תביעת מוטבים בפוליסת ביטוח חיים

פסק דין 1. התובעים 1 ו2- הם מוטבים בפוליסת ביטוח חיים צמוד דולר שערך אביהם המנוח, גדעון תדהר ז"ל (להלן: "המנוח"). התובעת 3 (להלן: "הגב' גוטמנס") הינה תובעת פורמלית, ובאמצעותה הורה המנוח בפוליסת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח לתובעים 1-2. הנתבעת היא החברה שבטחה את המנוח. 2. התובעים הגישו ביום 26.5.98 תביעה בסדר דין מקוצר, בה עתרו לכך כי הנתבעת תשלם להם את תגמולי הביטוח - סך של 150,000$ בתוספת ריבית מיוחדת כאמור בס' 28א לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"), ולחילופין בריבית בשיעור 11%. ביום 1.6.98 נשלחה לתובעים המחאה של הנתבעת בסך של 546,000 ש"ח (שמועד פרעונה 26.5.98). סכום זה נתקבל אצל ב"כ התובעים במהלך חודש יוני (ר' נספחים יד' ויט' לתצהיר התובעים), כסכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, כאשר התובעים שמרו לעצמם את הזכות לתבוע את יתרת הסכום שלטענתם הגיע להם. לטענת הנתבעת, סכום זה הינו מלוא תגמולי הביטוח שהיה עליה לשלם לתובעים, והוא שולם במועד שנקבע בס' 27 לחוק חוזה ביטוח, ולכן אין להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית כלשהם. התובעים טוענים כי הסכום הנ"ל שולם באיחור, ולכן יש לצרף אליו ריבית. לטענתם, את הסכום ששולם יש לזקוף על חשבון ההוצאות והריבית, ולחייב את הנתבעת בתשלום יתרת חובה לתובעים. 3. מכוח הסכמה דיונית בתיק, לא נחקרו המצהירים בחקירות נגדיות, וסיכומי הצדדים הוגשו על סמך התצהירים על נספחיהם. העובדות 4. בפוליסת הביטוח, הורה המנוח כי תגמולי הביטוח ישולמו לתובעים 1-2 בתנאי שהסכום ישולם באמצעות הגב' גוטמנס . גב' גוטמנס היתה גרושתו של המנוח, בעת שנפטר (והיא אינה אמם של התובעים 1-2). 5. ביום 12.7.95 נפטר המנוח. ביום 20.8.95 הודיע פרופ' אלקן - קרוב משפחה רחוק של המנוח - לסוכן הביטוח מר זאב דגני על פטירת המנוח. ביום 3.9.95 התקבלה הודעה על פטירת המנוח אצל הנתבעת, הודעה שמולאה ע"י פרופ' אלקן הנ"ל. 6. מאותו שלב ואילך היתה תכתובת בין הצדדים, כשלטענת התובעים הנתבעת נקטה כל העת בסחבת ובפעולות מיותרות, תוך כוונה להחזיק בכספיהם ברשותה, ללא כל זכות ובניגוד לחוק. מנגד, טוענת הנתבעת כי היה לה קושי לאתר את גב' גוטמנס ולהשיג את שיתוף הפעולה שלה לצורך תשלום הסכום באמצעותה - כפי שנקבע בפוליסה. רק ביום 17.3.98 נשלח מכתבו של ב"כ גב' גוטמנס, עו"ד כהן, שאליו צורפו יפוי כוח לעו"ד כהן לקבלת סכום הביטוח עבור המוטבים, והסכמתה של הגב' גוטמנס לקבל את סכום הביטוח עבור המוטבים. לאחר תכתובת נוספת בין ב"כ הנתבעות לבין עו"ד כהן הנ"ל שולם, כאמור, בסופו של דבר, הסכום של 546,300 ש"ח לתובעים, באמצעות הגב' גוטמנס. 7. בראשית הדברים יוער, כי כעולה מסיכומי ב"כ התובעים, הם חזרו בהם מטענתם לגבי חיוב הנתבעת בריבית מיוחדת לפי ס' 28א לחוק, והם עותרים לחיוב בריבית בשיעור 11%, מכוח ס' 28 (ד) לחוק. למעלה מן הצורך אעיר, כי אינני סבורה שהוכחו בענייננו נסיבותיו של ס' 28א לחוק. הריבית עפ"י סעיף זה מותנית בכך שהמבטח לא שילם את תגמולי הביטוח במועד המצויין בס' 27 לחוק, היינו - הוא לא שילם את תגמולי הביטוח, שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שהיה עליו לשלמם לפי סע' 27 הנ"ל. בענייננו, הנתבעת לא שילמה את תגמולי הביטוח כל עוד לא היה בידיה מסמך מטעם הגב' גוטמנס, בו היא מאשרת את הסכמתה לכך שתגמולי הביטוח ישולמו באמצעותה למוטבים. גם ב"כ התובעים אינו חולק על כך כי על הנתבעת היה לשלם את תגמולי הביטוח עפ"י הוראות החוזה - הפוליסה ( ר' ס' 4(2) לסיכומים). אני סבורה כי כל עוד לא היה בפני הנתבעת מסמך מהגב' גוטמנס, לא היה עליה לשלם למוטבים. על כל פנים, לא ניתן לקבוע שהנתבעת נהגה בחוסר תום לב כשעמדה על דרישתה לקבל מסמך כזה, לאור הוראתו המפורשת של המנוח בפוליסת הביטוח. לכן, יש לבחון את שאלת זכותם של התובעים לריבית על תגמולי הביטוח, מכוח ס' 28 (ד) לחוק. ממתי נושאים תגמולי הביטוח ריבית? 8. לטענת הנתבעת, עפ"י סע' 28 לחוק, חובת תשלום הריבית הרגילה קמה רק לאחר 30 יום מהגשת התביעה בכתב למבטח. לטענתה, התביעה נמסרה לה רק כאשר פנתה התובעת הפורמלית והגישה תביעה בכתב באמצעות ההתחייבות שחתמה עליה להעביר את הכספים לתובעים. לכן, רק במועד זה קמה חובת הנתבעת לתשלום תגמולי ביטוח, ורק ממועד זה היה מקום לצרף ריבית לתגמולי הביטוח. עוד טוענת הנתבעת כי בהעדר הסכמה ושיתוף פעולה מצד התובעת הפורמלית לקיום הוראת המנוח, לא ניתן היה כלל לבצע את הוראת המנוח, וממילא לא התגבש המועד לתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. לפיכך, לטענתה, יש לדחות את תביעת התובעים על הסף. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי תביעת המבוטחים נמסרה לנתבעת כבר במועד הודעתו של פרופ' אלקן על קרות מקרה הביטוח, וממועד זה ואילך יש לצרף ריבית לתגמולי הביטוח - תהיה הסיבה לעיכוב בתשלומם אשר תהיה. 9. כעולה מס' 28 לחוק, המחוקק הבחין בין תשלום הפרשי הצמדה על תגמולי הביטוח, לבין תשלום הריבית. בס' 28 (א) נקבע כי לתגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה מיום קרות מקרה הביטוח. היינו, יהא מועד תשלום התגמולים אשר יהא, ותהא הסיבה לעיכוב בתשלומים אשר תהא, חובה על חברת הביטוח לשמור על ערך הכסף (שזוהי מטרת ההצמדה), ועליה לשלם את התגמולים כערכם ביום מקרה הביטוח. 10. ההסדר שננקט בס' 28 לגבי ריבית הוא שונה. בס' 28 (א) נקבע שהריבית על תגמולי הביטוח תתווסף רק תוך 30 ימים "מיום מסירת התביעה". בס' 28 (ד) המתייחס לריבית על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ, או במטבע ישראלי המחושב לפי שערו של מטבע חוץ, המחוקק הניח כי זהו הסדר השומר על ערכו הריאלי של הכסף, ולכן אין צורך בתוספת הצמדה (ר' דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון ס' 28 לחוק, הצ"ח עמ' 1599 התשמ"ג, עמ' 8. יוער כי על ההנחה הנ"ל בדבר שמירת הדולר על ערכו הריאלי, ניתן לחלוק). ההסדר שנקבע לגבי תשלום ריבית בס' 28 (ד) זהה להסדר הריבית שבסעיף 28(א), מבחינת המועדים - היינו - הריבית מתווספת רק 30 ימים לאחר מסירת התביעה. כפי שיובהר, אני סבורה שהריבית מתווספת ממועד זה ואילך, בלא קשר לשאלת התנהגות הצדדים ובלא קשר לסיבה לעיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. ולפיכך, אין לקבל את טענותיה של הנתבעת בהקשר זה. 11. מהו "מועד מסירת התביעה"? ההלכה הפסוקה קבעה כי אין מדובר בהגשת התביעה לבית המשפט אלא במסירת התביעה לחברת הביטוח, היינו דרישת התשלום המופנית אל המבטח ע"י המבוטח (ר' ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ. "אריה" חברה ישראלית לביטוח פ"ד מ"ח (3) 441, בעמ' 447 וכן ע. הרמן "דיני ביטוח" בעמ' 64). ממועד זה ואילך - מתווסף לסכום תגמולי הביטוח גם סכום הריבית. כלומר, מעת שהתביעה מוגשת לחברת הביטוח, נושא סכום התגמולים ריבית, עד לתשלום בפועל, בלא קשר לשאלת התנהגות הצדדים (בכפוף להוראות ס' 24 לחוק המסדיר את הסנקציה בגין אי קיום חובות המבוטח או המוטב, שנקבעו בסע' 22 ו23-(ב) לחוק, שאינו רלוונטי לענייננו). 12. מהשוואת הוראת ס' 28 לחוק להוראת ס' 27 בו, עולה כי המחוקק הבחין בין שני מועדים - מועד מסירת התביעה, והמועד בו היו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו. המועד הראשון הוא מועד מסירת התביעה, בו מודיע המבוטח בכתב לחברת הביטוח על קרות מקרה הביטוח ותובע את תשלום התגמולים. במועד זה חברת הביטוח אינה חייבת עדיין לשלם את התגמולים, אלא היא זכאית לדרוש מהמבוטח מידע, הוא חייב לשתף איתה פעולה ולמסור לה את המידע תוך זמן סביר, או לעזור לחברת הביטוח ככל שיוכל להציג את המידע (ר' ס' 22 ו- 23 (ב) לחוק). רק במועד בו יש בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, חלה החובה עפ"י סע' 27 - חובת המבטח לשלם למבוטח, היינו להעביר למבוטח את תגמולי הביטוח. במועד זה, כאשר הסכום משולם בפועל למבוטח, הוא נושא הפרשי הצמדה מיום קרות מקרה הביטוח, ונושא ריבית - 30 יום מיום מסירת התביעה. 13. המלומד פרופ' ידין התייחס למועדים הנזכרים בסע' 27 ו - 28 לחוק (הדיון מתייחס לסע' 28 טרם תיקון תשמ"ד, אך דבריו רלבנטיים לסוגיה בה אנו דנים) והביע דעתו כי : "... הכנסת רצתה להיטיב עם המבוטח, כשם שהיתה זאת כוונתה בהרבה הוראות של החוק. ... תחילת הריבית כמו תחילת הפרשי ההצמדה קשורה ביום מסירת התביעה, אלא שכאן נקבעה ארכה של 30 ימים ... " (ר' א. ידין "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 "פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד בעמ' 91-92). 14. ההסדרים בחוק חוזה הביטוח נועדו להמריץ את הצדדים - הן המבטח והן המבוטח - להזדרז ככל האפשר בקידום בירור התביעה והתשלום מכוחה. לכן, בס' 28 לא נקבע כי המבוטח זכאי לריבית ממועד קרות מקרה הביטוח (בדומה להסדר שנקבע לגבי הצמדה), אלא מועד תשלום הריבית נדחה ל30- ימים לאחר מסירת התביעה. בכך ניתן תמריץ למבוטח, להזדרז ולהודיע למבטח על מקרה הביטוח, היינו - להזדרז ולהגיש תביעתו. מנגד, הקביעה לפיה תחול ריבית ממועד שהינו 30 יום ממסירת התביעה (ולא מהמועד בו חלה חובת תשלום), ממריצה את המבטח להשלים את הבירור ולשלם בהקדם. מעבר לכך, כאשר המבטח אינו משלם את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב, במועד שנקבע בסע' 27 (דהיינו, כאשר היו בידו מלוא המסמכים הדרושים לתשלום התגמולים), המחוקק קבע בסע' 28א' כי תחול על המבטח ריבית עונשית. 15. וכך נקבע בדברי ההסבר להצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון), תשמ"ג - 1982, ביחס לסע' 28 לחוק: "מטרותיה של הוראה זו להמריץ את המבוטח להגיש את תביעתו מוקדם ככל האפשר, ואת המבטח לשלם את תגמולי הביטוח סמוך לאחר הגשת התביעה, ובכך למנוע הפסד מהמוטב עקב ירידת ערך הכסף, כשהתשלום מתבצע באיחור". (ר' ה"ח 1599, התשמ"ג (1982), בעמ' 8). 16. המחוקק בחר, כאמור, בהסדר לפיו מאז הגשת התביעה ע"י המבוטח, בנוסף לשמירה על ערך הכסף - המבוטח זכאי גם ל"פירות" הכסף - לריבית, כאשר הסיבה לכך עשויה להיות כי ממועד זה ואילך, הצורך העיקרי הוא ליצור תמריץ לחב' הביטוח להשלים את הבירור, ולשלם למבוטח את התגמולים. 17. הדברים הנ"ל עולים בקנה אחד עם ההשקפה המקובלת בפסיקה, לפיה תוספת ריבית אינה קנס, אלא מהווה תשלום פירות עבור היות הכסף בידי המשלם. כך, בע"א (ת"א) 925/84 כלל נ' טריינין ואח' (פס"מ מז (2) 441), נפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א (כב' השופטת שטרנברג אליעז) כי: "הריבית אינה עונש, כי אם תשלום עבור עשיית שימוש בכסף כמצרך". פסה"ד מסתמך על פסק דין של ביהמ"ש העליון (ע"א 104/83 יוניסול נ' מנהל מס שבח פד"י לט (2) 805), שאף בו נפסק כי הריבית אינה קנס ואינה עונש. היא תשלום, המתחייב עקב השארתו של הכסף בידי הצד החייב תשלום, ועקב העדרו מקופתו של מי שזכאי לו. 18. ברוח זאת נפסק ע"י בתי המשפט מספר פעמים גם כי תגמולי ביטוח צריכים להיות נושאי הפרשי הצמדה וריבית, וזאת - גם כאשר העיכוב בתשלום נבע משיהוי של המבוטח. בע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון נ' סלע פד"י נ(3) 744, בעמ' 747 נפסק: "כך גם לגבי תגמולי ביטוח, אותם יש להצמיד ליום קרות מקרה הביטוח ולהעניק ריבית בגין התקופה שחלפה עד התשלום בפועל... אף שחוק חוזה הביטוח איננו חל בענייננו, ראוי להעיר כי גם בחוק זה נקבע שעל תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום קרות מקרה הביטוח (למעשה, הריבית הינה 30 יום מיום הגשת התביעה- ר.ר.). המכבסה (המבוטחת- ר.ר.) השתהתה אמנם בהגשת תביעתה, אולם שהוי כזה כשלעצמו אין בו כדי לשלול מהזוכה הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שזכה בו..." 19. כך, גם בע"א 17/87 מגדל נ יקב הגליל פד"י מ(1) 428, נקבע כי כאשר האיחור בתשלום נבע מהמבוטחת, והמבטח שילם תוך זמן סביר, יש לשלם את תגמולי הביטוח כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית. כב' המשנה לנשיא, השופטת בן פורת, מדגישה בשולי פסק הדין יקב הגליל הנ"ל, כי חזקה על חברת הביטוח כי בתקופת הביניים (עד התשלום), היא עשתה שימוש בכספים לעסקיה - ומכאן ההצדקה לתשלום ריבית, כדמי שימוש על הכספים הללו. סיכומה של נקודה זו : סכום התגמולים נושא ריבית 30 יום מיום מסירת התביעה לנתבעת, בלא קשר לשאלה מדוע חל עיכוב בתשלום. מתי נמסרה התביעה לנתבעת? 20. אני סבורה כי מועד מסירת התביעה בעניננו הוא המועד בו נמסרה לנתבעת ההודעה על קרות מקרה הביטוח (פטירת המנוח), ועל דרישת התשלום. כעולה מתצהירה של גב' לוי, ההודעה על פטירת המנוח התקבלה ביום 3.9.95, ע"י מי שהנתבעת ראתה בו כ"נאמן התובעים" פרופ' אלקן (ר' ס' 5 לתצהיר הנ"ל). המועד של 30 יום לאחר מועד זה הינו 2.10.95. ואכן, לאחר מסירת התביעה, פעלה הנתבעת עפ"י הוראות ס' 23 (א) לחוק ונעשו ניסיונות - שהם נשוא התצהירים - להביא לתשלום תגמולי הביטוח עפ"י הנחיות המנוח בפוליסה - היינו, באמצעות הגב' גוטמנס. כפי שמפורט בתצהירי הנתבעת ניסיונות אלה נתקלו בקשיים - הן באיתורה של גב' גוטמנס והן בקבלת הסכמתה, ולכן התעכב התשלום בפועל לפי ס' 27 לחוק. אולם - כאמור, הריבית נצברת מהמועד בו התביעה נמסרה. 21. אינני סבורה כי יש לקבל את עמדת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, ולקבוע כי המועד בו חתמה הגב' גוטמנס על מסמך ההתחייבות להעביר את הכספים לתובעים הוא מועד מסירת התביעה. מסמך ההתחייבות הנ"ל הינו מסמך מהותי שנדרש ע"י הנתבעת, לצורך קיום חובתה לשלם את תגמולי הביטוח לתובעים, חובה שהתגבשה עוד קודם לכן. התוצאה הנ"ל עולה לדעתי גם מעמדת הנתבעת עצמה בתיק דנן. בחקירתה במסגרת בקשת הרשות להגן, העידה המצהירה הגב' רבקה לוי: "התביעה התגבשה ברגע שהיא הוגשה. היינו מוכנים לשלם אך לא ידענו איך" (עמ' 2 שורה 14 לפרוטוקול 13.9.99). 22. הדברים הנ"ל עולים גם ממכתבה של חב' הביטוח הנתבעת, לב"כ של הגב' גוטמנס, מיום 20.4.98 (נספח ז' לתצהירו של עו"ד יחיאל). במכתב הנ"ל כותב ב"כ חב' הביטוח כי תגמולי הביטוח על פי הפוליסה מוחזקים אצל חברת הביטוח בנאמנות עבור המוטבים. כלומר, חברת הביטוח הכירה בכך שהמוטבים - התובעים כבר הגישו את תביעתם אליה, וכי הכספים מוחזקים מאותה עת ע"י חב' הביטוח בנאמנות עבורם, עד שניתן היה לשלמם. בשולי הדברים יוער כי גם לאור עמדה זו ניתן היה לקבוע כי נוצרה "נאמנות משתמעת" של חברת הביטוח למוטבים, המחייבת את חברת הביטוח לשמור על קרן הכסף ולהפיק ממנה פירות (ר' ע"א 3829/91 וואלס נ. גת פ"ד מ"ח (1) 801 וסע' 6 לחוק הנאמנות). 23. עוד יצויין כי חב' הביטוח אף פנתה לביהמ"ש במכתב נספח יב' לתצהירה של הגב' לוי, וביקשה לקבל הוראות איך לנהוג בסכום תגמולי הביטוח, וזאת - עוד בטרם קבלת התחייבותה של התובעת הפורמלית לקבל את הכסף עבור המוטבים. יוער כי הדרך הנכונה לנהוג בה בנסיבות אלה, היתה להפקיד את תגמולי הביטוח בחשבון מיוחד, באופן שישמור על ערכו וישא פירות - ריבית, כאשר פירות אלה יהיו שייכים לנהנים - המוטבים, ויימסרו להם במועד בו תתאפשר העברת הכסף לידיהם באופן המצויין בפוליסה. 24. בסיכומי התובעים מצויינים 3 מועדים אלטרנטיביים שבהם, עפ"י הטענה, היתה הנתבעת חייבת "להמציא לתובעת הפורמלית את תגמולי הביטוח". כפי שצויין לעיל - המועד הרלוונטי לחישוב הריבית אינו המועד בו היתה צריכה הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח, אלא 30 יום ממועד מסירת התביעה. עם זאת, ביהמ"ש אינו יכול לקבוע מועד שהוא מוקדם יותר מהמועדים להם טענו התובעים. המועד המוקדם ביותר המצויין בסיכומים הינו 9.11.96, אולם בכתב התביעה צויין המועד של 1.1.96 (ר' ס' 38 לכתב התביעה). התובעים אינם רשאים לשנות מועד זה - שעליו הסתמכה תביעתם, ולכן אני קובעת כי תגמולי הביטוח ישאו ריבית מיום 1.1.96 ואילך. 25. בהקשר זה אעיר בסוגריים, כי אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת לפיה התובעים טענו טענות עובדתיות חלופיות בסיכומים. הקביעה מהו המועד הנכון שממנו ואילך תתווסף ריבית לתגמולי הביטוח היא קביעה בעלת יסודות עובדתיים ומשפטיים, ובעל דין זכאי לעתור למספר מועדים חלופיים בהקשר זה, כל עוד אין זה ברור לו מהי התשתית העובדתית שתקבע על ידי ביהמ"ש, ומהו המצב המשפטי. שיעור הריבית 26. משנקבע כי תגמולי הביטוח נושאים ריבית מיום 1.1.96 ואילך, יש לבחון את השאלה מהו שיעור הריבית שיש לפסוק על הסכום של 150,000$. ס' 28 (ד) לחוק חוזה הביטוח קובע: "הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ; על תגמולי ביטוח כאמור תתווסף, מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חודשים מכספי פקדונות תושב כמשמעותם בהיתר הפיקוח של המטבע, תשל"ח1978-...". 27. מיום 6.10.92 חדל בנק ישראל מלקבל פקדונות של תושבים לזמן קצוב (ר' תעודת עובד ציבור, נספח 22 לתצהיר ע.ת. 1 וגם ע"א (חי') 4315/97 צים חברת השיט בע"מ נ. Credit Lyonnais S/A (תק-מח 97 (3) עמ' 157). לכן, רוקן לכאורה מתוכן הבסיס לחישוב שיעור הריבית בס' 28 (ד) הנ"ל, כמו גם שיעור הריבית בס' 4 (ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א1961-, שהוראתו זהה. כלומר, לאחר המועד הנ"ל, הקריטריון שנקבע בסעיף 28 (ד) אינו ישים, ויש לבחון מהו שיעור הריבית שראוי לקבוע על תגמולי ביטוח דולריים, על מנת שהזכאי לתגמולי הביטוח לא יפגע. 28. בע"א 359/88 חממי נ. עוקשי פ"ד מ"א (4) 19, נקבע בהקשר זה כי משבטלה הוראת סע' 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (הדומה להוראת סעיף 28(ד) לחוק) מחמת הפסקת תשלום ריבית ע"י בנק ישראל, חלים דיני ההשבה הכללים במסגרת סע' 39 לחוק החוזים ויש להשיב סכום הטעון השבה בשווי הראלי. בהתאם למגמה זו, פסק בימ"ש שיעורי ריבית שיחולו על תגמולי הביטוח עפ"י סע' 28(ד), בהתאם לנתונים שהוצגו בפניו לענין שיעורי ריבית במט"ח (ר' לענין זה, ת.א. (י-ם) 1318/85 וולפסון נ. כלל פ"מ מ"ט (3) 314, בעמ' 334 וכן פסה"ד בענין צים נ' Credit Lyonnais שאוזכר לעיל, כב' השופטת גלאור). 29. ב"כ התובעים הפנה את ביהמ"ש לפסיקה של ביהמ"ש העליון, בה נקבע כי ריבית על חוב בדולרים צריכה להיות בשיעור של 11% (ר' פסה"ד ע"א 417/76 רשות הנמלים נ' מ"י פד"י לב(3) 102). בפסה"ד רשות הנמלים הנ"ל, ביהמ"ש התייחס גם לחשיבות של קביעת ריבית בשיעור אחיד, דבר שימנע דיונים מיותרים בכל תביעה ותביעה ביחס לשיעור הריבית. בעקבות פסה"ד רשות הנמלים הנ"ל, אכן נקבע מספר רב של פעמים בהלכה הפסוקה, לענין קביעת הריבית ע"פ סע' 28(ד) לחוק, כי כאשר לא הובאו ראיות (להוכחת שיעורי הריבית שמשלם בנק ישראל כאמור בסעיף הנ"ל) או נימוקים לסתור, על ביהמ"ש לפסוק ריבית בשיעור של 11% (ר' למשל ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל פד"י מו(2) 339, בעמ' 364). 30. בענייננו, טוענת הנתבעת כי היא הציגה ראיות לסתור, ולכן על בית המשפט לקבוע שיעור ריבית שונה. לטענת הנתבעת, משהפסיק בנק ישראל לשלם ריבית, הראיה הרלוונטית היא שיעורי הריבית ששולמו על ידי בנקים בישראל, כפי שמפורט בתעודה הציבורית שצרפה. הנתבעת הגישה לביהמ"ש מסמך מהירחון הסטטיסטי לישראל, המפורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדבר שיעורי הריבית הממוצעת המשולמת על פיקדונות דולריים. לטענתה, מהמסמך עולה כי שיעור הריבית הממוצע המשולם על פיקדונות דולריים הוא 5 אחוז, ולכן על בית המשפט לקבוע ריבית בשיעור זה. 31. ב"כ התובעים טען מספר טענות כנגד טענת הנתבעת בהקשר זה. לטענתו, המסמך מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינו רלוונטי, שכן מדובר בריבית ממוצעת, שאין ראיה מי משלם אותה ועבור איזה סכום, ואיזו תקופה. בנוסף, הסעיף נוגד את ס' 10 ד' לחוזה, והוא אינו קביל, משום שהוא נוגד את הוראות ס' 19 לחוק הסטטיסטיקה, ומשום שאין מדובר בתעודה ציבורית. 32. בראשית הדברים יש להעיר, כי במספר פסקי דין שניתנו בעת האחרונה, נבחנה מחדש השאלה האם ריבית בשיעור של 11% על סכומים דולריים הינה ריבית ריאלית. כך, בת"א (ת"א) 1160/93 MALDEN CORPORATIONנ' כלל (תקדין מחוזי 99(2) 1731) נפסק ע"י כב' השופטת פילפל, כי הריבית בשיעור 11% נפסקה ע"י ביהמ"ש העליון בהתאמה לתנאי השוק שהיו בזמנו, וספק רק אם לאור הכלכלה הדינמית ותנאי השוק המשתנים היום, יש לדבוק בשיעור זה. בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בענין צים חב' השיט נ' Credit Lyonnais שאוזכר לעיל, קבע כב' השופט ביין כי פסה"ד בעניין רשות הנמלים נפסק בנסיבות כלכליות שהיו שונות לחלוטין מהנסיבות הכלכליות הקיימות כיום. על פס"ד זה הוגש ערעור שהתייחס רק לגובה הריבית. הערעור התקבל משום שביהמ"ש המחוזי התערב בשאלת גובה הריבית, שלא היתה שנויה במחלוקת בביהמ"ש השלום. אך ביהמ"ש העליון קבע כי : "אין אנו מוציאים מכלל אפשרות ששעור הריבית הדולרית שאנו נוהגים לפסוק, לאחר שסע' 4 (ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א1961- אינו ישים אינו מתאים למציאות, אך עניין זה יהיה נתון, כאמור, לבחינה חוזרת... בהתדיינות אחרת...". (ר' רע"א 29/98 Credit Lyonnais נ' צים תקדין עליון 98 (2) 803). 33. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי ניתן בענייננו לשוב ולבחון האם שיעור הריבית של 11% הוא השיעור שיש לפסוק על החוב הדולרי - תגמולי הביטוח דנן. אני סבורה כי בענייננו הובאו ע"י הנתבעת ראיות שיצדיקו סטיה מהשיעור הנ"ל. כאמור, הרציונל לפסיקת הריבית בענייננו היה בכך שסכום התגמולים, גם לגישת הנתבעת, "עמד לרשות" התובעים, והנתבעת התכוונה לשלמו - אלא שלא היה באפשרותה לעשות זאת. לכן, מתחייב תשלום הריבית כתשלום המתחייב "עקב השארתו של הכסף בידי הצד המשלם והעדרו מקופתו של מי שזכאי לתשלום" (ר' פסה"ד בעניין יוניסול שאוזכר לעיל). 34. לו היה הכסף מועבר לידי התובעים, הוא אכן היה צובר ריבית, והשאלה היא מהו שיעור הריבית שהתובעים יכלו לצבור על הסכום הנ"ל. לעניין זה, השיעור הממוצע של הריבית שבנקים משלמים על פקדונות דולריים הינו אינדיקציה טובה לשיעור הריבית שיכלו התובעים לקבל, וכן סביר שאלו הפירות שהיו מתקבלים בגין סכום זה, לו הופקד הסכום בקופת בית המשפט (ר' סע' 23 לעיל). ביחס לטענת התובעים כי הריבית המחושבת בתעודה הציבורית הנ"ל הינה ריבית ממוצעת שאין ראיה מי משלמה וביחס לאיזה גובה סכומים היא משולמת, אני סבורה כי שיעור הריבית אכן עשוי להגזר גם מנתונים כגון תקופת ההפקדה והסכום המופקד, אולם השיעור הממוצע הנ"ל מביא למסקנה כי הריבית בשיעור של 11%, איננה ריבית בשיעור ריאלי. בנוסף, גם כאשר היה מדובר בריבית על פי סעיף 28(ד), לא נדרשה הוכחה ספציפית לגבי גובה הפיקדונות ותקופת ההפקדה והריבית שנפסקה היתה בשיעור אחיד. לכן, לדעתי, ניתן להסתמך על השיעור הממוצע של הריבית המשולמת על ידי בנקים, כפי שהיא עולה מהמסמך שהציגה הנתבעת. 35. אינני מקבלת גם את יתר טענות התובעים בהקשר לאי קבילות התעודה הנ"ל. אני סבורה כי המסמך מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינו תעודה ציבורית שנערכה ע"י גוף שהינו מוסד ממשלתי, ועונה על תנאי סע' 29 לפק' הראיות. על כל פנים, כאשר הצדדים בענייננו ויתרו על חקירותיהם של כל המצהירים, אין סיבה שלא לקבל את האמור במסמך הנ"ל כראיה לאמיתות תוכנו. לעניין ס' 19 לחוק הסטטיסטיקה - אינני סבורה כי הוא חל בענייננו, שכן הוא אוסר הסתמכות על דוחות, רשומות וכד' שנמסרו או הושגו לצרכי סטטיסטיקה, ולא על תוצאות הדוחות עצמם. היינו, הבסיס לדו"ח הסטטיסטי, הוא האסור בשימוש, והדו"ח עצמו יכול לשמש ראיה, מה עוד שבענייננו מדובר בראייה רלוונטית. ההפניה לס' 10 ד' לחוזה הביטוח אף היא אינה רלוונטית - שכן הסעיף מפנה לס' 28 ד' לחוק, שהוא הסעיף נשוא הדיון דלעיל. 36. סיכומה של נקודה זו, אני סבורה, לאור המסמך שצרפה הנתבעת, כי יש לחייב את הנתבעת בריבית בשיעור של 5.5.% וזאת מיום 1.1.96 ועד ליום פסק דין זה. ריבית דריבית 37. התובעים טוענים עוד כי על פי סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הריבית שיפסוק בית המשפט תצורף לקרן אחת לשנה. לטענתם, חוק פסיקת ריבית והצמדה חל גם על הריבית לפי סע' 28 (ד) לחוק, הואיל והוא זהה לסעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. 38. איני סבורה כי יש לקבל את טענת התובעים. אני סבורה כי הריבית על פי סעיף 28(ד) אינה ריבית המצטרפת לקרן, והוראת סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה אינה חלה עליה. הוראת סע’ 7 לחוק פסיקת ריבית קובעת כי: "ריבית שנפסקה לפי חוק זה, תצורף לקרן אחת לשנה". חוק פסיקת ריבית והצמדה קובע בסעיף 6 (א)(2), שלא ייפסקו ריבית והצמדה לפיו, אם קיימת בחיקוק דרך אחרת להבטחת הזוכה מפני פיגור בתשלום. עפ"י ההלכה הפסוקה, הוראת חוק חוזה ביטוח הינה הוראת חוק מיוחדת בענין הפרשי הצמדה וריבית לגבי תגמולי ביטוח. לכן, אין להחיל את ההוראות שבחוק פסיקת ריבית והצמדה לענין חישוב פיצוי על פיגור בתשלום ע"י מבטח (ר' לענין זה, דוד קציר "פסיקת ריבית הצמדה ושערוך" בעמ' 242 וכן בעמ' 321 -ה"ש 25 וכן ע"א איתן חברה לביטוח בע"מ נ. ונטורה פ"ד מ"ה (4) 855). בת.א (ת"א) 463/88 סיני נ. הסנה פ"מ תשנ"ב (3) 470, 483 (כב' השופט גרוניס), נפסק כי אין תחולה לתיקון ס' 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה (שם תוקן סע' 7 דהיום לחוק פסיקת ריבית והצמדה, לענין ריבית דריבית) לענין חוק חוזה הביטוח, שהינו הוראת חוק מיוחדת לגבי תגמולי ביטוח. בכך שונה חוק חוזה ביטוח מחוק ההוצאה לפועל, בו נקבע מפורשות ביחס לסע' 10א ו - 81א(ה), כי "על ריבית לפי סע' זה יחולו הוראות סעיף 7 לחוק". 39. כמו כן, לדעתי ניתן להגיע לתוצאה דומה ע"י הקש מפסק הדין שאוזכר ע"י ב"כ הנתבעת - ת.א. (ת"א) 2590/89 בנדרי נ. איילון חברה לביטוח בע"מ פ"מ נ"ד (א) 357). באותו ענין דן כב' השופט קלינג בשאלה האם הריבית בסע' 28(א) לחוק חוזה הביטוח הינה ריבית צמודה. כב' השופט קלינג קבע כי בשעה שחוחק חוק חוזה הביטוח, בימ"ש לא היה מוסמך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לפסוק ריבית צמודה. על כן אין לטעון, שהריבית ע"פי סע' 28 (א) הינה ריבית צמודה. באופן דומה, אני סבורה כי בשעה שחוחק סע' 28(ד) לחוק חוזה ביטוח (תשמ"ד - 1984), לא היה בימ"ש מוסמך לפסוק ריבית דריבית (התיקון לענין זה הינו משנת תשמ"ט) , ולפיכך לא היה בכוונת המחוקק לקבוע כי הריבית בסע' 28(ד) היא ריבית דריבית המצטרפת לקרן. יצויין כי להבדיל מסע' 28(א) לחוק חוזה הביטוח, המחוקק לא הוסיף בסע' 28(ד) את הסיפא לפיה: " "אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור" (חוק פסיקת ריבית והצמדה - ר.ר.). לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים בענין זה. זקיפת תשלומים 40. לטענת התובעים, יש לזקוף את הסכום ששולם ע"י הנתבעת קודם כל על חשבון ההוצאות, הריבית ולבסוף על חשבון הקרן. התובעים מסתמכים בענין זה על הוראת סע' 49 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. לטענת הנתבעת, אין התובעים רשאים לטעון טענה זו, משלא בא זכרה בכתבי הטענות. לגופו של ענין, טוענת הנתבעת, כי בין הצדדים היתה מחלוקת רק על סכום הריבית, ולכן התובעים אינם יכולים לטעון כי יש לזקוף את התשלום על חשבון ריבית תחילה. 41. אני סבורה כי בשל ההסדר הספציפי שנקבע בסע' 27 לחוק חוזה הביטוח, יש לזקוף את התשלום ששולם על ידי הנתבעת על חשבון הסכום שלא היה שנוי במחלוקת - סכום הקרן הדולרית של החוב. סע’ 27 לחוק מפריד בין סכום השנוי במחלוקת, לבין סכום שאינו שנוי במחלוקת בין המבטח למבוטח. הסעיף קובע כי סכום שאינו שנוי במחלוקת, ישולם תוך 30 יום מיום שנמסרה למבטח הודעה. בענייננו, הנתבעת שלמה לתובעים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת - תגמולי הביטוח המשוערכים לפי ערכם הדולרי. מנספח י"ד לתצהירי התובעים (סע' ד' למכתבו של עו"ד פישר), וכן מנספח י"ט לתצהירי התובעים, עולה כי הסכום הנ"ל התקבל אצל התובעים כסכום בגין תגמולי הביטוח (דהיינו , הקרן) שאינו שנוי במחלוקת. 42. לפיכך, משקיבלו התובעים את סכום הקרן הדולרי כסכום שאינו שנוי במחלוקת, וכאשר המחלוקת היתה אך באשר לתשלום בגין סכום הריבית, יש לזקוף הסכום ששולם על חשבון הקרן, ולחייב את הנתבעת בסכום הנוסף, נשוא הדיון, שהוא שהיה שנוי במחלוקת - סכום הריבית . סוף דבר 43. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו - 2 ריבית בשיעור 5.5% לשנה על הסכום של 150,000$, וזאת מיום 1.1.96 ועד היום. מדובר בסכום של 35,750$. הנתבעת תשלם את הסכום הנ"ל בשקלים, עפ"י שערו היציג של הדולר היום, ומהיום ועד התשלום בפועל, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסך 7000 ש"ח + מ.ע.מ . ביטוח חייםפוליסה