פסק דין 1. השאלה העומדת ביסוד פסק דין זה היא: היכן וכיצד צריכות לידון בקשות הנוגעות לביטולם של קנסות חניה עירוניים וטענות להתישנותם? עד לפני זמן קצר, נהגה הפרקטיקה, לפיה בקשות כאלה הוגשו בדרך של המרצת פתיחה למתן צו הצהרתי לביטולם של הקנסות או לטענה להתישנותם. ביום 5/12/05 נתן בית המשפט העליון פסק דין, שיש בו כדי לגרום לשינוי הפרקטיקה שנהגה: ע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואח' (להלן - וקס). 2. בוקס נדונה השאלה האמורה בדרך עקיפה במקצת. המערערים שם הגישו בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו תביעה ייצוגית כנגד המשיבים להכרזה, כי הרשויות המקומיות אינן מוסמכות לקבוע עבירות חניה במקום אסור לפי תמרור כעבירות קנס, והן מוסמכות לעשות כן רק לגבי חניה במקום מותר. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. האבחנה האמורה שם בין שני סוגי החניה אינה מעניננו וגם הדיון הנוגע להגשת התביעה כתובענה ייצוגית אינה מעניננו כאן. וקס נוגע לנו בשל התייחסותו של בית המשפט לאופן ולערכאה הראויה לקיומו של דיון בנדון. וכך נאמר שם (בסעיף 5 לפסק הדין): "בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי." 3. בעקבות וקס החלו בתי המשפט "האזרחיים", לפניהם הובאו תביעות בנדון למחוק אותן על הסף (ראו, למשל: ת.א. 53553/05 גלעד נ' עיריית תל אביב, כב' השופט ש. פרידלנדר; ת.ק. 5570/05 שחר נ' עיריית תל אביב, כב' השופט פרידלנדר; ת.ק. 5996/05 מאור נ' עיריית תל אביב, כב' השופט י. קורן; בש"א 2311/03, ת.א. 3040/03 עיריית פתח תקוה נ' ויסמן, כב' סגן הנשיא א.ד. גולדס). 4. יחד עם זאת, אין להתעלם מפסק דין אחר של בית המשפט העליון, שקדם לוקס: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (להלן - פסי). בפסי דובר, אמנם, בקנסות שנפסקו על עבירות תעבורה, אך גם אלה וגם הקנסות הנדונים כאן שייכים ל"משפחת" "עבירות הקנס" ו"העבירות הקלות", להם הוסדרו סדרי דין מיוחדים בפרק ז' ובסעיפים 239 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ) (וראו סקירת הדברים ב-ע"פ (י-ם) 348/96 מד"י נ' סרגובי). המערער שם עבר עבירות קנס, שהן עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט. הוא לא שילם את הקנסות, ובשל כך סירבה רשות הרישוי לחדש את רשיון הנהיגה שלו. בית המשפט לתעבורה, שאליו פנה המערער בבקשה לביטול הקנסות מפאת התישנותם, קבע כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, ובית המשפט פסק כי הענין יובא בפני בית המשפט המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש - בית משפט השלום. המערער ערער לבית המשפט העליון, אשר דן בחלופות האפשריות (בית משפט לתעבורה, בית משפט אזרחי, בג"ץ) ומסקנתו היתה, כי שאלת התישנותו של קנס צריכה לידון בבית משפט אזרחי. אחד מהנימוקים שנזכרו שם (בעמ' 719) למסקנה האמורה היה, שגביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על פי פקודת המיסים (גבייה). לפיכך, הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, אין זה ראוי שהוא יטופל על ידי בית משפט שגדר סמכותו היא בענינים פליליים בלבד. 5. אינני סבור,כי פסקי הדין וקס ופסי סותרים זה את זה, או כי וקס שינה את ההלכה שנקבעה בפסי, אלא שמדובר במישורים שונים, ואבאר את דברי. בתביעות מעין אלה מועלות בדרך כלל אחת או יותר משלוש טענות שונות (אמנם, התובעים אינם מקפידים בדרך כלל להבחין ביניהן): א - ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום (הדו"ח). ב - התישנות העבירה. ג - התישנות העונש (הקנס). האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום לבירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית המשפט לענינים מקומיים), היא בין טענות א' ו-ב' לבין טענה ג', וכמפורט להלן. ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום (הדו"ח) 6. כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). שילם מקבל ההודעה את הקנס, "רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" (סעיף 229(ח) לחסד"פ). בהתאם לסעיף 229(ח2) לחסד"פ: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". יצוין, כי הדין הקבוע בסעיף 229(ח2) נקבע קודם לחקיקתו בפסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2) 542; פסי, עמ' 718). 7. כאמור, עבירות הקנס נכללות ב"עבירות הקלות", כהגדרתן בסעיף 240(א) לחסד"פ, שעיקרו הוא האפשרות להרשיע את הנאשם גם שלא בפניו. תוצאה זו נובעת, כאמור, גם מסעיף 229(ח2) הנזכר לעיל. סעיף 240(ב) קובע: "על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט)". סעיפים אלה דנים בביטולו של פסק דין שניתן שלא בפני הנאשם, ולפיהם, בקשה לביטולו של פסק דין כזה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט, שגזר את דינו של אותו נאשם. 8. אך למי צריכה להיות מוגשת בקשה לביטולו של פסק דין שניתן לפי סעיף 229(ח2), שניתן, אמנם, שלא בפני הנאשם, אך בית המשפט, למעשה, לא דן בענינו ולא הרשיע אותו בפועל, וההרשעה נעשית מכח החוק ("כאילו הורשע בבית המשפט")? על כרחך יש לומר, כי בקשה כזו צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בענינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית משפט זה הוא בית המשפט לענינים מקומיים, על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). 9. לסיכום פרק זה: מי שקיבל הודעת תשלום קנס (הדו"ח) בגין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר עירוני ולא שילם את הקנס הנקוב בה במועד הנקוב בה, דינו כמי שהורשע באותה עבירה וכמי שנגזר עליו הקנס הנקוב. אדם זה רשאי להגיש בקשה לביטול פסק הדין המרשיע. בקשה זו צריכה להיות מוגשת לבית המשפט לענינים מקומיים. התישנות העבירה 10. טענה להתישנות העבירה על ידי מי שנתבע לשלם את הקנס בעבירת חניה שנקבעה בחוק עזר עירוני, יכולה לבוא, כמובן, רק לאחר ביטול ההרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לענינים מקומיים. אם תבוטל ההרשעה, יהא רשאי הנאשם לטעון את טענת ההתישנות כטענה מקדמית על פי סעיף 149(8) לחסד"פ. אלא, שכאן נהנה הנאשם מתקופת התישנות מקוצרת בהתאם לסעיף 239 א לחסד"פ, ולפיה לא ניתן להגיש את כתב האישום (הדו"ח) ולא ניתן להמציאו לנאשם, אלא בתוך שנה מיום ביצוע העבירה (אם לא התקיימו החריגים הקבועים שם, וראו: ע"פ (מחוזי ת"א) 4256/98 בן עזוז נ' מד"י). 11. המסקנה, אם כן, שגם טענה להתישנות העבירה, נשוא הודעת תשלום הקנס (הדו"ח), צריכה לידון בבית המשפט לענינים מקומיים. התישנות העונש 12. טענה, לפיה לא ניתן עוד לגבות את הקנס בשל התישנות, הינה טענה להתישנות העונש. טענת התישנות זו שונה מטענת התישנות העבירה, כיון שהיא מניחה את קיומם של ההרשעה וגזר הדין ואיננה מבקשת לערער עליהם, אלא על האפשרות לאכיפתו של העונש (הקנס). 13. סוגית התישנותם של עונשים פליליים קבועה בסעיף 10 לחסד"פ. כיון שעבירת הקנס דנן הינה "חטא", תקופת התישנות העונש לגביה היא 3 שנים, והדברים ידועים (סצ'י הנ"ל). 14. כאשר "העונש" הוא קנס, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גבייה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה (סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בכך, ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב "אזרחי" (ראו: ע"פ (מחוזי ת"א) 1006/98 פסי נ' מד"י, סעיף 13 לפסק הדין). לפיכך, המקום הראוי לדון בטענת התיישנותו של קנס, כלומר בטענה, לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס, הוא בית המשפט האזרחי. כך נקבע, כאמור, בענין פסי הנ"ל. סיכום 15. הנובע מכל האמור לעיל: בקשה לביטול העבירה, נשוא הודעת הקנס בגין עבירת חניה על פי חוק עזר עירוני - יש להגיש לבית המשפט לענינים מקומיים. טענה להתישנות עבירה כאמור - יש לטעון בפני בית המשפט לענינים מקומיים. תביעה שענינה התישנותו של קנס כאמור - יש להגיש בפני בית משפט השלום. 16. יצוין עוד בהקשר זה, כי פסק דין הצהרתי (כמבוקש כאן) מוסמך לתת רק בית משפט "הדן בענין אזרחי", על פי האמור בסעיף 75 לחוק בתי המשפט. גם מטעם זה לא ניתן לתת סעד הצהרתי לביטול העבירה או להתישנותה, להבדיל מסעד הצהרתי למניעת אכיפת הקנס הפסוק. 17. עיקרה של התביעה דנן, וכפי שהיא מנוסחת ברישא לבקשה היא להצהרה על בטלותם של דוחות החניה ו/או הכרזה על התישנות העבירות הנקובות בהם, משום שלא הומצאו למבקש בתוך שנה מביצוע העבירות הנטענות. בהתאם לאמור לעיל, דינן של טענות אלה להישמע בבית המשפט לענינים מקומיים. 18. אינני סבור, שיש להעביר תביעה זו, כמות שהיא, לבית המשפט לענינים מקומיים, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, מחמת ההבדל באופן הגשת התביעה או הבקשה, כמתבקש מעצם הגדרת ההליך כאזרחי או כפלילי. מטעם זה אני סבור, כי ראוי יותר למחוק את התביעה (למחוק ולא לדחות, מטעמי זהירות), באופן שהמבקש יוכל להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לענינים מקומיים. 19. למרות מחיקת התביעה על הסף, אין לחייב את המבקש בהוצאות לטובת המשיבה, משום, שכאמור לעיל, עד לפני זמן קצר נהגה הפרקטיקה, לפיה הוגשו בקשות מעין אלה לבית המשפט "האזרחי". לראיה, גם המשיבה לא טענה בענין זה בתשובה להמרצת הפתיחה, אלא בבקשה מאוחרת יותר שהגישה לדחיית התביעה על הסף (בש"א 184878/05). 20. עוד אני סבור, כי בנסיבות הענין, ולאור צו המניעה הזמני שניתן, יש להורות על עיכוב הליכי גביית הקנסות לתקופה של 30 יום מיום מתן פסק הדין, כדי לאפשר למבקש להגיש את בקשתו בבית המשפט לענינים מקומיים ולעתור שם לעיכוב ההליכים עד למתן החלטה סופית. 21. תוצאה: התביעה נמחקת על הסף. אין צו להוצאות. הליכי גביית הקנסות, נשוא התובענה, יעוכבו למשך 30 יום. (מועד הדיון שנקבע מבוטל, כמובן). קנסחניה