רשימת עובדות - דיון בית דין לעבודה

פסק דין 1. נציגי הציבור הוזמנו ולא הופיעו, ולא מסרו נימוק לאי הופעתם. כדי לא לדחות את הדיון הוחלט כי הדיון יתקיים בהעדרם. 2. העובדות הצריכות להליך זה פורטו ברשימת העובדות שנערכה בדיון ביום 13.1.2000: התובע עבד במפעל של הנתבע משנת 56' ועד 2/87. התובע יצא לפנסיה מוקדמת עפ"י הסכם פרישה שצורף לתביעה. לתביעה צורפו תלושי שכר המתייחסים לכל תקופת עבודתו של התובע. בתלושי השכר צויין הניכוי למבטחים. עפ"י אישור מבטחים שצורף לתגובת המשיב לבקשה - הועברו דמי גמולים למבטחים רק משנת 66'. בתלושי השכר של התובע המתייחסים לשנים 56' עד 66' מצויין כי נוכו והועברו כספים לקופת תגמולים. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשתי תקופות שונות: בין השנים 56' עד 66' בהן צויין בתלושים שנוכו סכומים לקופת גמל, וסכומים אלה לא הועברו למבטחים. לגבי תקופה זו טוען התובע כי יש להחיל את סעיפים 6 ו- 7 לחוק ההתיישנות. התקופה השניה הינה בין השנים 66' ועד לפרישת התובע, שבה צויין בתלושי השכר מה גובה הסכומים שנוכו וסכומים אלה הועברו בפועל למבטחים. לגבי תקופה זו טוען התובע כי הסכומים שהועברו נמוכים מהסכומים שהיה על הנתבע להעביר למבטחים וכי לא היה באפשרותו לדעת זאת, שכן לא קיבל דפי חשבון ממבטחים. 3. התביעה לבית הדין, שעניינה שיעור ההפרשות למבטחים הוגשה לבית הדין ב- 24.12.98. הנתבע הגיש בקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות. 4. טענתו המרכזית של התובע הינה כי רק בשנת 92', עת מלאו לו 65 שנה, קיבל ממבטחים דו"ח לגבי שיעור ההפרשות שהופרשו בגינו, ורק אז התברר לו, לטענתו, כי ההפרשות נעשו בחסר. 5. טענות מבקש: א. ההלכה קובעת כי עילת תביעה לגבי אי הפרשה למבטחים מתיישנת כעבור 7 שנים מהיום שבו נוצרה חובת הפרשה. (דב"ע לט3-46/ פלדון נ' אריגי דן; דב"ע נב3-217/ מנהלים ומורשי חתימה נ' הבנק הבינלאומי). ב. גם כאשר טוען העובד כי לא היה מודע לרשום כתלושי השכר שכן אינו שולט בעברית - די בכך שההפרשות נרשמו בתלושים. חובתו של העובד לבדוק את הרשום בתלושים ולקבל הסבר ממעבידו, מנציג מועצת הפועלים, או מאדם אחר. (דב"ע נו3-45/ גנדלר נ' תחנת הדלק פז). ג. אין זה הוגן להטיל על המעביד נטל לשמור מסמכים במשך עשרות שנים, שכן תהיה בעיה קשה לברר את העובדות במקרים כאלה. 6. טענות משיב: א. יש לראות תרמית או אונאה בכך שהמעביד לא העביר כספים למבטחים, כספים שנוכו ונרשמו בתלושים בסעיף "קופת תגמולים". ב. גם העברת סכומים בחסר - אפשר שיסודה בכוונת מרמה. ג. השאלה היחידה העומדת לדיון היא מתי נודעו לתובע העובדות הרלבנטיות. לשאלה האם יכול היה, או צריך היה, לגלותן קודם - אין כל חשיבות. ד. כאשר מדובר בהתיישנות שלא מדעת - הרי יש ליתן משקל לטענת התובע לפיה קיבל דף חשבון ממבטחים רק בשנת 92'. בנסיבות אלה, הרי אף תלושי השכר שקיבל קודם לכן לא יכלו להשכילו. ה. טענות הנתבע באשר לבחינת מסמכים ישנים, ההוצאות הכרוכות בכך ובזבוז הזמן - אינן רלבנטיות לבדיקת ההתיישנות. הואיל והתובע הוא זה שצריך להוכיח את תביעתו - הרי הקושי הרובץ לפתחו רב יותר. ו. התובע לא ידע כי הסכומים הרשומים בתקופה הראשונה לא הועברו למבטחים ובתקופה השניה - אילו סכומים הועברו למבטחים. 7. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנות, בשל הטעמים דלהלן: א. הנני סבורה כי במקרים המתאימים יש מקום לשנות את ההלכה שנקבעה בעניין פלדון - אריגי דן. כוונתי למקרים בהם מדובר בעובד מן השורה אשר לא ידע על חובת המעביד להפריש בגינו כספים לקופת גמל, ובתום שנות עבודתו נותר ללא פנסיה, עקב מחדלו של המעביד. באותם מקרים, בהם המעביד אינו מפריש כלל לקופת גמל ובכך מפר את החוק (צו ההרחבה הרלבנטי) - על המעביד לשאת בתוצאות ולהתמודד עם תביעה המתייחסת לתקופה שמעבר לתקופת ההתיישנות. במקרה כזה אין לדעתי לאפשר למעביד להתחמק מאחריותו בטענה כי יקשה עליו להתגונן בשל חלוף הזמן. ב. בעניין הנדון - אין מדובר באי הפרשה אלא בהפרשה לא מלאה, לטענת העובד. במקרה כזה, כאשר המעביד ממלא את חובתו ומפריש ל"מבטחים" - יש ליישם את ההלכה הנוהגת (כפי שפורטה בסיכומי המבקש לעיל). כאשר מדובר במעביד שאינו מתחמק ממילוי חובתו - יש לחסוך ממנו את ההתמודדות המורכבת עם תביעה המתייחסת לתקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות. כפי שנקבע בפסקי הדין שפורטו לעיל - משניתנו בידי העובד תלושי שכר בהם פורטו שיעור השתכרותו ושיעור ההפרשה למבטחים - היה עליו לבדוק מדי חודש את ההפרשות כדי לברר אם נהג מעבידו כדין והפריש את הסכומים המתחייבים. כפי שקבעה ההלכה, וחזרה וקבעה, - משניתנו תלושים מפורטים בידי העובד, - אין לומר כי העובדות הצריכות לתביעה נעלמו מעיניו וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע זאת. בהיות התלושים בידיו של התובע - יכול היה בזהירות סבירה לבדוק את הרשום בהם ולוודא אם ההפרשות נעשו כדין. ג. בענייננו המצב קיצוני עוד יותר: התובע פרש בשנת 87', ורק בשנת 92' התעורר והחל לברר מה הן זכויותיו. הדעת מחייבת כי אדם הפורש ממקום עבודתו וחותם על הסכם פרישה (וכתב ויתור) - יברר תחילה מה הן זכויותיו בקרן הפנסיה, ולא ימתין עד לקבלת הדו"ח ממבטחים. כל מבוטח יכול, בכל רגע, לקבל מ"מבטחים" פירוט מלא של הסכומים העומדים לרשותו בקרן. לפיכך התנהגותו של התובע - לא רק שאינה בגדר "זהירות סבירה", אלא גובלת ברשלנות. ד. אשר לסכומים לגביהם נרשם שנוכו לקופת גמל ולא הועברו ל"מבטחים" בין השנים 56-66 - לטעמי יש לראות את עילת התביעה לגבי סכומים אלה כאילו התיישנה בשנת 87', עת פרש התובע מעבודתו. כפי שציינתי לעיל, בעת חתימת הסכם הפרישה וכתב הויתור, - היה על התובע לנהוג בזהירות סבירה ולברר מה הסכומים העומדים לזכותו ב"מבטחים". משלא עשה כן - התיישנה אף התביעה לגבי אותם סכומים. (במאמר מוסגר יצויין כי לטענת הנתבע הועברו אותם סכומים ל"מבטחים" עם הצטרפות התובע ל"מבטחים" בשנת 66'). 8. בנסיבות העניין, מכיוון שמדובר בגימלאי - לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות. דיוןבית הדין לעבודה