פסק דין בפני תביעה כספית אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר על סך 14,282 ₪. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן בבש"א 163429/05. טוענת התובעת כי ביום 10.12.00 או בסמוך לכך ביקש הנתבע מהתובעת לקבל שירותי רדיו - טלפון וציוד קצה לכחמישה מכשירי טלפון נייד. התובעת סיפקה לנתבע את השירותים הנדונים בתקופה כוללת שתחילתה ביום 10.12.00 וסיומה ביום 13.11.02. במהלך חודש אפריל 2002 חזרה הוראת הקבע ע"ס של 1,377 ₪ מהבנק מסיבה של "אין כיסוי מספיק". אי תשלום חשבון חודשי בהתאם להסכם בין הצדדים מהווה הפרת הסכם מצידו של הנתבע הפרה המקימה לתובעת עילה לנתק את הקווים של הנתבע ולחייבו בגין דמי יציאה. התובעת טוענת כי פעלה לפנים משורת הדין שכן לא פעלה מיידית לניתוק הקווים אלא איפשרה לנתבע הסדרת חובו ועדכון אמצעי תשלום חדש. לטענתה, אף על פי כן הנתבע לא פעל להסדרת החוב ואת חשבונות מאי ויוני 2002 בסך מצטבר של 2427 ₪ לא שולמו על ידו. ממשיכה התובעת וטוענת כי לאחר שניתנו לנתבע מספר הזדמנויות להסדיר את חובו בגין השימוש בפועל שעשה והוא לא עשה כן, נאלצה התובעת לפעול לניתוק מכשיריו של הנתבע מרשת התובעת, כאשר הדבר גורר חיוב בדמי יציאה מתוכנית, וכן בחיוב התשלומים הבלתי מסולקת של המכשירים. מוסיפה התובעת וטוענת כי סכום חובו של הנתבע לתובעת נכון ליום הגשת התביעה מסתכם בסך 13,791 ₪ כפי שיפורט להלן : א. בגין חשבוניות בסך 4710 ₪ . ב. דמי יציאה לחמישה מכשירים בסך 7552 ₪ . ג. יתרת תשלומים בגין המכשירים על סך 850 ₪ . ד. הפרשי ריבית והצמדה על סך 678 ₪ . מנגד טוען הנתבע כי התובעת הפרה את ההסכמות בין הצדדים ובאמתלות שווא ניסתה לחמוק ממתן ההטבות להן היה זכאי הנתבע. בחודש דצמבר 2001 הציעה התובעת לנתבע להרחיב את היקף הפעילות בין הצדדים וזאת באמצעות סוכן המכירות מטעמה - מר אורן בוקור. הנתבע נפגש עם סוכן מכירות אשר הציג לנתבע את ההצעה אשר פרטיה צורפו לכתביו אותם הגיש לבית המשפט. לטענתו את התנאים שהוצעו לו באמצעות סוכן המכירות לא השכילה התובעת לסתור בכל דרך שהיא ולו על ידי הבאת שמץ של ראיה. לטענתו בחודשים ינואר פברואר , התובעת כלל לא יישמה את "תכנית היעדים". משכך , הנתבע חויב בזמן אוויר בעבור שיחות אשר אמורות היו להינתן לו בחינם. מוסיף הנתבע וטוען כי מצגי השווא אותם מנסה התובעת ליצור בסיכומיה לפיה הנתבע ניסה לחמוק מחיוביו הינם בניגוד לכך שמשנת 1995 ועד לפרוץ הסכסוך לא היו בעיות בחשבונות הנתבע. דיון בתאריך 20.11.06, התקיים דיון בפני והנתבע נחקר על תצהירו. בסיום הדיון הצעתי שתי חלופות להסדר דיוני שבין הצדדים. הצדדים בחרו, בנסיבות העניין, לקבל את האופציה אשר לפיה בית המשפט יסיים את הדיון בתיק כבר בשלב הבקשת רשות להתגונן עפ"י תקנה 212 לתקנות והחליטו להפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם, על פי הקבוע בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד. בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך של פשרה יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו, לכאורה, הפשרה צריך שתתגבש ותיקבע על ידי הצדדים עצמם. יפה עשה הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו. כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' אינה מוגבלת לד' אמות של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים ויש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג (ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337). וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם). אי לכך ולאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה ת"א (ב"ש)187/93 פרץ אשר נ' קופת חולים של ההסתדרות (טרם פורסם), וכן ראה רע"א 5192/01 די וורלי נ' הלין (טרם פורסם) ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בחקירת המצהיר ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע, לשלם לתובעת לסילוק כל טענה מכל מין וסוג שהוא הקשורה בתיק זה, סך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 1000 + מע"מ בעבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סלולר (תביעות)טלפון