תאונה שלא אירעה במהלך העבודה או בהקשר אליה - דמי פגיעה

פסק דין 1. ביום 8.7.98 הגיש התובע לביה"ד תביעתו כנגד החלטת הנתבע מיום 18.2.98, הדוחה תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 27.7.97. התובע טוען כי ביום 27.7.97 רכב על אופנוע כדי להביא חלפים למוסך, אירעה לו תאונת דרכים והוא נפגע בגופו ונעדר מעבודתו. 2. בהגנתו טען הנתבע כי התאונה לא אירעה במהלך העבודה או בהקשר אליה, וכי אין מדובר בתאונת עבודה כמשמעה בחוק ואין קשר בין מחלתו לעבודתו. 3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ותצהירי 2 עדים מטעמו. התובע ועדיו העידו בביה"ד, ובתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם. 4. א. בתביעתו לנתבע (ת1/) טוען התובע כי ב27.7.97- בשעה 13:40 נסע על אופנועו "נכנס" בו רכב, והוא נפגע בצוואר, גב תחתון, כאבי עיניים, ידיים, ראש, קיבל טיפול במיון בבלינסון ונעדר מעבודתו עד ליום 20.8.97 וכי מ21.8.97- ועד 30.9.97 חזר לעבודה חלקית. ב. בתעודה רפואית ראשונה שהוצאה ב1.8.97- (ת36/) מדובר בפגיעה בע"ש צוארי, ע"ש מותני ובגפיים. ג. בתעודת חדר מיון מיום 27.7.97 (התובע נתקבל בשעה 13:51 - ת42-40/) נרשם כי נחבל בתאונת דרכים ב13:30- כרוכב אופנוע, ללא איבוד הכרה או הקאות, מתלונן על כאב בצואר, זרוע ימין וברכיים. אצל האורטופד נרשמה אף תלונה בגב תחתון ובכתף ימין. ד. בהודעתו לחוקר המל"ל מסר התובע (ת47/) כי הוא מנהל עסק עצמאי לתיקון רדיאטורים וכי בסביבות הצהריים ב27.7.97- נסע בקטנוע שלו מהעסק לכיוון מזרח, אין הוא זוכר להיכן התכוון להגיע באותה נסיעה, כי לא קבע פגישה ויתכן כי רצה להביא חלק כלשהו או לטפל בצ'ק שחזר. עוד הבהיר כי העסק לא נסגר וכי הפועל שלו (להלן : "רונן") המשיך כל הזמן לעבוד בעסק. עוד טען כי ב3- השבועות הראשונים לא יכול היה להגיע כלל לעסק, ואולי הגיע מדי פעם למשרד, אך לא יכול היה לעבוד בפועל. לאחר 3 שבועות, הגיע לעסק מדי פעם כדי לשבת במשרד, טלפונים, עבודת ניירת - אף כי אין לו הרבה מה לעשות במקום. כעולה מספרי התקבולים התובע רשם חשבונית ב29.7.97- ו11- חשבוניות ב31.7.97-, שלדבריו הוציאן בביתו למוסכים, עבור עבודות שביצע באותו חודש, כפי שעשה מדי חודש. התובע אישר כי מאוגוסט הוציא חשבוניות באופן שוטף ללקוחות, אף כי מרבית החשבוניות הוצאו ע"י רונן. עוד אישר כי מדי מספר ימים עסק בעסק בעבודה משרדית בלבד, וכי בעבודת תיקונים לא עסק כ3- חודשים. אף שאיזור התאונה קרוב לביתו - הבהיר התובע כי לא התכוון לנסוע לביתו. 5. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי - להלן הכרעתי : א. בתביעתו לנתבע מדבר התובע על נסיעה בה נפגע. מטרת הנסיעה להביא חלפים למוסך. כך גם בתביעה לביה"ד. בהודעתו לחוקר הנתבע הבהיר התובע באופן ברור כי אינו יודע לאיזו מטרה נסע באופנוע כשנפגע (עמ' 1 באמצע, עמ' 4), וכי יתכן שרצה להביא חלק או לטפל בצ'ק שחזר. בתצהירו מציין הוא כי יצא להביא חלפים לעבודה. דוקא בעדותו, שנשמעה כשנתיים וחצי לאחר האירוע - יודע הוא ליתן פרטים רבים, שלא פורטו עד לעת זאת. כך למשל : * היה הוא בדרכו לכיוון קרית-אריה. * לעסק מסויים - היפר חלף. * כדי לקנות רדיאטור ישן. * באותו מקרה (בסופו של דבר) נקנה חלק חדש. * במאה אחוז נסע באותו יום להיפר חלף. * חוץ מאשר לענייני עבודה אינו יוצא מהעבודה. ב. רונן העיד כי התובע יצא מהמוסך, כי מטרת יציאתו לא היתה ידועה לו וכי הוא חושב כי כשביקר אותו ביום האירוע בבי"ח אמר לו כי הלך להביא חלפים. גירסתו של רונן מעניינת, במיוחד לאור העובדה כי התובע עצמו בהודעתו אינו יודע להסביר מה הייתה מטרת נסיעתו עת נפגע. בענין זה אינני מקבלת תשובת התובע בחקירתו או בסיכומיו - התובע נשאל בהודעתו - פעמיים - למטרת נסיעתו הספציפית באותה נסיעה - ופעמיים השיב ספציפית כי אינו יודע ("אני לא זוכר להיכן התכוונתי להגיע באותה נסיעה"). ואם אמנם כגירסתו וכגירסת רונן בעדותם אין הוא יוצא לסידורים אישיים נוהג הוא לצאת לנסיעת חיפוש חלפים וכי הנסיעה היתה בדרך בה בדר"כ נוסע הוא לחפש וכל שקורה באמצע היום - זה בקשר לעבודה - על אחת כמה וכמה יש ליתן משנה תוקף להודעתו; אם עסקינן בשיגרה, ברגיל, במובן מאליו - הכיצד לא ידע לספר לנו על מטרת נסיעתו ב2/98-? תמיהה נוספת עולה לאור העובדה כי השיחה עם העד אינה נזכרת כלל בהודעתו של התובע. ג. לא בכדי טען הנתבע בסיכומיו כי גירסת התובע אינה מידיעה אלא מהשערה, לגבי מה נוהג הוא לעשות, מה בדר"כ השימוש שעושה הוא בקטנוע, לאן בדר"כ נוסע הוא וכו'. דא עקא, כי אין בכך כדי להוכיח פעולה מסויימת ביום ספציפי או כדי לשלול פעילות מזדמנת לצרכים אישיים. יתר על כן, אם מדובר בחלק מסויים אותו הלך לרכוש, ושרונן רכש לאחר מכן במקומו, עבור לקוח מסויים בו טיפל רונן אח"כ - ניתן היה להציג קבלה מהספק, תשלום הלקוח, קבלה ללקוח וכו'. ד. התובע, עובד עצמאי, ומשכך - לא חלה עליו חזקת הסיבתיות שבס' 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה1995- (להלן : "החוק"). משכך - עליו להוכיח כי אירוע בשעות עבודתו בבחינת תאונת עבודה הוא. על התובע הנטל לשכנע כי אירעה לו התאונה תוך כדי ועקב עיסוקו. בנתונים שבפניי כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי אכן מדובר בפגיעה בעבודה. אין מדובר בסבירות או בהסתברות. משהתובע לא ידע לציין קשר ברור - ודאי בין נסיעתו לעבודה - אין לקבל תביעתו. למען הסר ספק אבהיר כי אין בעדותו של רונן כדי לסייע, שכן רונן אינו יודע לצורך מה הייתה הנסיעה, כפי שאינו יודע בנסיעות אחרות ואמירתו - שכנראה - כך נאמר לו ע"י התובע ביום התאונה, אין בה די לטעמי. יש לזכור כי בהודעתו נתן 2 אפשרויות - אך לא ידע מטרת נסיעתו. משכך - דין התביעה להידחות, משלא הוכח בפניי כי התובע נפגע במהלך עבודתו או בעת נסיעה שמטרתה הייתה עבודה. ה. למען הספק אתייחס אף לנתון נוסף - ככל העולה מעדותו - הופיע התובע לעבודה בסמוך לפגיעה. כבר הזכרתי לעיל את טענתו בתביעה לנתבע לפיה לא עבד מיום התאונה ועד 20.8.97 ועבד חלקית מ21.8.97- ועד 30.9.97. עולה מעדויות התובע כי בפועל החל לבוא לעבודה מספר ימים לאחר התאונה. במאמר מוסגר אעיר כי טענת התובע בתביעתו לנתבע נסתרת מתצהירו-הוא (ס' 13), מעדותו של רונן ומתצהירו (עמ' 8 שורות 1-5, סעיף 13 לתצהיר התובע, ס' 5 א' לתצהיר רונן, ס' 5 לתצהיר מיכאל). עדי התובע טוענים כי לא עבד בפועל בעבודת המוסך, אך עסק בניהול העסק. סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- קובע כדלקמן : "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה...". המחוקק ראה לזכות הנפגע בדמי פגיעה לתקופה זמנית בה נדרש הנפגע לטיפול, להחלמה, ולא לזכותו בתקופה בה בפועל עבד. בענין זה אין רלבנטיות לשאלה במה עבד, ונשללת הזכאות אם עסק למעשה בכל עבודה! בכך מגשים המחוקק את מטרת הפרק והיא לאפשר לנפגע - כפי שקבע לו הרופא המטפל - להחלים. שובו לעבודה, גם אם לא לעבודה פיזית, קרי : לעבודת "מוסכניק" - עדיין "עבודה" תיחשב. אזכיר עוד כי עבודתו של התובע כעצמאי המנהל עסק, איננה רק עבודתו הפיזית בתיקון רדיאטורים, אלא גם הפקדת שיקים, רישום קבלות, הוצאת חיובים, חשבוניות, דוחו"ת וכו'. די בעדויות התובע בהקשר זה - כדי לשלול הזכאות לדמי פגיעה, אף לו הוכרה פגיעה בעבודה. ו. לאור כל האמור - נדחית התביעה. אין צו להוצאות. דמי פגיעה