להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת רכב מסוג מיציבושי: 1. בפני תביעה כספית על פי פוליסת ביטוח של רכב מסוג מיציבושי פג'רו שנת ייצור 1995 שמספרו 43-44400 (להלן: "הרכב") אשר על פי טענת התובעת נגנב. סכום התביעה עומד על 148,000 ש"ח. 2. העובדות שאין חולק עליהן: א. התובעת הינה בעלת הרכב. ב. הנתבעת הינה חברה לביטוח בע"מ. 3. המחלוקת המשפטית טענות התובעת: א. ביום 16.8.96 בין השעות 5-9 בבוקר נגנב הרכב. ב. הנתבעת שימשה כמבטחת הרכב באותו הזמן מספר פוליסת הביטוח הוא: 250300665/96 (ת2/). ג. ביום המעשה מסרה התובעת הודעה לנתבעת אודות גניבת הרכב ואף הוגשה בעניין תלונה במשטרה. ד. למרות שהתובעת מילאה את כל הנדרש ממנה בהתאם לפוליסה ולחוק, סירבה הנתבעת להעביר לתובעת את מלוא סכום הפיצוי על פי הפוליסה. ה. ב"כ התובעת שלח ביום 21.11.96 מכתב לנתבעת ובו ביקש הסבר להימנעותה מלשלם לתובעת את שמתחייב על פי הפוליסה, דא עקא שהנתבעת לא זיכתה את התובעת בתשובה כלשהי. ו. סכום התביעה הינו 148,000 ש"ח המהווה את שווי הרכב במועד גניבתו כפי שעולה מפרסומי מחירוני הרכב. ז. בנוסף לכך מציינת התובעת כי סירוב הנתבעת לשלם לה את המגיע לה נובע מחוסר תום לב ולפיכך מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעת על פי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. טענות הנתבעת: א. לא מדובר באירוע גניבה כמשמעו על פי הפוליסה ותנאיה. לתובעת ו/או למי מטעמה היתה מעורבות באירוע. ב. התובעת ו/או מי מטעמה הפרו ביודעין ובמתכוון חובתם על פי דין בגילוי פרטים מהותיים אשר היה בהם להשפיע על נכונות הנתבעת ומבטח סביר בכריתת חוזה ביטוחי. התובעת ו/או מי מטעמה הסתירו ביודעין את עברו התאונתי העשיר של הרכב נשוא התובענה. ג. סוכן הביטוח לא הודיע לנתבעת את מצב הרכב עובר לכריתת החוזה הביטוחי, על אף שידע עליו, ועשה יד אחד עם התובעת בעניין זה על מנת להוציא תחת ידם תגמולי ביטוח שלא כדין. 4. המסגרת הדיונית: א. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת: מר הרצל ישראל העיד בחקירה ראשית ונחקר בחקירה נגדית, גב' זלצר לודמילה נחקרה על תצהירה ת1/, מר זלצר אלכסנדר העיד בחקירה ראשית ונחקר בחקירה נגדית. מטעם הנתבעת: מר צרפתי שלמה נחקר על תצהירו נ1/. בסיום הבאת הראיות הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. ב. בתאריך 5.2.97 שלחה הנתבעת הודעת צד ג' למר לוי משה, סוכן הביטוח, ובתאריך 5.7.98 נמחקה ההודעה לצד ג' - לבקשתה. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי תיק ואת עדויות הצדדים, וכן נתתי לדעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בחלק מסכום התביעה. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנתי זו: 6. נקודות מפתח בפסק-הדין: א. ההוכחה ונטל הראיה. ב. מקרה הביטוח. ג. האם היתה מעורבות של התובעת במעשה הגניבה? ד. גובה הנזק. 7. ההוכחה ונטל הראיה: במקרה דנן עסקינן בתביעה בגין גניבת רכב. ההלכה הידועה בעניין נטל ההוכחה בקרות מקרה הביטוח קובעת כלל, ולפיו הנטל להוכחת מקרה הביטוח מוטל על המבוטח, ואילו הנטל להוכחת חריג על פי הפוליסה עובר אל המבטח. תימוכין לכך מצאנו בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) עמ' 676: "פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חובות על המבטח, נדבך שני הוא העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח או במילים אחרות, מרכיבים את "אירוע הביטוח", בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, ניתן לומר שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים, די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי, נקטתי לשון "לכאורה" שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לעניין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר. כדי לצאת ידי חובתו אין די, כמובן, שהמבוטח יאמר כי ארע מקרה ביטוח אלא עליו להציג ראיות על כך. כאשר מדובר על נזק כתוצאה ממעשה עבירה, מקובלת, בדרך כלל, הצגת מסמך משטרתי או אף תיק במשטרה כפי שהיה כאן. אוסיף, כי ההבחנה בין שריפה, גניבה או פריצה השאובה מן המשפט האנגלי, כביטוי לתפיסות ששורשיהן בהיסטוריה הכלכלית האנגלית, איננה מקובלת עלי אף היא. לעניין זה הייתי מאמץ את עמדת חברי הנכבד, השופט גולדברג, שהובעה בע"א 391/89 א. ויסנר נ' אריה חברה לביטוח ואח', שהגישה לכל מקרה בטוח צריכה להיות אחידה, ומה לי שריפה ומה לי פריצה. בשני המקרים על המבוטח להוכיח את הנתונים העובדתיים, ולחברת הביטוח ייאמר - ואידך זיל גמור". עוד נקבע לעניין זה: "קרות מקרה הביטוח הוא איפוא עילת התביעה של המבוטח. מכאן שעל המבוטח (בהעדר הוראה בפוליסה לסתור) רובץ נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח. נטל זה נשאר עליו עד הסוף, אך אם הראה לכאורה, כי קרה מקרה הביטוח, תעבור חובת הבאת הראיות על המבטחת, אם בסוף היום לאחר שהובאו כל הראיות, לא השתכנע בית המשפט, לפחות על פי מאזן ההסתברות כי נכונה גרסת המבוטח, כי אז תידחה התביעה" (ע"א 391/89 א. וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז (1), 843). כלומר על התובעת להוכיח ראשית לכל את מקרה הביטוח, במקרה דנן - גניבת הרכב. 8. האם ועל מי מוטלת החובה להוכיח מעורבות או אי מעורבות התובעת במקרה הביטוח? הנה כך קבעה הפסיקה: "הכלל ידוע ואיננו שנוי במחלוקת. הקושי הוא בשאלה האם די לו למבוטח שיוכיח את ה"סימנים החיצוניים" - כלומר את מראה העיניים, ואת הנחזה, את עצם העובדות שקרו - או האם בדעתו של הנשיא זיילר מקפל מקרה הביטוח בתוכו גם את האלמנט השלילי - שהמבוטח לא היה מעורב בקרות מקרה הביטוח ולא גרם לו "בזדון ובמתכוון". אם כך הדבר, על המבוטח נטל השכנוע גם של האלמנט השלילי הזה" (ע"א 391/89 לעיל, עמ' 843). וכן שם בעמ' 851: "ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין (ראה: MACGILLVRAY & PARKINGTON שם בפסקה 1931 עמ' 867). גניבה על פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחת מהיסודות שלהם לפי הגדרתם עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו". וכן בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) עמ' 589, נקבע כי גניבה שוד ופריצה "אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאובדן הוא המצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. " וכך סוכמו הדברים ב - ת"א (טבריה) 1542/95 עלי טאלב נ' סהר חברת ישראלית לביטוח בע"מ, דינים שלום, כרך יג' עמ' 980 "העיקרון שנקבע בפסק הדין שבע"א 391/89 הנ"ל היה למעשה במסגרת הערת אגב ובהתאם לא ניתן לומר כי מדובר בתקדים מחייב. העיקרון נדון, גם כן במסגרת הערת אגב בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז (5) עמ' 661, שם נחלקו הדעות בעניין העיקרון שנקבע בע"א 391/89. שלושה משופט ההרכב, השופטת נתניהו והשופטים גולדברג ואור חזרו על העיקרון ואימצו אותו. הנשיא שמגר היה בדעת מיעוט וסבר כי אין להטיל על המבוטח את הנטל להוכיח כי אירוע הגניבה לא היה בהסכמתו. השופט מלץ לא הביע את דעתו לעניין זה. סיכום ההלכה המשפטית הנה כי למעשה טרם נקבע תקדים בעניין זה וכל הדברים שנאמרו הנם בגדר הערות אגב. הערות האגב מצביעות על מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון כשהרוב נוטה לכיוון העיקרון שנקבע בע"א 391/89 המטיל על המבוטח את הנטל להוכיח הן את עצם הגניבה וכן כי האירוע לא היה בהסכמתו ולא במעורבותו" ראה: ת"א (חיפה) 187/90 יהודה עלון נ' "מנורה" חברה לביטוח תקדין מחוזי, 97 (3) 192. בר"ע (באר שבע) 5185/96 "מנורה" חברה לביטוח נ' מרק יצחק תקדין מחוזי 96(4) עמ' 16. ת"א (רמלה) 3317/95, מאיה ג'אנה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ תקדין שלום, 96 (2) 3695. 9. דיון ומסקנות: אין חולק כי על התובעת להוכיח את מקרה הביטוח כל המחלוקת סובבת סביב השאלה האם על התובעת להוכיח גם את אי מעורבותה בגניבה או שמא עניין זה מונח לפתחה של הנתבעת. דעת הרוב, אם כי בהערת אגב, נוטה לכיוון חיוב התובעת בהוכחת אלמנט שלילי זה, לאמור - כי אינה מעורבת בעצמה בגניבה. תחת הנחה זו המשכתי לדון בעניין. 10. מקרה הביטוח: נקבע בפסיקה כי במקרים מסוג זה על המבוטח להראות: "שלושה אלו - ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים ע"י הפוליסה. שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלת על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח". (ע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אהרון מוריאנו , פ"ד מח (4), עמ' 77). 11. האם התובעת הוכיחה את מקרה הביטוח? א. התנאי הראשון: הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה: בפוליסה הביטוח שצורפה כראיה ת2/ נקבע בסעיף 1 כדלהלן: "מקרה הביטוח - אובדן או נזק שנגרם בתקופת הביטוח לרכב ... כתוצאה מאחד הסיכונים המבוטחים". בדיקה ברשימה המצורפת לפוליסה מראה כי תקופת הביטוח היא מ - 13.6.96 עד 31.5.97 כלומר בעת הגניבה שארעה, כנטען, בתאריך 16.8.96, היה הרכב מבוטח, וברור מסעיף 1 שאירוע הגניבה נחשב מקרה ביטוח על פי הפוליסה. כלומר, התנאי הראשון התקיים. ב התנאי השני: הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה: המענה לעניין זה ניתן בסעיף 2 לפוליסה ת2/ ובו כתוב: "הסיכונים המבוטחים ... (ג) - גניבה אשר בעקבותיה לא נמצא הרכב במשך 45 ימים, וכל נזק שנגרם עקב גניבה ... " מאחר ואין חולק כי הרכב לא נמצא תוך 45 יום מהדיווח על הגניבה, הרי שגם תנאי זה התקיים. ג. התנאי השלישי: הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה: הנזק שנגרם לרכב הוא גניבתו. נבדוק כעת האם הוכח כי הרכב נגנב ,והאם לתובעת היתה מעורבות בכך כפי שמפורט בפוליסה בסוף סעיף 2 : "ואולם אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי מי מטעמו במתכוון פטור המבטח מחבותו" (ת2/): 11. עדותו של מר אלכסנדר זלצר: "את האוטו חניתי ברחוב בן אביגדור זה היה בלילה. אני הייתי שם. את האוטו העמדתי שם בשעות שלוש או ארבע משהו כזה. אחרי זה הסתובבתי במועדונים עם החברים, ואחרי זה בשעה חמש או שש ראיתי שאין אוטו הלכתי למשטרה ועשיתי תלונה" (עמוד 15 לפרוטוקול). "כשהחנתי את האוטו שמתי אזעקה והלכתי. אחרי שהאוטו נגנב קודם עשיתי תלונה במשטרה ואחר כך הלכתי לסוכן ביטוח ואמרתי לו שהאוטו נגנב" (עמוד 15 לפרוטוקול). התובעת צירפה כראיה אישור בדבר הגשת תלונה (ת3/). 12. כנגד עדותו של מר אלכסנדר זלצר העלתה הנתבעת מספר טענות המצביעות, לטענתה, על חוסר אמינותו: א. הטענה: כיצד הגיע מר זלצר אל הרכב אם אינו מסוגל לקרוא עברית? הרי השלט למכירה היה כתוב בעברית? דיון ומסקנה: הבדל גדול יש בין קריאת שפה ברמה סבירה ובין קריאת מילים בודדות או מילים מסוימות. שלט שכתבו בו למכירה איננו מעיד על האדם המסוגל לקרוא אותו כי הוא קורא עברית על בוריה או ברמה סבירה. על כן טענה זו נדחית מכל וכל. ב. הטענה: מר זלצר בעדותו טען כי המוכר עשה לו הנחה ובמקום 150,000 ש"ח ביקש רק 132,000 ש"ח וללא סיבה מהותית, זהו דבר לא סביר. דיון ומסקנה: ראשית , מר זלצר העיד כי ניתנה סיבה להפחתה במחיר והיא כי המוכר היה לחוץ וזקוק כסף. שנית, מכירה במחיר נמוך ממחיר מחירון הוא דבר רווח מאוד בשוק המכוניות המשומשות. שלישית, יכלה הנתבעת להביא אל דוכן העדים את מוכר הרכב ולהפריך את גירסתו של מר זלצר וכידוע: "בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להוכיח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת". (ע"א 357/72 פנסי עזיז נ' בצל ציוני, פ"ד כז(1) 744). וכן: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89 קופל [נהיגה עצמית] בע"מ נ' טלקאר חב' בע"מ , פ"ד מב (49 602). כלומר משלא הביאה הנתבעת את מוכר הרכב להעיד הרי שיש להניח שהיה מעיד לרעתה. אני דוחה את טענת הנתבעת גם בעניין זה. ג. הטענה: סוכן הביטוח סיפר למר זלצר על עברו התאונתי העשיר של הרכב מדובר בקנוניה שמטרתה הונאת חברת הביטוח. דיון ומסקנה: הנה כך העיד מר זלצר: "סוכן הביטוח לא אמר לי כלום, הוא אמר שמחיר של ביטוח עולה ככה וככה. הוא לא אמר לי שהאוטו היה עם נזקים - הוא לא אמר לי כלום" (עמ' 15 לפרוטוקול). אם כן, מתבקש היה, שיובא בפני בית המשפט סוכן הביטוח על מנת שיפריך את טענתו של מר זלצר בעניין זה ברם, לא רק שהוא לא הובא בפני בית המשפט להעיד, אלא שעל אף שהוא כבר צורף לתיק זה כצד ג' ע"י הנתבעת מלכתחילה בטענה שעשה קנוניה עם התובעת ובעלה כנגד הנתבעת, הרי שבאופן מפתיע נמחקה הודעת צד ג' זו. לדעתי הדבר אומר דרשני וכפי שהזכרתי לעיל משלא הובא העד לסתור טענתו של מר זלצר יש להניח שהיה מעיד לרעת הנתבעת בעניין זה. דין טענה זו להידחות. ד. הטענה: לא סביר שהמוכר של הרכב היה נותן למר זלצר לבצע בדיקה לרכב לבדו. דיון ומסקנה: כך העיד מר זלצר: "הייתי לבד כשהלכתי לבדיקה. יובל לא הלך איתי לבדיקה". (עמ' 17 לפרוטוקול). גם כאן הייתי מצפה, שעל מנת להפריך טענתו של מר זלצר יובא בפני בית המשפט מוכר הרכב שיעיד שלא כך היה אך נתבדיתי גם הפעם. ושוב נמצאתי דוחה טענה נוספת משלא הובאה הראיה המתאימה. באשר לעבר התאונתי "העשיר" של הרכב כטענת הנתבעת: יש לדחות טענה זו, מאחר ולא הובאה בפני כל ראיה או ראשית ראיה שתתמוך בכך כי בכלל היה עבר תאונתי עשיר לרכב, ואם לא די בכך שלא הובאו תימוכין לטענה זו, הנתבעת מוסיפה ובונה על בסיס טענה זו הרים וגבעות, לאמור שהתובעת ובעלה ידעו על מצב הרכב, ושהם עשו יד אחת עם סוכן הביטוח, שהעובדה שהרכב נבדק במכון דינמומטר אינה נכונה כי זה לא יכול להיות שרכב שהגיע במצב של אובדן גמור היה מקבל אישור שהוא בסדר (כפי שהעיד מר הרצל ישראל) ובבסיס מגדל טענות והנחות זה עומדת לה טענה שלא הוכחה כלל. נוכח האמור לעיל אני דוחה טענה ז ו מכל וכל. הטענה: מר זלצר סירב לומר עם איזה חברים בילה באותו הלילה. דיון ומסקנה: הפכתי בעדותו ובחקירתו ולא מצאתי שמר זלצר סרב לומר עם מי בילה . לסיכום עדותו של מר זלצר: הפכתי והפכתי בעדותו של מר זלצר ובטענות שהועלו כנגדה ולא מצאתי בה פסול. עדות זו אמינה ,מסודרת , ומפורטת ומקובלת עלי. 13. לעומת עדות זו עמדה עדותו של מר צרפתי שלמה מטעם הנתבעת: א. בעניין הבדיקה במכון: מר צרפתי טוען כי בדק במכון דינמומטר ומצא שבתאריכים האמורים לא היה רכב כזה בבדיקה. הוא לא הביא כל אישור לכך. הוא לא זוכר אם רשם מזכר. לא זוכר עם מי דיבר שם. ואף לא הביא את הדו"ח. ב. בעניין ההקלטות: "לפעמים אני מקליט לפעמים לא. בתיק הזה אני לא יכול להגיד אם כן או לא כי אין לי את הדו"ח" (עמוד 24 לפרוטוקול). ג. בעניין סוכן הביטוח: "אני בדקתי אצלו את עבר הרכב, אם היו תאונות אם הוא מכיר את הרכב, א ם הוא מכיר את בעלי הרכב". שאלה "מה התשובות שקיבלת"? "אין לי את העדות בפני ואני לא זוכר". ברם שורה אחת לאחר מכן מוסיף מר צרפתי: "בזמן החקירה שאני שאלתי אותו והראתי לו את המסמכים הוא נזכר שלרכב היה עבר תאונתי קשה" (עמוד 25 לפרוטוקול). פעם הוא לא זוכר את התשובות שקיבל ופעם כן, מעבר לכך שלא ציין זאת כלל בתצהירו. ד. בעניין בדיקת הפוליגרף: כשנשאל בחקירתו בבית המשפט מה ענה לו מר זלצר כששאל אותו על בדיקה בפוליגרף הוא ענה שמר זלצר אמר "אני רוצה להתייעץ עם עו"ד וזה נראה לי לגיטמי" (עמ' 27 לפרוטוקול) אך דבר זה לא הפריע למר צרפתי לכתוב בתצהירו שהוא סירב לבדיקה - בפוליגרף, ולא שביקש להתייעץ עם עו"ד. ה. חתימת הדו"ח של מר צרפתי: מגמה זו של סילוף העובדות ניכרת גם בהמשך החקירה-מר צרפתי בחקירתו בפני בית המשפט אמר כי מר זלצר אמר לו שהוא מתכוון להתייעץ עם עו"ד ושזאת "זכותו לא לחתום " על הודאתו. לעומת זאת בתצהירו ציין מר צרפתי כי הוא סירב לחתום ולא שביקש להתייעץ עם עו"ד. ו. המקורות של מר צרפתי: בתצהירו ציין כי ממידע אשר נתקבל לידי ממודיעים " (ת1/). אך בחקירתו בפני בית המשפט אמר כי: "המודיעים שלי הם האנשים שעוסקים בסחר במכוניות גנובות באזור לוד. אין לי את השמות ואני לא יודע את השמות" (עמוד 27 לפרוטוקול). ז. עדות שמיעה: חלקים ניכרים בעדותו ותצהירו של מר צרפתי בעצם מהווים עדות שמיעה ולכן אין להתייחס אליהם. ח. לסיכום עדותו של מר צרפתי: תצהירו ועדותו של מר צרפתי אינם אמינים ואינם מקובלים עלי. רבות הסתירות ואי הדיוקים ולא ניתן להסתמך על חלקים רבים מתוך היותם עדות שמיעה, אך גם אם אייחס את מלוא המשקל לעדות זו, הרי שהיא איננה אמינה בעיני ולא מעלה כל פגם בעדותו של מר זלצר. בנוסף לכך אני תמה מדוע זה לא הובא הדו"ח הרלוונטי שיכול היה להזכיר למר צרפתי על מה הוא מעיד. 14. סיכומם של דברים עד כאן: לאור האמור לעיל אני קובע כי גם התנאי השלישי התקיים . מקרה הביטוח הוכח, הוכח בפני שהיתה גניבה ושלא היתה כל מעורבות של התובעת ו/או מי מטעמה בגניבת הרכב. הנטל להוכיח כי מתקיים כאן חריג שימנע מהנתבעת לשלם לתובעת, מונח על כתפי הנתבעת והוא לא הורם. 15. גובה הנזק: "מובן, כי לאחר קביעת החבות החוזית טרם נשלמה מלאכתו של הניזוק. הניזוק מבקש שיפוי עבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו. השלב הראשון הינו קביעת האחריות. השלב השני הינו קביעת שיעור הנזק. רק עמידה בשני השלבים תקנה את .... הביטוח" (ע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אהרון מוראינו , פ"ד מח (4) עמ' 78). כלומר כעת עלינו לבדוק האם הוכח שיעור הנזק: מסיכומי ב"כ הצדדים ניתן להסיק כי התובעת צירפה לכתב התביעה מחירון רכב על מנת להוכיח את שווי הרכב. "ברור כי דף המחירון אשר צורף לכתב התביעה ... " (מסיכומי ב"כ הנתבעת). "לפי המחירון שצורף לכתב התביעה ו/או לסיכומי התביעה" (מסיכומי ב"כ התובעת). ברם, דף מחירון זה לא נמצא על ידי עת חיפשתיו בתיק. על כל פנים גם אם אניח לצורך העניין כי צורף לכתב התביעה, דא עקא שדף זה לא צורף כראיה ועל כן אין להתייחס אליו כלל. לעומת זאת, צורף כראיה זיכרון דברים ת3/ ובו מצוין כי הוסכם בין הצדדים כי הרכב יימכר בסכום של 132,000 ש"ח. על זיכרון דברים זה חתומים המוכר יובל אליהו והתובעת זלצר לודמילה. כנגד סכום זה, לא הועלתה כל טענה ואף לא הובא המוכר יובל אליהו לסתור את האמור בזיכרון הדברים משכך הם פני הדברים הרי שיש כאן לטעמי אסמכתא כי הנזק שנגרם לתובעת בגין אובדן הרכב עומד על 132,000 ש"ח, תוך התחשבות בכך שמרגע חתימת זיכרון הדברים ועד לגניבת הרכב עברו חודשים בלבד, ולאור מכלול העדויות והנסיבות. 16. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 132,000.- ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, קרי 19.12.96, ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 25,000.- ש"ח סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב