ביטוח גניבת רכב פז'ו
פסק דין
התובענה
1. התובע, תושב בקה אל גרבייה, היה הבעלים של רכב מסוג פז'ו 405 שנת ייצור 1989, מס' רישוי 31-115-89 (להלן: "הרכב"), אשר היה מבוטח בפוליסת ביטוח מס' 72780146/96 אצל הנתבעת.
2. בסעיף 4 לכתב התביעה נטען על ידי התובע כי ביום 4.1.97, בשעה 21:00 לערך, החנה את הרכב ליד ביתו, נעל את ידית ההילוכים על ידי מנעול רב בריח והפעיל את מערכת האזעקה. למחרת בבוקר, בשעה 06:00, משהגיע למקום בו החנה את הרכב, הוא גילה כי הרכב נגנב. התובע הודיע אודות הגניבה למשטרת עירון.
3. התובע הגיש לנתבעת תביעה לתשלום תגמולי הביטוח עקב הגניבה, אך הנתבעת מסרבת לפצותו ועל כן הגיש תובענתו זו לבית המשפט לחייב הנתבעת לפצותו על פי פוליסת הביטוח, והעמיד תביעתו על סך 30,300 ש"ח.
ההגנה
4. בסעיף 5 לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת נטען כי "במועד בו נטען כי הרכב נגנב לא היו מותקנים בו אמצעי ומערכות המיגון כנדרש בפוליסת הביטוח והמהווים תנאי מהותי לכיסוי הביטוחי למקרה של גניבת הרכב".
הנתבעת גם הכחישה את אירוע הגניבה מחוסר ידיעה (סעיף 6 לכתב התביעה).
הליכים מקדמיים
5. במסגרת ההליכים המקדמיים הציע בית המשפט מספר פעמים לצדדים להגיע לידי הסדר פשרה ואף הוצעו הצעות קונקרטיות, אך הדבר לא נסתייע ועל כן הביאו הצדדים ראיותיהם ולאחר מכן הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.
העובדות המוסכמות
6. העובדות שאין חולק עליהן, כפי שהשתקפו מראיות הצדדים, מטיעוניהם ומהמסמכים שהגישו לבית המשפט הינן אלה:
1. ביום 31.5.95, או בסמוך לכך, רכש התובע את הרכב ממגרש למכירת כלי רכב משומשים (פר' עמ' 2 ש' 14; תשובה מס' 1 לתצהיר התשובות לשאלון - נ2/).
2. כאשר רכש התובע את הרכב היו מותקנים בו מנעול רב בריח הנועל את מוט תיבת ההילוכים ומערכת אזעקה שלא הותקנו על ידי התובע (פר' עמ' 2 ש' 18; תשובה מס' 3 בנ2/). התובע לא שינה מאומה ולא הוסיף פריט כלשהו להגנת הרכב (שם, עמ' 6 ש' 12-11).
3. בהצעה לביטוח שהגיש התובע לסוכן הביטוח, עוואדי פואז, ביום 19.7.95, ביקש לבטח את הרכב לתקופה של שנה אחת מיום 1.8.95 ועד ליום 31.7.96, כאשר הצהיר כי ברכב מותקנים רב בריח ומערכת אזעקה מסוג "סקורפיו" (הצעה לביטוח - נספח ב' לתצהיר התובע).
4. הנתבעת ערכה לתובע פוליסת בטוח כמבוקש על ידו תוך שהיא מתנה זאת בקיום הגנות נוספות לרכב.
5. בחודש יולי 1996 ביקש התובע לחדש הביטוח לרכבו והנתבעת נענתה תוך חזרה על התניית חידוש הפוליסה בהתקנת ההגנות לרכב כפי שהיו שנה קודם לכך (ראה הנספחים לתצהירו של התובע).
6. בפוליסת הביטוח בה עסקינן נאמר בהדגשה כדלקמן:
"מוצהר ומוסכם בזה, כי אחריות החברה בגין סיכוני פריצה ו/או גניבה מותנית בהגנת הרכב באמצע המיגון המפורטים מטה.
על אמצעי המיגון להיות תקינים ומופעלים בכל עת שהרכב ללא נהג.
מנעול מסוג רב בריח הנועל את ידית ההילוכים ובנוסף מערכת אזעקה אלקטרונית קולית תקינה המחוברת אל כל הפתחים והכוללת: גלאי זעזועים או גלאי נפח וניתוק אחת ממערכות הצתה או ההתנעה".
השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
7. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הינן אלה:
1. האם אירע מקרה הביטוח המצדיק פיצויו של התובע על פי פוליסת הביטוח, היינו, האם נגנב הרכב כטענת התובע;
2. האם הותקנו ברכב האמצעים ומערכות המיגון כנדרש בפוליסת הביטוח;
3. האם חייבת הנתבעת לפצות התובע בגין גניבת רכבו אם יוכח כי אכן כך אירע.
המסגרת המשפטית
8. הכלל הוא, ובהיעדר הוראה בפוליסת הביטוח לסתור זאת, כי נטל השכנוע להוכיח את קרות "מקרה הבטוח", היינו גניבת הרכב, מוטל על התובע. נטל זה נשאר עליו עד הסוף. אולם אם הראה לכאורה, כי קרה "מקרה הביטוח", תעבור חובת הבאת הראיות על המבטחת. אם "בסוף היום", לאחר שהביאו כל הראיות, לא השתכנע בית המשפט, לפחות על פי מאזן ההסתברות, כי נכונה גירסת המבוטח, כי אז תידחה התביעה. (ע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז (1) 837, 843). הוא הדין באשר ל"תנאי המוקדם", לפיו מוטלת על התובע - המבוטח החובה להוכיח כי התקין והפעיל את אמצעי מיגון השהיה עליו להתקין ברכבו (ע"א 723/80 לה-נסיונאל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שאול חיים, פ"ד לו (2) 714, 724).
וגם זאת. בסעיף 3 לכתב התביעה נטען על ידי התובע כי ברכב היתה מותקנת מערכת האזעקה כנדרש בפוליסת הביטוח, עובדה שהוכחשה על ידי הנתבעת, ולפיכך, משעובדה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים הנטל להוכיחה הוא על התובע.
האם הוכיח התובע כי רכבו נגנב?
9. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי ביום 4.1.97 בסמוך לשעה 21:00 החנה את הרכב מול ביתו, נעל את מנעול הרב בריח והפעיל את מערכת האזעקה. למחרת בבוקר, בשעה 06:00, התעורר על מנת לנסוע לעבודה וגילה לתדהמתו כי הרכב נגנב. התובע הזעיק בטלפון את אחיו, המתגורר לא הרחק ממנו ושניהם נסעו ברכבו של האח וניסו למצוא את הרכב לאורך ה"קו הירוק" ובשטחי הרשות הפלשתינאית, אך לשווא. משחזרו, פנו למשטרה, בשעה 08:00 לערך והגישו תלונה בגין גניבת הרכב.
במהלך חקירתו הנגדית, העיד התובע, שהינו מכונאי וחשמלאי רכב מזה כ- 15 שנה, כי התקין ברכב צופר אויר המחובר לאזעקה, ובלילה בו גנבו את הרכב לא שמע את צופר האויר מופעל.
10. גם אחיו של התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בבית המשפט. האח הצהיר כי בבוקר ה- 5.1.97 צילצל אליו התובע והודיעו כי הרכב נגנב וביקש כי יגיע לדירתו מייד. יחדיו הם נסעו לשטחי הרשות הפלשתינאית, הנמצאים במרחק של כ- 2 - 3 דקות נסיעה ממקום מגוריהם, בנסיון למצוא את הרכב, אך לשווא. משחזרו ממסע החיפושים הוגשה תלונה למשטרה. לאחר מכן, חזרו שוב לשטחי הרשות הפלשתינאית להמשך החיפושים, אך העלו חרס בידם.
בחקירתו הנגדית העיד האח כי הסתכל למקום החניה של הרכב ולא מצא שם שברי זכוכית.
11. בא כוח הנתבעת לא הירבה לשאול שאלות לענין "אירוע התאונה", ומשלא הובאו ראיות לסתור גירסת האחים, ניתן להניח, וכך אני קובע, כי הרכב נגנב ממקום החניה.
האם הותקנו ברכב אמצעי המיגון על פי פוליסת הביטוח ?
12. כאמור, על פי תנאי פוליסת הביטוח ועל מנת שהנתבעת תהא אחראית בגין סיכוני גניבה או פריצה, היו צריכים להיות מותקנים ברכב, מנעול מסוג רב בריח הנועל את ידית ההילוכים, ובנוסף מערכת אזעקה אלקטרונית קולית תקינה המחוברת אל כל הפתחים והכוללת גלאי זעזועים או גלאי נפח וניתוק מערכת הצתה או ההתנעה.
13. אין חולק כי ברכב היה מותקן מנעול רב בריח הנועל את ידית ההילוכים, ועל כך הצהיר התובע בבקשתו לעריכת הביטוח. הנתבעת לא ערערה למעשה על כך, ואף העד מטעמה, אמנון רם, שהיה הבעלים הרשום האחרון של הרכב, ואשר מכר את הרכב למגרש המכוניות ממנו רכש התובע את הרכב, מודה כי ברכב היה מותקן מנעול רב בריח (פר' מיום 21/12/98 עמ' 1 בסופו). ברם השאלה המרכזית הנשאלת האם הותקנה מערכת אזעקה וגלאים כמפורט בפוליסת הביטוח.
14. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי "ברכב מותקן מנעול רב בריח הנועל את מוט תיבת ההילוכים וכן מערכת אזעקה אלקטרונית המחוברת אל כל
הפתחים ברכב וכוללת גלאי נפח וניתוק מערכת ההצתה. האזעקה הינה מדגם "סקורפיו". בעת שערך את הצעת הביטוח נרשם מפי התובע כי ברכב מותקנת מערכת אזעקה מסוג "סקורפיו". עדותו זו של התובע לא נסתרה בחקירה הנגדית, הארוכה והיסודית שערך ב"כ הנתבעת לתובע.
לעומת עדותו של התובע העיד מטעם הנתבעת אמנון רם שהיה בעליו של הרכב, שמכר את הרכב לתובע באמצעות סוחר רכב. על פי עדותו בחקירה הראשית,היתה ברכב מערכת אזעקה פשוטה של פתיחת דלתות בלבד (פר' מיום 21.12.98 עמ' 1 סיפא). עוד הוסיף העד כי למיטב זכרונו לא היו במכונית גלאיי נפח והאזעקה פעלה רק לגבי שתי הדלתות הקדמיות של הרכב (שם, עמ' 2). בחקירתו הנגדית העיד העד וכה אמר (עמוד 4 לפרוטוקול הנ"ל):
"ש.ת. איני יודע איזה תכונות יש או היו באזעקה. אני זוכר שלא היה גלאי נפח המגן על החלל הפנימי של הרכב באם חודר גוף לחלל".
ש. איך אתה יודע שלא היה גלאי נפח.
ת. ברכב עם גלאי נפח אם מכניסים יד, אמורה האזעקה לפעול. כמו כן, לא היו ברכב משני צידי הדשוו שני סנסורים חיישנים אשר אמורים לגלות חדירת גוף זר לחלל הרכב.
...
ש. אתה לא יכול לומר בוודאות שלא היה גלאי נפח באזעקה.
ת. יש לי רושם כללי שהאוטו לא היה ממוגן כמו הרכבים האחרים שהיו לי לאחר מכן".
...
ש. היה רושם כללי שאזעקה זו לא כללה גלאי נפח.
ת. לא זוכר שביצעתי ניסוי של הכנסת יד דרך החלון לוודא אם יש גלאי נפח ברכב. למיטב זכרוני לא היו גלאי נפח או סנסורים בדשוו ברכב זה.
ת.פ. איני יכול להתחייב אם היה גלאי, או לא. אני יכול לומר שלמיטב זכרוני לא היה גלאי". (שם, עמ' 6).
"ש. האם אתה זוכר אם מערכת האזעקה היתה מנתקת את מערכת ההצתה של הרכב.
ת. לא זוכר.
ש. האם אתה זוכר אם מערכת האזעקה היתה מנתקת את מערכת ההתנעה של הרכב.
ת. לא זוכר". (שם עמ' 6).
מבין שני העדים - התובע ואמנון רם - מבכר אני את עדותו של התובע על פני זו שהובאה מטעם הנתבעת. עדותו של התובע היתה שוטפת, נכון היה לענות על כל שאלה, וללא היסוס, וזאת בצורה ודאית והחלטית. אמנם ב"כ הנתבעת, ניסה למצוא סדקים ואי התאמות כאלה ואחרים בעדותו, אך לא ראיתי כי יש בהם משום לפגוע באמינותו. לעומת זאת עדותו של העד מטעם הנתבעת, שמכר את רכבו ברבע הראשון של שנת 1995, למגרש מכוניות, שמשם רכש התובע את הרכב, היתה "מגומגמת", רצופה ביטוייים של "למיטב זכרוני", "רושם כללי" ועוד. הוא הודה כי לא ערך מבחן של הכנסת יד דרך החלון לוודא אם יש גלאי נפח ברכב, או באם אומנם האזעקה נועלת את כל ארבע הדלתות ברכב ומנתקת את מערכת ההצתה. פעם השיב כי לא היו ברכב גלאי נפח ולאחר מכן השיב כי אינו יכול להתחייב לכך. דבריו לא היו חד משמעיים ונעלים מכל ספק.
15. זאת ועוד. התובע הינו מכונאי וחשמלאי רכב במקצועו ודומה כי מבחינה טכנית עולות ידיעותיו על זו של מוכר הרכב, שניסה במהלך עדותו לערוך השוואה בין המיגונים שהיו ברכב שמכר לבין כלי הרכב הנוספים שהיו ברשותו באותה עת ולאחר מכן, אולם אף זאת לא בצורה החלטית וודאית.
מסקנתי להעדיף את עדותו של התובע, ניתנת לאחר שהזהרתי את עצמי כי עדות זו הינה בבחינת עדות יחידה על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, ומתוך הבנה כי האינטרס של התובע במתן עדותו ברור על פני הדברים לעומת היעדר אינטרס שכזה, לכאורה, מאת העד מטעם הנתבעת.
כאמור, מסקנתי היא כי ברכב היתה מותקנת מערכת מיגון כפי שנדרש בפוליסת הביטוח.
16. ברם, גם אם תמצי לומר כי לא היה מקום להעדיף עדותו של התובע על פני זו של אמנון רם, היינו, כפות המאזניים מאוינות, לכאורה, בין גירסת התובע לזו של הנתבעת, ואזי, לכאורה, לא הרים התובע הנטל המוטל עליו, סבורני, כי בכל מקרה לא תזכה הנתבעת בגירסתה וזאת משום מחדליה היא, ואנמק.
בטופס ההצעה לביטוח, שנערכה יחד עם סוכן הביטוח, נרשם על פי הצהרת התובע כי ברכב מותקנת אזעקה מסוג "סקורפיו". התובע לא נשאל באשר לתכונותיה של מערכת זו, על מה הינה מגינה והאם מנתקת היא את מערכת ההצתה אם לאו.
תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם - 1980 קובעת כי - "בפוליסה לביטוח רכוש יפורטו האמצעים שעל המבוטח לנקוט בהם להגנה על הרכוש ויקבע כי אם המבוטח לא נקט באמצעים כאמור תוך התקופה שהוסכמה עימו או חדל מלנקוט בהם יחולו הוראות אלה...."(ההדגשה שלי - א.פ.).
העולה מתקנה זו הוא, כי באם אכן התכוונה הנתבעת, כפי שאכן נרשם בנספח להצעת הביטוח וברשימה שצורפה לפוליסה, כי התקנת מערכת המיגון המפורטת שם, תהא משום "תנאי מוקדם" לחלותה של הפוליסה, היה עליה לקבוע לוח זמנים שיאוזכר בצורה מפורשת ותוך מתן הדגשה לכך כפי שניתן, לפחות, בנספח לפוליסה והרשימה המצורפת לפוליסה לגבי מערכת המיגון הנדרשת, וכן התראה, כי באם לא תותקן המערכת הנדרשת בפרק הזמן הקצוב לא תחול פוליסת הביטוח בגין מקרה של גניבה או פריצה.
כיוון שהמדובר בהגבלה שנוספה עלידי חברת הביטוח, לאחר מתן ההצעה על ידי המבוטח, היה עליה להביא זאת לתשומת ליבו על פי הוראות התקנה האמורה ומשלא עשתה זאת, לא תוכל להשתחרר מחבותה על פי הפוליסה (והשווה: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר, פ"ד מט (2) 749).
17. זאת ועוד. הנתבעת קיבלה לידיה מאת התובע את השלט-רחוק של מערכת האזעקה שהיתה מותקנת ברכב, ויכולה היתה להמציא חוות דעת מקצועית כי שלט זה נועד למערכת מסוימת שאינה עומדת בדרישות שננקבו בפליסת הביטוח, אך לא עשתה זאת. לפיכך, יש לקבוע, לדעתי, כי התנהגותה זו של הנתבעת פועלת כנגדה ומסייעת לאמיתות גירסתו של התובע.
סיכום
18. מכוניתו של התובע נגנבה והיה עליו להוכיח כי אמצעי המיגון שהותקנו במכוניתו היו על פי הנדרש והמותנה בפוליסת הביטוח שהנפיקה לו הנתבעת.
המסקנה מהנזכר לעיל היא, כי התובע הרים את נטל ההוכחה, במאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי, הן לענין גניבת מכוניתו, היינו "מקרה הביטוח", והן לענין התקנת אמצעי ההגנה שנדרשו לפי פוליסת הביטוח. לדעתי לא הצליחה הנתבעת להפריך גרסתו של התובע.
לכך מצטרפת התנהגותה של הנתבעת המחזקת גרסת התובע בכך, שלא העירה דבר כלשהו לתובע, לאחר שהצהיר בטופס ההצעה לביטוח כי במכונית מותקנת מערכת מסוג "סקורפיו", כי מערכת זו אינה עומדת בדרישות המיגונים שבפוליסת הביטוח, ולפיכך מוצא אני את הנתבעת חבה לפצות התובע בגין גניבת מכוניתו.
הצדדים הגיעו להסכמה כי שווי הרכב ליום גניבתו היה בסך של 28,500.- ש"ח (פר' מיום 5.11.98 עמ' 8 ש' 24).
לפיכך הנני מחייב הנתבעת לשלם לתובע סך של 28,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
חיפוש פנימי באתר
