחר החודש עבורו משולם השכר. ביום 23.3.1978 נחתם הסדר קיבוצי בין נציגי ארגון עובדי צה"ל לבין הממונה על העסקת עובדים בצה"ל, על פיו ישולם השכר המשולב ביום הראשון שלאחר החודש עבורו משולם השכר, ואילו "המרכיבים המשתנים", לרבות התוספת, ישולמו לעובדים בראשון לחודש שלאחר קבלת הדו"ח על עבודתם, היינו - חודש לאחר התשלום עבור השכר המשולב של אותו חודש. על-פי הסדר זה, לדוגמא, השכר המשולב עבור חודש ינואר, משולם בראשון לחודש פברואר, ואילו המרכיבים המשתנים, לרבות התוספת, משולמים לעובד בתחילת חודש מרץ. בפועל קיבל המערער את התוספת, לא עם השכר המשולב, אלא באיחור של חודש, כפי שנקבע בהסדר הקיבוצי. המערער קיבל את שכרו, באופן המתואר לעיל, מחודש אפריל 1978 ללא כל מחאה. על האיחור בתשלום התוספת, בחודש בכל פעם, הגיש המערער את התובענה דנן, שכללה תביעה לפיצוי הלנת שכר והפרשי ריבית והצמדה. התביעה הוגשה ביום 29.7.1993. החלטת בית הדין האזורי: 3. בית הדין האזורי דחה את התובענה, מהנימוקים הבאים: [א] אשר לפיצוי הלנת שכר - חלק מהתביעה לפיצוי הלנת שכר התיישן, וזאת על פי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), כנוסחו בתקופה הרלבנטית לאותו חלק בתביעה. לגבי חלק התביעה שלא התיישן, היתה טעות כנה ועל כן הופחת פיצוי ההלנה לאפס; [ב] אשר להפרשי ריבית והצמדה - בית הדין הפחית את סכומם לאפס הן לגבי חלק מפיצוי ההלנה שהתיישן והן לגבי החלק שלא התיישן. הערעור שלפנינו נוגע רק לשאלת הפרשי הריבית וההצמדה, שכן בעת הדיון בפנינו הבהיר בא כוח המערער, כי ערעור זה אינו מתייחס לפיצוי ההלנה. האם התוספת שולמה באיחור? 4. השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא, האם תשלום התוספת נעשה באיחור נוכח הוראות חוק הגנת השכר? על פי ההסדר הקיבוצי, שתנאיו הפכו לחלק מחוזה העבודה בין הצדדים, התשלום לא היה באיחור. הוראות שבהסדר קיבוצי דינן כדין "תנאי מכללא" בחוזה העבודה האישי ועל כן הן מחייבות את המערער. אולם הכלל הוא, כי הסדר קיבוצי אינו יכול לקבוע תנאים פחות טובים מאלה שנקבעו בחוק, שכן זכות שהוקנתה לעובד, מכוח חוק הבא להגן עליו, אינה ניתנת לויתור . על כן, אם המועד לתשלום התוספת על-פי חוק הגנת השכר הוא בראשון לחודש שלאחר החודש עבורו משולם התשלום, לא היה בכוחו של ההסדר הקיבוצי לקבוע תנאי גורע. מכאן, כי עלינו לבחון מהו המועד לתשלום התוספת על פי הוראות החוק. המועד לתשלום התוספת: 5. חוק הגנת השכר קובע את המועדים לתשלום שכר. סעיף 1 לחוק, בהגדרת "שכר עבודה" קובע: "1. הגדרות בחוק זה - 'שכר עבודה' - לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו;...". על כן, התוספת, ששולמה בגין עבודתו של המערער בשבתות, נחשבת כ"שכר עבודה". סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר גם את "היום הקובע", ושכר ששולם לאחריו נחשב כ"שכר מולן" לעניין פיצוי הלנת שכר, וזה לשונו: "'היום הקובע' - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10, 11, 13, 14 ו- 16(ב), לפי העניין…". סעיף 9 לחוק הגנת השכר מתייחס לעובדים שהמערער נמנה עליהם, והמקבלים שכר חודשי, וקובע כדלקמן: "9. מועד לתשלום שכר חודשי שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם. בשכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש, רואים כאילו היה החלק היחסי לכל חודש משתלם על בסיס של חודש". מכאן, כי על המעסיק לשלם את השכר החודשי הרגיל בתום החודש בעדו הוא משתלם. לעומת זאת, קיימים רכיבים מסוימים של שכר לגביהם נקבע מועד אחר לתשלומם, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק הגנת השכר. 6. האם התוספת נושא ערעור זה, ששולמה עבור עבודה בשבתות, הנחשבת כ"רכיבים משתנים", הינה "… שכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש" על פי סעיף 9 לחוק הגנת השכר? התשובה לשאלה זו הינה שלילית. התוספת באה כתמורה לעבודה בשבתות, כאשר הבסיס לתשלום התוספת הוא יומי או חודשי ולא לתקופה הארוכה מחודש. אכן, שיעור התוספת תלוי בדיווח על ימי עבודה ושעות עבודה, כאשר הם יכולים להשתנות מפעם לפעם, אולם אין בכך כדי לשנות את הבסיס לתשלום. יתרה מזו, אפילו אם לא נקבע בחוק הגנת השכר מועד לתשלום התוספת יש ליישם את תקנה 1 לתקנות הגנת השכר (מועד מיוחד לתשלום שכר עבודה), תשמ"ח - 1987, שהותקנה על-פי סעיף 13 לחוק הגנת השכר, והקובעת כדלקמן: "1. שכר עבודה על-פי רישום המעביד שכר עבודה שלא נקבע מועד לתשלומו בסעיפים 9 או 12 לחוק, המשתלם על-פי רישום שנעשה בידי המעביד או מטעמו, ישולם לא יאוחר מתום החודש שבו בוצעה העבודה...". [ההדגשה הוספה - ס"א] רישום שעות עבודתו של המערער בשבתות נעשה על ידי המעסיק, ועל כן תקנה 1 הנ"ל קובעת את המועד לתשלומן בראשון לחודש לאחר ביצוע העבודה. לאור כל האמור לעיל עולה, כי תשלום התוספת נעשה באיחור והינו "שכר מולן" על פי חוק הגנת השכר, דהיינו - "שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע". פיצוי הלנת שכר 7. חלק מהתביעה לפיצוי הלנת שכר התיישן ועל כן נדחתה התביעה לגבי חלק זה. לגבי החלק השני של התביעה, שלא התיישן, החליט בית הדין קמא, כי היתה "טעות כנה" והפחית את פיצויי ההלנה לאפס, וזאת מכוח סעיף 18 לחוק הגנת השכר. כאמור לעיל, אין ערעור בנושא פיצוי ההלנה, והשאלה היא האם זכאי המערער להפרשי ריבית והצמדה על הסכומים המולנים של התוספת. הפרשי ריבית והצמדה 8. בית הדין קמא לא פסק למערער הפרשי ריבית והצמדה בגין האיחור בן החודש בתשלום התוספת, הן לגבי חלק התביעה שלא התיישן והן לגבי החלק שהתיישן. עמדות בעלי הדין: 9. באת כוחה של המדינה תמכה בנימוקי בית הדין קמא. בא כוח המערער חלק על עמדת בית הדין קמא וטען, בין היתר, כי המערער תבע סכום קרן שהוא "פיצוי" בגין האיחור בתשלום. סיבה נוספת שהתביעה כללה סכום קרן היא, שתשלומי המשכורת לא סילקו את מלוא המשכורת, שכן לא כללו הפרשי ריבית והצמדה. על כך למד ב"כ המערער מסעיף 49 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ומסעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, המקנה זכות להפרשי ריבית והצמדה. הנימוקים של בית הדין האזורי: 10. לדעת בית הדין קמא, מקום שלא הוגשה תביעה לסכום קרן אין אפשרות לפסוק ריבית והצמדה, ואלה דבריו: "מקום שלא עתר תובע לסעד כספי בדבר הקרן, מנוע בית הדין מלפסוק הפרשי ריבית והצמדה... בית הדין מוסמך לפסוק ריבית או הפרשי הצמדה וריבית, אך ורק בתור סעד נלווה לסעד כספי עיקרי, ולא כסעד עיקרי העומד בפני עצמו, כאשר סכום החוב כבר שולם לפני מועד הגשת התביעה, כפי שקרה במקרה זה". למסקנה זו הגיע בית הדין קמא בהסתמך על סעיף 18א לחוק הגנת השכר, שזה לשונו: "18א. תחולת חוק פסיקת ריבית והצמדה התיישנה הזכות לפיצוי הלנת שכר, לפיצוי הלנת קצבה או לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, לפי סעיפים 17א ו- 20(ד), או ביטל בית דין אזורי פיצוי הלנת שכר, פיצוי הלנת קצבה או פיצוי הלנת פיצויי פיטורים לפי סעיפים 18 ו - 20(ד), יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, על אף האמור בסעיף 6 לאותו חוק". כמו כן, הסתמך בית הדין קמא על סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הקובע: "2. הסמכות לפסוק ריבית רשות שיפוטית שפסקה לבעל-דין סכום-כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום-כסף המגיע על-פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול-דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". בית הדין קמא למד מהמלים בסעיף 18א לחוק הגנת השכר "התיישנה הזכות לפיצוי הלנת שכר", כי זכות זו נלווית לתביעה בגין תשלום הקרן. מששולמה קרן לא קמה זכות לפיצוי הלנה. כמו כן, למד בית הדין קמא מסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, כי רק אם מגיע לתובע סכום כסף (קרן) ניתן לפסוק ריבית והצמדה. עוד העיר בית הדין קמא, כי גם אילו ניתן היה לפסוק הפרשי ריבית והצמדה, לא היה עושה כך, משום שהסכום שהיה נפסק לטובת המערער הוא קטן, ולעומתו סכום התביעה שנדחתה גדול, כך שהוצאות המשפט עולות על הסכום המגיע למערער. החלק מהתביעה לפיצוי הלנה שלא התיישן: 11. חלק מהתביעה של המערער לפיצוי הלנה לא התיישן. המערער עבד עד ליום 31.5.1993 והגיש את התביעה לבית הדין האזורי ביום 29.7.1993. מכיוון שמדובר בהלנה חוזרת ונשנית של התוספת, חל סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, מיום שהוסף לחוק, הוא יום 27.1.1993. מכאן, כי התביעה הנוגעת לתקופה שאחרי יום 27.1.1993 לא התיישנה. לעומת זאת, התביעה הנוגעות לתקופה שקדמה ליום זה התיישנה. 12. יש להבחין בין חלק התביעה לגביו לא התיישנה העילה לפיצוי ההלנה ובין החלק שלגביו התיישנה העילה לפיצוי ההלנה. נדון עתה בחלק לגביו לא התיישנה העילה לפיצוי הלנה. לגבי החלק הזה היה בית הדין מוסמך לפסוק פיצוי הלנה, אך הוא הפחית אותו עד אפס ולא פסק הפרשי ריבית והצמדה. סעיף 18א לחוק הגנת השכר בא להבטיח, כי במקרה שהשכר הולן אך פיצוי ההלנה התיישן, יפוצה העובד על האיחור בתשלום השכר על ידי פסיקת הפרשי ריבית והצמדה. סעיף 18א לחוק הגנת השכר מדבר על פסיקת ריבית והצמדה במקרים של התיישנות "הזכות לפיצוי הלנה" או ביטול פיצוי הלנה, ואינו מתנה פסיקת ריבית והצמדה למקרים שהמעסיק לא שילם את הקרן. סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר "שכר מולן" כ"שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע". הלנת שכר הינה אפוא, שכר שלא שולם או ששולם באיחור. על כן, שכר הופך למולן אם לא שולם עד ל"יום הקובע", ואין בתשלום השכר לאחר מועד זה כדי לבטל את היותו של השכר מולן. זאת ועוד, דברי ההסבר הנ"ל לחוק נוגעים גם למצב שבו ניתן לפסוק פיצוי הלנה, אולם בית הדין מפחית אותו לאפס. בדברי ההסבר לתיקון נאמר: "בסעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, נקבע כי לא יתווספו הפרשי הצמדה וריבית על סכומים המגיעים אם נקבעו להם דרכי פיצוי אחרות בחקיקה. החוק העיקרי קבע דרך פיצוי אחרת, היינו - פיצויי הלנה. ברם ייתכנו מקרים בהם לא יהיה עובד זכאי לפיצויי הלכה על שכרו המולן או על פיצויי הפיטורים המגיעים לו. כדי שלא ייגרם לו הפסד מוצע, שבמקרים אלה הסכומים המולנים יישאו ריבית והצמדה על אף ההוראה האמורה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961." סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר דן, בין היתר, במקרה של הגשת תביעה לפיצוי הלנה כאשר השכר שולם באיחור. סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, דן בהתיישנות הזכות לפיצוי הלנה במקרה של הלנות שכר חוזרות, ועל כן במקרה שהקרן שולמה לעובד, אך באיחור, הוא רשאי לתבוע פיצוי הלנה. ואלה דברי הסעיף: "17א. התיישנות (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה ... [לבית הדין לעבודה], תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי... (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).". לפיכך, החוק לוקח בחשבון מקרים של תשלום שכר באיחור, כאשר התביעה של העובד תהיה רק לגבי פיצוי הלנת השכר. במקרים כאלה רשאי בית הדין להפחית את פיצוי ההלנה לסכום השווה להפרשי ריבית והצמדה או לאפס. 13. במלים אחרות - אם בית הדין מפחית את פיצוי ההלנה, עליו להכריע גם בשאלה אם יש מקום להפחית את פיצוי ההלנה לשיעור של הפרשי ריבית והצמדה. מכאן, שלא היה מקום לדחות את התביעה להפרשי ריבית והצמדה, מבלי לשקול את נושא פסיקת ריבית והצמדה. הכלל הוא, כי יש לפסוק ריבית והצמדה על מנת לשמור על הערך הריאלי של הכסף המגיע לבעל הדין. במקרה דנן, אין סיבה לחרוג מן הכלל. מכאן, כי אנו מחייבים את המדינה לשלם למערער הפרשי ריבית והצמדה לגבי התקופה שהתביעה לפיצוי הלנה לא התיישנה היינו - 27.1.1993 (מועד תחילת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 18), התשנ"ג - 1993) עד ליום 31.5.1993 (מועד סיום שירותו), וסכום זה ישא ריבית והצמדה מאז ועד ליום התשלום בפועל. נוסיף, כי לאור הוראות חוק הגנת השכר שצוינו לעיל, סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה אינו נוגע לעניין. אולם, ניתן לפרש את סעיף 2 לעיל בהתאם לפירוש שניתן לחוק הגנת השכר. "הסכום" בסעיף 2 הנ"ל הוא סכום פיצוי ההלנה, ואילו הריבית באה בנוסף לעילה זו. העילה לפיצוי הלנה קיימת, אולם נגדה קיימת הגנת ההתיישנות. הטעם החלופי של בית הדין קמא לדחות את התביעה: 14. הטעם הנוסף של בית הדין קמא לדחיית התביעה היה, כי אפילו אם המערער זכאי להפרשי ריבית והצמדה לתקופה קצרה, סכום קטן זה פחות בהרבה מסכום הוצאות המשפט שהיה פוסק נגד המערער, משום שעיקר תביעתו נדחתה. על כן, בית הדין נמנע מלחייב את המשיבה לשלם הפרשי ריבית והצמדה או לפסוק הוצאות, דבר שהיטיב עם המערער. כמובן, שפסיקת הפרשי ריבית והצמדה לחוד ופסיקת הוצאות משפט לחוד. המערער זכאי להפרשי ריבית והצמדה ואין להימנע מלקבוע אותם בגלל הקיזוז שייעשה בינם לבין הוצאות המשפט שייפסקו נגדו. החלק של פיצוי הלנה שתתיישן: 15. רוב רובה של תביעת המערער לפיצוי הלנת שכר התיישן, היינו התביעה הנוגעת לתקופה שלפני יום 27.1.1993. אולם גם בתקופה זו התוספת שולמה באיחור של חודש. האם זכאי המערער להפרשי ריבית והצמדה גם לגבי תקופה זו? במקרה של התביעה לפיצוי הלנה שהתיישנה העילה היחידה בתובענה הינה הפרשי ריבית והצמדה, ואולם חוק הגנת השכר אינו מייצר עילה נפרדת להפרשי ריבית והצמדה. האם יש עילה נפרדת של הפרשי ריבית והצמדה? על פי הפירוש המקובל של סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשובה הינה שלילית. אולם, ניתן לטעון, כי על פי הסמכות הטבועה רשאי בית משפט לפסוק ריבית והצמדה על חוב ששולם באיחור. תכליתו של חיוב בהפרשי ריבית והצמדה היא לשמור על הערך הריאלי של החוב של פלוני לאלמוני. אין אנו חייבים להכריע בשאלה זו, שכן אפילו אם ניתן לפסוק הפרשי ריבית והצמדה נתון לנו עדיין שיקול דעת בעניין ובמקרים נדירים אנו מוסמכים שלא לפסוק אותם. אין מקום לפסוק הפרשי ריבית והצמדה: 16. לדעתנו המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים הנדירים והיוצא דופן, בהם אין לפסוק ריבית והצמדה. הנימוק העיקרי לכך הוא, שהאיחור בתשלום נעשה על פי הסדר קיבוצי והמערער נהג שלא בתום לב כאשר לא התלונן משך שנים על האיחור בתשלום. מדובר בהסדר קיבוצי, אשר נעשה בין המעסיק לבין הארגון המייצג את עובדיו. על כן, לא מתעוררת בעיה של חוזה עבודה אישי שנעשה בין העובד החלש לבין המעסיק החזק, היינו - של חוזה בין אלו שאינם שווים. נוסיף, כי הארגון היציג לא הגיש תובענה זו. אין לקבוע, כי הסכמת ההסתדרות להסדר הקיבוצי להרשות תשלום התוספת באיחור של חודש היתה בלתי סבירה, בתנאים שהיו קיימים בשנת 1978, בעיקר בגלל הצורך לקבל דיווח ולבצע חישובים מורכבים. יצוין, כי הסבר זה אינו נכון היום, בעידן המחשב. 17. סוף דבר - הערעור מתקבל בכך, שאנו קובעים, כי כאשר הפחית בית הדין קמא את פיצוי ההלנה לאפס, היה עליו לשקול את נושא הפרשי ריבית והצמדה. הגענו למסקנה, כי בנסיבות המקרה על המשיבה לשלם למערער הפרשי ריבית והצמדה על האיחור בתשלום התוספת לתקופה מ - 27.1.1993 ועד ל- 31.5.1993, וסכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה עד למועד לתשלום. לעומת זאת, נדחית תביעה המערער להפרשי ריבית והצמדה על האיחור בתשלום התוספת בתקופה שלפני 27.1.1993. חלק גדול של התובענה נדחה. אף על-פי כן אין אנו פוסקים הוצאות בהליך הערעור. צבאהלנת שכרצה"ל