זכאות חבר מושב עובדים לרשום נחלות

דיני מקרקעין הם דינים מגוונים הכוללים נושאים שונים עסקאות נדל"ן - מכירת דירה/קניית דירה, זכויות בניה, ליקויי בניה, הסכמי שכירות, עסקאות קומבינציה, בתים משותפים, קבוצת רכישה, רישומי מקרקעין, כינוס נכסים, מיסוי מקרקעין וכו'. להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן בבית משפט המחוזי בירושלים ע"י השופטת מרים מזרחי - בנושא זכאות חבר מושב עובדים לחייב את מינהל מקרקעי ישראל לרשום נחלות

הקדמה
האם זכאים חברים במושב עובדים לחייב את מינהל מקרקעי ישראל לרשום את הנחלות במושב על שמם, על פי החלטה 823 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל? והאם מכח אותה החלטה, או מכח תקנון המושב, זכאים החברים לחייב את מושב העובדים להקצות להם חלקות ממקרקעי המושב? אלה השאלות הטעונות הכרעה בהליך זה. ההכרעה תלויה בשאלה אחרת, רחבה יותר, והיא האם לחברים במושב קיימת זכות ישירה במקרקעי המושב

הצדדים לתביעה
התובעים הם חברים בנתבע 2, בית זית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן – המושב). בשנת 1990 רכשו התובעים את הזכויות במשק 115 במושב (להלן – הנחלה), ואין מחלוקת כי הם ברי רשות בנחלתם. הנתבע 2, מושב בית זית, רשום כאגודה שיתופית ומסווג כמושב עובדים. אדמות המושב, הכוללת 96 נחלות - כל אחת בשטח של 28 דונם, הן בבעלות המדינה ומנוהלות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. הנתבע 1 הוא מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל). הוא הבהיר כי לא יתערב בסכסוך בין התובעים לבין המושב ככל שהוא נוגע לשאלה האם חלה על המושב חובה להקצות שטחים לחברים בו

הנתבעת 3 היא הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (להלן - הסוכנות). בעבר, עוגנו זכויות המושב באדמותיו בהסכם משולש שנערך בין המינהל, הסוכנות והמושב. על פי הסכם זה, המינהל הוא בעל הקרקע, הסוכנות היהודית היא שוכרת הקרקע והמושב הוא בר רשות (להלן – ההסכם המשולש). ביום 22.2.06 הוחלף ההסכם המשולש בהסכם דו-צדדי בין המושב למינהל, ולפיו שוכר המושב ישירות מאת המינהל את שטחי משבצת המושב (להלן – ההסכם הדו-צדדי). בעקבות כך, ובהסכמת כל הצדדים, נמחקה התביעה נגד הסוכנות

מעמד המקרקעין
המושב מחזיק בשטחים המכונים "משבצת המושב". הן על-פי ההסכם המשולש והן על פי ההסכם הדו-צדדי, בעל הזכויות במשבצת המושב הוא המושב עצמו והוא המשלם את דמי השכירות למינהל. החברים במושב אינם מוגדרים כבעלי זכויות ישירים. עם זאת, המושב נתן לחברים רשיון לשימוש בנחלות החקלאיות

מאז ראשית שנות השמונים קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטות, שמטרתן הייתה לעגן ולהסדיר את זכויותיהם של חברי המושבים במשק החקלאי. החלטות אלה מגדירות "נחלה" מהי – "שטח הקרקע במשבצת המושב המהווה יחידה משקית אחת". בנוסף, יוצרות ההחלטות אבחנה בין שלושה סוגים שונים של חלקות בשטחי הנחלה, כדלהלן (ראו: החלטה 279, כתב התביעה, נספח ד'): חלקה א' בנחלה - הוגדרה כ"שטח קרקע בנחלה המיועד למגורים ולמבני משק של המחזיק בנחלה או בני משפחתו והמעובד על ידו". חלקה ב' בנחלה – הוגדרה כ"שטח קרקע בנחלה המשמש לחקלאות בלבד ומעובד על ידי המחזיק בנחלה". חלקה ג' – הוגדרה כ"זכויות בשטח הנחלה המעובד במשותף

במרכז ההחלטות עומדת החלטה 823, שהתקבלה על-ידי מועצת מקרקעי ישראל ביום 10.2.1998 (להלן – החלטה 823). היא קובעת, כי חלקה א' של הנחלה תוחכר לבעל הנחלה בחוזה חכירה לדורות, וכי יתר החלקות יוחכרו לאגודה, "תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן". החלטה 823 גם קובעת, כי "האגודה החקלאית רשאית להחליט כי לבעל נחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב'), המהוות את יתר שטח הנחלה שלו...". ההחלטה קובעת, כי תנאי מוקדם לחתימת חוזי חכירה לדורות עם בעלי הנחלות הוא רישום החלקות בספרי מרשם המקרקעין כיחידות רישום נפרדות בשלמות

גדר המחלוקת
המושב נתן רשיון שימוש לחברים ביחס לחלקות א' במושב. מזה זמן מתנהלים בין המושב לבין המינהל תהליכים, שמטרתם להוביל לרישום זכויות החכירה ביחס לחלקות א' על שם החברים במושב באופן ישיר. לטענת התובעים, מטילה החלטה 823 חובה על המושב ועל המינהל לפעול להחכרת חלקות א' ישירות לבעלי הנחלות ללא כל דיחוי. לשיטתם, חלף הזמן הסביר ליישומה של ההחלטה, ואין עוד כל מניעה להשלמת המהלך שיעגן במרשם המקרקעין את זכויותיהם של החברים בחלקות א' במושב

ביחס לחלקות ב' ו-ג' במושב מצב הדברים הוא שונה. מטיעוני הצדדים עולה, כי כיום אין אבחנה כלשהי בין חלקות ב' לבין חלקות ג' במושב. כלל השטחים החקלאיים משתרעים על פני 1960 דונם. מתוכם 870 דונם נמצאים בתחום השיפוט של המועצה האזורית יואב, במרחק של 50 ק"מ מהמושב עצמו. יתרת השטחים החקלאיים מצויים בקרבת חלקות א' במושב, ובעבר היו נטועים בהם מטעים. בראשית שנות ה-90' הסב המושב את המטעים ל"יער משקי". התובעים טוענים, כי על המושב מוטלת חובה להקצות להם את חלקם היחסי בחלקות ב' לצורך עיבודו, וזאת מכח החלטה 823 ומכח היחסים החוזיים שבין המושב לחברים בו, כפי שהם מעוגנים בתקנות האגודה השיתופית

כדי לבחון טענות אלה יש להידרש לזכויות התובעים במקרקעין, הן על-פי דין והן מכח יחסיהם החוזיים עם המושב, ככל שהם מוגדרים בתקנות האגודה השיתופית, המתוות את המסגרת ההסכמית בין האגודה השיתופית לבין חבריה ומסדירות את היחסים המשפטיים ביניהם

מעמד החברים ביחס למשבצת מושב
לחברים אין זכויות ישירות במקרקעי המושב. הן ההסכם המשולש והן ההסכם הדו-צדדי מקנים זכויות למושב עצמו. יהיה מעמדן של זכויות אלה אשר יהיה, ברור כי מכח הסכמים אלה זכאים החברים רק לאותו רשיון שימוש בנחלות החקלאיות. גם החלטה 823 אינה מקנה זכויות ישירות לחברים. לשונה - פשוטה: חלקה א' תוחכר לבעל הנחלה, אך זאת רק לאחר שיתמלא תנאי מוקדם, והוא רישום החלקות בספרי מרשם המקרקעין כיחידות רישום נפרדות בשלמות (סעיף 6). ההחלטה מתווה את ההליך בו יש לנקוט לשם הסדרת זכותו של בעל הנחלה כחוכר ישיר בנחלתו: על האגודה החקלאית מוטלת החובה להכין את תוכנית החלוקה של משבצת המושב לפי נחלות לצרכי רישום בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 7). על המינהל מוטלת החובה להכין נוסח חדש של חוזי חכירה לדורות (סעיף 8). משיושלמו פעולות אלה, ניתן יהיה לממש את הקביעה שבסעיף 2 להחלטה, על פיה חלקה א' תוחכר ישירות לבעל הנחלה. ההחלטה עצמה אינה מקנה, אפוא, זכויות ישירות לחברי המושב בחלקות א'. היא קובעת כי זוהי המטרה, אותה ניתן יהיה להשיג בהתמלא התנאים הנקובים בה

גם ביחס לחלקות ב' לא מקנה ההחלטה לחברים זכויות ישירות. סעיף 4 של ההחלטה קובע, כי "האגודה החקלאית רשאית להחליט כי לבעל נחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב')...". ההחלטה אינה מחייבת את האגודה החקלאית להחליט שכך ייעשה. אכן, ההחלטה עצמה אינה מוציאה את השליטה במקרקעין מידי המושב ואינה מעניקה זכות ישירה בידי חברי המושב. בהיעדר החלטה פוזיטיבית של המושב, לא ניתן להקנות זכויות ישירות לחברים בו בחלקות ב'. הנה כי כן, במערך היחסים מול מינהל מקרקעי ישראל המושב הוא בעל הזכויות הישירות בקרקעות המשבצת. החלטה 823 מקנה למושב שליטה חלקית על ניצול הזכויות שהוקנו במסגרתה ביחס לחלקות א' ושליטה מוחלטת על ניצול הזכויות שהוקנו ביחס לחלקות ב'. ניצול הזכויות שההחלטה מקנה עשוי היה להוביל לטובת ההנאה לחברים

גם תקנות האגודה השיתופית (כתב תביעה, נספח א'; להלן – תקנון המושב) אינן מהוות מקור לזכויות ישירות של החברים. סעיף המטרות בתקנון המושב קובע, אמנם, כי אחת ממטרות האגודה היא לרכוש זכויות באדמה לשם יישוב החברים ולעשות את כל הצעדים להסדרת הזכויות באדמה כרכוש פרטי של החברים, אלא שלשם כך הוסמכה האגודה, בין היתר, להותיר את הזכויות בקרקעות בידיה ולעבדן במשותף (סעיף 3(ג) לפרק א', סעיף 4(ג) סיפא לחלק ד' בתקנון). שאלה היא, האם ההחלטה בדבר הותרת חלקות ב' בידי המושב ועיבודן במשותף נתקבלה על פי סדרי הדיון הקבועים בתקנון המושב. שאלה זו תבחן להלן

חלקה א
בהמשך להחלטה 823, הוכנה על-ידי המושב תוכנית לחלוקת חלקות א' של הנחלות ומפה הקובעת את גבולותיהן. על-פי האמור בתעודת עובד הציבור של מנהלת האגף החקלאי במינהל, אשר צורפה לתצהיר מטעם המינהל, חלקות א' במושב נרשמו בספרי מרשם המקרקעין כיחידות רישום נפרדות בשלמות. אך למרות זאת, המינהל טרם השלים את מהלך החתימה על חוזי חכירה ישירות מול חברי המושב. מתעודת עובד הציבור עולה עוד, כי קיים קושי לקדם את הליכי חתימת חוזי חכירה, בשל מחסור בכוח אדם. ב"כ המינהל הסביר, כי המינהל נדרש לטפל כיום בעשרות רבות של ישובים בכל רחבי הארץ, שנמצאים בשלבים שונים של רישום הזכויות בחלקה א'. עמדת המינהל היא, שאין הצדקה לקדם את עניינם של התובעים על-פני אלפי חוכרים אחרים, רק משום שהגישו תביעה. המינהל הוסיף, כי לתובעים לא נגרם כל נזק מדחיית הרישום, מאחר שעמדתו העקרונית היא שהרישום ייעשה ברגע שהדבר יתאפשר

מינהל מקרקעי ישראל הוא רשות מינהלית, וחלים עליו העקרונות והכללים של המשפט הציבורי במלוא היקפם (ראו: בג"ץ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6) 25, 41-42). בכלל זאת, עומדת לו חזקה התקינות (או החוקיות). על פי חזקה זו, נקודת המוצא הנה כי המינהל פועל באופן חוקי ותקין (ראו, למשל: בג"צ 7351/95 גבעוני נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ(4) 89, 128; בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793; ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 754-755). ניתן, כמובן, לסתור החזקה. הנטל מוטל על המבקש לעשות כן

בנסיבותיו של מקרה זה, לא עמדו התובעים בנטל ולא סתרו את חזקת התקינות של פעולות המינהל. התובעים לא ביקשו להזמין את מנהלת האגף החקלאי במינהל לשם חקירתה ביחס לאילוצים הטכניים שמעכבים את החתימה על חוזי החכירה ביחס לחלקות א', כפי שהוצגו בתעודת עובד הציבור. משכך הם פני הדברים, לא נסתרו הדברים האמורים בתעודת עובד הציבור, מהם עולה כי במגבלות הקיימות פועל המינהל באופן סביר לקידום החלטה 823. גם חלוף הזמן אינו מעיד, כשלעצמו, על אי סבירות בפעולות המינהל. מהמועד בו נתקבלה החלטה 823 ועד היום חלפו אמנם כמעט עשר שנים. ואולם, בחלקה הארי של תקופה זו לא היו רשומות חלקות א' במושב כיחידות רישום נפרדות בשלמות בספרי מרשם המקרקעין, וממילא לא התמלא התנאי המוקדם לחתימת חוזי חכירה עם חברי המושב. יתרה מזאת, מעדותו של יו"ר ועד המושב, אברהם דניאל, עולה, כי רישום חלקות א' על שמם של החברים מתעכב כעת, בשל כך שמתקיים משא ומתן בין המינהל לבין תנועת המושבים באשר לנוסח הסופי של הסכם החכירה (פרו' מיום 26.9.06, ע' 32). תנועת המושבים מייצגת ומקדמת את עניינם של המושבים ושל החברים בהם (ראו, למשל: בג"צ 5575/94 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 133, 147-148 (1995)). במצב כזה, לא ניתן לתלות את העיכוב בחתימה על חוזי חכירה באופן בלעדי בדרך התנהלותו של המינהל

שיקול נוסף התומך בעמדת המינהל נעוץ בכך שהמניעה לחתימה על חוזי החכירה נובעת מאילוצים טכניים ואין מדובר בחזרה של המינהל מהעמדה העקרונית המעוגנת בהחלטה 823. ומכאן, שהעיכוב בחתימה על חוזה חכירה בין התובעים לבין המינהל אינו גורע מזכויותיהם המהותיות של התובעים ביחס לחלקה א' בנחלתם. בנסיבות כאלה פוחתת ההצדקה להתערב בסדרי עבודתה של הרשות המינהלית

הכלל הוא שכל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, כלומר - כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל, לא יתערב בית המשפט בהחלטה (ראו, למשל, בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766-767 (2004)). אני סבורה כי מכלול השיקולים במקרה זה - החל בכך שהעיכוב איננו פוגע בזכויותיהם המהותיות של התובעים, המשך בכך שחלקו של העיכוב נעוץ במשא ומתן המתנהל בין המינהל לבין נציגי התובעים בתנועת המושבים באשר לנוסח חוזה החכירה שיעגן את זכויות התובעים וחבריהם באופן המיטבי בחוזה החכירה, וכלה באי הזמת הנתונים אודות הקשיים הטכניים ברישום הזכויות במינהל - כל אלה מובילים למסקנה כי העיכוב ברישום זכויותיהם של התובעים בחלקה א' שבנחלתם איננו עולה כדי חריגה של המינהל ממתחם הסבירות ואינו מצדיק התערבותו של בית המשפט באופן בו מיישמת הרשות המינהלית את החלטותיה

אשר על כן, התביעה לחייב את הנתבעים לחתום עם התובעים באופן מיידי על חוזה חכירה ביחס לחלקה א' בנחלתם – נדחית. מובן שקביעה זו אינה גורעת מזכויותיהם של התובעים ביחס לחלקה א' בנחלתם מכח החלטה 823, אך זאת בכפוף לסדרי העבודה שמתווה מינהל מקרקעי ישראל

חלקה ב
החלטה 823 נושאת עמה מטען ברור של זכויות, שיתגלגלו ברגיל אל החברים. המושב עצמו, גם בהיותו אישיות משפטית נפרדת, נשלט על-ידי חבריו. שליטה זו מקנה להם יכולת להיות מעורבים בדרכי ניצול הזכויות המוקנות בהחלטה 823, באופן שבחשבון האחרון טובת ההנאה תוקנה לחברים. ואולם, התנהגות החברים במושב מלמדת, כי לא זה היה הלך מחשבתם. כך, הוחלט כבר בשנת 1969 כי אותם השטחים במשבצת המושב שעובדו בעבר באופן עצמאי על-ידי חברי המושב, יועברו לבעלות משותפת של המושב ויעובדו במשותף. בפרוטוקול ישיבת ועד הנהלת המושב מיום 25.5.1969 (תצהיר התובע, נספח ל"ג), שעסקה בנושא העברת כלל חלקות ב' לבעלות משותפת, מופיע תיאור הדברים כדלהלן: "לסעיף זה הוזמן מ. סופר כי הוא נשאר יחיד מבין כל בעלי החלקות אשר אינו נוטה לחתום על העברת המטע שלו לבעלות משותפת... סוכם להשאיר לשיקול נוסף של הח' סופר לקבל את החלטת הנהלת המושב להעביר את כל המטעים למשותפים כולל החלקה של סופר". ואכן, מתשובת יו"ר ועד המושב לשאלון שהופנה אליו עולה, כי החבר האחרון במושב שעיבד באופן פרטי שטחים חקלאיים, שאינם בתחום חלקות א', היה מוטקה סופר. עוד עולה מתצהיר התשובה, כי החל מראשית שנות השבעים כל שטח משבצת המושב, למעט חלקות א', הוחזק ועובד באופן משותף על-ידי המושב (תצהיר תשובה לשאלון מטעם משה גולדברג, תשובות 12.2, 14.2). דברים אלה נתמכו גם בעדותו של העד מטעם האגודה, אברהם דניאל, שמסר כי בעבר נתקבלה החלטה בדבר אי הקצאת חלקות ב' ובדבר עיבודן במשותף (פרו', ע' 26). לפי עדותו של דניאל, אין היום מפה כלשהי המסמנת איזה חלק מבין השטחים החקלאיים שייך לכל נחלה (פרו', ע' 33). באופן דומה, במכתב שמוען לתובעים במועד הסמוך לרכישת נחלתם (תצהיר המושב, נספח ח') נאמר: "מגרשי המגורים ירשמו ע"ש בעלי הזכויות כ"חכירה לדורות" (49 או 99 שנים). יתר הקרקעות במשבצת – ע"ש האגודה

הנה כי כן, לא הוכח בפני כי המושב החליט כי חלקות ב' יוחכרו לחברים, ומכאן, שלא מתמלא התנאי המוקדם הקבוע בהחלטה 823 המאפשר את רישום זכויות התובעים ביחס לחלקה ב' בנחלתם. יתרה מכך, מכיוון שהמושב לא קיבל החלטה בדבר החכרתן של חלקות ב' לחברים, הוא גם לא פעל למיפוי זכויות החברים בחלקות ב'. נכון להיום, לא ניתן לשייך את הקרקע החקלאית לכל נחלה ונחלה (פרו', ע' 33). כפועל יוצא מכך, ביחס לחלקות ב' במושב לא מתמלא גם תנאי נוסף, הדרוש לשם חתימה על חוזי חכירה עם החברים לפי החלטה 823, והוא רישומן של החלקות בספרי מרשם המקרקעין כיחידות רישום נפרדות

מסקנת הביניים היא, אפוא, כי החלטה 823 אינה מהווה מקור לחיוב המושב להקצות לתובעים את חלקה ב' בנחלתם. בהיעדר החלטה בדבר הקצאה, לא יכול המינהל לחתום על חוזי חכירה עם החברים ביחס לחלקות ב'. האם יכול תקנון המושב להוות מקור לחיוב כאמור? האם מכוחו יש לחייב את המושב להחליט על הקצאת חלקות ב' לחברים? אחת ממטרותיו המוצהרות של המושב, כפי שהיא מעוגנת בתקנון המושב, היא: "לארגן ולסדר את התיישבות החברים בתור איכרים עובדים עבודה עצמית ומחזיקים ברכוש פרטי...". בהמשך לכך, קובע סעיף 4 בחלק ד' של התקנון כך: (א) [כש]האגודה תעשה סידורים לרכישת קרקע או זכויות בקרקע לשם התיישבות החברים, תחלק את האדמה המיועדת להתיישבות לחלקות ותקציע [תקצה] את החלקות לחברים בהסכמתם ההדדית או כשאין הסכמה הדדית ע"י חלוקה בגורל. (ב) ... (ג) האגודה עצמה לא רכוש קרקעות או זכויות בהן... אולם האגודה רשאית לרכ[ו]ש קרקעות על חשבונה למטרות המפעלים המשותפים הנעשים למען החברים". ומכאן, שבהתאם לתקנונו רשאי המושב להקצות לעצמו קרקעות, וזאת לשם הקמת מפעלים משותפים. סעיף 5 לתקנון מוסיף וקובע, כי החלטה בדבר פעולות משותפות צריכה להתקבל באסיפה הכללית - ברוב של שני שלישים מן החברים

בהליך זה לא הוכח בפני, כי ההסכמה מראשית שנות ה-70' בדבר העיבוד המשותף של חלקות ב' עוגנה בהחלטה פוזיטיבית שנתקבלה כדין באסיפה הכללית של המושב. יחד עם זאת, באסיפה כללית של המושב, שהתקיימה ביום 29.1.06, נתקבלה ברוב של 72 חברים, מבין 80 החברים הנוכחים, החלטה בזו הלשון (תצהיר המושב, נספח י'): האסיפה הכללית, בהמשך להחלטות קודמות של האסיפה הכללית, מחליטה בשלב זה, שלא לחלק את קרקעות האגודה לחבריה ובנוסף מחליטה האסיפה להסמיך את ועד ההנהלה להמשיך בנטיעת היער המשקי על מנת לשמר את קרקעות האגודה. סוג הנטיעות יקבע ע"י ועד ההנהלה בשיתוף יועצים

לשיטת התובעים, החלטת האסיפה הכללית מיום 29.1.06 התקבלה שלא כדין, בין היתר, כיוון שהזימון לא נעשה כדין וכיוון שלשיטתם, החלטה כאמור צריכה להתקבל ברוב של שני שלישים מכלל חברי האגודה ואין די ברוב של שני שלישים מהנוכחים באסיפה הכללית. אני סבורה כי בטענות אלה אין ממש

סעיף 1 בחלק ה' לתקנון המושב קובע, כי האסיפה הכללית תוכל לקבל החלטות באיזה עניין שהוא רק אם ישתתפו בה רוב חברי האגודה. במצב בו אין די נוכחים, "תידחה פתיחת האסיפה בשעה אחת או למועד מאוחר יותר ולא יאוחר מ-30 יום מיום שצויין בהזמנה זו, ואז כל מספר חברים יהיה מנין חוקי" (תיקון לתקנון האגודה מיום 17.10.88, נספח א' לכתב התביעה). כך בדיוק נכתב שיעשה בהזמנה לאסיפה הכללית ובתזכורת מיום 19.1.06 (ת/3). כן צוין בהזמנה ובתזכורת האמורות, כי על סדר היום עומד נושא חלוקת הקרקעות לחברים, וכי בשל חשיבות הנושא מתבקשת השתתפות כל החברים. מדברים אלה עולה, כי לא נפל פגם באופן הזימון לאסיפה, בקיומה של האסיפה הנדחית במועד שנקבע ואף לא בכך שנערך דיון בנושא הקצאת חלקות ב' לחברים

לא מצאתי גם תמיכה כלשהי בתקנון המושב לטענת התובעים בדבר הצורך בתמיכת רוב של שני שלישים מבין כלל חברי המושב ביחס להחלטה מהסוג האמור. יתר על כן, הוראת סעיף 12 בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975 קובעת כך: (א) החלטה באסיפה כללית מתקבלת לפי קולות המצביעים והוא אף אם נקבע אחרת לענין זה בתקנות האגודה; הרוב הדרוש מבין המצביעים הוא כפי שנקבע בפקודה או בתקנות שלפיה, ואם אין שם הוראה - כפי שנקבע בתקנות האגודה. (ב) החלטה מיוחדת מתקבלת ברוב של לפחות שני שלישים מקולות המצביעים באסיפה

מהוראה זו עולה, כי המושב יכול היה לקבוע בתקנונו, כי דרושה הצבעת רוב הגדול מרוב רגיל, אך דרישה כאמור יכולה להתייחס רק אל המצביעים בפועל. דרישת הרוב בתקנון אינה יכולה להיות - וממילא גם לא הייתה במקרה זה - לרוב מסויים מתוך כלל החברים במושב, ואפילו לא מתוך כל החברים המשתתפים באסיפה, אלא רק מתוך כל החברים המצביעים בפועל (ראו: סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות דין ונוהל 317 (1995)). ומכאן, שלא נפל פגם כלשהו בהחלטת האסיפה הכללית מיום 29.1.06. החלטת האסיפה הכללית מיום 29.1.06 מעגנת באופן ברור את רצונם הנוכחי של רוב החברים במושב, כי חלקות ב' לא יוחכרו לחברים באופן ישיר אלא יוותרו בבעלות המושב. יוער, כי אינני רואה קושי בכך שרצונם של רוב החברים להותיר את חלקות ב' בבעלות המושב איננו מתועל לשם הקמת מפעלים משותפים בהווה. נושא היזמות בקרקעות החקלאיות של מושבים ידע תנודות חדות בשנים האחרונות. התפתחויות אלה הן שהובילו להנחת החברים במושב, כי הקרקעות יכולות להצמיח תועלת רבה יותר לחברים בהיותן מצויות בבעלותו של המושב עצמו. הרצון להקים מפעלים משותפים עתידיים, אשר יועילו לכלל החברים במושב, נופל בגדר המקרים המנויים בסעיף 4(ג) לחלק ד' בתקנון המושב, בהם רשאי המושב להותיר את קרקעות האגודה בבעלותו

לא ניתן אף לקבל את טענת התובעים, כי חלקות ב' שבהן ניטע יער משקי - "מוזנחות". לשיטת המינהל, יער משקי הוא ענף חקלאי (תצהיר מטעם המינהל, ס' 23), ולכן החלטת המושב לנטוע יער משקי במקום מטעים איננה משנה את סטטוס המושב כשוכר של שטחים אלה (ראו: תצהיר מטעם המושב, נספח ו'). ודוק: מההחלטה בדבר עיבוד משותף על דרך נטיעת יער משקי לא נגזרת בהכרח מניעת התובעים מלעבד חלק מן הקרקעות החקלאיות באופן פרטני. מדבריו של העד מטעם האגודה, אברהם דניאל, עולה, כי אם התובעים יבקשו כי תוקצה להם קרקע לשם עיבוד חקלאי, ייעתר המושב לבקשתם (פרו', ע' 34). אלא שעיקר חיציהם של התובעים כוון לרישום זכויותיהם ביחס לחלקות ב', ולא לעיבוד הקרקע, ולא נטען בפני כי נעשתה מצידם פנייה כאמור

החלטת האסיפה הכללית מיום 29.1.06 מייתרת את הדיון בשאלה האם נפל פגם בדרך הילוכו של המושב בראשית שנות ה-70', עת הועברו כל שטחי חלקות ב' למושב. זאת מכיוון שגם אילו היה מוכח בפני שאכן נפל פגם כאמור, הרי שנוכח החלטת האסיפה הכללית מיום 29.1.06, לא ניתן היה ליתן לתובעים את הסעד המבוקש על-ידם ביחס לחלקה ב' בנחלתם

סוף דבר
התובעים הצביעו אמנם על זכויותיהם בחלקה א' של הנחלה, אלא שהם לא הצליחו להפריך את חזקת התקינות העומדת למינהל ביחס להליך רישום זכויותיהם והחתימה על חוזי החכירה עמם. באשר לחלקה ב', לא הצביעו התובעים על זכויות ישירות מכח החלטה 823. בהתאם להחלטת האסיפה הכללית, חלקות ב' מצויות בבעלות ובשליטת המושב, וזאת עד שתתקבל החלטה אחרת.אשר על כן, התביעה נדחית. אין צו להוצאות

חיפוש פנימי באתר