קצבת שארים - ידועה בציבור
הגישה הרווחת בארץ היא כי דיני ביטוח לאומי הינם דינים סבוכים ומורכבים, על כן אחת הדרכים להעמיק בדינים אלו היא עיון בפסקי דין -
להלן פסק דין שניתן ע"י השופטת חגית שגיא בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שעניינו קצבת שארים - ידועה בציבור - ביטוח לאומי
הרקע העובדתי
התובעת הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום קצבת שאירים. לטענת התובעת, מאז שנת 1988 היא היתה ידועה בציבור של מר זאב פרינץ ז"ל (להלן: "המנוח") ומכאן זכאותה לקצבת השאירים. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה הן בשל שיהוי בהגשתה והן בנימוק כי בשעת פטירתו של המנוח לא היית אשתו וגם לא היית ידועה בציבור כאשתו הגרה עמו
המנוח והתובעת הכירו בשנת 1988, כאשר המנוח היה אלמן עם 3 בנות והתובעת – גרושה, ללא ילדים.מר אליעזר מרחבי, אשר היה חבר של המנוח, הוא שהכיר בין השניים (סעיף 3 לתצהירו של מר אליעזר מרחבי). התובעת הינה רופאת קופת חולים במקצועה. המנוח היה פנסיונר של משטרת ישראל, אשר עבד בתעשייה האוירית ובשנת 1994 יצא לגמלאות. במהלך תקופת ההיכרות בין השניים, נהגו התובעת והמנוח לבלות יחד, לצאת להצגות, לקונצרטים, לטיולים, לנופשים, לאירועים חברתיים והתובעת התלוותה אל המנוח לאירועים משפחתיים (עדות בתו של המנוח בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 25/7/05). פעמיים (בשנים 1995 ו-2000) טסו יחד התובעת והמנוח לנופש בחו"ל (ת/1,ת/2,נ/6). בסופי שבוע לנה התובעת בביתו של המנוח. במהלך כל תקופת ההיכרות בין השניים, התגוררו התובעת והמנוח בנפרד. עד שנת 1999 המשיך המנוח להתגורר בביתו, ברחוב המייסדים ברעננה, בו התגורר עוד לפני שהכיר את התובעת. בשנת 1999 מכר המנוח בית זה ועבר להתגורר בדירה אשר רכש ברחוב בר אילן ברעננה
במהלך כל תקופת ההיכרות בין השניים, התגוררה התובעת בדירה בבעלותה בגבעתיים, בה התגוררה עוד לפני שהכירה את המנוח. כל אחד נשא בהוצאות החזקת ביתו (סעיפים 7 ו-9 לתצהיר התובעת, חקירתה על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי- נ/2- עמוד 3). ביום 4/3/98 חתמו התובעת והמנוח על הסכם ממון (נספח ב' לתצהירה השני של התובעת) בו הגדירו את יחסיהם כידועים בציבור ובו הוסכם על הפרדה ממונית ורכושית מלאה. בנותיו של המנוח הן שדאגו לכך כי ייחתם הסכם ממון בין התובעת לבין המנוח והן שפנו לעורך דין על מנת שיינסח את ההסכם (עדות הגב' רוני אידלסון, בתו של המנוח, בעמוד 7 לפרוטוקול מיום 25/7/05 וסעיף 14 לתצהירה הראשון של התובעת).
עם זאת, באותו הסכם הוסכם "בין הצדדים, כי במידה ואחד הצדדים ילך לעולמו יהא זכאי הצד הנותר לפנסית השאירים של הצד הנפטר כפי שתגיע לו כתוצאה ממעמדו כידוע בציבור של בן הזוג האחר." (סעיף 6.3 להסכם הממון). לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף (סעיף 9 לתצהירה הראשון של התובעת ועדותה בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 12/4/05). בחודשים האחרונים לחייו, היה התובע חולה מאד (נ/1) עד אשר נפטר ביום 27/11/01. בשבועות האחרונים לחייו של המנוח, כאשר היה מאושפז בבית חולים "מאיר", סירבו בנותיו לכך שהתובעת תשהה עמו לבדו - עדות הבת בעמוד 8 לפרוטוקול מיום 25/7/05, סעיף 20 לתצהירה השני של התובעת
התובעת היתה המוטב בפוליסת ביטוח חיים של המנוח במשטרת ישראל, ולאחר מותו קיבלה התובעת סכום של 100,000 ₪ בגין ביטוח חיים זה (נספח א' לתצהירה השני של התובעת). לאחר פטירת המנוח, פנתה התובעת למשטרת ישראל ול"מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" בבקשה לקבל פנסיית שארים מכוח מעמדה כידועה בציבור של המנוח. לאחר ש"מבטחים" השאירה את ההחלטה בבקשת התובעת לשיקול דעת בית הדין, ניתן ביום 3/7/02 פסק דין הצהרתי (עב 1519/02, נספח ג' לתצהירה השני של התובעת) לפיו התובעת ידועה בציבור של המנוח לצורך זכויות פנסית שארים הנובעות מחברותו של המנוח במבטחים ולפיכך זכאית לתשלומי פנסייה
גם תביעתה של התובעת לקבלת פנסיית שאירים מהמשטרה אושרה על ידי הממונה על הגמלאות (נספח ד' לתצהירה השני של התובעת). בחודש 7/03 פנתה התובעת לנתבע בתביעה לקצבת שארים (נ/1) אולם תביעתה נדחתה
מטעם התובעת העידו התובעת עצמה וכן: ד"ר' נינה גורביץ, חברה של התובעת, מר אליעזר מרחבי, מי שהיה חבר של המנוח, וד"ר יבגני ברקוב, אשר עבד כרופא בבית החולים "מאיר", במחלקה הפנימית בה היה מאושפז המנוח. מטעם ביטוח לאומי העידה הגב' רוני אידלסון, בתו של המנוח (להלן: "הבת") וגב' לאה גביש, עובדת סוציאלית מהמרפאה הפסיכוגריאטרית בבית החולים איכילוב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב
הכרעת בית המשפט
סעיף 238 (סעיף ההגדרות בפרק "ביטוח זקנה וביטוח שאירים") לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן – "החוק") קובע, כי "אלמנה" הנה: "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא –
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה – פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244". המונח "אשתו" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". הפסיקה קבעה, כי על מנת שידועה בציבור תוכר כ"אלמנה" יש צורך בהתקיימות שני תנאים מצטברים: האחד, כי בשעת פטירתו של המבוטח, היא היתה ידועה בציבור כאשתו לפי המבחנים המקובלים לעניין זה; השני, כי בשעת פטירתו של המבוטח – היא גרה עמו (דב"ע נו/255-0 מימי עטר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב
המונח - הידועה בציבור כאשתו
מהראיות עולה, כאמור, כי התובעת והמנוח נהגו לבלות יחד בסרטים, בהצגות, בקונצרטים, באירועים חברתיים ומשפחתיים ואף טסו פעמיים יחד לחו"ל.
התובעת הציגה בפני תמונות רבות מאירועים משפחתיים ומטיולים משותפים עם המנוח.
מר אליעזר מרחבי מסר בתצהירו, כי השניים היו ידועים כבני זוג (סעיף 6 לתצהירו) ובחקירתו הנגדית העיד: "אנו היינו בסופי שבוע ביחד ברמת הגולן, בבתי מלון ובשרון, בהרצליה, כאשר שניהם היו כמו בעל ואשה" (עמוד 3). ד"ר ברקוב, רופא במחלקה בו היה מאושפז המנוח, מסר בעדותו, כי נהג לשוחח עם התובעת על מצבו הרפואי של המנוח מאחר שהבין כי היא "בת זוגו" (סעיף 9 לתצהירו). כאשר נשאלה ד"ר נינה גורביץ למה התכוונה כאשר מסרה בתצהירה, כי התובעת והמנוח חיו "חיים משותפים", השיבה: "התכוונתי שהם היו נוסעים לחו"ל" (פרוטוקול מיום 14/7/05,עמוד 3). העובדה כי התובעת והמנוח בילו יחד ואף נסעו יחד לחו"ל – אין בה כדי להפוך את התובעת לידועה בציבור של המנוח
מעבר לכך, אפילו אם בסביבתם הקרובה הגדירו את המנוח ואת התובעת כ"בני זוג" אין בכך כדי לקבוע כי מערכת היחסים בין השניים היתה של "ידועים בציבור". המונח "ידועה בציבור כאשתו" הינו קשר דמוי נישואין, על כל המשתמע מכך. בע"ע 37/97-6 פוגל נ' מבטחים, פד"ע לב 372 נקבע: "המבחן להכרה בידועה בציבור כאשתו של פנסיונר הוא כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של ניהול וכדאיות כספית או סיכום עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". מכל הראיות אשר הובאו בפני עולה, כי התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח, הכל כפי שיפורט להלן
אין חולק כי לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף.
לגרסת התובעת, היא והמנוח התכוונו לנהל חשבונות בנק משותפים אך לא עשו כן לנוכח התנגדות בנותיו של המנוח (סעיף 12 לתצהירה הראשון).
תהא הסיבה לכך אשר תהא – עובדה היא כי התובעת והמנוח ניהלו חשבונות בנק נפרדים וכן כי כל אחד נשא בהוצאות החזקת ביתו (סעיף 9 לתצהירה הראשון של התובעת).
לגרסת התובעת, המנוח נהג לשלם עבור בילוייהם המשותפים אולם כאשר טסה יחד עם המנוח לחו"ל היא ששילמה עבור הכרטיס שלה (עדותה בעמוד 10). התובעת אף העידה בחקירתה הנגדית: "המנוח היה חסכן בכדי שהכל יהיה לילדים שלו ולא בשבילי" (עדותה בעמוד 10 ). לגרסת התובעת, היא והמנוח נהגו לבצע קניות משותפות של מוצרי צריכה (סעיף 13 לתצהירה הראשון). דא עקא, התובעת לא הביאה ראיות בדבר המוצרים שנרכשו ואף אם רכשו במשותף פריטים בודדים כגון מכשירי חשמל שונים אין בכך כדי להעיד על כך, כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף
בעב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי לאומי (לא פורסם) נכתב:
"תכליתו של חוק הביטוח הלאומי הוא להעניק לאלמנה קצבת שאירים על מנת לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג". חשבונות הבנק הנפרדים, ההפרדה בהוצאות, הסכם הממון אשר נחתם בין בני הזוג – כל אלו מצביעים על כוונה להפרדה כלכלית מוחלטת ביניהם ומעבר לכך, אין חולק כי המנוח לא פירנס את התובעת וכי היא לא היתה סמוכה על שולחנו.
מכאן שאף התכלית הכלכלית של קצבת שאירים אינה מתקיימת בענייננו.ערה אני לקביעת הפסיקה, כי אין לשלול, ככלל, קיומם של חיים משותפים גם כאשר הידועה בציבור עצמאית מבחינה כלכלית (עב"ל 59/03 גבריאלה סבן נ' המל"ל, לא פורסם). דא עקא, בענייננו, לא זו בלבד שעולה מהראיות בבירור, כי לא היתה תלות כלכלית בין בני הזוג, אלא שהתובעת והמנוח לא ניהלו משק בית משותף ולא היו "יחידה משפחתית". בתצהירה טענה התובעת, כי היא כיבסה, גיהצה ובישלה עבור המנוח (סעיף 13 לתצהירה). עם זאת, בחקירתה הנגדית העידה: "המנוח ניקה בעצמו את ביתו ואני ניקיתי אצלו בשבתות. המנוח לא נתן לי לנקות אך אני עזרתי לו מידי פעם לרחוץ כלים או את הרצפה." (עמוד 10). אפילו כיבסה התובעת, מעת לעת, את בגדי המנוח ואפילו טעם המנוח מבישוליה – איני סבורה כי יש באלו כדי לקבוע כי התובעת היתה ידועה בציבור של המנוח
העדויות במסגרת התביעה
התובעת העידה, כי לאחר שהדרדר מצבו הרפואי של המנוח, היא נהגה לבקרו בבית החולים עד אשר בני משפחתו מנעו זאת ממנה, בשבועיים- שלושה האחרונים לפני מותו (עדותה בעמודים 7 ו-8). הבת של המנוח אישרה בעדותה, כי בשבועות האחרונים לחייו, היא התנגדה לכך, כי התובעת תשהה עמו לבד. אין חולק, כי בתקופה האחרונה לחייו של המנוח, היחסים בין בנותיו לבין התובעת עלו על שרטון. לגרסת התובעת, בנותיו של המנוח חששו פן היא תשפיע על המנוח לשנות את צוואתו לטובתה ולגרסת בתו של המנוח, התובעת לא טיפלו בו כראוי והיא חששה פן היא תמנע מהמנוח מלקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק (עדות הבת בעמודים 8 ו- 10 לפרוטוקול מיום 25/7/05). בנוסף העידה בתו של המנוח בחקירתה הנגדית, כי היא ואחיותיה כעסו על התובעת על כך שלא נשאה יחד איתן בנטל הטיפול במנוח, כאשר היה מאושפז בבית חולים, אלא הגיעה לבקרו בימי שלישי ובסופי שבוע בלבד
ד"ר ברקוב העיד בחקירתו הנגדית, כי כאשר היה המנוח מאושפז בבית החולים, התובעת הגיעה לבקרו לעיתים קרובות (עדותו בעמוד 12).
כן העידו העדים מטעם התובעת, כי בתקופת מחלתו של המנוח, תמכה בו התובעת ואף סעדה אותו (סעיף 8 לתצהירו של מר אליעזר מרחבי וחקירתו הנגדית בעמוד 3, סעיף 9 לתצהירה של ד"ר נינה גורביץ).
דא עקא, כאשר נחקרה התובעת על ידי חוקר ביטוח לאומי, סיפרה כי כאשר היה המנוח מאושפז בבית חולים, היא נהגה לבקרו בזמנה החופשי בלבד:"אני הייתי על ידו כל הזמן החופשי שלי שבתות חגים, כולם הכירו אותי" (נ/2, עמוד 4).
הבת מסרה לחוקר ביטוח לאומי, כי התובעת נהגה לבקר את אביה בבית החולים בימי שלישי ובסופי שבוע (נ/7) והתובעת אישרה זאת בחקירתה הנגדית: "הייתי באה בזמן האחרון פעמיים או פעם בשבוע וגם בסופי השבוע" - עמוד 8 לחקירתה הנגדית
בחקירתה הנגדית העידה התובעת: "ביולי אוגוסט 2001 החלה הדרדרות במצבו הרופאי של המנוח כאשר גילו את הסרטן" (עדותה מיום 12/4/05, עמוד 7). דא עקא, הדבר לא מנע מהתובעת לטוס לנופש בחו"ל בתקופה 13/8/01 – 24/8/01 (נ/11).
לגרסת התובעת, טיסה זו תוכננה על ידה ועל ידי המנוח חצי שנה מראש והם היו אמורים לטוס יחדיו לכבוד יום הולדתה. בעדותה הסבירה, כי החליטה לא לבטל את הנסיעה על מנת לצאת מהשגרה ולאחר שהרגישה שהיא "מתמוטטת" (עמוד 20 לעדותה מיום 4/7/06).
אני סבורה, כי אילו היתה התובעת ידועה בציבור כאשתו של המנוח, אזי היא היתה מוותרת על הטיסה לחו"ל, הגם שזו תוכננה מראש, ומעדיפה לנצל את אותה תקופה על מנת לבלות עם המנוח במסירות ובנאמנות, כפי שמצופה מידועה בציבור הקושרת את חייה בחייו של בן זוגה
אין בעובדה כי התובעת מקבלת את פנסיית השאירים של המנוח כדי להעלות או להוריד בענייננו. למשטרת ישראל ול"מבטחים" מבחנים ותנאים משלהם על מנת לראות באשה "ידועה בציבור" ואין לאלו נפקות לעניין הגדרת התובעת כ"ידועה בציבור" לפי חוק הביטוח הלאומי. התשובה לשאלה אם בני זוג הינם ידועים בציבור לפי חוק הביטוח הלאומי נקבעת לפי מבחני החוק והפסיקה. לפיכך, העובדה שהמנוח והתובעת הגדירו עצמם בהסכם הממון כ"ידועים בציבור" והגיעו, באותו הסכם, להסכמה כי כל אחד מהם יהא זכאי לזכויות הפנסיה של האחר – אין בה כדי להוות "הוכחה" להיות התובעת ידועה בציבור של המנוח.
גם העובדה כי התובעת היתה המוטב בפוליסת ביטוח החיים של המנוח – אין בה כדי לחזק את טענת התובעת, כי היתה הידועה בציבור כאשתו, סטטוס אשר נקבע, כאמור, בהתאם למבחנים רבים אחרים, אשר אינם מתקיימים בענייננו
המונח - והיא גרה עמו
אין חולק כי התובעת והמנוח התגוררו בנפרד.
התובעת לנה בדירתו של המנוח בסופי שבוע (גרסת התובעת אשר אושרה גם בעדותה של הבת בעמוד 9 לפרוטוקול מיום 25/7/05).
לגרסת התובעת, כאשר היה אירוע מיוחד במהלך השבוע, אזי הם נפגשו גם באמצע השבוע אך זה לא היה כל שבוע (סעיף 7 לתצהירה הראשון, עדותה בעמוד 8 לפרוטוקול מיום 12/4/05). לגרסת התובעת, לכל אחד היה מפתח לדירת האחר אולם במהלך השבוע, כל אחד העדיף ללון בדירתו-שלו בעיקר בשל הקרבה הגיאוגרפית למקום העבודה
ראשית, ספק בעיני אם המרחק הגיאוגרפי בין גבעתיים לרעננה מצדיק מגורים בשני בתים נפרדים.
מעבר לכך, בשנת 1994 יצא המנוח לפנסיה וגם לאחר מועד זה המשיך להתגורר ברעננה, בנפרד מהתובעת.
גם כאשר מכר המנוח את ביתו בשנת 1999, הוא לא עבר להתגורר עם התובעת אלא רכש דירה אחרת ברעננה ועבר להתגורר בה.
ערה אני להלכה הפסוקה אשר קבעה, כי יש להתאים את המשפט למציאות החיים וכי מגורים משותפים אינם, בהכרח, כמשמעותם הפשטנית של המונחים הללו, בעיקר כאשר לכל אחד מבני הזוג דירה משלו עוד בטרם נוצר הקשר ביניהם (עב"ל 59/03 גבריאלה סבן נ' המל"ל, מיום 29/2/04, לא פורסם).
עם זאת, קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף. בעב"ל 59/03 הנ"ל הנסיבות היו אחרות: למערערת היה יפוי כוח לחשבון הבנק של המנוח והוא פירנס אותה במשך תקופה ארוכה ולפיכך, העובדה שלכל אחד מבני הזוג היתה דירה בבעלותו – לא היה בה די כדי לשלול את היותה של המערערת ידועה בציבור של המנוח.
בענייננו, העובדה כי התובעת והמנוח התגוררו בנפרד ולנו יחד בסופי שבוע בלבד, מהווה אך ראיה נוספת לכך שהשניים לא חיו חיים משותפים
גם לאחר שהדרדר מצבו הרפואי של המנוח, המשיכה התובעת להגיע אל ביתו של המנוח רק בסופי שבוע:
בדו"ח הרפואי של המרכז הפסיכוגריאטרי מיום 3/10/01 (נ/9) נכתב:
"אחר: יש לו חברה (רופאה) שמגיעה אחת לשבוע- קשר הדוק ביניהם.
המטפל העיקרי: הבנות+הנכד"
גם התובעת, בחקירתה הנגדית, העידה לגבי התקופה בה היה המנוח חולה: "אני רחצתי אותו בשבתות ובסופי שבוע." (עמוד 10 לעדותה מיום 12/4/05).
בדו"ח הערכת התלות של המוסד לביטוח לאומי מיום 20/9/01 (נ/10, בעקבות תביעה לגמלת סיעוד- נ/8) נכתב, כי הבת היא שמסיעה את המנוח לטיפולים רפואיים. כן נכתב, כי "הנכד מגיע כל יום לעזור לקשיש, כאשר הנכד לא מגיע- אחת הבנות מגיעות ועוזרות". כן נכתב, כי נכדו של המנוח קונה עבורו אוכל מוכן ורוחץ אותו פעמיים בשבוע וכי בלילה המנוח ישן לבד בביתו
סוף דבר
ערה אני לכך כי המבחנים אשר היו קיימים בעבר למבחן ה"ידועה בציבור" השתנו והותאמו לאורחות החיים המודרניים, וכי אין ב"הפרדת המשאבים" כדי לשלול מעמד זה.
דא עקא, התובעת והמנוח לא התגוררו יחד, לא ניהלו חשבונות בנק משותפים, הפרידו הפרדה מוחלטת בין נכסיהם, לא התחלקו בהוצאותיהם, לא היתה ביניהם תלות כלכלית והם לא ניהלו משק בית משותף. בתקופה בה היה המנוח חולה, התובעת לא דאגה לצרכיו היומיומיים אלא המשיכה לבקרו פעם בשבוע בלבד וכאשר היה המנוח מאושפז בבית החולים, על ערש הדווי, ביקרה אותו התובעת בסופי שבוע ופעם נוספת באמצע השבוע בלבד.
אין בעובדה שבילו יחד בשעות הפנאי ואף לא בעובדה שהיו עורכים קניות יחד או שבישלו אחד בעבור השני כדי להגדירם כ"ידועים בציבור", איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף ואשר דבקו זה בזה בקשר של גורל חיים.
אפילו היו השניים חברים ובני זוג, רב המרחק בין חברות וזוגיות לבין היות התובעת "ידועה בציבור כאשתו של המנוח
