סעיף 42 חוק שירות המדינה (גמלאות)

פסק דין

1. לפני תביעה לפסק דין הצהרתי בה נדרשתי לקבוע כי המערער זכאי לקבל גמלת שאירים בגין המנוחה מרים ליכטר ז"ל על פי סעיף 42 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל - 1970 (להלן - "חוק הגמלאות").


2. להלן תמצית העובדות:

א. המערער יליד שנת 1909.


ב. המערער והמנוחה ז"ל חיו משנת 1980 בדירתה של המנוחה, בה מתגורר המערער עד יום זה, מכוח צוואת המנוחה מיום 13.6.80.


ג. המנוחה ז"ל נפטרה ביום 24.3.89.


ד. המערער טען כי לא ידע, לאחר פטירת המנוחה, על זכותו לקבל חלק מגמלת המנוחה.
זכותו זו נודעה לו ביום 14.5.98, ממכתב שקיבל מארגון גמלאי המוסד לביטוח לאומי, בו נאמר לו כי אינו נימנה על חוג גמלאי המוסד מאחר שלא הוכר כידוע בציבור של המנוחה.


ה. לאור זאת פנה המערער ביום 27.5.98, באמצעות בא כוחו, למשיב בבקשה להכיר בו כידוע בציבור של המנוחה ולהעניק לו את זכותו בגמלה, בהתאם לחוק הגמלאות.


ו. ביום 12.7.98 נתקבלה תגובתו של המשיבה אצל המערער לפיה, בקשתו נדחית מחמת התיישנות בהתאם לס' 50 לחוק הגמלאות, הקובע תקופת התיישנות של שנתיים מיום שנולדה עילת התביעה.


ז. לטענת ב"כ המערער ס' 50 סיפא לחוק הגמלאות קובע כי הממונה על הגמלאות רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן וכי נסיבות הענין, כלומר - גילו המתקדם של המערער, אי שליטתו בשפה העברית ואי ידיעת זכויותיו מהוות "סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן" ומשכך, יש לקבל תביעתו.


ח. ב"כ המשיב טען כי גילו המופלג של המערער אינו מהווה טעם שבכוחו לעצור את מרוץ ההתיישנות, שכן אינו עומד במבחנים ובתנאים הקבועים בחוק ובפסיקה.


ט. בנוסף, טען ב"כ המשיב כי יש לדחות את התביעה גם מחמת התיישנות בהגשתה לבית הדין: התביעה נדחתה ע"י המשיב ביום 9.7.98 ואלו המערער הגיש תביעתו לבית הדין ביום 27.9.98, לאחר עבור 60 יום מהמועד בו הגיעה החלטת המשיבה לידיו כנקוב בתקנות.




י. כמו כן טען ב"כ המשיבה כי לא הוכח כי המערער לא היה ידוע בציבור של המנוחה לענין חוק הגמלאות.


לאחר שמיעת העדויות, וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אני קובעת

כדלקמן:


1. בעת הדיון הוחלט לשמוע את כל הראיות ולא לפצל את הדיון לשני חלקים בשל טענת ההתיישנות.
הצדדים התייחסו בסיכומיהם הן לטענת ההתיישנות והן לגופו של ענין.


2. באשר לטענת התיישנות בהגשת התביעה לבין הדין -

תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל - 1970 קובעת כי ערעור כנגד המשיבה יוגש תוך 60 יום מיום שנמסרה לו הודעת הדחייה.
תביעתו של המערער לממונה על הגמלאות נדחתה ביום 9.7.98, והמערער הגיש תביעתו לבית הדין ביום 27.9.98. לכאורה עברו 80 יום, אלא שיש לזכור כי פגרת בית הדין חלה בין ה- 16.7 ל- 30.8.


3. על פי תקנה 126 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין):

"תקופת פגרה של בית הדין לא תבוא במניין הימים שנקבע שבתקנות אלה או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם..."

ב"כ המשיבה טען כי תקנה זו חלה רק על ימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית הדין או הרשם..."

ב"כ המשיבה טען כי תקנה זו חלה רק על ימים שנקבעו בתקנות סדר הדין או על החלטות שנקבעו ע"י בית הדין או הרשם ואילו 60 ימי הערעור נקבעו ב"חיקוק" (חוק שירות המדינה (גימלאות)). משכך, אליבא דב"כ המשיבה עברו מעל 60 יום בין הודעת הדחייה לערעור ולכן התיישנה זכותו של המערער להגיש תביעה לביה"ד.


4. טענה זו בטעות יסודה. כבר נפסק כי תקנה 126 מתייחסת לסוגי מועדים או תקופות שנקבעו בתקנות או נדונו בהם, ואשר לגביהם הוענקה לבית המשפט או הרשם, בנסיבות מוגדרות, הסמכות לקבוע מועדים שהם לאו דווקא אלו שנקבעו בתקנות (ראה "דיני עבודה" מ. גולדברג - י. האוזמן, עמ' 23-82).


5. מהאמור לעיל עולה איפוא כי תקנה 126 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה, חלה ככל תקנות ביה"ד, על כל החיקוקים והתקנות שתביעות על פיהם מצויות בסמכותו הבלעדית של ביה"ד לעבודה, והתקנות שהותקנו מכח חוק הגימלאות - בכללן.
משכך - אני קובעת כי זכותו של המערער להגיש ערעור זה לבית הדין לא התיישנה.


6. באשר לטענת ההתיישנות עפ"י ס' 50 לחוק הגמלאות -

חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, חל גם על הליכים המתנהלים בבתי הדין לעבודה (דב"ע נו3-45/, נו9-159/, מיכאל גנדלר נ' תחנת דלק "פז" חוף הכרמל ואח').
ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע 2 תנאים מצטברים המאפשרים השעיית מרוץ התיישנות:

ראשית, שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע ושנית, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.


7. תובע הרוצה להסתמך על ס' 8 אינו יוצא ידי חובה בעצם ההוכחה, שהעובדות המהוות את עילת תביעתו נעלמו ממנו, אלא מוטל עליו אף להוכיח שלא היה מודע לעובדות אלא מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות הסבירה לא היה בידו למנוע אותן.


8. אף אם נצא מנקודת הנחה, שהמערער לא ידע את העובדות המהוות את עילת התביעה אין באפשרותי לקבוע כי הדבר נבע מנסיבות שלא תלויות בו ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנען.


9. העובדה שלא היה בידיעת המערער היא שכידוע בציבור של המנוחה זכאי היה הוא לחלק מגמלתה. עובדה זו נתגלתה לו, עפ"י דבריו, רק ביום 14.5.98 עת קבל מכתב מארגון גמלאי המוסד. רק אז פנה לעו"ד אשר פנה למחלקת הגמלאים, שבמשרד האוצר בבקשה להכיר בו כידוע בציבור של המנוח ולהעניק לו את המגיע לו עפ"י החוק.


10. השתלשלות ענינים זו מלמדת שהסיבה לאי הידיעה נעוצה בהזנחתו של המערער, ולא כפי שניסה המערער לטעון בחוסר שליטתו בשפה העברית וגילו המתקדם. המערער ידע שהמנוחה מקבלת גמלה וכי עם מותה הופסקה הענקת הגמלה. כל מה שלא היה ידוע לתובע הוא - המשמעות המשפטית של עובדות אלה.
אולם, כבר נפסק כי אי ידיעת הדין אינה מהווה עילת להשעיית מרוץ התיישנות (ע"א 531/89 יחזקאל להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - המרכז ואח', "ד מו (4) 719).


11. עוד נפסק, כי גילוי מאוחר של הזכות המשפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה אינו "משהה" את תחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 701/86 אינטוג בטרום (ניווג) בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ"ד מד (1) 160).


12. מכל האמור לעיל, איני מקבלת את טענת ב"כ המערער כי נתקיימה כאן העילה להפסקת מרוץ ההתיישנות בשל "התיישנות של מדעת".
כשם שהשכיל המערער לברר את העובדות האמורות בשנת 98', יכול היה המערער לברר את העובדות בדבר זכויותיו מיד לאחר פטירתה של המנוחה.


13. באשר לטענה כי אין על המשיב לטעון טענה של התיישנות יאמר כי המלצה כזו נשמעה ע"י כב' ביה"ד הארצי בפסיקתו, אך המצב החוקי טרם שונה.
לפיכך - שומה על בית הדין לפסוק על פי החוק הקיים והפסיקה הנוהגת לגביו.


14. גם אלו הייתה נקבעת בחיקוק כלשהו סמכותו של בית הדין להאריך את המועד מטעמים מיוחדים - הרי במקרה זה לא מצאתי כל טעם מיוחד בהארכת המועד.


15. למעלה מן הצריך, אציין כי ממכלול הראיות הוכח בפני כי המערער היה ידוע בציבור של המנוח.
המערער והמנוחה חיו בדירתה של המנוחה משנת 1980. התרשמתי כי השניים קיימו יחסי משפחה, שכללו מערכת אינטימית קבועה המושתתת על יחס של חיבה ואהבה וכן ניהלו משק בית משותף כיחידה משפחתית כנהוג בין בעל ואשה. המנוחה והמערער התייחסו זה לזו כבעל ואשה ואף הצבור ראה אותם ככאלה. (ראה: דב"ע 0-329 שפרינצה רייזמן נ' המוסד (טרם פורסם, פס"ד מיום 6.7.99).


16. מכל הטעמים דלעיל אני דוחה את התביעה.


בנסיבות הענין - אין צו להוצאות.

חיפוש פנימי באתר