זכאות אלמן לתשלום קצבת שאירים - ביטוח לאומי

הגישה הרווחת בארץ היא כי דיני ביטוח לאומי הינם דינים סבוכים ומורכבים, על כן אחת הדרכים להעמיק בדינים אלו היא עיון בפסקי דין - להלן פסק דין שניתן ע"י השופט חיים ארמון בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת שעניינו זכאות אלמן לתשלום קצבת שאירים - ביטוח לאומי ההליכים : התובענה שבפנינו עוסקת בזכאותם של תובעים מס' 4-2 (שהם אלמנים, חברי תובע מס' 1) לקצבת שאירים. לתובעים מס' 4-2 ייקרא להלן: "האלמנים". לתובע מס' 1 ייקרא להלן: "הקיבוץ". התובענה מופנית כנגד החלטות ביטוח לאומי, מיום 27/5/04 ומיום 15/6/04 שבהן דחה ביטוח לאומי את תביעות האלמנים לקצבת שאירים, בשל טענת ביטוח לאומי על כך שהכנסותיהם עולות על ההכנסה המרבית המאפשרת תשלום קצבת שאירים לאלמן. ביטוח לאומי ביקש (בש"א 1126/05) לדחות על הסף את תביעתו של הקיבוץ, בטענה שהקיבוץ אינו אמור להיות בעל דין בתובענה זו. בהמשך, למרבה הצער, הלכו תובעים מס' 2 ומס' 3 לעולמם. עקב כך, ביקש ביטוח לאומי כי גם תביעותיהם תידחינה על סמך זה אחר הדברים האלה, הגיעו באי כחם של הצדדים להסכמה דיונית (שקיבלה תוקף של החלטה) שהשאלה העקרונית בדבר זכאותם של תובעים מס' 4-2 לקצבת שאירים תוכרע בפסק דין לאחר הגשת סיכומים בכתב ושפסק הדין יכריע גם בשאלת זכאותם של התובעים אשר נפטרו. כן הוסכם ששאלת זכאותו של הקיבוץ עצמו לקצבה בעבור חבריו שנפטרו, מכח סעיף 309 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק") - לא תידון במסגרת התובענה, אלא הקיבוץ יגיש לנתבע תביעה מתאימה. הצדדים אכן סיכמו בכתב את טענותיהם, וכעת ניתן על ידינו פסק דין זה עובדות רלוונטיות : תובע מס' 2 נולד בשנת 1913. הוא היה חבר הקיבוץ. תובע מס' 2 התאלמן ביום 19/3/99. תובע מס' 2 נפטר לבית עולמו ביום 15/1/05. בתקופה שבה תובע מס' 2 היה אלמן, הוא לא עבד כלל. תובע מס' 3 נולד בשנת 1914. הוא היה חבר הקיבוץ. תובע מס' 3 התאלמן ביום 8/6/97. תובע מס' 3 נפטר לבית עולמו ביום 26/12/04. לגבי התקופה שבה תובע מס' 3 היה אלמן יש מחלוקת בין הצדדים אם הוא עבד או אם לאו. לטענת התובעים, תובע מס' 3 עבד באותה עת, בקיבוץ, כמתקן אופניים, במשך שעתיים ביום, וזאת לתועלתו האישית. ביטוח לאומי מכחיש זאת. לדעתנו (ונראה שגם לדעת הצדדים), אין צורך להכריע במחלוקת זו לשם הכרעה בתובענה תובע מס' 4 נולד בשנת 1920. גם הוא חבר הקיבוץ. תובע מס' 4 התאלמן ביום 17/2/02 ומאז אינו עובד כלל. תביעותיהם המקוריות של האלמנים לקבלת קצבת שאירים הוגשו לנתבע ביום 7/4/03. ביטוח לאומי דחה את התביעות האמורות, בהחלטות מיום 8/4/03, מיום 13/4/03 ומיום 14/4/03, בהתבסס על תקנה 5א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זיקנה ושאירים), התשל"ז-1976 (שתיקראנה להלן: "התקנות") (להלן עוד נתייחס לתקנה זו). לאחר ביטולה של תקנה 5א האמורה (וגם לכך עוד נתייחס להלן), שבו האלמנים והגישו תביעות לקצבת שאירים. התביעות הוגשו ביום 27/5/04, ביום 9/6/04 וביום 10/6/04. תביעות אלה נדחו על ידי ביטוח לאומי בהחלטות מיום 27/5/04 ומיום 15/6/04 כאמור לעיל בעת שנדחו לאחרונה תביעותיהם של האלמנים לקצבת זקנה, עמד השכר הממוצע על סך של 6,963 ₪, כך ש-57% מסכום זה היה בסך 3,969 ₪. בחודש מרץ 2004 שולמו לקיבוץ, בגין האלמנים, הסכומים הבאים: א. בגין תובע מס' 1 - סך של 3,114 ₪ כרנטה ממשרד האוצר וסך של 1,348 ₪ כקצבת זקנה. ב. בגין תובע מס' 2 - סך של 7,320 ₪ כרנטה מגרמניה וסך של 1,426 ₪ כקצבת זקנה. ג. בגין תובע מס' 3 - סך של 3,703 ₪ כרנטה מגרמניה וסך של 1,582 כקצבת זקנה הוראות החיקוקים הרלוונטיים : בסעיף 238 לחוק, מוגדר המונח "אלמן" - כך: "מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט', להוציא..." המונח "הכנסה" מוגדר באותו סעיף "כפי שקבע השר". בפרט 1 של לוח ט' שמופיע כנספח לחוק נקבע שההכנסה המרבית לענין קצבת זקנה היא בשיעור 57% מהשכר הממוצע. סעיף 252 לחוק קובע את הזכאות לקצבת שאירים לאלמנה או לאלמן שהיו בני זוג של מבוטח בשעת פטירתו. כאמור לעיל, לפי סעיף 238 לחוק, ה"הכנסה" לצורך ביטוח זקנה ושאירים, היא זו שנקבעה על ידי השר. התקנות (שהוזכרו לעיל) הן התקנות שבהן קבע השר מה היא "הכנסה" לצורך ביטוח זקנה ושאירים תקנה 1(א) לתקנות קובעת כי "הכנסה" תיחשב - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, למעט יוצאי דופן שונים. תקנה 5 לתקנות (שתיקרא להלן: "תקנה 5") עוסקת בחישוב הכנסותיהם של חברי קיבוצים ומושבים שיתופיים, וקובעת כך: "חבר קיבוץ או מושב שיתופי שהינו עובד כאמור בסעיף 3 לחוק (להלן - החבר) והמועסק במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ או המושב השיתופי (1) לא יותר מעשרים וארבע שעות בשבוע - ייחשב כמי שהכנסתו המפורטת בתקנה 1(א) אינה עולה על הסכום שנקבע לגביו בלוח ט' לחוק; (2) יותר מעשרים וארבע שעות בשבוע - ייחשב כמי שהכנסתו המפורטת בתקנה 1(א) עולה על הסכום שנקבע לגביו בלוח ט' לחוק בסכום שאינו מזכה אותו לקיצבת זיקנה מלאה ואף לא לקיצבת זיקנה יחסית. "סעיף 3 לחוק, המוזכר בתקנה 5, קובע כך: "לענין חוק זה רואים חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה או מטעמה כעובד ואת האגודה רואים כמעבידו; ואולם בחבר אגודה שיתופית שהיא קיבוץ או מושב שיתופי רואים את החבר כעובד, ואת הקיבוץ או המושב השיתופי כמעבידו, אם החבר עוסק בתפקידו במסגרת סידור העבודה ולא על פי התקשרות אישית בינו לבין מעביד אחר, אף אם אין התפקיד מבוצע במפעל האגודה או מטעמה.". בשנת תשנ"ג (1993) הוספה לתקנות לאחר תקנה 5 (ובלא שתקנה 5 בוטלה או סוייגה) גם תקנה 5א לתקנות (שתיקרא להלן: "תקנה 5א"), שכותרתה היתה "חזקת הכנסה של חברי קיבוצים ומושבים שיתופיים בתקנה 5א, נאמר כך: "לעניין הגדרת 'אלמן' שבסעיף 5 ולעניין סעיף 17(1)(ג) ו-(3)(ג) לחוק תיחשב הכנסתו של חבר קיבוץ או מושב שיתופי, כהכנסה העולה על הסכום שנקבע בפרט 1 ללוח ב' לחוק". להבהרת התמונה נעיר כי הגדרת "אלמן" שהיתה בסעיף 5 לנוסח החוק מתשכ"ח היא היום בסעיף 238 לחוק כפי שציטטנו לעיל. סעיף 17 לנוסח החוק מתשכ"ח הוא היום סעיף 247 לחוק (עוסק ב"תלויים" ואינו רלוונטי לתובענה זו) ואילו לוח ב' שנספח לנוסח החוק מתשכ"ח, הוא היום לוח ט' שנספח לחוק, ושהוזכר לעיל בשנת 2003 הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד תוקפה של תקנה 5א. העתירה נדונה בתיק בג"צ 1305/03. עתירה זו נמחקה בעקבות הסדר שהושג בין הצדדים. נראה שבמסגרת אותו הסדר, בוטלה תקנה 5א; תחילה היא בוטלה באופן זמני, בשנת תשס"ג, על פי הוראת שעה - תקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים) (תיקון והוראת שעה), התשס"ג-2003 שבהן נקבע שבתקופה שמיום 2/6/02 ועד יום 1/6/04 יקראו את התקנות כאילו תקנה 5א - בטלה. לאחר מכן, בשנת תשס"ה, בוטלה תקנה 5א באופן סופי, בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זיקנה ושאירים) (תיקון), התשס"ה-2005, שבהן נקבע כי תקנה 5א בטלה לחלוטין וכי ביטול זה הוא בתוקף החל מיום 1/6/99. תקנה 5ב לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשי"ד-1954 (שתיקראנה להלן: "תקנות הגביה"), עוסקת בהערכת הכנסתו של חבר קיבוץ. התקנה מנוסחת בלשון מפורטת ומסורבלת, ולא נביא אותה כאן, אך נציין כי העקרון בהערכת ההכנסה של חבר קיבוץ, נעשה על פי שווי סך כל ההנאות שהקיבוץ נותן לחבריו, כשהוא מחולק למספר כלל חברי הקיבוץ כלומר - בלא קשר להכנסות המשולמות לקיבוץ בפועל בגין כל חבר קיבוץ ובלא קשר לשווי ההנאות הניתנות בפועל לכל חבר קיבוץ השאלות שעמדו לדיון : בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, שקיבלה - כאמור - תוקף של החלטה, עלינו לדון בשתי שאלות עיקריות: השאלה האחת - האם האלמנים זכאים והיו לקצבת שאירים או שמא הכנסותיהם שוללות את הזכאות ? בענין זה, טענתו העיקרית של ביטוח לאומי היא כי מאחר שההכנסות ששולמו לקיבוץ בגין האלמנים עולות על 57% מהשכר הממוצע - אין לאלמנים זכאות כזו, ואין אפשרות להחיל עליהם את תקנה 5, מאחר שאין הם בגדר עובדים בסידור העבודה של הקיבוץ. ואילו טענתם העיקרית של התובעים היא שלגבי חברי קיבוץ מבחן ההכנסה הוא על פי שעות העבודה בסידור העבודה ומאחר ששעות העבודה של האלמנים לא עלו על 24 שעות שבועיות - הרי שבהתאם לתקנה 5, אין להם הכנסה השוללת זכאות, ואין להחיל עליהם מבחן כפול המביא בחשבון גם את ההכנסה בפועל. (נציין כי לשני הצדדים טענות נרחבות בהרבה, אשר הועלו בסיכומיהם. סיכומי ב"כ הצדדים היו יפים וממצים ואנו מודים להם על כך. עם זאת, לא מצאנו לנכון לפרט כאן את מלוא הטענות, וככל שהדבר ייראה לנו נחוץ - נתייחס לחלק מהטענות להלן). השאלה השניה (אשר תהיה רלוונטית רק אם תתקבל עמדת התובעים לגבי השאלה הראשונה) - האם יש לחייב את ביטוח לאומי לשלם קצבת שאירים גם בגין האלמנים שכבר הלכו לעולמם. נעיר עוד כי בהתאם לאותה הסכמה דיונית, כבר אין אנו אמורים להכריע בשאלת מעמדו של הקיבוץ כתובע נפרד בתיק אף שהיתה לגבי שאלה זו התייחסות בסיכומים האפליה מכח החוק בין אלמן לבין אלמנה : העובדה שזכאותם של האלמנים לקצבת שאירים תלויה במבחן הכנסה, היא תולדה של הגדרת המונח "אלמן" בסעיף 238 לחוק. התניית הזכאות בגובה ההכנסות, היא רק לגבי אלמנים ואינה קיימת לגבי אלמנות. מדובר - לדעתנו - באפליה שאין לה כל הצדקה עניינית (והיא רק חלק מחוסר השיוויון בין גברים לבין נשים בחוק הביטוח הלאומי). אולם, הוראה זו של המחוקק הראשי מחייבת אותנו ואין אנו רשאים להתעלם ממנה בית הדין הארצי לעבודה היה ער לכך שהחוק כולל הוראות מפלות (לא רק בענין "אלמן" ו"אלמנה"). על פי ההלכה הפסוקה, במקרים כאלה, יש לנסות לפרש את החוק באופן שהאפליה תהיה פחותה ככל האפשר. כך, למשל, נפסק בדב"ע שמ/40-0 המוסד לביטוח לאומי - בובליל, פד"ע יב 328, 330-331: "...העומד לדיון הוא פירוש מונח בחוק - מונח שאינו חד-משמעי ואפשרי פירוש לכאן ולכאן: פירוש אחד יביא לזכאות הן לגבר והן לאשה והפירוש השני יביא לזכאות, או לאי-זכאות, הכל לפי מינו של התובע. ייאמר מייד: עת שתי דרכים לפירוש - האחת מפלה בין המינים והשניה לא - יש להעדיף את הדרך שאינה מביאה לאפליה. ... [כאשר] הפירוש שאותו נתן בית-הדין האזורי הן אפשרי והן מביא לשוויון - יש להעדיפו על הפירוש שלו טענו בשם המוסד לביטוח לאומי.". ובענין הגדרת "אלמן", קבע בית הדין הארצי לעבודה, בדב"ע נה/78-0 גביש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 527, כך: "על אשה מבוטחת חלות אותן החובות ואותן הזכויות החלות על גבר מבוטח. הגם שזכויות 'אלמן' של מבוטחת, על-פי החוק, אינן זהות לזכויות 'אלמנה' שהשאיר אחריו המבוטח ... מן הראוי לפרש את החוק פירוש תכליתי שיביא לצימצום הפער וההפליה בין 'אלמן' לבין 'אלמנה', עד כמה שפירוש זה הוא לגיטימי".לפיכך, לדעתנו, אנו ננהג בהתאם להלכה הפסוקה, אם נשווה נגד עינינו כמטרה להביא בדרך פרשנית - עד כמה שהדבר לגיטימי מבחינה פרשנית - לצמצום האפליה שהמחוקק הפלה בין אלמנים לבין אלמנות קביעת הכנסה של חברי קיבוץ : בעניינים שונים המוסדרים בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, נזקקו המחוקק ומחוקק המשנה לקבוע כיצד להעריך את גובה ה"הכנסה" המיוחסת לחבר קיבוץ. הצורך בכך נובע מהמיוחד שבקיבוצים (במשמעותם המקורית), אשר בהם אין קשר בין רווחתו האישית של חבר הקיבוץ לבין ההכנסה שהוא מייצר בפועל, שכן ההכנסה שלו (בין אם מדובר במקורות חיצוניים ובין אם מדובר בהכנסה במסגרת ענף מענפי הקיבוץ) מועברת לקיבוץ והקיבוץ אמור לדאוג לרווחתו של החבר, על פי צרכיו. זו הסיבה שבגינה נקבע בתקנה 5ב לתקנות הגביה, כי לשם גביית דמי ביטוח בגין חברי קיבוץ, יש להעריך את ה"הכנסה" על פי חלוקת השווי של סך כל טובות ההנאה שהקיבוץ מקנה לחבריו, במספר החברים. הקושי להעריך הכנסות של חבר קיבוץ הוא זה שהביא גם להתקנת תקנה 5. תקנה זו, כפי שצוטטה לעיל, מגדירה את ה"הכנסה" על פי מספר השעות כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם נכון להחיל את תקנה 5 על האלמנים. לפי לשונה, תקנה 5 חלה על חבר קיבוץ "שהינו עובד כאמור בסעיף 3 לחוק". בראש סעיף 3 לחוק נקבע כלל שלפיו חבר אגודה שיתופית ייראה כ"עובד" של האגודה. בהמשך הסעיף, נקבע לגבי חבר קיבוץ שיראו אותו כ"עובד" אם הוא עוסק בתפקידו במסגרת סידור העבודה ולא על פי התקשרות אישית בינו לבין מעביד אחר. החוק אינו מגדיר מהו "סידור העבודה". בענייננו - האלמנים לא עבדו (בהתעלם מהמחלוקת העובדתית לגבי תובע מס' 3), ובשל כך טוען ביטוח לאומי כי אין הם "עובד" לפי סעיף 3 לחוק וכי על כך - תקנה 5 אינה חלה עליהם. אכן, יש ממש בטענה זו עם זאת, לדעתנו, כשאנו - כאמור לעיל - שמים לעצמנו למטרה לפרש את החוק כך שאפליה בין "אלמן" לבין "אלמנה" תצומצם ככל האפשר, נראה לנו שניתן לפרש את סעיף 3 לחוק גם ככזה שלפיו האלמנים ייראו כ"עובדים". הרי הכלל שנקבע בסעיף 3 לחוק, הכלל שחבר אגודה שיתופית הוא עובד, מתקיים לגביהם, בהיותם חברי הקיבוץ. בנוסף, לא מתקיים החריג לכלל, כלומר - אין התקשרות אישית בינם לבין מעביד אחר. כל שנותר כדי שהם יהיו בגדר "עובד" הוא שהם יועסקו במסגרת "סידור העבודה". אותו "סידור עבודה" שכלל אינו מוגדר בחוק. לדעתנו לשון הסעיף יכולה לשאת גם פרשנות שלפיה מי שהוא כבר גמלאי, הרי שסידור העבודה שלו - הוא שאין הוא צריך לעבוד פרשנות אחרת, יכולה להביא ליצירת פיקציות בסידור העבודה, כך שגמלאים יירשמו באופן פיקטיווי בסידור העבודה כאילו הם עובדים זמן מועט (שעה בשבוע או אף פחות מכך). לא רק החשש מפני פיקציה מצדיק פרשנות כזו, אלא גם שיקולים של סבירות. אין הגיון בכך שאלמן חבר קיבוץ, אשר כבר פרש לגמלאות, ואשר רשום בסידור העבודה כעובד במשך שעה בשבוע (בין אם הרישום אמיתי ובין אם הוא פיקטיווי), ייחשב כמי שאין לו הכנסה השוללת זכאות לקצבת שאירים ואילו חברו, אלמן באותו מעמד, אשר כלל אינו עובד ועקב כך אינו רשום באופן פורמאלי בסידור העבודה - ייתכן שייחשב כמי שהכנסתו שוללת את הזכאות לקצבת שאירים. הן במטרה לשמור על הסבירות והן במטרה להביא לצמצום האפליה בין "אלמן" לבין "אלמנה", נראה לנו שנכון לפרש את המונח "סידור העבודה" לא באופן דווקני פורמאליסטי, אלא באופן מהותי רעיוני כלומר - דעתנו היא שבמונח "סידור עבודה" יש לכלול כל חבר קיבוץ שעוסק בעיסוקים שהם לפי הסידור המוסכם בקיבוץ (שגם הוא, עשוי להיחשב כ"סידור עבודה"), בלי קשר לשאלה אם מבחינה פורמאלית היה רישום כזה במסמך שנקרא "סידור עבודה" (למעט, כמובן, מי שעובד אצל מעביד חיצוני על סמך התקשרות אישית בינו לבין המעסיק החיצוני). על פי פרשנות זו, הרי שהאלמנים, שכבר לא עבדו לאחר התאלמנותם, אכן הועסקו בתפקידם על פי "סידור העבודה" הוא ההסדר המוסכם בין חברי הקיבוץ. שכן מוסכם על חברי הקיבוץ שמי שכבר פרש מעבודתו - לא יהיה צריך לעבוד בעיסוק יצרני. על כן, דעתנו היא כי גם האלמנים הם בבחינת "עובד" לפי סעיף 3 לחוק, ובהתאם לכך - חלה עליהם תקנה 5. בקביעה זו, אנו מאמצים את טענות ב"כ התובעים בסעיף 16 להשלמת טיעוניו המונח - סידור עבודה : לטענת ב"כ ביטוח לאומי (בסעיפים 12 ו-13 להשלמת טיעוניו), המונח "סידור עבודה" כולל עבודה או תעסוקה שנעשית בפועל על ידי חבר הקיבוץ אשר יש בצידה תועלת או תרומה כלשהי המופקת לטובת הקיבוץ, ועל כן אין אפשרות להחיל על האלמנים, שלא עבדו, את תקנה 5. כפי שהסברנו כבר לעיל, טענה זו אינה מקובלת עלינו. דווקא העקרון הבסיסי ביותר שעליו הושתתה החברה הקיבוצית, אינו מתיישב עם ההנחה האמורה. התועלת המופקת לקיבוץ, אינה יכולה להימדד רק במונחים כלכליים צרים של מדידית שווי העבודה הנוכחית. הקיבוץ עצמו מפיק תועלת גם מהעובדה שחבריו יודעים שכאשר יגיעו לגיל שיבה, הם לא יופקרו לגורלם אלא ייחשבו כמבצעים את הסידור המוסכם של הקיבוץ, בכך שהם יוכלו כבר לחדול מלבצע עבודה יצרנית. חבר קיבוץ שעבד כל עוד כחו היה במותניו, והגיע לגיל שיבה אמור, לדעתנו, להמשיך להיחשב כשותף לעשיה הקיבוצית ולעבודה המשותפת. מנוחתו היא חלק מסידור העבודה המוסכם בין חברי הקיבוץ כאמור לעיל, המונח "סידור עבודה" אינו מוגדר בחוק. כשאנו באים לפרש את החוק שהוא אחד מנדבכי הבטחון הסוציאלי, נכון להביא בחשבון, בנוסף לשיקולים שפורטו כבר בסעיף 26 לעיל, את השיקול של ההקשר הסוציאלי של החוק. התניית הזכאות לקצבת השאירים בכך שתיעשה איזושהי עבודה יצרנית על ידי האלמן - לא רק שהיא מנוגדת לשיקולים של בטחון סוציאלי, שיקולים שבמסגרתם יש לדאוג גם למי שכבר תש כחם, אלא שהיא מנוגדת גם למטרתו של המחוקק בהתנאת הזכאות במבחן הכנסה, שכן בשל כך, דווקא מי שעדיין מסוגל לעבוד ולייצר הכנסה, אך עובד פחות מ-24 שעות שבועיות, ייחשב כזכאי, ואילו מי שאינו יכול כבר לעסוק בעבודה יצרנית כלל - ייתכן שתישלל זכאותו בטענה שאם הוא כלל אינו עובד - אין להחיל עליו את מבחן שעות העבודה האמור בתקנה 5, אלא יש לבחון את ההכנסות המשולמות בגינו. לסיכום חלק זה, נציין כי על פי הפרשנות הנראית לנו מתאימה, יש לראות את האלמנים כעובדים לפי סעיף 3 לחוק, ולפיכך - חלה עליהם תקנה 5 כמפורט לעיל היחס בין תקנה 5 לבין הגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק : תקנה 5 קובעת, למעשה, חזקה בענין חבר קיבוץ. לפי חזקה זו חבר קיבוץ שעובד פחות מעשרים וארבע שעות בשבוע, ייחשב כמי שהכנסתו אינה עולה על 57% מהשכר הממוצע. הצורך בחזקה מעין זו נובע - כאמור כבר לעיל - מהקושי להעריך מה היא ה"הכנסה" של חבר קיבוץ. ביטוח לאומי, מבקש לקבוע כי הכנסותיהם בפועל של האלמנים (שהן למעשה ההכנסות ששולמו בגינם לקיבוץ), שוללות כניסתם לגדר הגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק. אולם, טענתו זו של ביטוח לאומי, נובעת - למעשה - מדעתו שלא ניתן להחיל את תקנה 5 על האלמנים (ראיה לכך - מצויה בסעיף 20 להשלמת טיעוני ב"כ ביטוח לאומי, על כך שביטוח לאומי, כביכול, "נאלץ" להחיל על האלמנים את מבחן ההכנסה הכללי, מאחר שהם אינם בגדר "עובד" לפי סעיף 3 לחוק). לפיכך, משדחינו את עמדת ביטוח לאומי, וקבענו שתקנה 5 חלה על האלמנים, הרי שנראה לנו שכבר אין צורך להסביר מדוע אין להחיל עליהם את מבחן ההכנסה הכללי, אלא רק את מבחן שעות העבודה לפי תקנה 5 לתקנות למעלה מן הצורך, נבהיר כי מאחר שהשר הוסמך על פי סעיף 238 לחוק לקבוע מה היא "הכנסה" לצורך ביטוח זקנה ושאירים, ומאחר שתקנה 5 הותקנה במסגרת סמכותו של השר, הרי שכשמדובר בחברי קיבוץ, ה"הכנסה" נמדדת על פי מבחן שעות העבודה. אלמן שאינו מועסק יותר מ-24 שעות בשבוע (לרבות 0 שעות בשבוע) - נכנס, לפיכך, להגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק הסרת ספק בענין העדר האפליה : ייתכן שתוצאת פסק דין זה, תביא לתמיהה האם אין בתוצאה כדי להביא לכך שאלמנים חברי קיבוץ, יהיו מופלים לטובה לעומת אלמנים שאינם חברי קיבוץ. רמז לטענה כזו מצוי גם בסעיף 21 להשלמת טיעוני ב"כ ביטוח לאומי, שם נטען שמבחן ההכנסה הכללי, מכח סעיף 238 לחוק, מחמיר יותר מאשר המבחן הקל - של מספר השעות על פי תקנה 5. לדעתנו, אין מדובר כלל באפליה, אלא בהבחנה שהיא מחוייבת המציאות, נוכח הקושי הממשי בהערכת הכנסתו של חבר קיבוץ, קושי שעליו עמדנו כבר לעיל. החלת מבחן השעות במקום מבחן ההכנסה הכללי, אינו פועל דווקא לטובת המבוטח או נגדו, אלא יכול לעתים לסייע בידי המבוטח, ולעתים - להפריע לו להסיר ספקות נוספים, נציין כי אילו האלמנים לא היו חברי קיבוץ, והיו להם הכנסות בסכומים שצויינו בסעיף 11 לעיל, הרי שהם לא היו עונים על הגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק, בשל כך שהסכומים האמורים עולים על 57% מהשכר הממוצע (בכך - נבהיר - אין אנו מקבלים את טענותיו של ב"כ התובעים, בסעיפים 63-57 להשלמת טיעוניו, על כך שהרנטה מגרמניה, אינה "הכנסה" על פי התקנות. דחיה זו היא בשל כך שאותה רנטה, אף אם אינה חייבת במס, הרי שהיא עדיין מהמקורות האמורים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה). עם זאת, אין לראות את האלמנים כמי שמופלים לטובה לעומת אלמנים שאינם חברי קיבוץ, שכן ראוי לזכור שאותה "הכנסה" של האלמנים - אינה משולמת להם, אלא לקיבוץ. בשל המיוחד שבשיטה הקיבוצית, אין לבחון את השווי בפועל של ההכנסה המשולמת לקיבוץ בגין כל אלמן ספציפי, אלא יש להחיל על כל אלמן שהוא חבר קיבוץ - את תקנה 5, ובהתאם לכך לבחון אם הוא בגדר "אלמן" לפי סעיף 238 לחוק. על כן, אין מקום לקבוע שהאלמנים מופלים לטובה לעומת אלמנים אחרים שאינם חברי קיבוץ, שכן מי שאינו חבר קיבוץ, אכן מקבל לידיו את ההכנסות המשולמות בגינו ואם תועלה הטענה שעדיין הקיבוץ מופלה לטובה עקב כך שאותן הכנסות שמשולמות בגין האלמנים משולמות לקופתו ויחד עמן ישולמו לו גם קצבאות השאירים - הרי שהתשובה לכך מצויה בתקנות הגביה, שכן תקנות אלה באות להבטיח שהקיבוץ ישלם את דמי הביטוח הראויים על הכנסותיו. אם יתברר שנוכח ההכנסות העודפות של הקיבוץ הוא מחלק לחבריו טובות הנאה בשווי רב יותר הרי שעל פי חלוקת שווי טובות ההנאה במספר חברי הקיבוץ - יעלו גם דמי הביטוח שהקיבוץ משלם סיכום ביניים : העולה מכל האמור לעיל, הוא שעל האלמנים חלה תקנה 5, ובהתאם לכך, מאחר שהם לא הועסקו מעל 24 שעות בשבוע - הרי שהם עונים על הגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק, ועל כן היתה קיימת בגינם הזכאות לקצבת שאירים דין הקצבאות שהיו מגיעות בעד תובעים אשר נפטרו : לטענת ביטוח לאומי, גם אם ייקבע שתובעים מס' 2 ומס' 3 היו זכאים לקצבת שאירים, הרי שכיום, לאחר פטירתם - זכאות זו אינה ניתנת למימוש. נזכיר שוב שבין הצדדים יש מחלוקת נוספת בשאלת מעמדו של הקיבוץ כתובע, אלא שעל פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים - אין אנו אמורים לעסוק במחלוקת זו בתובענה שבפנינו, והקיבוץ יגיש בענין זה תביעה נפרדת אם ימצא לנכון בסעיף 303(ג) לחוק, נקבע: "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה ." ואילו סעיף 308 לחוק קובע כך: "הזכאי לגמלה בכסף שנפטר בלי שגבה מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק יא, על אף האמור בסעיף 303 (ג)." היחס בין סעיף 303(ג) לחוק לבין סעיף 308 לחוק, תלוי בשאלת מועד התגבשות הזכות לאותה גמלת כסף. הסבר לכך ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בין השאר, בדב"ע נב/36-0 עזבון המנוח מרקו וינטרוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 171, שם נקבע: "התשובה לשאלה אם נתגבשה זכותו של המנוח לקבלת המענק לפני שנפטר, תיחתך על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ויסודותיו. בקשר לכך נציין כי סעיף 135(ג) לחוק [היום סעיף 303(ג) לחוק] קובע ש'זכות לגמלת בסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה '. הדגש יושם על המלה 'זכות, בעוד שכאשר הזכות לגמלת כסף, קימת, אך הגמלה לא נגבתה, משולם חוב הגמלה לשאירים". הלכה היא כי הזכות אינה נחשבת כמתגבשת בטרם הגשת התביעה לנתבע (דב"ע נו/306-0 קטש - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם לטענת התובעים, הוצב בפניהם מכשול שמנע את הגשת התביעה לנתבע, שלא באחריותם. מכשול זה - היה תקנה 5א, שכל עוד נחשבה כתקפה - מנעה מהאלמנים את האפשרות להגיש תביעה. לטענת ב"כ התובעים, עם ביטולה של תקנה 5א למפרע מיום 1/6/99, יש לראות את תובעים מס' 2 ומס' 3 כמי שהיו זכאים לקצבת שאירים החל מיום 1/6/99 (אף שלמעשה הם התאלמנו עוד לפני כן). אין אנו מקבלים טענה זו. לדעתנו, תקנה 5א לא מנעה את עצם הגשת התביעה לנתבע. עובדה היא כי תובעים מס' 2 ומס' 3 עצמם הגישו לנתבע תביעה לקצבת שאירים, כבר בחודש אפריל 2003, טרם השעייתה הזמנית של תקנה 5א (שפורסמה רק בחודש ספטמבר 2003). לפיכך, לדעתנו לא ניתן לראות את זכותם של המנוחים - תובעים מס' 2 ומס' 3 לקצבת שאירים ככזו שהתגבשה כבר ביום 1/6/99. נעיר כי פסיקה דומה נפסקה בבית דין זה על ידי מותב בראשות כב' השופט הראשי דאז, חיים סומך, בתיק בש"א 1871/04 (ועוד) המוסד לביטוח לאומי - קיבוץ עין השופט ואח' (לא פורסם, החלטה מיום 31/1/06). פסיקתו זו מצויה כיום בערעור בבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 201/06), וברור שאם פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה יביא לשינוי מה שנפסק בהחלטה בבש"א 1871/04 - תהיה לכך השפעה גם על זכויותיהם של התובעים שבפנינו על כן, נראה לנו שאת התגבשות הזכות יש לבחון על פי מועד הגשת התביעות לנתבע. בענייניהם של האלמנים - התביעות לנתבע הוגשו פעמיים, כמפורט בסעיף 9 לעיל. תחילה הוגשו התביעות בחודש אפריל 2003 (שאז הן נדחו על סמך תקנה 5א) ולאחר מכן - בחודשים מאי ויוני 2004. לטענת ביטוח לאומי, יש להתחשב במועד הגשת התביעות החוזרות (כלומר במאי וביוני 2004), ולא במועד התביעות שהוגשו לפני כן, שכן - לטענת ביטוח לאומי - ביטולה של תקנה 5א לא הפכה את האלמנים באופן אוטומטי לזכאים. גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. לדעתנו, משהתביעות המקוריות של האלמנים נדחו על בסיס תקנה 5א, היה על ביטוח לאומי ליזום את חידוש הדיון בתביעותיהם, עם ביטולה של תקנה 5א. העובדה שביטוח לאומי לא עשה כך, היא זו שגרמה לכך שהתובעים יגישו תביעות חדשות לקצבת שאירים, בשנת 2004, אך הגשת התביעות החדשות, אינה מאיינת את הגשת התביעות המקוריות באפריל 2003, אשר היה צריך לדון בהן מחדש עם ביטול תקנה 5א התוצאה היא שלדעתנו נכון לראות את מועד התגבשות זכאותם של נתבעים מס' 2 ומס' 3 לקצבת שאירים - ביום 7/4/03, המועד שבו הוגשו לנתבע תביעותיהם המקוריות לקצבת שאירים, תביעות שנדחו לאחר מכן על סמך תקנה 5א שלאחר מכן בוטלה רטרואקטיבית. זכאותם של המנוחים, תובעים מס' 2 ומס' 3 לקצבת שאירים - גובשה ביום 7/4/03, הזכות הזו לא מומשה, ועל כן - בהתאם לסעיף 308 לחוק - יש להעביר את הקצבה לידי שאיריהם. אם אין להם שאירים - ייתכן שיש להעביר את הקצבה או חלק ממנה לאדם אחר (כגון הקיבוץ) בהתאם לסעיף 309 לחוק, אלא שבענין זה - אין אנו דנים בתובענה זו סיכום : על סמך כל המוסבר לעיל, אנו מקבלים את התביעה, באופן הבא: מוצהר בזה שתובעים מס' 2, מס' 3 ומס' 4, כלולים בהגדרת "אלמן" בסעיף 238 לחוק. לפיכך - הם זכאים לקצבת שאירים. תובע מס' 4 זכאי לקבל את קצבת השאירים. שאיריהם של תובעים מס' 2 ומס' 3 - אם אכן יש שאירים - זכאים לקבל את קצבת השאירים בגין התקופה שמיום 7/4/03 ועד לפטירתו של כל אחד מהתובעים. (אם יתברר שאין שאירים - ייתכן שהקיבוץ יהיה זכאי לקבל את הקצבה או חלקה, על פי סעיף 309 לחוק, אך ענין זה אינו נדון במסגרת תובענה זו). אנו מחייבים את ביטוח לאומי לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 4,500 בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/07 אם לא ישולמו לפני כן. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לוביטוח לאומיקצבת שאריםאלמנות / אלמנים