מענק במקרה של פקיעת זכאות לקצבת שאירים עקב נישואין

הגישה הרווחת בארץ היא כי דיני ביטוח לאומי הינם דינים סבוכים ומורכבים, על כן אחת הדרכים להעמיק בדינים אלו היא עיון בפסקי דין - להלן פסק דין שניתן ע"י השופט חיים ארמון בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת שעניינו זכאות למענק במקרה של פקיעת זכאות לקצבת שאירים עקב נישואין - סעיף 255(ב) לחוק הביטוח הלאומי

העובדות הרלוונטיות
השאלה העיקרית העומדת בפנינו בתובענה זו, היא שאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 255(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). הסעיף האמור קובע זכאות למענק במקרה של פקיעת זכאות לקצבת שאירים עקב נישואין. (למענק שלפי סעיף 255(ב) לחוק, ייקרא להלן: "מענק נישואין"). העובדות לא היו שנויות במחלוקת, ולכן - לא היה צורך שנשמע עדויות.התובע היה נשוי בעבר למנוחה, גב' ד'יאא ח'מאיסי ז"ל, שהלכה לעולמה ביום 26/2/92. למרות שהתובע היה זכאי לקצבת שאירים לאחר פטירתה של אשתו, הנתבע לא שילם לו את קצבת השאירים (הסיבה לכך לא הובררה, נראה שזה היה פשוט בשל כך שהתובע לא הגיש תביעה לקצבת שאירים). ביום 6/1/93 התחתן התובע עם גב' פתחייה מסאלחה

ביום 10/9/02, פנה בא כחו של התובע, בשם התובע, במכתב אל הנתבע. ב"כ התובע ביקש מהנתבע לשלם לתובע מענק נישואין. הנתבע הגיב במכתב מטעמו מיום 18/10/02, שבו טען כי התובע אינו זכאי למענק מאחר שהוא לא קיבל קצבת שאירים. (לא ברור אם התובע קיבל את המכתב. נראה שלא). ביום 7/6/04, הגיש התובע תובענה לבית דן זה (בתיק ב"ל 1954/04), שבה עתר לחייב את הנתבע לשלם לו מענק ישואין. הנתבע ביקש לסלק את התביעה האמורה על הסף, על סמך שתי טענות, שלדעתנו, לא היו יכולות להתיישב זו עם זו

הטענה האחת - היתה שהתובענה הוגשה מוקדם מדי שכן התובע (כך, על פי טענת הנתבע) - כלל לא הגיש לנתבע תביעה לקבלת המענק, כך שלבית הדין אין סמכות לדון בתובענה. הטענה השניה - אשר לדעתנו סתרה את הטענה הראשונה - היתה שהתובענה כבר התיישנה, שכן התשובה לדרישתו של התובע, ניתנה לו כבר ביום 18/10/02. בפסק דין מיום 30/5/05, קיבל מותב של בית דין זה (בראשות כב' השופטת עדית איצקוביץ), את טענתו המקדמי של הנתבע על כך שלא היתה תביעה למענק. על פי האמור בפסק הדין - תביעה למענק לפי סעיף 255(ב) לחוק, אמורה להיות מוגשת בטופס המיועד לכך, ומכתבו של ב"כ התובע מיום 10/9/02 - אינו בגדר "תביעה". על כן, נקבע באותו פסק דין, כי טרם הוגשה לנתבע "תביעה" לקבלת המענק, ובית הדין אינו מוסמך לדון בתובענה, כך שהיא סולקה על הסף. ביום 10/6/05, לאחר פסק הדין האמור, פנה ב"כ התובע אל הנתבע וביקש לדעת אם יש טופס מיוחד להגשת תביעה לקבלת המענק הנדון. בתשובה, הודיע מנהל מדור גמלה ושאירים בסניף נצרת של הנתבע, כי אין טופס מיוחד כזה. בהסתמך על תשובת הנתבע, פנה ב"כ התובע לבית הדין, בבקשה לעיון חוזר בפסק הדין מיום 30/5/05. בהחלטת כב' השופטת איצקוביץ, מיום 1/9/05 - נאמר כי אין מקום לעיון חוזר והבקשה נדחתה. כיון שכך - הגיש התובע את התובענה שמצויה בפנינו כעת

ההליכים בתובענה הנוכחית
בתובענה שבפנינו חזר התובע על טענותיו כי הוא זכאי למענק לפי סעיף 255(ב) לחוק וטען כנגד תום לבו של הנתבע, אשר טען בתובענה הקודמת כי היה על התובע להגיש את תביעתו על גבי טופס, טופס שאינו קיים. הנתבע, בכתב הגנתו, חזר על הטענה שהועלתה במכתבו מיום 18/10/02, שלפיה התובע אינו זכאי למענק, מאחר שהוא לא קיבל קצבת שאירים. במהלך ההתדיינות בתובענה, ולאחר מספר נסיונות להבין אם הצדדים הגיעו להסכמה דיונית או אם לאו - הגישו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת על כך שלאחר הליך קצר של הגשת תעודת עובד ציבור בענין עצם קבלת קצבת השאירים ושהות לשקילת השאלה אם יש צורך לחוקר את עובד הציבור, ובהנחה שלא יהיה צורך לחקור - יוגשו סיכומי הצדדים בענין המחלוקת המשפטית

אכן, הוגשה תעודת עובד ציבור כאמור, ולא היה צורך לחקור אותו (אין חולק כי התובע לא קיבל קצבת שאירים), כך שנותרה בעינה המחלוקת המשפטית בלבד, והצדדים הגישו את סיכומיהם. בסיכומיה, טענה ב"כ הנתבע טענה נוספת - על כך שבכל מקרה לתובע לא ישולם מענק, וזאת בשל השיהוי, כעולה מסעיף 296 לחוק

הזכאות למענק נישואין
בסעיף 255(ב) לחוק נאמר כך: "חזרה ונישאה אלמנה הזכאית לקצבת שאירים, תפקע זכותה לקצבת שאירים והמוסד ישלם לה מענק בשני שיעורים כלהלן: (1) לאחר יום נישואיה מחדש - סכום השווה לקצבת שאירים המחושב על בסיס שיעור הקצבה כאמור בסעיף 252(א)(1) (להלן - שיעור הקצבה), שהשתלמה בעד החודש שבו נישאה מחדש, כפול שמונה עשרה; (2) כתום שנתיים מיום נישואיה מחדש - סכום השווה לשיעור הקצבה, בעד החודש האחרון של השנתיים האמורות, כפול שמונה עשרה.". סעיף 255(ד) לחוק קובע כי לענין אותו סעיף - דין אלמן כדין אלמנה. ב"כ התובע, שם את הדגש על האמור ברישא של הסעיף - בענין הזכאות לקצבת שאירים, בלא תלות בשאלה אם הקצבה שולמה בפועל. ב"כ הנתבע, נסמכה על האמור לגבי אופן חישוב מענק הנישואין, בפסקה (1), שבו נאמר שהחישוב יהיה מבוסס על פי שיעור הקצבה "שהשתלמה", כך שמדובר על מענק שמשולם למי שקיבל את הקצבה בפועל, ואין די בעצם הזכאות

לדעתנו, הפרשנות שהנתבע נותן לסעיף 255(ב) לחוק - אינה נכונה, אינה הוגנת ואינה הגיונית. הזכאות למענק הנישואין נקבעת על פי התנאים האמורים ברישא של סעיף 255(ב) לחוק. על פי האמור שם, מי שהיה זכאי לקצבת שאירים, והזכאות פקעה עקב נישואין - יהיה זכאי למענק נישואין. העובדה שכשנקבע, בפסקה (1) איך מחשבים את המענק, השתמש המחוקק במונח "שהשתלמה" ולא כתב "שהיתה אמורה להשתלם" (או ניסוח דומה), אינה יכולה להצדיק את הפרשנות של הנתבע, שלפיה רק אם הנתבע קיים את חובתו ושילם את הקצבה בפועל, יוכלו לשלם את המענק שהזכאות לו נקבעה ברישא של הסעיף. כשהמחוקק כתב "שהשתלמה" הוא יצא, כנראה, מתוך הנחה, שאם יש זכאות לקצבת שאירים, קצבת השאירים אכן משולמת. העובדה שהמחוקק לא הניח שהנתבע יאפשר מצב שבו יש זכאות לקצבת שאירים אך היא אינה משולמת - אינה יכולה להצדיק לתת למונח "שהשתלמה" פרשנות כה דווקנית כמו שהנתבע מנסה לתת לה

טענה מעין זו של הנתבע, עלולה להביא לכדי מצב שבו "חוטא" ייצא נשכר, שכן במקרה כזה הנתבע ירוויח פעמיים; לא זו בלבד שהוא חסך מעצמו את קצבת השאירים שלא שולמה למי שהיה זכאי לה - אלא שהוא גם לא ישלם את המענק שהיה עליו לשלם אילו הוא אכן היה משלם את קצבת השאירים. אין זה המקרה היחיד שבו נכון להתייחס לסכום שיש זכאות לשלמו, כאילו הוא סכום שאכן שולם. למשל - על פי סעיף 92 לחוק, הנתבע אמור לשלם דמי פגיעה למי שפגיעה בעבודה גרמה לו לאי-כושר לעבוד. סעיף 97 לחוק קובע כי דמי הפגיעה יחושבו לפי "שכר העבודה הרגיל". סעיף 98 לחוק קובע הוראות בדבר חישוב "שכר העבודה הרגיל", בהתאם ל"הכנסת המבוטח". האם יעלה על הדעת שבמקרה של מבוטח שהוא שכיר, שמעבידו הפר את חובתו ולא שילם לו שכר בתקופה שקדמה לפגיעה בעבודה - תתקבל טענת הנתבע שאותו מבוטח אינו זכאי לדמי פגיעה מאחר שלא היתה לו הכנסה? לא על דעתנו. ואנו סבורים, שגם לא על דעתו של הנתבע. גם עובד שכיר שמעבידו לא שילם לו שכר, יש לו - מבחינה רעיונית - "הכנסה" שהיא אמורה להיות הבסיס לחישוב דמי הפגיעה

באותו אופן, גם מבוטח שהנתבע לא שילם לו קצבת שאירים, למרות שהוא זכאי לקצבה כזו, יש לו - מבחינה רעיונית - קצבת שאירים ש"השתלמה" - ועל סמך אותה קצבה, מחשבים את שיעור מענק הנישואין שאותו מבוטח זכאי לו, אם הזכאות לקצבת שאירים פוקעת עקב נישואין. במצב האידיאלי - כל מי שהיה זכאי לקצבת שאירים - היה מקבל אותה, מבלי שהדבר היה תלוי בהגשת טופס תביעה לנתבע. לדעתנו, על הנתבע לשאוף לכך שבעניינים שבהם אין צורך בהוכחת דבר מה מעבר לענין של רישומים רשמיים, יוכלו הזכאים לקצבת שאירים לקבל את הקצבה גם בלא צורך בהגשת תביעה על כך, אלא על פי יוזמה של הנתבע, שכל המידע הנדרש לשם הזכאות - יכול להיות אצלו ביוזמתו. במצב כזה, היה התובע מקבל קצבת שאירים בתקופה שמאז מות אשתו הראשונה ועד לנישואיו השניים, ובמקרה כזה - היה גם מקבל מענק נישואין עם נישואיו. העובדה שהנתבע לא השכיל להנהיג את המצב האידיאלי ושהוא משלם קצבת שאירים רק למי שמגיש לו תביעה על כך - אינה יכולה להצדיק התנערות של הנתבע מתשלום מענק נישואין רק בשל העובדה שהוא גם חסך לעצמו את קצבת השאירים. אין כל הגיון בכך שבשל כך שהמצב אינו אידיאלי - התובע יפסיד פעמיים; גם לא יקבל את קצבת השאירים, וגם לא יקבל את מענק הנישואין

כפי שניתן לשער, ההוראה בדבר תשלום מענק הנישואין נועדה למנוע מאלמנים את החשש להינשא מחדש, רק כדי לא להפסיד את קצבת השאירים, בכך שנותנים להם מעין "פיצוי" בגין אותו "הפסד", "פיצוי" שתלוי גם במשך הזמן שבו הנתבע חוסך לעצמו את תשלום קצבת השאירים. ניתן היה לטעון, לתמיכה בעמדת הנתבע לגבי פרשנות סעיף 255(ב) לחוק, כי אותה תכלית חקיקתית אינה מתקיימת במקרה של זכאות לקצבת שאירים שאינה מתממשת בפועל, אלא שאם היה נטען כך - לא היה מקום לקבל את הטענה, באשר גם כאשר יש רק "זכאות" לקצבת שאירים, אשר טרם התממשה, אין סיבה שלא לראות את התכלית החקיקתית כעומדת בעינה. שכן און מטרות תקפות גם כאשר מדובר על זכאות שטרם התממשה, אך אין מניעה שהיא תתממש. בעת שהתובע נישא מחדש, היתה לו זכאות לקצבת שאירים, אף שהיא לא מומשה. באותה עת, לא היתה לו מניעה מלהגיש תביעה לקצבת שאירים על כל התקופה שבה הוא היה זכאי לה. לפיכך, בעניינו של התובע נכון לשלם לו את מענק הנישואין גם לאור התכלית החקיקתית של המענק ולא רק על פי הפרשנות המילולית ההגיונית של סעיף 255(ב) לחוק

התוצאה, איפוא, היא שיש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובע זכאי למענק נישואין. נעיר כי למסקנה דומה לזו שלנו הגיע גם בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בתיק ב"ל (חי') 4576/04 עבאהרה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 25/1/06), שבו נאמר, בין השאר, כך: "...זכאות למענק נישואין, אינה מותנית בכך שקצבת השאירים שולמה בפועל לאלמן, טרם נישא מחדש, אלא הזכאות למענק הנישואין, מותנית בזכאות עקרונית לקיצבת שאירים...".לפי בדיקה באתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט, הנתבע לא ערער על פסק הדין האמור.

התייחסות לטענת הנתבע בענין סעיף 296 לחוק
כאמור כבר לעיל, בסיכומיו, העלה הנתבע טענה על כך שגם אם התביעה תתקבל, התובע לא יקבל את מענק הנישואין, וזאת נוכח השתהותו; שכן על פי סעיף 296 לחוק, כבר לא ניתן לשלם את המענק, שכן חלפו יותר מ-18 חודשים מאז שנוצרו התנאים המזכים במענק. לדעתנו, אף אם היינו מסכימים לתוכן טענה זו, לא היינו אמורים לקבל אותה, שכן היא הועלתה לראשונה בסיכומים. כתב ההגנה אינו מעלה טענה כזו, כך שאין היא חלק מהפלוגתאות בתובענה. נבהיר; אין בכך משום קבלת טענתו של ב"כ התובע בתגובתו על סיכומי הנתבע, על כך שכביכול מדובר בטענת התיישנות שהיתה אמורה להיטען בהזדמנות הראשונה. אין מדובר בטענה דיונית של "התיישנות" בענין מועד הגשת התובענה, אלא בטענה מהותית של שיהוי, המבוססת על סעיף 296 לחוק. אולם, כפי שכתבנו, הסיבה לאי-קבלת טענה זו היא הסיבה שהנתבע לא העלה אותה בכתב ההגנה ואף לא ביקש לתקן את כתב ההגנה

יתרה מכך; אף אם היינו דנים בטענה לפי סעיף 296 לגופה, נראה לנו שהיה מקום לדחות אותה, שכן לגבי התביעה למענק נישואין נקבע בסעיף 296(ג)(3) לחוק שרואים כמועד שבו הוגשה התביעה, את ה-1 בחודש שלאחר מועד הנישואין השניים (לגבי השיעור הראשון של המענק) או את ה-1 בחודש שלאחר תום שנתיים מיום הנישואין (לגבי השיעור השני של המענק). נבהיר גם כאן; אין הכוונה לקבל את עמדת ב"כ התובע, בתגובתו על סיכומי הנתבע, המתייחסת לתיקון סעיף 296 לחוק התקף רק מיום 1/1/03, שכן ההבדל בין המצב שלפני התיקון האמור לבין המצב שלאחריו - הוא רק בקיצור התקופה שנאמרה בסעיף מ-48 חודשים ל-12 חודשים ול-18 חודשים לגבי מענק - ל-18 חודשים

ואף מעבר לאמור לעיל, על פי הוראות המעבר של תיקון מס' 19 לחוק, אשר בו תוקן סעיף 296 לחוק, בתחולה מיום 1/6/98 - מדובר ב"תגמול קודם", ומדובר במועד הגשת תביעה שחל טרם תחילת החוק המתקן, ובהתאם לסעיף 20(ד) לחוק המתקן (בתיקון מס' 19), אם חל מועד הגשת התביעה לתגמול לפני יום התחילה (כמו אצל התובע שמועד נישואיו השניים וגם מועד תום שנתיים מיום נישואיו השניים חל טרם יום 1/6/98), ואם לא שולם "תגמול קודם" לפני יום התחילה (כמו אצל התובע) - התגמול הקודם אמור להיות משולם על פי האופן המיטיב עם המבוטח - הסכום שהיה אמור להיות משולם לפי הדין שקדם ליום 1/6/98 או הסכום שהיה אמור להיות משולם לפי הדין החדש. לפיכך, בעניינו של התובע, היה מקום להתייחס אל התובע כאילו חל בעניינו האמור בסעיף 296 לחוק טרם תיקונו בתיקון מס' 19 (טרם יום 1/6/98), אשר הותיר לנתבע שיקול דעת לשלם את המענק אף אם חלפה התקופה שנקצבה בסעיף 296 לחוק. (או - אם לטענת הנתבע - במקרה כזה הוא היה מפעיל את שיקול דעתו ושולל את תשלום המענק - הרי שעדיין גם לפי סעיף 296 המתוקן היה התובע אמור להיות זכאי למענק, לאור ההוראה האמורה בסעיף 296(ג)(3) לגבי המועד שבו רואים את התביעה כאילו הוגשה, כאמור לעיל

מכל מקום, משהנתבע לא העלה בכתב הגנתו טענה הנסמכת על סעיף 296 לחוק, הרי שטענה כזו אינה חלק מהפלוגתאות שעלינו לדון בה, כך שאין אנו מקבלים את הטענה האמורה, שהועלתה רק בסיכומים. אם היינו אמורים לדון בטענה לגופה - היינו דוחים אותה לגופה, כמוסבר לעיל

סיכום
הפרשנות הנכונה של סעיף 255(ב) לחוק מקנה מענק נישואין גם למי שלא קיבל קצבת שאירים בפועל, אלא רק היה זכאי לקצבת שאירים. לפיכך, התובע זכאי למענק נישואין. טענת הנתבע (שהועלתה רק בסיכומים) בענין סעיף 296 לחוק - נדחית. לפיכך, אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע מענק נישואין לפי סעיף 255(ב) לחוק. שיעור המענק יחושב על פי קצבת השאירים שהיתה אמורה להשתלם לתובע, אילו הוא היה מקבל את הקצבה. על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/07 אם לא ישולמו לפני כן. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו

חיפוש פנימי באתר