פסק דין קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") הגישה תביעה כנגד הנהג הפוגע וחברת הליסינג בעילה על פי סעיף 9(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים"). אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת 2, פמה ליסינג בע"מ (להלן: "פמה ליסינג") התקשרה עם הנתבע 1 בחוזה שכירות על פי שיטת הליסינג (להלן: "החוזה") וכי החזקה במכונית הפוגעת (להלן: "המכונית") הועברה אליו ישירות מהיבואן לאחר החתימה על החוזה. הצדדים לא ניהלו הוכחות ובהתאם להסכמתם מיום 27.3.2000 הפלוגתא הוגדרה כדלקמן: "על מי מבין הנתבעים חלה חובת הביטוח ומי מהם אחראי לפצות את קרנית עקב העדר הביטוח." 1. בהתאם לסעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל1970- (להלן: "פקודת רכב מנועי") חלה חובת הביטוח על בעל הרכב ובהתאם לסעיף 1 לפקודת רכב מנועי מוגדר הבעלים של רכב כדלקמן: "לעניין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח אגב שכירות - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם." מכאן נובע כי בכל הכרוך בהסכמי שכר-מכר פקודת רכב מנועי מגדירה את בעל הרכב כמי שמחזיק בו מכוח החוזה, ובענייננו הנתבע 1 הוא המחזיק במכונית הפוגעת מכוח חוזה הליסינג, שנחתם בינו לבין פמה ליסינג. לפיכך בהתאם לפקודת רכב מנועי לא חלה על פמה ליסינג חובת הביטוח. 2. התובעת טוענת כי זכות החזרה לפמה ליסינג קמה לה מכוח סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים הואיל ונקבע בו כי זכות החזרה הינה גם כלפי: "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א", אלא שחוק הפיצויים איננו מגדיר מיהו בעל הרכב ולצורך כך עלינו לפנות לפקודת רכב מנועי, שכן שני החיקוקים תלויים זה בזה וקשורים האחד בשני (ראה לעניין זה ע"א 308/82 מב(1), 642). לפיכך אם נקבעה בפקודת רכב מנועי הגדרה מפורשת לבעל הרכב היא תחול גם על חוק הפיצויים, אין להפריד בין שני החיקוקים ולקבוע הגדרות שונות, אלא אם כן אלה הוגדרו במפורש על ידי המחוקק. משלא הוגדר "בעלים" בחוק הפיצויים באופן שונה או אחר, או נוסף לזה שהוגדר בפקודת רכב מנועי יש לחזור להגדרה שבפקודה זו המטילה את החבות, כאמור לעיל, על המחזיק ברכב. 3. נטען על ידי התובעת כי יש להחיל חובת ביטוח על פמה ליסינג מכוח הוראת סעיף 2(א) לפקודת רכב מנועי משום, שלדעתה, החברה נכנסת להגדרה של מי שגרם או הניח לאחר להשתמש בכלי הרכב בהעדר ביטוח תקף. אינני מקבלת טענה זו משני טעמים: האחד, משום שברישת סעיף 2(א) נאמר כי "בכפוף להוראות פקודה זו..." דהיינו יש לקרוא את האמור בסעיף 2 ביחד עם האמור בהגדרת הבעלים שבסעיף 1 ומשהוציא סעיף זה את חברת הליסינג מהגדרתו לא ניתן לעקוף אותו באמצעות סעיף 2(א) המכפיף את האמור בו להוראות האחרות בפקודה. השני, משום שפמה ליסינג לא החזיקה במכונית עובר לתאונה ולפיכך היא לא היתה יכולה לגרום או להניח לאחר להשתמש בה. מהרגע שהמכונית יצאה מחזקתה של פמה ליסינג בהתאם לחוזה השכירות, אין לה כל שליטה עליו ולפיכך לא היא זו המתירה או אוסרת השימוש בו. אשר על כן האמור בסעיף 2(א) לפקודת רכב מנועי אינו חל בענייננו. 4. נטען על ידי פמה ליסינג כי היא אינה הבעלים של הרכב מכוח חוזה הליסינג, שכן לדעתה, זהו חוזה ליסינג מימוני, אשר על פי ההלכה הפסוקה הבעלות במכונית עוברת לשוכר עם העברת החזקה וכי אין ברישום במשרד הרישוי כדי ללמד על הבעלות. בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ ואח' (לא פורסם) סוקר השופט תיאודור אור את המבחנים, אשר לפיהם ניתן יהיה לקבוע האם חוזה שכירות בשיטת הליסינג הינו ליסינג מימוני או שמא הוא ליסינג תיפעולי. במקרה הראשון רואים את חברת הליסינג כחברת אשראי שהעניקה לשוכר אשראי לרכישת הרכב, ועל כן זכות הבעלות עוברת לשוכר עם כריתת החוזה, כאשר מנגנוני ההגנה המופיעים בחוזה נועדו להגן על חברת המימון לגבות את חובה אולם אין בהם כדי להקנות לה בעלות על הרכב. פמה ליסינג מבקשת לייחס לחוזה שבפני תכונות של ליסינג מימוני ולקבוע, על כן, כי היא אינה הבעלים של המכונית הפוגעת. על מנת לענות על השאלה האם חוזה השכירות נכנס לקטגוריית ליסינג מימוני או לקטגוריה השנייה של ליסינג תפעולי יש להביא ראיות בפני בית המשפט כמו למשל מה היו נסיבות כריתת החוזה, רצון הצדדים ושיקוליהם הכלכליים עובר לכריתתו, האם לוח הסילוקין משקף את הערך הנוכחי של הרכב כאינדיקציה לכך שמדובר בעסקת אשראי, האם אופציית הרכישה בסוף התשלומים מהווה סכום מינימלי ביחס לערך המכונית ועוד עובדות כיוצא בזה הדרושות הוכחה על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה כי העסקה הינה עיסקת ליסינג מימוני. הואיל ולא הובאו בפני ראיות אין מקום להגיע למסקנה חד משמעית, כפי שמבקשת פמה ליסינג, כי חוזה השכירות נכנס לקטגוריה של ליסינג מימוני. יחד עם זאת לאור מסקנתי כאמור בסעיפים 1 ו2- לעיל אין צורך להכריע בשאלת סיווגו של חוזה הליסינג. 5. אשר לטענת התובעת כי בסעיף 7.1 לחוזה הליסינג חייבה פמה ליסינג את הנתבע 1 לבצע את הביטוח המקיף באמצעותה ובכך, כך היא טוענת, יש משום הודאה של פמה ליסינג על חיובה לבצע ביטוח, אין בידי לקבל טענה זו משני נימוקים: האחד, משום שסעיף 7.1 מדבר על חובת הנתבע 1 לבצע ביטוח מקיף באמצעות פמה ליסינג ולמותר לציין שלא הרי ביטוח מקיף כביטוח חובה לרכב. השני, משום שסעיף 7.1 הינו אחד ממנגנוני ההגנה שחברת הליסינג משריינת לעצמה על מנת שתשופה על כל נזק שייגרם למכונית כל עוד הנתבע 1 לא סיים לשלם את התשלומים על פי החוזה. אין במנגנון זה כדי ללמד על חובת הביטוח. מהטעמים האמורים לעיל יש לדחות את התביעה נגד פמה ליסינג. אשר לחובתו של נתבע 1 לשפות את קרנית בהתאם לחוק פיצויים, חובה זו מעוגנת בסעיפים 9(א)(2) ו9-(א)(1) ביחד עם סעיף 7(5) לחוק זה. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה נגד נתבעת 2 ומחייבת את הנתבע 1 בסכום התביעה. ההודעה לצדדי ג' נדחית. התובעת תשלם לפמה ליסינג הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. התובעת תגיש פסיקתא לגבי נתבע 1 ותכלול בה את שכר הטרחה על פי החוק. רכבשאלות משפטיותהשכרת רכב