גזר דין הנאשמים הורשעו על-פי הודאת הנאשם (מנהלה של הנאשמת) ב- 3 עבירות של אי-הגשת דוח במועד, בניגוד לסעיף 216 (4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - הפקודה] בקשר עם סעיף 222 (א) לפקודה. באותם אישומים הורשע הנאשם גם ב- 3 עבירות של אחריות מנהלים לפי סעיף 224 א לפקודה. הנאשם הורשע עוד ב-3 עבירות נוספות של אי-הגשת דוח במועד, בניגוד לסעיף 216 (4) בקשר עם סעיף 222 (א) לפקודה. מדובר בדוחות לשנות המס 8-7-1996. בישיבה מיום 16.5.01, לאחר הכרעת-הדין, הודיע הנאשם כי הוא ערוך לטיעונים לעונש. עם זאת, בהתחשב גם בעמדתה העונשית של המאשימה, החלטתי למנות לנאשם סניגור מן הסניגוריה הציבורית ולדחות ליום 27.6.01 לשם השלמת טיעוניו-שלו לעונש. נושא הייצוג לא הוסדר, ונאלצתי לדחות פעם נוספת. בישיבה מיום 11.07.01 הודיע ב"כ הנאשם כי בשל קיום עונש כבד של מאסר על-תנאי בר-הפעלה, הוא מבקש לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, במובן זה שהמחדלים יוסרו ותיבחן אפשרות לנקיטת הליך מינהלי במקום הליך פלילי. כדי לאפשר לנאשם להסיר את מחדליו, נעתרתי לבקשה. המשך הדיון נדחה עוד פעמיים מטעמים רפואיים של ב"כ הנאשם ושל הנאשם עצמו. לדיון ביום 4.12.01 התייצב גם עו"ד קסטל, אשר הודיע כי ניאות לייצג את הנאשם בהתנדבות, בשל היכרותו את הנאשם מתיק קודם. שיחררתי, איפוא, על דעת הצדדים, את עו"ד אריה להב-לוי מן הסניגוריה הציבורית מייצוגו של הנאשם. בטיעוניהן לעניין העונש עמדו ב"כ המאשימה על חומרת העבירה של אי-הגשת-דוח, שבגינה נמנע חישוב חבות המס וגבייתו כדין. לא בכדי נקבעה בחוק ענישה מחמירה. רק חלק מן המחדלים הוסרו. הדוחות האישיים הוגשו ביום 15.3.00 ודוחות החברה הוגשו ביום 26.6.01. דוחות החברה הוגשו כדוחות לא מבוקרים, כשאינם כוללים נספחים ותיאומים אינפלציוניים. בהגשת דוחות החברה כמתואר, אין משום הסרת המחדל. לנאשם עבר משמעותי בעבירות כגון דא. הרשעה בת.פ. 3782/81 על עבירות בניגוד לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; הנאשם שילם בשנת 1983 כופר בגין עבירה לפי סעיף 216 (4) לפקודה; משמעות מכריעה לעניינו של תיק זה, הינה לגזר הדין מיום 30.6.96 בבית משפט זה (ת.פ. 2750/94 בפני כבוד השופט ח' לחוביצקי), על-פיו נדון הנאשם למאסר למשך 4 חודשים בעבודות שירות, קנס בסך 15,000 ₪, קנס בשיעור דומה על החברה שניהל, ו- 18 חודשי מאסר-על-תנאי. זאת, בשל הרשעתו ב- 4 עבירות של אי-הגשת-דוח, בניגוד לסעיף 216 (4) לפקודה וכן באי-העברת מס שנוכה, ב- 6 הזדמנויות שונות, בניגוד לסעיף 219 בקשר עם סעיפים 164 ו- 166 לפקודה. מדובר, איפוא, בעבריין מס מועד, אשר אינו לומד מלקחי העבר. המאשימה מבקשת 'להפעיל' את 18 חודשי המאסר-על-תנאי, לגזור 6 חודשי מאסר שירוצו בחופף, מאסר על-תנאי, קנס כספי גבוה לנאשם ולנאשמת, והתחייבות. הנאשם עצמו, ובאמצעות בא-כוחו, תיארו הידרדרות כלכלית של הנאשם בעשור האחרון. לדברי הנאשם ביתו משועבד ועומדים לפנותו בשל אי-תשלום משכנתא. [על פי מכתב מיום 7.2.99 מאת עו"ד א' גולדברג, אם לא ישולם חוב בתוך 14 יום יחודשו הליכי כינוס, לרבות בקשה לפינוי מן הדירה]. הנאשם מובטל מזה 3 שנים. מתנהלים הליכי הוצאה לפועל נגדו, והוא לדבריו, מחוסר-כל. גם מצבו הרפואי אינו שפיר. הנאשם עבר ניתוח לב פתוח. שר העבודה והרווחה עמד על מצבו הכללי והרפואי של הנאשם, במכתב שהגיש בא-כוח הנאשם. מחלת הלב שממנה סובל הנאשם, עמדה בשעתו גם לנגד עיני כבוד השופט ח' לחוביצקי בגוזרו את דינו של הנאשם בת.פ. 2750/94 הנ"ל. כאז כן עתה, מצבו הרפואי, אינו טוב, כעולה ממכתב שחרור מן המחלקה הקרדיולוגית ב"הדסה", ודו"ח צינתור שצורף לו, מיום 18.11.01. עו"ד קסטל ביקש להזכיר דברים שאמר כבוד השופט י' זוסמן ז"ל בראיון לאחר פרישתו, שהזכרון היקר ביותר שלו שמור להחלטה בעניינו של נאשם שעמד לפני הפעלת המאסר על-תנאי נגדו. לבית המשפט לא היה שיקול דעת בעניין. מה עשה? נתן על אתר לנאשם (לאחר שנים מספר) זכות ערעור על התיק המקורי שבו נגזר עונש המאסר על-תנאי, קיבל את הערעור, ביטל את עונש המאסר על-תנאי וכך פטר את עצמו מלהפעיל בעל כורחו את המאסר על-תנאי. אני מסופק אם הנדון דומה לראייה; גם לא לי, כמובן, נתונה סמכות להאריך את המועד לערעור על גזר הדין בת.פ. 2750/94 הנ"ל, ובקשה שכזו לא הוגשה כלל. מאידך, נמסר על הגשת בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב ההליכים. הבקשה הוגשה בשלב מאוחר ביותר, ולאחר הכרעת הדין. שקלתי את דברי ב"כ הנאשם ואת דברי ב"כ המאשימה, והחלטתי שלא להיעתר לבקשת ב"כ הנאשם לבטל את ההרשעה כדי לאפשר לנאשם למצות את הליכי הבקשה לעיכוב ההליכים. עם כל הרצון להתחשב בנאשם, והגם שהפעלת עונש המאסר על-תנאי מביאה לתוצאה של עונש קשה ומכביד, הרי שאי-אפשר להתעלם ממעשי העבירה העקביים, החוזרים ונשנים, של הנאשם. אינני מקבל את גישתו של ב"כ הנאשם לגבי אופייה ה'טכני' כביכול, של העבירה של אי-הגשת דוח. מדובר בעניין מהותי. אין מדובר בכשלון רגעי, אלא בהפרה גסה, נמשכת ומתריסה של דיני המיסים, ובפגיעה רעה בשל כך בכלל אזרחי המדינה הממלאים כדין אחר חובות דיווח ותשלום מס כדין. בעצם העובדה שאין ניתן לזהות קורבן ספציפי בעבירות מס, אין כדי להקהות מחומרתן. עד שבא הנאשם להלין על חומרת העונש, עליו להלין כלפי עצמו שלא השכיל לנהוג כמי שחרב חדה מונחת על צווארו. אינני יודע על מה ולמה כשלו עסקיו, לפי הנטען, של הנאשם. אין טענה מנגד על פעילות בלתי-חוקית שגרמה לכשלון, אך צודקות ב"כ המאשימה כי עצם פירוק החברה, הוא כשלעצמו, אינו מצדיק הקלה בעונש, באופן 'אוטומאטי', וכי מכל מקום, על בעל החברה "לשתף" את המדינה במצב החברה ולפרוס את מצב הדברים כהווייתם, כפי שהחוק מחייב. עשיתי כבקשתו החילופית של ב"כ הנאשם ונתתי דעתי גם על שיקול הדעת של המאשימה שלא להמיר את העבירות בקנס מינהלי [ככל שעניין זה מסור לי - דיונית ומהותית - על-פי דברי כבוד השופט מ' חשין בבג"צ 5537/97 אפרתי נ' אוסטפלד ואח', פ"ד מו (3) 501, שב"כ הנאשם נותן להם פרשנות מרחיבה קמעא]. העבר הפלילי העשיר, וההיקף הניכר שבו מדובר, הצורך בהרתעת היחיד והרבים, כל אלה מצדיקים נקיטת הליך פלילי ולא מינהלי, וכדרך שנימקה את הדברים בכתב ב"כ היועץ המשפטי לממשלה על-פי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985. עו"ד קסטל שהשתדל רבות למען הנאשם, טען עוד טענה משפטית, לפיה ראוי לראות את העבירות שבהן הורשע הנאשם בתיק זה, כולן, כעבירה נוספת אחת כמשמעותה בסעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אכן, יש ונמצא 'מפלט' מפני הפעלת עונש של מאסר-על-תנאי, בנסיבות בהן "ההגדרה הכוללת של מעשה העבירה הרחב האחד חובקת בתוכה את העבירות המשניות, שהן בגדר מרכיבים או מקבילים של ההגדרה הרחבה יותר של המעשה הכולל" [ר"ע 357/84 עמוס רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 155, 160]. ואולם: אין דומה מי שמזיק בזדון (כגון על דרך של ניפוץ שימשה) כדי לפרוץ (לבית מגורים) ולגנוב - שאת כל אלה ניתן לראות כמסכת אחת, לעניינו של סעיף 56 הנ"ל - למי שעובר מדירה לדירה וגונב, או מי שחוטף ארנק ברחוב, מאחד אחרי האחר, ומבצע מעשי-עבירה בשרשרת. העבירות החוזרות ונשנות שבהן הורשע הנאשם בתיק זה, דומות לדוגמא האחרונה, לא לראשונה. היטיבו לטעון בעניין זה ב"כ המאשימה, ועמדתן מקובלת עלי. ב"כ הנאשם מבקש להסתמך על העניין שנדון בע"פ 264/83 עזרא שירי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(2) 380. שם דובר בהטבעת חותמת מזוייפת על מאות ארגזים זולים כדי שיהיו נחזים כארגזים יקרים ותמורתם ייתקבל החזר כספי בשיעור גבוה יותר. נפסק שם כי "מעשים שונים, בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהווים פרשה אחת, מהווים עבירה נוספת אחת לעניין הארכת התנאי... אחדות הפרשה מצביעה על אותו כשלון חד-פעמי, שיש בו כדי להצדיק הארכת התנאי" (שם, בעמוד 383). לא כן בענייננו-שלנו, שבו מדובר ב - 6 עבירות של אי-הגשת-דוח במשך 3 שנים. אין ביניהן זיקה במובן שהראשונה הינה אמצעי לביצוע השנייה, אלא כל עבירה עומדת לעצמה. ענייננו דומה יותר לעניין שנדון בע"פ 89/81 מסוורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 501. דובר שם במשיכת שיקים ללא כיסוי במספר מועדים במשך תקופה של ארבעה חודשים: "אין לראות במשיכת שבעת השיקים משום כישלון חד פעמי, אלא משיכתו של כל אחד ואחד מהשיקים מהווה עבירה בפני עצמה והתנהגות פלילית בפני עצמה" (שם, בעמוד 504). כיוצא בדברים הללו, אמר בית המשפט העליון את דברו על משמעותה של עבירה נוספת בהקשר של עבירות-מס, בדונו בנאשם שנמנע מהגשת דוחות תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, במועדים שונים, ובסך הכל מדובר ב - 16 עבירות [ר"ע 717/85 קונפורטי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 806]. הדברים שם יפים לענייננו, בשינויים המחוייבים: "שרשרת עבירות אינה חופפת את המושג של עבירה נוספת אחת" (שם, בעמוד 808). דיני המיסים מיייחדים כל דוח לפרק זמן של שנת-מס. כך מבחינה 'טכנית' - המועדים להגשת הדוח (סעיף 132 לפקודה); וכך מבחינת המהות - חיובי המס והחיובים הנלווים, עניינם לשנת-מס. התנהלותו של הנאשם, מחדליו העקביים, אינם מלמדים על כשלון חד-פעמי. והלא - הארכת תקופת התנאי לפי סעיף 56 הנ"ל, לא נועדה אלא ליתן עוד הזדמנות למי שנכשל פעם אחת נוספת, ויש לעודדו לחזור למוטב. המחוקק "ראה מקום לאורך רוח כלפי עבריין-רצדיביסט, אם הסתבך במעשה עבירה אחד ויחיד, אך לא ראה את דחיית ההפעלה של העונש-על-תנאי כתופעה מתמשכת, בעלת גבולות בלתי ניתנים להגדרה מראש, המרוקנת את המוסד של עונש-על-תנאי מתוכנו ומכוחו המרתיע. ראוי להימנע על-כן מהמרתה של הנורמה, העולה ממילותיו של החוק, בנורמה היולית וגמישה, אשר איש אינו יודע להעריך מראש את שיעורה וגבולותיה, ואשר באה כאילו כדי לאפשר החלה חסרת תחומים ברורים של הוראותיו של סעיף 56 הנ"ל" [עניין רובין הנ"ל, בעמוד 160]. בגישת ב"כ הנאשם יש משום היפוך-היוצרות: השוואת דינו של מי שתלוי ועומד כנגדו מאסר-על-תנאי והוא נכשל בעבירה אחת של אי-הגשת-דוח, למי ששב ונכשל פעמים רבות כמו הנאשם דנן, חותרת תחת תכלית סעיף 56 לחוק; והיא אינה צודקת. אימוץ גישת ב"כ הנאשם יש בה כדי לגרום לעמימות מקום בו נדרשת בהירות; יש בה משום שלילת האופי ההרתעתי שחשיבותו רבה בעונש של מאסר-על-תנאי, בכלל; והפחתה ניכרת ביותר במשמעות התנאי בעבירות-מס כבענייננו, בפרט. בהגינותן, מפנות ב"כ המאשימה גם לפסיקה אחרת - ע"פ 311/97 (מחוזי-חיפה) מדינת ישראל נ' פולסקי, דינים-מחוזי כו (8) 970. דומני כי מדובר בחריג - שיש לייחדו לנסיבות כמתואר שם - שאין בו כדי ללמד על הכלל. גם דובר בעניין ההוא בדוחות חודשיים למע"מ, להבדיל מדוחות שנתיים שיש להגיש למס הכנסה. יכול שבפרק הזמן הקצר יחסית בין דוח לדוח נעוץ ההבדל שבין פסק הדין האמור לבין פסק הדין בע"פ 1689/94 (מחוזי-ת"א) קירשנבאום נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שנסיבות עניינו דומות לנסיבות ענייננו. עוד זאת נזכיר, כי תנאי להארכת תקופת התנאי הוא שלא יוטל עונש של מאסר בשל העבירה הנוספת. מדיניות הענישה הנקוטה בכגון דא, לגבי נאשם שעברו הפלילי דומה לעברו של הנאשם דנן, מחייבת ממילא הטלת עונש מאסר על העבירה הנוספת. לאחר ששקלתי את דברי ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשם והנאשם עצמו, החלטתי לגזור על הנאשמת קנס בסך 10,000 ₪, ועל הנאשם החלטתי לגזור: (1) שישה חודשי מאסר בפועל. (2) הפעלת מאסר על-תנאי שנגזר על הנאשם בת.פ. 2750/94 למשך 18 חודשים. עונשי המאסר ירוצו בחופף. (3) מאסר על-תנאי למשך 4 חודשים. הנאשם לא ירַצה עונש זה אלא אם יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר עבירה בניגוד לפקודת מס הכנסה. (4) חתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע מלעבור על הוראות החוק לפיהן הורשע הנאשם, תוך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר. אם לא יחתום הנאשם, ייאסר לתקופה של 30 יום. בשל תקופת המאסר הארוכה ושאר שיקולים שפורטו לעיל לקולא, לא גזרתי קנס כספי על הנאשם. משפט פלילימיסיםמס הכנסהאי הגשת דוח