פסק דין 1. ביום 23.5.99 הגיש התובע לביה"ד תביעה כנגד החלטת הנתבע מ30.10.99- הדוחה תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מ30.10.97-. התובע טוען בתביעתו כי ב30.10.97- ב9:00- בבוקר הופיע כנציג חברת שיכון עובדים (להלן : "המעסיק") בבימ"ש לתביעות קטנות בנתניה, בתביעה שהוגשה נגד המעסיק. בביהמ"ש התנהל ויכוח בין התובע לשופט, ויכוח שארך כ10- דקות, שלאחריו קיבל השופט את עמדת התובע לפיה אם יחקר התובע ע"י עו"ד (מטעם מי שהגיש התביעה בביהמ"ש), יש לאפשר לעו"ד מטעם המעסיק להיות נוכח. התובע מציין כי מדובר היה בתביעה לא גדולה, אך לקביעה היו השלכות תקדימיות על המעסיק. מיד לאחר הדיון חש התובע בכאבים בחזה, בגב ובשתי ידיו. התובע המשיך באותו יום בעבודתו הרגילה עד השעה 18:00, למחרת (יום ו') עבד עד 14:30. בשבת נח בביתו, ביום 2.11.97 עבד עד 18:15, וביום 3.11.97 משהכאבים לא פחתו פנה לרופא משפחה, שהפנה אותו לבי"ח בלינסון, שם אובחן אוטם. 2. הנתבע טען כי לא אירע לתובע אירוע תאונתי כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה1995- (להלן : "החוק"), כי לא אירעה תאונת עבודה, וכי אין קשר בין מחלת התובע לעבודתו, ומכל מקום, השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 3. בדיון מ10.10.99- ביקש התובע להציג טיעוניו בכתב ומסמכים להוכחת תביעתו ואכן כך עשה ב10.11.99-. בתביעתו המפורטת ובנספחיה חוזר התובע על התיאור דלעיל. 4. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ2/) מציין התובע כגורם נוסף לפגיעתו את הפגישה שהיתה לו ביום 2.11.97, שהיתה אמורה להיות קשה ובה רק פתח הישיבה אך לא דיבר יותר שכן הרגיש רע, וחבריו ציינו בפניו שהיה חיוור. לדבריו, עבודתו כמהנדס מחוז היא עבודה קשה ושוחקת, ובשנה וחצי האחרונות נאלץ לעבוד גם בימי ו' בשל העומס שהצטבר. לדבריו, בכל הקריירה שלו היה לו אולי עוד משפט אחד ב1986-. עוד הבהיר כי עבר בדיקות כשנה-שנה וחצי קודם לכן, שהיו תקינות, וכי עד 1973 עישן 10 סיגריות ליום. 5. בעדותו בביה"ד חזר התובע על טענותיו דלעיל, ומשנשאל הסביר כי לא היה מדובר בויכוח בצעקות אלא "בויכוח עצבני, אינטילגנטי". אציין כי בתיאוריו את האירוע בביהמ"ש אין התובע טוען להתרגשות קודם לדיון, ואף לא במהלכו או מיד לאחריו. ואף כי לדבריו היה מדובר בענין בעל חשיבות עקרונית-תקדימית - הלך התובע לדיון לבדו, ללא פרקליט מטעם המעסיק. ואם בהודעתו טען כי בדר"כ בבימ"ש לתביעות קטנות אין מופיעים עו"ד (עמ' 2), טען בהמשך כי קודם לאירוע היה בבימ"ש רק 11 שנה קודם לכן - ואם כך, מהיכן הידע?! מעניין לציין כי בתביעתו לנתבע (נ1/) אין כלל תיאור אירוע שקדם לאוטם. בהודעתו - מדובר בויכוח גדול עם השופט, שנמשך זמן רב, כ10- דקות, שבסופו הסכים השופט לאפשר לתובע להופיע בדיון נוסף עם עו"ד. ביום 2.11.97 במהלך פגישה שנקבעה ל17:00- חש ברע ונאמר לו כי הוא חיוור. התובע נכח בפגישה וחזר בשעה 19:00 לביתו. התובע מציין כי פרט לצורך להופיע בביהמ"ש עבד ביום האירוע ובימים שקדמו לו - בעבודתו השגרתית. אדגיש כי גם בשלב זה אין התובע טוען כי מדובר היה בויכוח קשה, חריף, חריג וכו' - מחד, ומאידך - מאשר הוא כי עבודתו כמהנדס מחוז אצל המעסיק כוללת עבודה משרדית, עבודה בשטח אתרי הבניה, פגישות עם קבלנים, עובדים, משרדי פיקוח, עיריות, רשויות וכו' ו12- שעות עבודה ליום, עומס שהצטבר ושחייבו לעבוד גם בימי שישי בשנה וחצי שקדמו לאירוע. 6. בעדותו עומת התובע עם הרישום בביה"ח לפיו החלו הכאבים אחרי עבודה בגינה - והוא משיב כי זו טעות, שנעשתה לדעתו בין הטיוטה למסמך המודפס (נ3/). דא עקא כי עיון בחומר הרפואי שהוזמן לביה"ד, מלמד כי גליון הקבלה במחלקת טיפול נמרץ לב נרשם בכתב יד ע"י ד"ר א. פירטר, ואף בו מופיע הרישום "לפני 3 ימים לראשונה בחייו כאבים בחזה לאחר עבודה בגינה. הלילה הכאב היה תמידי ולכן פנה למיון...". רישום זה אינו מופיע בחדר מיון בעת קבלתו (3.11.97, שעה 10:22), ולא התווסף בעת הדפסת גיליון הקבלה - כסברתו של התובע בעדותו בפניי. התובע העיד כי ביקש מהרופאה לשנות רישום זה וכי היא סירבה. מעניין לציין כי התובע מאשר כי אכן יש גינה בביתו - עובדה שהרופאה לא יכלה לדעת עליה, אלא מפיו. אציין בהקשר זה כי אצל רופא המשפחה אליו פנה לראשונה - פרופ' פולאק - אין כל אזכור לויכוח, התרגשות, רוגז או דומה לאלה, שגרמו כנטען למצבו (ראה הפנייתו של התובע מ3.11.97- לבי"ח) גם בכרטיסו הרפואי בקופ"ח בפנייתו הראשונה ב3.11.97- אין כל אזכור לגורם נטען לאוטם. הדבר מעניין במיוחד, שכן פרופ' פולאק מציין מיחושים בחזה הנמשכים 3 ימים... - "ללא קשר עם מאמץ פיסי או נשימה". דהיינו, בנסיבות בהן פנה לרופאו, בירר הרופא קשר בין המיחושים לגורם כלשהו - אך התובע אינו מציין דבר! ב24.11.97- וב28.11.97- רושם הרופא 2 רישומים נוספים, ואף בהם אין אזכור לענין. ב8.12.97-, לראשונה, מספר התובע לרופאו כי "התרגז בזמן שהופיע בבימ"ש... וכי ב2.11.97- "לאחר ישיבה מאומצת הרגיש שוב כאבים חזקים..." (ההדגשות הוספו). עולה מהמאמור כי כשבועיים לאחר שחרורו מבי"ח והחלמה רק אז עולה לראשונה טענת קשר בין המחלה לעבודה. ראוי לציין במיוחד את העובדה כי הרישום מ8.12.97- הוא היחיד בו טוען התובע כי התרגז! - גם בתביעתו לביה"ד ואף בפירוט תביעתו לא נזכר כלל כי מדובר ברוגז. כל שנטען כי היה ויכוח, דהיינו, התובע עמד על דעתו אך לא טען כי כעס/התרגז! לא נעלם מעיניי כי התובע טוען כי מדובר ב"ויכוח עצבני" כהגדרתו בעדותו - אך לא אמר כי הוא עצמו התרגז או התעצבן. בהקשר זה אזכיר עוד כי בניגוד להודעתו לפיה בישיבה ב2.11- בפועל לא השתתף אלא רק נכח, לרופא סיפר כי מדובר היה בישיבה מאומצת. 7. קשה לומר לפי תיאורו את אופי עבודתו כי ויכוחים אינם מנת חלקו היומיומית, כעבודה של אדם במעמד ובתפקיד כשלו, ומול גורמים בהם קשור הוא. אכן יתכן כי למרות אלה, ויכוח לאדם מול שופט אינו קל הוא - אך עדיין מתאר הוא אך ויכוח, ללא טענת כעס, רוגז והתרגשות שהתלוו לויכוח. יש להזכיר עוד כי התובע עצמו אינו טוען כי ויכוחים הינם דבר חריג, או כי הויכוח הספציפי היה שונה, וכבר הזכרתי לעיל כי בפועל משנשאל במה שונה היתה עבודתו משגרת עבודתו השיב - בהופעה בביהמ"ש ולא בויכוח/ התרגזות בביהמ"ש. ובהקשר זה דקות האבחנה חשובה ביותר, במיוחד על רקע העובדה כי לא טען שהיה לחוץ/נרגש לקראת הדיון בביהמ"ש, והתובע הרשים כאדם שיודע לעמוד על שלו ומבין. 8. אזכיר עוד כי אם טוען התובע לאירוע מ30.10-, פנייתו הראשונה לרופא נעשתה רק 5 ימים לאחר מכן, עובדה שלא רק שיש בה כדי להביא לנתק בקשר הסיבתי בין האירוע לאוטם אלא שאף מלמדת היא לטעמי כי התובע לא ראה האירוע עצמו כמיוחד, ולא ראה לקשור בינו להרגשתו. אציין עוד כי מדובר בימי עבודה מלאים הן למחרת האירוע והן ביום 2.11.97. עוד אדגיש כי עבודתו לאחר הופעתו בביהמ"ש היתה רגילה ואף הפגישה ב2.11- רגילה היתה במובן החלק שנטל בה, דהיינו, לא הרצה, לא התווכח, לא התרגז (בפועל כאמור רק נכח בפגישה ופתח אותה, אך לא השתתף בה מעבר לכך). 9. לאור כל המתואר לעיל - לא שוכנעתי כי אירע לתובע אירוע חריג ומיוחד, לא ביום 30.10 ולא במהלך הימים שאח"כ, עד לאשפוזו, ומשכך - נדחית התביעה ללא צו להוצאות. שופטיםפסלות שופטויכוח