ביטוח גניבת רכב - ירידת ערך בגלל תאונות קודמות

פסק דין

1. רכבו של התובע נגנב, והתובע טוען שלא קיבל מן הנתבעת פיצוי מתאים. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת, לאחר שהתובע קיבל מן הנתבעת סכום נוסף לפני הגשת התביעה שלא זכה לביטוי בתביעה היא טענת הנתבעת שערכו של הרכב ירד ב15%- עקב תאונות קודמות. לשם כך הוצגה בין היתר חוות דעת שמאי ומסתבר כי 4 התאונות האחרונות שאירעו לרכב טופלו על ידי הנתבעת עצמה, כך שהנתונים המלאים היו בידיה.


2. שאלה זו, בדבר זכותה של חברת הביטוח להקטין את הפיצוי בשל גניבת הרכב עקב שווי שוק של הרכב הנמוך יותר מהשווי שנקבע לצורכי גביית הפרמיה, שהיה שווי מלא של הרכב לפי המחירון, נדונה והכרעה מספר פעמים, הן על ידי והן על ידי שופטים אחרים. ראה:

ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח נ' הפועלים ליסינג פ"ד מו (1) 768.
ת"ק 6866/98 (חיפה - השופט רניאל) סרור ירון ושרון נ' עילית חברה לביטוח (18.4.99).
ת"ק 2056/99 (חיפה - השופט רניאל) ואקד סמי נ' מעוז חברה לביטוח (29.8.99).
ת"ק 2809/99 (עכו - השופט עמית) אבו חמד נ' מנולייף (16.12.99).


3. כאשר הפרמיה נקבעת לפי שווי המחירון ללא הפחתות כלשהן, האם יש לשלם גם את תגמולי הביטוח בקרות האירוע לפי שווי המחירון ללא הפחתות, כטענת התובעים, או שאז יש לבדוק את שוויו האמיתי של הרכב. הנתבעת מסתמכת על סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח שבו נקבע כי שיעור דמי הביטוח יהיה כשיעור הנזק שנגרם. כמו כן היא מסתמכת על סעיפים 5 ו- 6 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו 1986 שהם תנאי ביטוח הרכב הפרטי, שלשונם כדלקמן:
5. חישוב הפיצוי

תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח לפי פרק זה יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או

הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח.
6. רכב באבדן

נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות

מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים;



התובע טוען להתאמה בין שווי הרכב לצורכי גביית הפרמיה לבין שווי הרכב לצורך תשלום תגמולי הביטוח. בטענות התובעים תומכת גם החלטה של עו"ד רחל רטוביץ, סגן בכיר לממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון מיום 22.11.98. איני מתיחס כלל לתוקף המחייב של החלטת עו"ד רטוביץ. החלטת עו"ד רטוביץ אינה מחייבת את בית המשפט כל עוד לא זכתה להכרה כחוק או תקנה. היא יכולה לחייב אתחברות הביטוח אבל לא את בית המשפט. עם זאת, יש בהחלטה זו סיכום של הפסיקה המראה שזהו הדין הקיים, לאמור, כי יש לשלם תגמולים לפי השווי שבגינו נגבתה פרמיה.


4. ברור לגמרי, שהעדר התאמה בין ערך הרכב לצורכי פרמיה לבין ערך הרכב לצורכי תשלום תגמולי ביטוח הוא צורם, ולא צריך להשלים עימו אלא אם הדבר מחוייב לפי הדין (ראה למשל: ע"א 196/88 כלל חברה לבטוח נ' הפועלים ליסינג פ"ד מו (1) 756). לא ניתן לקבל טענה שלכל היותר זכאים התובעים להחזר פרמיה וזו טענה לא הוגנת. ביטוח מבוסס על פיזור הנזק בין כל המבוטחים. לא יתכן שכאשר יהיה צורך לשלם את תגמולי הביטוח יעשו תיקון של הפוליסה. אם מתקנים את הפוליסה לפי הערך האמיתי בשוק, יש לתקן את כל הפוליסות לאורך זמן, ולהחזיר לכל אחד מהמבוטחים שלא ארע להם מקרה הביטוח חלק יחסי מהפרמיה בשל הפחתת ערכו האמיתי של הרכב. אם כך תעשה הנתבעת, ותחזיר לכל מבוטחיה את ההפרש בפרמיה, תוכל לטעון שגם התובעים זכאים להחזר הפרמיה. כל עוד לא עשתה כן, מילה בסלע.


5. יאמר עוד כי אין הכבדה יתירה על חברות הביטוח בגביית פרמיות לפי הערך האמיתי, תוך התחשבות בבעלים קודמים, בקילומטרז' גבוה ובתאונות. די בהצצה חטופה ברשיון הרכב כדי לגלות את מספר הבעלים. ניתן בקלות לגלות את כל הנתונים והחישוב לפי המחירון של לוי יצחק הוא אריתמטי. הנתבעת לא עשתה כן וקיבלה פרמיה גבוהה יותר, על בסיס שווי רכב גבוה יותר, ללא הפחתות כלשהן. רק בשעה שעליה לשלם היא מגלה שבעצם גבתה פרמיה גבוהה יותר מדי. אין לקבל טענה זו. ביחוד הטענה צורמת במקרה שלפני, שבו התאונות הקודמות היו בטיפול חברת ביטוח זו, והנתונים היו בידה, אך היא לא טרחה לעיין בהם על מנת להפחית את הפרמיה.


6. על פי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דמי ביטוח שרשאי מבטח לגבות ממבוטחים בביטוחי רכב) תשמ"ו - 1986, נקבע בשעתו כי יש לגבות דמי ביטוח לגבי כל דגם של רכב לפי סוגו וגילו ללא כל קריטריון נוסף. העקרון, שלפיו צד הזכות והחובה צריכים להתאים זה לזה, גם אם לא נקבעה בהם זיקה ישירה נקבע זה כבר בד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' משה ורבקה וארון פ"ד לה (1) 561 בעמ' 571.


7. אני מאמץ את האמור בתוכן החלטה של עו"ד נטוביץ, כי הדין, ההגיון ותום הלב מחייבים תשלום תגמולי ביטוח לפי הערך המלא של הרכב במחירון ללא הפחתות כלשהן, אם לפי הערך המלא נגבתה הפרמיה, כפי שקרה במקרה שלפני. אם אני מוסיף מלים בענין זה, ומכניס תבן לעפריים, הרי אין זה אלא להדגיש את הצורה המשפטית שבה אני רואה את הדברים. החוק מחייב תשלום תגמולי הביטוח לפי השווי של הרכב. הוא לא קובע כיצד נקבע השווי של הרכב, והצדדים רשאים להסכים ביניהם כיצד יקבע שווי הרכב. על פי הדין, צריך סכום הביטוח להיות בערך הרכב. אם סכום הביטוח יהיה פחות מערך הרכב, הרי זהו תת ביטוח. אם סכום הבטוח יהיה יותר מערך הרכב הרי לא תתקיים זיקת הביטוח כראוי ויהיה תמריץ למבוטח לפגוע בנכס כדי להרוויח יותר משוויו. על כן מסכימים ביניהם הצדדים בעת כריתת חוזה הביטוח, בהסכם המוכתב למעשה על ידי חברות הביטוח, כי שווי הרכב בין הצדדים יקבע לפי מחירון לוי יצחק ללא הפחתות. זה ההסכם הנהוג והמקובל בחוזים מאותו סוג, כפי שמציינת גם עו"ד רטוביץ, שענינה בביטוח והיא יודעת יותר טוב מכל אדם אחר, ואם לא נאמר אחרת בהסכם ביטוח ספציפי, בטלה דעתו מפני דעת כל אדם. כל אחד מהצדדים רשאי לשנות את החוזה הזה ולהתעקש שערך רכבו יקבע אחרת על פי סעיפים 18-20 לחוק חוזה הביטוח. באין הסכם אחר, יחול ההסכם המקובל, ולפיו שווי הרכב יקבע לפי המחירון. לפי זה מחושבת הפרמיה, וכאשר מגיעים לתשלום תגמולי הביטוח יחול האמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) ולפיו פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי נהוג הקיים בין הצדדים ובהעדר נוהג כזה לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים. על כן, יש בין הצדדים הסכם לדרך קביעת שווי הרכב, ויש לתת לו תוקף. על פי ההסכם, המחירון יקבע את שווי הרכב ללא הפחתות. לפי זה חייבת חברת הביטוח לשלם לתובע את ההפרש שלא שילמה להם.


8. שוב ושוב מחליטים בתי המשפט לחייב את חברות הביטוח לשלם תגמולים מלאים. שוב ושוב מנסה חברת הביטוח להמנע מכך, ולאלץ את התובעים לנהל תביעות נגדם. הדבר מחייב פסיקת הוצאות משמעותית.


9. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 2,725.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.8.99 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות המשפט בסך 750.- ש"ח.

חיפוש פנימי באתר