תביעה נגד סוכנות נסיעות על כרטיסי טיסה
פסק דין
בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך 11,375 ₪ ובבסיסה מחלוקת בנוגע לשירותי תיור שסיפקה התובעת לנתבעים.
טענות התובעת:
התובעת הנה חברה בע"מ העוסקת כסוכנות נסיעות מורשה. סוכנות זו עסקה בין היתר, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, בשיווק ומכירה של כרטיסי טיסה.
טוענת התובעת כי בתחילת חודש דצמבר 2002 הזמין נתבע 1 שירותי תעופה עבורו ועבור נתבע 2 .
לטענתה החוב עבור שירותי התעופה של הנתבעים עומד על סך של 11,375 ₪ וזאת בעבור שני הכרטיסים שהונפקו לנתבעים אשר בעבורם קיבלו שירותי תעופה.
טענות הנתבעים:
לטענת נתבע 1 אין נגדו כל עילת תביעה זאת מאחר וכל ההתקשרות התבצעה בפועל מול נתבע 3 אשר במועדים הרלוונטיים התקשר עם נציגי התובעת והזמין עבורו ועבור נתבע 2 את הכרטיסים הנדונים וזאת במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בניהם.
מוסיף וטוען נתבע 1 כי התובעת ניאותה לספק לו את שירותי התעופה עפ"י הנחיית נתבע 3 וזאת מבלי לקבל תשלום באופן מיידי, הואיל והנתבע 3 זכה לאמונתה המלאה עקב הכרות רבת שנים שהתקיימה הין נתבע 3 לבין התובעת.
טוען נתבע 3 כי אכן משפחתו הייתה לקוחה ותיקה של התובעת מזה שנים רבות והשתמשה רבות בשירותיה, אך לטענתו נוהל העבודה הקבוע בין התובעת לבין נתבע 3 היה שכל ניהול ההזמנות ואישורן היה באחריותה הבלעדית של אמו , גברת טובה שפירא , והתובעת ידעה היטב ופעלה כך שלא הייתה עורכת ומאשרת כל הזמנה הקשורה במי מבני המשפחה או אחרים ללא אישור מוקדם מפורט וחתום בידי הגברת טובה שפירא.
מוסיף נתבע 3 וטוען כי אך ורק לטובה שפירא הייתה הסמכות הבלעדית לאישור כלשהו להנפקת כרטיסים .
באשר להזמנות הכרטיסים של נתבעים 1 ו 2 טוען נתבע 3 כי מעולם לא התחייב לפרוע את חובם ועל כן אין מקום לחייבו בגינם.
התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
דיון
ממשמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להתקבל במלואה נגד נתבע 3 ובחלקה נגד נתבע 1 וכפי שיפורט להלן:
מעדותם של נציגי התובעת מר משה כפיר וגברת סטולרמן רינה, וכן עדותו של נתבע 1 מר בויום חיים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית מבחינת העילה החוזית את מלוא תשלום הכרטיסים נשוא התביעה על נתבע מס’ 3 , וכנגד נתבע 1 את מחצית התביעה מעיל של "עשיית עושר ולא במשפט".
גברת סטולרמן רינה הייתה בזמנים הרלוונטיים שכירה במשרדי התובעת והוזמנה לעדות על פי צו, בעדותה זו ציינה באשר להשתלשלות האירועים וכפי שעולה מעדותה התחייב נתבע 3 בתשלום הכרטיסים שהופקו לנתבע 1 ו 2 במסגרת עסקיו כי אלמלא כן לא הייתה מאשרת את ההזמנה.
עוד עולה מעדותה כי בכל הנוגע למשפחת שפירא היה נוהל הזמנה אשר חרג מהמקובל זאת מאחר ולמשפחה היו קשרי מסחר ענפים מול התובעת ועל כן אישור טלפוני בנסיבות העניין אכן היה מקובל.
עדותה הייתה קוהרנטית, תשובותיה סדורות, ענייניות והותירו רושם מהימן הן לעניין כנות תשובותיו והן לעניין השתלשלות המקרה ופעולותיה מכוח היותה עובדת שכירה במשרדי התובעת.
כמו כן, העיד נתבע 1 בפני ובעדותו גולל את עובדות המקרה נשוא התביעה כפי שציינה גברת סטולרמן בעדותה.
מנגד לעדותם העיד נתבע 3 כי מוכן הוא לשאת בתשלום של בוים למרות שאינו חב בגינה.
( פרוטוקול עמ’ 18 שורה 29 ).
לדידי, נתבע 3 התחייב לשלם את כרטיסי הטיסה בתקווה שאלו ישולמו באמצעות אימו ,אך שמגילתה את הדבר סירבה לשלם סכומים אלא לתובעת בטענה כי בנה הוא זה שהתחייב ועל כן בנה ישלם. משראה הבן( נתבע 3 ) כי פעולותיו לא מתיישבות עם מחשבותיו לגבי אופן החיוב החליט הוא להתכחש לעצם קיומו של החוב נשוא התביעה.
בקשר לנתבע מס' 1, עדותו בדבר נסיעתו "לצורכי מצווה" בלבד, אינה אמינה בעיני ואינה מקובלת. הנני קובע שנסיעתו נסיעת עסקים היתה, ועל אף שהוא לא התחייב אישית , עליו מוטלת החובה – עפ"י דיני עשיית עושר – לשאת במחצית (דהיינו בנסיעתו שלו בתוספת הצמדה וריבית כחוק).
לאור המפורט לעייל , לא מצאתי אלא לקבל את מחצית התביעה כנגד נתבע 1, ולחייב את הנתבע 3 במלוא סכום התביעה . בנוסף ישלם נתבע 3 לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ + מע"מ.
חיפוש פנימי באתר
