דיני מקרקעין הם דינים מגוונים הכוללים נושאים שונים עסקאות נדל"ן - מכירת דירה/קניית דירה, זכויות בניה, ליקויי בניה, הסכמי שכירות, עסקאות קומבינציה, בתים משותפים, קבוצת רכישה, רישומי מקרקעין, כינוס נכסים, מיסוי מקרקעין וכו'. להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן בבית משפט המחוזי בתל אביב ע"י השופטת ענת ברון - בנושא זכות להקצאת המגרשים - מנהל מקרקעי ישראל פתח דבר : התובעים מתגוררים במושב חגור, המנוהל בידי חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (להלן, בהתאמה: "המושב" ו"האגודה"). האגודה שוכרת את משבצת הקרקע של המושב מאת הסוכנות היהודית, על פי חוזה שכירות המתחדש מעת לעת, וזו מצידה היא חוכרת הקרקע מאת הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). המינהל הוא הגוף המנהל את מקרקעי ישראל, והוקם מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך - 1960 (להלן: "חוק המינהל") הסעד הנתבע, כפי שנוסח בסיכום טיעוני התובעים (נוסח דומה הופיע בכתב התביעה) הוא למתן צו עשה שלפיו: "הנתבע ירשום את התובעים כחוכרים של זכויות חכירה לדורות, בחלקות הידועות כמגרשים 115, 110, 106 ו-114 בחגור למטרת מגורים, לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל 338 [צ"ל: 339 - ע.ב.], 439 [צ"ל: 438 - ע.ב.] ו-454 בפטור ממכרז לפי תקנה 25 לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג - 1993 ו/או לפי דיני המכרזים ו/או לפי דיני המשפט המינהלי השוררים במדינת ישראל. המגרשים דלעיל מסומנים על גבי המפה אשר צורפה כחלק בלתי נפרד כנספח א' לכתב התביעה, וכי הנתבע ינקוט בכל הפעולות הנחוצות לביצוע האמור לעיל. זאת, בתעריפי דמי ההיוון נכון ליום היווצרות הזכאות, כפי שיקבע אותו בית המשפט הנכבד, בצירוף הפרשי הצמדה תחילה הוגשה התביעה גם נגד האגודה, וזו נמחקה, בהסכמת התובעים, בהחלטת בית המשפט מיום 12/2/01 בבש"א 4215/01 (כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק). בדיון קדם משפט שנערך לפני כב' השופטת א' חיות ביום 12/9/01 צורפה האגודה מחדש כנתבעת לבקשת ב"כ התובעים בנימוק שהיא צד דרוש להליך, ואולם בדיון קדם משפט נוסף שנערך לפני כב' השופטת חיות ביום 13/3/02 שבה ונמחקה האגודה מן התביעה על פי הבקשה נושא בש"א 24559/01; יחד עם זאת בית המשפט התיר למינהל להגיש כתב הגנה מתוקן ובמסגרתו הודעה לצד שלישי נגד האגודה, והמינהל אכן נהג כך רקע עובדתי : התובעים מתגוררים במושב, במגרשים הידועים כמגרשים 106, 110, 114 ו-115 (להלן: "המקרקעין" או "המגרשים"); הם אינם בעלי נחלות חקלאיות כי אם מתגוררים בבתים שנועדו במקורם לשמש כבתים לבעלי מקצוע ולעובדי ציבור שנתנו שירותים לחברי האגודה ולמושב (להלן: "בתים מקצועיים"); יוער כי התובעים אינם בעלי מקצוע או עובדי ציבור ואף לא היו כאלה בעבר, אך המושב התיר להם ולשכמותם להתגורר בבתים המקצועיים תמורת תשלום. לתובעים אין חוזה חכירה עם המינהל, ומעמדם במקרקעין הוא של בני רשות מטעם האגודה, בלא כל קשר ישיר בינם לבין המינהל ביום 28/10/86 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") - שהיא הגוף שבסמכותו לקבוע את המדיניות הקרקעית שלפיה יפעל המינהל, לפקח על פעולותיו ולאשר את הצעת תקציב המינהל שייקבע בחוק (ראו: סעיף 3 לחוק המינהל) - את החלטה 339, אשר אפשרה לראשונה החכרה ישירה של בתים מקצועיים מאת המינהל למחזיקים בהם, בכפוף להמלצת האגודה, וכן הסדירה את תנאי ההחכרה. בהמשך, ביום 4/1/90 קיבלה המועצה את החלטה 438, אשר משמרת את האפשרות להחכיר למחזיקי בתים מקצועיים את המקרקעין שעליהם בנויים הבתים, אך משנה את תנאי ההחכרה. תוקפה של החלטה 438 נקבע תחילה עד ליום 30/6/90, ואולם ביום 2/7/90 קיבלה המועצה את החלטה 454, אשר בה מוארך ההסדר שנקבע בהחלטה 438 ללא הגבלת זמן אמנם על פי החלטות 339, 438 ו-454 לא הוגבל שטחו של מגרש שניתן להחכיר למחזיקים בבתים המקצועיים, אולם על פי הנחיות פנימיות של המינהל, דוגמת הוראת אגף חקלאי 10 מיום 1/1/91 (מוצג נ/6) ובהמשך על פי החלטת המועצה 612 הוגבל גודל המגרש שניתן להחכיר ישירות למחזיקים בבתים המקצועיים. מאחר ששטח המקרקעין שעליהם נבנו זה מכבר הבתים המקצועיים עמד על כ-2 דונמים, שטח שלא ניתן היה להקצותו כמגרש יחיד, נדרשה הסכמת האגודה לשם ביצועם של שני מהלכים: פיצול כל אחד מן המגרשים למספר מגרשים קטנים יותר, בהתאם להחלטות המינהל לעניין גודל המגרשים הניתנים להקצאה וכן הסכמת האגודה להחכרת המגרשים לאחר הפיצול לידי התובעים ולמי מטעמם; אלא שהאגודה סירבה ליתן המלצתה כנדרש על פי הוראות החלטות 339, 438 ו-454 של המועצה, ולמען הדיוק - בתחילה נתנה המלצתה, אך ביטלה אותה לאחר מכן, מטעמים שונים שאינם רלוונטיים לענייננו משכך, פנו התובע 1 והתובע 2 דכאן לבית משפט זה ועתרו בשעתם לסעד שיורה לאגודה ליתן הסכמתה לפיצול המגרשים שבהם החזיקו כבני רשות וכן להקצאתם לתובעים 1 ו-2 (ה"פ 729/96 וה"פ 1061/96). המינהל צורף כנתבע בתובענות אלה, אולם הוא לא היה צד להסכם פשרה שנחתם בין התובעים ואחרים לבין האגודה במסגרת תובענה נוספת שהוגשה וקיבלה תוקף של פסק דין, ואשר הוחל גם על התובענות נושא ה"פ 729/96 ו-1061/96 כפי שיפורט בהמשך במקביל לניסיונותיהם של התובעים לקבל את הסכמת האגודה ואת המלצתה למינהל להחכיר להם בחכירה ישירה את המגרשים שעליהם הם יושבים, חל שינוי נוסף במדיניות הקרקעות בישראל. ביום 13/10/93 קיבלה המועצה את החלטה מספר 612 המאפשרת "הרחבת" יישובים כדוגמת המושב הנדון למטרת מגורים ומסדירה הקצאת מגרשים למטרה זו במושבים המאורגנים כאגודות שיתופיות דוגמת האגודה, וזאת במסגרת משבצת הקרקע של המושב. בהמשך לכך, ביום 17/12/95 קיבלה המועצה את החלטה מספר 737, ובה נקבעו כללים ונהלים לשם ביצוע "הרחבות למגורים", ובין היתר נקבע בה כי: "מספר המגרשים למגורים בכל ישוב, במסגרת ההרחבה, יהיה עד למספר הנחלות המאושר על פי התכנון לישוב, בתוספת של עד 15% (חמישה עשר אחוזים) ממספר הנחלות המתוכננות." [סעיף 1 (א) להחלטת המועצה 737]. כלומר - אם מספר הנחלות המאושר ליישוב חקלאי הוא 100, תוכל ההרחבה לכלול 115 מגרשים לכל היותר. גודלם של המגרשים הוגבל, ויובהר כי מגרשים אלה נועדו להקצאה בנוסף למגרשי המגורים שהיו חלק מהנחלות החקלאיות או הבתים המקצועיים (ראו גם להלן, סעיף 10). יוער כי לאחר הגשת התביעה, ביום 4/2/03, קיבלה המועצה את החלטה 959, המרככת לכאורה את החלטה 737 מבחינת מספר המגרשים שניתן יהיה לאפשר במסגרת ה"הרחבות", בכך שהיא קובעת כי: "ככלל, תאושר תכנית בהיקף מגרשים של 115% ממכסת הנחלות המתוכננות של הישוב החקלאי. על אף האמור לעיל מוסמכת ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל לאשר תכניות בהיקף העולה על האמור, על פי קריטריונים אשר יוצעו על ידה ויאושרו ע"י המועצה." (סעיף 2.1 להחלטה 959) בתצהיר שהגיש מר דוד רייזמן, שכיהן במינהל בתקופה הרלוונטית לתביעה כממונה מחוזי לעסקאות חקלאיות (להלן: "רייזמן"), הוא מציין כי נכון למועד עריכת תצהירו (ינואר 2004) טרם הוצעו קריטריונים, וממילא לא אושרו כאלה - סעיף 32 לתצהיר רייזמן האגודה ביקשה לנצל את האפשרות להקצאת מגרשים למגורים על חשבון שטחים חקלאיים, והתובעים ביקשו לאפשר להם לקבל מגרשים במסגרת ההרחבה המתוכננת. משסירבה האגודה לאפשר להם לקבל מגרשים בהקצאה על פי החלטה 737, עתרו התובעים דכאן ועוד אחרים לבית משפט זה בתובענה שהגישו בשנת 1997 נגד האגודה ונגד המינהל בבקשה ליתן להם סעד (ה"פ 229/97). במסגרת זו נחתם הסכם פשרה בין התובעים לבין האגודה (מוצג ת/3 לתיק מוצגי התובעים, להלן: "הסכם הפשרה"), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 31/3/97 ותוקן בהסכמת הצדדים ביום 7/4/97 [כב' השופטת (כתוארה אז) ש' סירוטה, מוצג ת/4 לתיק מוצגי התובעים, להלן: פסק הדין שנתן תוקף לפשרה בהסכם הפשרה נתנה האגודה את הסכמתה לפיצול המגרשים כהגדרתם לעיל וכן התחייבה להמליץ למינהל להתקשר בהסכמי חכירה עם התובעים בנוגע לחלק המגרש שבו בנוי ביתם, ולהעביר את הזכויות ביתר המגרשים לאחר הפיצול למי שימליצו עליו התובעים. כן התחייבה האגודה לעשות כל שניתן כדי להביא לחתימת הסכם חכירה בין המינהל לבין התובעים, ואף לחתום על כל מסמך, תכנית או בקשה בעניין זה. התובעים מצידם הסכימו לוותר על זכויותיהם הנטענות בהקצאת מגרשים למגורים במסגרת ההרחבה על פי החלטה 737 וכן הצהירו כי לא הובטח להם שיהיו זכאים לזכויות המוקנות לחברי האגודה וכי אין בהסכם כדי לפגוע בפעילותה החקלאית של האגודה. בפסק הדין שנתן תוקף לפשרה נקבע כי הוא יחול לא רק על תיק ה"פ 229/97 שבמסגרתו ניתן, אלא גם על ה"פ 726/96 ו-1061/96. בכך הסתיימה ההתדיינות בשלוש התובענות שהגישו התובעים דכאן נגד המושב (כאשר התובע 1 והתובע 2 הגישו גם, בנוסף לתובענה נושא ה"פ 229/97 את התובענות נושא ה"פ 726/96 ו-1061/96). המינהל, אשר ביקש להימחק מתובענות אלה והדבר היה מקובל על התובעים, לא היה צד להסכם הפשרה שנעשה ונחתם בין התובעים דכאן (ואחרים) מצד אחד לבין האגודה מצד שני יוער כי לאחר שניתן פסק הדין שנתן תוקף לפשרה, שב התובע 2 ופנה בבקשה במסגרת ה"פ 1061/96 למתן פסק דין גם בתובענה זו, אך כב' השופט ד"ר ג' קלינג קבע כי: "נראה לי שלאור פסק דינה של כב' השופטת סירוטה בתיק המ"פ 229/97 [פסק הדין שנתן תוקף לפשרה כהגדרתו לעיל - ע.ב.] אין מקום ליתן פסק דין נוסף בין אותם בעלי דין באותו עניין." (מוצג ת/2א). ביום 9/8/99 העביר מזכיר האגודה, מר שלמה אלהרר, מכתב למינהל ובו ציין כי לאגודה אין התנגדות לפיצול המגרשים שעליהם בנויים הבתים המקצועיים כבקשת התובעים (מוצג ת/6). עוד הועברה למינהל התכנית המפורטת שד/13/524, אשר נועדה, בין יתר מטרותיה, להביא לפיצול המגרשים שעליהם היו בנויים הבתים המקצועיים (מוצג ת/5). פנייה זו שנעשתה באמצעות האגודה, היתה פנייה ראשונה מצד התובעים למינהל, להסדרת זכויותיהם לאחר פסק הדין שנתן תוקף לפשרה ביום 31/8/99 השיב רייזמן לאגודה כי: "למושב חגור אושרה כבר הרחבה בשיעור של 115% ממספר הנחלות שבתקן המושב. לא נוכל לאשר יצירת 12 מגרשים נוספים מעל המספר שאושר. במידה ומבקשים מגרשים נוספים נא לפנות לוועדת הפרוגרמות." (מכתב רייזמן מוצג ת/7) התובעים ניהלו תכתובת ענפה עם המינהל בעניין זה, אך הלה דבק בעמדתו שלפיה על פי הנהלים שהיו תקפים באותה עת לא ניתן לאשר את בקשתם של התובעים לפיצול המגרשים. המינהל אף התכחש לחובתו הנטענת על ידי התובעים לפעול בהתאם להוראות פסק הדין שנתן תוקף לפשרה. משלא עלה בידי התובעים לשכנע את המינהל כי הם זכאים להקצאת המגרשים בתנאים שביקשו, הגישו את התביעה שלפניי טענות הצדדים : התובעים טוענים, כי עם מתן פסק הדין שנתן תוקף לפשרה ולנוכח האמור בו, קמה להם זכות להקצאת המגרשים שעליהם בנויים בתיהם, בתים מקצועיים כהגדרתם לעיל. לפיכך, ומאחר שמאז אותה עת, בשנת 1997, התנאים שבהם עורך המינהל עסקות החכרה כאלה השתנו לרעת התובעים פעמים אחדות - הן מבחינת שטח המגרש שניתן להקצות לבית מקצועי והן מבחינת שיעור דמי החכירה המהוונים שיש לשלם לשם ביצוע העסקה - ומאחר שלטענת התובעים האחריות לעיכוב בביצוע העסקה נופלת על כתפי המינהל, אשר עשה, לטענתם כל שביכולתו כדי שלא להחכיר להם את המגרשים, מן הדין שמימוש אותה זכות נטענת ייעשה בתנאים שבהם היו זכאים לממשה במועד היווצרותה, אלמלא התנהלותו הפסולה - לטענתם - של המינהל. מועד היווצרות הזכות, לגרסת התובעים, הוא כאמור מועד מתן פסק הדין שנתן תוקף לפשרה ביום 31/3/97, לחלופין טוענים התובעים כי מועד היווצרות הזכאות הוא היום שבו פנו התובעים לראשונה למינהל בבקשה למימוש זכויותיהם לפי פסק הדין שנתן תוקף לפשרה (אוגוסט 99'), ולחלופי חלופין טוענים התובעים, כי מועד היווצרות הזכאות הוא יום הגשת התביעה דנן. התובעים טוענים עוד, כי המינהל שגה כאשר קשר בין הקצאת מגרשים לבתים מקצועיים לפי החלטות 339, 438 ו-454, כפי שביקשו, לבין הקצאת מגרשים לבנייה למגורים בהרחבה על פי החלטות 612, 737 ו-959. לשיטתם של התובעים, מדובר בשני מסלולים שונים של הקצאת מגרשים לבנייה למגורים, אשר אינם כרוכים זה בזה, כפי שיפורט להלן, ומשכך שגה המינהל, לגרסתם, כאשר החיל את התנאים שנקבעו בהחלטות 612, 737 ו-959 על בקשתם שלהם התובעים טוענים גם כי המינהל אחראי לגרם הפרת חוזה, בכך שהוא מונע מן האגודה לקיים את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ועוד הם טוענים להפליה אסורה, שכן לטענתם המינהל התקשר בהסכמי חכירה ישירים עם תושבים אחרים שהתגוררו בבתים מקצועיים ואלה אף קיבלו היתר לפיצול המגרשים. המינהל מצידו טוען, כי בינו לבין התובעים אין כל מערכת יחסים חוזית, באשר התקשרותם של התובעים הייתה עם האגודה ולא עימו, ומעמדם המשפטי במקרקעין היה - ועודנו - של בני רשות מטעם האגודה. לטענת המינהל, הוא לא היה צד להסכם הפשרה, ומשכך גם פסק הדין שנתן תוקף לפשרה איננו מחייב אותו המינהל הבהיר לכל אורך ההליך, כי אין כל מניעה מבחינתו להחכיר לתובעים מגרש שעליו בנוי הבית המקצועי שבו הם מתגוררים, אלא שהחכרה זו, לשיטת המינהל, חייבת להיות כפופה להחלטות המועצה ולנוהלי המינהל כפי שיהיו תקפים ביום אישור העסקה. תנאים אלה, כאמור, הלכו והוחמרו מבחינת התובעים, הן בהיבט גודל המגרש שניתן להקצות (תחילה מגרש שאינו מוגבל בגודלו עד למגרש בגודל 350 מ"ר בקירוב כיום) והן בהיבט דמי החכירה שישולמו (51% מערך הקרקע על פי החלטה 438, 66% מערך הקרקע על פי החלטה 737 ו-91% מערך הקרקע על פי החלטה 959), כאשר המינהל עמד על כך שאין הוא רשאי להיענות לדרישת התובעים ולהיטיב את תנאי ההתקשרות עמם בניגוד להחלטות המועצה ולנוהלי המינהל התקפים. המינהל דוחה את טענת ההפלייה ואף את הטענה בדבר גרם הפרת חוזה, כפי שיפורט להלן. בהודעה לצד שלישי שהיפנה המינהל כלפי האגודה, טוען המינהל כי כל נזק שנגרם לתובעים, אם בכלל, נגרם כתוצאה מהתנהגותה של האגודה, באשר המגבלות על הקצאת מגרשים חדשים היו ידועות לאגודה עוד בטרם התקשרה עם התובעים בהסכם הפשרה האגודה טוענת כי לא היה מקום לשלוח לה הודעה לצד שלישי, באשר הסעד המבוקש נגד המינהל הוא סעד של צו "עשה" קבוע, וככזה אינו ניתן לשיפוי. בהקשר זה ייאמר כי בדיון שהתקיים ביום 2/9/02 ויתרה האגודה על בקשתה נושא בש"א 13400/00 לדחות את ההודעה לצד שלישי על הסף, והמינהל מצידו הצהיר כי אין הוא עותר במסגרת ההודעה לצד השלישי לכל סעד כספי, שיפוי או השתתפות מן האגודה. ייאמר כבר עתה כי לאור התוצאה אליה הגעתי, הדיון בסוגיה זו מתייתר. לגופו של עניין טוענת האגודה כי הסכסוך נושא תביעה זו איננו קשור אליה כלל, שכן זהו סכסוך שבין התובעים לבין המינהל. עם זאת, מצאה האגודה לנכון לתמוך בגישתם של התובעים בסיכום טיעוניה, כל זאת תוך שהיא מקפידה להדגיש כי לה עצמה אין כל חלק בסכסוך בין הצדדים לתביעה העיקרית דיון בבית המשפט : מטעם התובעים העידו גיא בוקר, התובע 1 (להלן: "התובע 1"), אילן לוי, התובע 2 (להלן: "התובע 2"), הרב מאיר כנפו, רב המושב (להלן: "הרב כנפו"), ד"ר דב ענבר (להלן: "ד"ר ענבר") ועו"ד אשר נגר (להלן: "עו"ד נגר"). מטעם המינהל העיד רייזמן, שכיהן כאמור בתקופה הרלוונטית לתביעה כממונה מחוזי לעסקאות חקלאיות, תפקיד שבו החזיק עד 1/8/03. מטעם הצד השלישי, האגודה, העיד יו"ר ועד האגודה, ניסים אשכנזי להלן: אשכנזי הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן תוקף לפשרה : שאלה מרכזית העומדת לדיון היא מה מעמדו של פסק הדין שנתן תוקף לפשרה שבין האגודה לבין התובעים דכאן, ביחס למינהל. לטענת התובעים, משניתן פסק הדין כאמור, ומשהתחייב המינהל כי יכבד כל החלטה של בית המשפט, כך לטענתם, אזי פסק הדין שנתן תוקף לפשרה מחייב את המינהל, ומקים לתובעים זכאות להקצאת המגרשים בתנאים המבוקשים על ידם. דין טענה זו להידחות ואפרט. התובעים הציגו העתק מכתב שנשלח ביום 30/3/00 לבא כוחו דאז של התובע 1, עו"ד שניידר, מאת עו"ד מ' שרן מן המחלקה לייעוץ משפטי של המינהל (מוצג ת/9) שבו נאמר כי המינהל נמחק מהתובענות נושא ה"פ 229/97 וה"פ 729/96. למכתב זה גם צורף העתק מכתבו של עו"ד שניידר, אשר נשלח לעו"ד גלי בהרב מיארה מפרקליטות מחוז תל-אביב ביום 2/9/96, שבו מציין עו"ד שניידר בפירוש כי: "הריני לאשר לך כי המנהל נמחק מן התיק [ה"פ 729/96 - ע.ב.], שכן בשלב זה הסכסוך הינו בין מרשיי לבין המושב. באם מרשיי יקבלו את הסעד המבוקש כנגד המושב, יפנו למנהל והמנהל שומר לעצמו את כל הטענות מכל מין וסוג שירצה לטעון" מכאן שאף לעמדת התובע 1 כפי שהובעה על ידי בא כוחו באותה העת, לא ראה תובע 1 את המינהל כבעל דברו וכמי שיוכל לסייע בידו באותו שלב; ומאחר שמצבו העובדתי היה דומה לזה של יתר התובעים דכאן, נראה שאף הם החזיקו בגישה דומה זאת ועוד. הסכם הפשרה נעשה בין התובעים (ומחזיקים נוספים בבתים מקצועיים) מצד אחד לבין האגודה מצד שני, והם בלבד חתומים עליו. נוסחו של הסכם הפשרה, שהוא העומד בבסיס פסק הדין שנתן תוקף לפשרה, איננו מטיל על המינהל חובות כלשהם כלפי התובעים. על פי תוכנו, שתואר בקצרה בסעיף 4 לעיל, הוא נועד להסדיר את מערכת היחסים שבין התובעים לבין האגודה ותו לא, ומשכך כזה הוא גם פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. ככל שהמינהל נזכר בהסכם הפשרה, הוא מוזכר רק בהקשר של התחייבות האגודה להמליץ בפני המינהל על הקצאת מגרשים. מכאן שהסכם הפשרה - ומכוחו פסק הדין שנתן תוקף לפשרה - אינו כולל בחובו כל חובה בת-אכיפה על המינהל בהקשר זה ראוי להפנות לציטטה שהתובעים עצמם מתייחסים אליה בכתב תביעתם אם כי לעניין אחר, ציטוט מדברי כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור בע"א 3962/97 בארותיים, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מרים ארד, פ"ד נב (4) 614, 623 (1998): "כוח ההחלטה על ההתקשרות עם מועמד פלוני בהסכם חכירה נשמר למינהל מקרקעי ישראל, ונשאר בידיו בלבד. בשל כך, אין בהחלטה 737 משום התפרקות מזכותו (וחובתו) של המינהל שלא להתקשר בהסכם חכירה עם מומלץ פלוני, אם ההתקשרות עמו אינה תואמת את מדיניותו בניהול מקרקעי ישראל." לכן משלא התחייב המינהל עצמו במסגרת הסכם הפשרה לקבל את המלצת האגודה לעניין ההקצאה, הוא רשאי - ואף חייב - לבחון את ההתקשרות המבוקשת באספקלריה של מדיניות ניהול מקרקעי ישראל כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות המועצה בעת ההתקשרות האם קמה לתובעים זכאות : את עיקר תביעתם משתיתים המבקשים על קיומה של זכות לכאורה בידם לחכירת המגרשים במלואם - כל אחד מהם בשטח של כ-2 דונמים. משקבעתי שפסק הדין שנתן תוקף לפשרה איננו מקים זכות לתובעים כלפי המינהל, ואף הזכות שהוא מקים להם כלפי האגודה היא זכות מוגבלת בהיקפה, כלומר - האגודה מחויבת להמליץ למינהל כפי שנקבע בהסכם הפשרה, אך אינה מחויבת לתוצאה המבוקשת, נראה כי יש לבחון את הסעד המבוקש לאור לוח הזמנים של התנהלות התובעים אל מול המינהל אין מחלוקת כי התובעים פנו אל המינהל בבקשה סדורה לראשונה בשנת 1999, לאחר שקיבלו את המלצת האגודה כנדרש ולאחר שהכינו תכניות לפיצול המגרשים, כאשר הפנייה שהוצגה לפניי נעשתה למעשה באמצעות האגודה (ראו: ת/6). אמנם בין התובע 1 למינהל הייתה התכתבות קודמת, בשנת 1993, כפי שעולה מהמכתב ת/2, אך למכתב זה שקיבל ב"כ התובע 1 דאז מאת רייזמן בשנת 1993 לא ניתן להתייחס כאל התחייבות של המינהל המקימה לתובעים זכאות להקצאה כלשהי, באשר הוא מתנה את הקצאת המגרשים בנהלי המינהל, בעוד אשר דרישת התובעים שהופנתה בזמנו למינהל לא עלתה בקנה אחד עם נהלים אלה, כאמור באותו מכתב. מכאן שאם נוצרה זכאות כלשהי של התובעים כלפי המינהל, היא איננה יכולה להיות במועד מוקדם למועד הפנייה הראשונה למינהל לאחר פסק הדין שנתן תוקף לפשרה - היינו חודש אוגוסט 1999 - מוצג ת/6 לטענתם החלופית של התובעים, עוד באוגוסט 1999 הם היו זכאים לקבל את מבוקשם, היינו - פיצול המגרשים ששטחם הוא כ-2 דונמים כל אחד למספר מגרשים בשטח קטן יותר לפי הוראות המינהל, והתקשרות המינהל עימם בהסכמי חכירה מתאימים, ורק שגגה שנפלה בפרשנות שנתן המינהל להחלטות המועצה השונות הביאו לדחיית הבקשה. משכך, אילו פעל המינהל כשורה, היו התובעים נהנים מן התנאים שחלו בשנת 1999, היינו - דמי חכירה מהוונים בשיעור של 51% מערך הקרקע על פי החלטה 454 ומגרש בגודל של חצי דונם על פי החלטה 612 החלה בעניינם. השאלה המתעוררת היא אם אכן שגה המינהל, כטענת התובעים, בפרשנותו להחלטות 612 ו-737 של המועצה, כאשר המינהל טוען כי משנתבקש פיצול המגרשים, השייכים למשבצת הקרקע של האגודה, משמעות הדבר תוספת מגרשים לבנייה באגודה, וכי תוספת מגרשים כזו למטרת מגורים אפשרית רק בהתאם להחלטות האמורות של המועצה. כך, בעוד שהתובעים טוענים כי בהיותם מחזיקים של בתים מקצועיים, ההחלטות כאמור שנוגעות ל"הרחבה" למגורים - על המגבלות שבהן - אינן חלות עליהם. אפנה אפוא לברור שאלה זו מהי הרחבה : עד קבלתה של החלטה 612 של המועצה, הוגבלה הבנייה למגורים ביישובים שנוהלו בידי אגודות שיתופיות. מבנים למגורים הותרו לבנייה בנחלות, כאשר בנחלה ניתן היה לבנות בית מגורים אחד לבעל הנחלה ובית מגורים נוסף ל"בן ממשיך", ואילו יתר שטחי הנחלה נועדו לשמש שטחים חקלאיים. פרט לאלה, הותרה בנייתם של בתים לשימושם של עובדי ציבור או אנשי מקצוע שנתנו שירותים לחברי האגודה - דוגמת רב המושב, רופא וכיו"ב, אלה הם "הבתים המקצועיים" כהגדרתם לעיל. מדיניות זו, שנהגה עד שנת 1993 או בסמוך לכך, הביאה לשימור אופיים החקלאי של המושבים השיתופיים, באשר חלק הארי של הקרקעות שהועמדו לרשות האגודה שימשו לחקלאות החלטה 612 של המועצה שינתה את מדיניות הקרקעות בהיבט זה, שאפשרה לראשונה תוספת בנייה למגורים ביישובים חקלאיים על חשבון שטחים בייעוד חקלאי שהיו חלק מהנחלות החקלאיות. משכך, ברי כי החלטה 612, ובעקבותיה אף החלטה 737, נועדו ליצור איזון בין הרצון לאפשר בנייה למגורים ביישובים חקלאיים מעבר לצורך לספק מגורים לחקלאים עצמם ולמספר מצומצם של נותני שירותים, לבין הצורך לשמור על אופיים ועל צביונם החקלאי של יישובים אלה איזון זה הוא המאפשר להבין את המגבלות שקבעה החלטה 612 על כמות יחידות הדיור החדשות שניתן יהיה לבנות במסגרת הרחבת היישוב למגורים: "ההרחבה תאושר עד להיקף של יחידת מגורים אחת לעומת כל נחלה מתוכננת ביישוב. הישוב המורחב יוכל להגיע עד להיקף מורחב של 350 יחידות מגורים ביישוב, כולל יחידות המגורים של בעלי הנחלות, של דור המשך בנחלות ושל יחידות מגורים שאינן נחלות [הכוונה לבתים המקצועיים - ע.ב.] - לרבות אלה הקיימות." (סעיף 3 לתוספת להחלטה 612). יש לדייק ולומר, כי המונח "הרחבה" הוא מונח מטעה במידה מסוימת, שכן אין מדובר בהרחבת שטחו של היישוב, אלא בהרחבת השימוש למגורים באותה משבצת קרקע, כלומר - הרחבת השימוש למגורים על חשבון השימוש החקלאי בקרקע, כפי שניתן להסיק מסעיף 1 לתוספת להחלטה 612: "ישוב חקלאי המאורגן כאגודת מושב עובדים, אגודת כפר שיתופי או אגודה שיתופית חקלאית (להלן - אגודה), רשאי לפעול להרחבת היישוב למטרת מגורים, במסגרת המשבצת, מבלי שיהיה זכאי לקבלת קרקע חליפה תמורתה, (להלן - הרחבה), על פי הכללים וההנחיות המפורטים להלן." החלטה 737 של המועצה הקלה עם האגודות, כאשר הגדילה את מספר המגרשים במסגרת ההרחבה לכדי 115% ממספר הנחלות המתוכננות [סעיף 1 (א) להחלטה 737]. החלטה 737 קובעת עוד כי מספר המגרשים שיתוכנן במסגרת ההרחבה יהיה בהתאם להחלטת ועדת הפרוגרמות של הרשות לתכנון חקלאי במשרד החקלאות (להלן: "ועדת הפרוגרמות") [סעיף 1 (ו) להחלטה 737]. בנקודה זו יוער, כי אין קשר ענייני בין החלטות המועצה שמספרן 339, 438 ו-454 לבין החלטות המועצה שמספרן 612, 737 ו-959. בעוד הראשונות עוסקות בתנאים שבהם יוחכרו הבתים המקצועיים לדייריהם, האחרונות עוסקות בתוספת מגרשים לבנייה, כלומר - בהרחבת השימוש לצורכי מגורים במשבצת הקרקע שהועמדה לרשות האגודה. עם זאת, החלטה 612 סייגה את החלטות 339, 438 ו-454, בכך שקבעה כי הקצאת מגרשי מגורים באגודות דוגמת האגודה כהגדרתה לעיל תיעשה רק לפי הכללים שנקבעו בהחלטה 612 לעיל הצדדים בתיק שלפניי נחלקו ביניהם בשאלה אם הסעד המבוקש, היינו - פיצול המגרשים והקצאתם לתובעים - נכלל בגדר "הרחבה" אם לאו. לטענת התובעים, קיימים כאמור שני מסלולים נפרדים לתוספת מגרשים לבנייה במושבים. אחד הוא "הרחבה" על פי החלטות 612, 737 ו-959; הרחבה שהיא מיזם שבמסגרתו ביקשה האגודה - וקיבלה - היתר להקצאת מגרשים בשיעור של 115% ביחס למספר הנחלות, היינו - 83 מגרשים חדשים המיועדים לבנייה למגורים, שכן המושב מתוכנן ל-72 נחלות (72 x 115% = 83) (ולעניין זה ראו עדות אשכנזי, עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 5/9/05, ש' 24 - 25). האחר הוא המסלול שבו, לגישתם של התובעים, מצויים הם עצמם, והוא מסלול של הקצאת בתים מקצועיים - כלומר החכרת המגרשים שעליהם בנויים בתים אלה לתושביהם. הקצאה זו, לטענת התובעים, איננה כפופה למגבלות שמטילות החלטות 612, 737 ו-959 על כמות המגרשים שניתן להקצות המינהל מצידו טוען כי פרשנות זו של התובעים נכונה רק בחלקה. לטענת המינהל, כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של רייזמן, ככל שמדובר בהקצאת המגרשים שעליהם בנויים הבתים המקצועיים בהתאם לגודל המגרש הניתן להקצאה לפי נהלי המינהל והחלטות המועצה, אכן אין תחולה להחלטות 612, 737 ו-959. אולם בכל הנוגע ליתרת שטחם של המגרשים כפי שהוגדרו לעיל, מדובר בתוספת מגרשים לבנייה למגורים, ובנוגע להקצאתם של אלה ולהחכרתם היה המינהל חייב להתחשב במגבלות שקבעו ההחלטות האמורות לגבי הרחבות ביישובים חקלאיים אני סבורה כי הדין עם המינהל. כפי שעולה בבירור מהחלטות 612, 737 ו-959, תכליתן של החלטות אלה הוא להגביל את מספר יחידות הדיור שייבנו במושבים, כדי לאזן בין הצורך לאפשר בנייה במושבים לבין הרצון לשמר את אופיים החקלאי של אלה. לשם תכלית זו, אין חשיבות לשאלה אם תוספת המגרשים לבנייה תיעשה כחלק מתכנית ההרחבה של האגודה או כחלק מפיצול המגרשים של התובעים ובנייה עליהם. בין כך ובין כך, מדובר בתוספת של 12 מגרשים, כאמור במכתב רייזמן ת/7, ומשניצלה האגודה את מלוא מכסת המגרשים שהייתה נתונה לה לשם הרחבה לפי החלטה 737 שהייתה בתוקף באותה עת, כאמור במכתב ת/7, הרי בתוספת של 12 מגרשים נוסף על ה-83 שהוקצו להרחבה יש משום חריגה משמעותית מן ההגבלה שקבעה המועצה, ומשום כך גם פגיעה בתכליתן של הוראות 612, 737 ו-959. הפירוש הנכון של המונח "הרחבה", כזה שעולה בקנה אחד עם תכליתן של החלטות המועצה, הוא כל תוספת של מגרשים למגורים במשבצת הקרקע של האגודה, ולאו דווקא מיזם בנייה מסוים כזה או אחר. בעדותו של רייזמן הוא הבחין בין הנוהל המשמש להקצאת מגרשים שעליהם קיימים כבר בתי מגורים, וזאת בגודל המותר על פי החלטות המועצה, נוהל המוסדר בהחלטות 438 ו-454, לבין יצירתם של מגרשים חדשים לבנייה - גם אלה שייווצרו בפיצול המגרש המוחזק על ידי כל אחד מהתובעים, לאחר הפיצול והקצאת מגרש הבית המקצועי בגודל האפשרי לפי החלטות המועצה ובכפוף להמלצת האגודה - שפירושה המעשי הוא תוספת יחידות דיור, שעליה חלות החלטות 612, 737 ו-959, והסביר: "מגרשים חדשים שנוצרים נכנסים למכסת המגרשים בהרחבה. מגרשים קיימים שעליהם יש מגורים ורוצים להקצות אותם (לבתים המקצועיים הקיימים - ע.ב.), מקצים אותם בדרך אחרת לפי הנוהלים להקצאת בתים של בעלי מקצוע יוער עוד, כי כפי שעולה מתצהיר רייזמן ואף מחקירתו, המינהל מוכן היה להקצות לכל אחד מהתובעים את הבית המקצועי המוחזק על ידו, בהתאם לנוהלי המינהל שיחולו במועד ההקצאה (ראו: סעיף 13 לתצהיר רייזמן, עמ' 24 לפרוטוקול ישיבת 23/6/05 ש' 25 - עמ' 25 ש' 2), קרי - להחכיר את הבית המקצועי וכן את המגרש שעליו הוא בנוי, בכפוף להוראות המינהל לעניין גודל המגרש ודמי החכירה המהוונים. אשר ליישומן של החלטות 438 ו-454, אכן, בהחלטות אלה לא הוגבל שטח המגרש מפורשות, אלא שהחלטה 612 של המועצה קובעת: "הקצאת מגרשי מגורים באגודות כאמור בסעיף 1 [דוגמת האגודה דנן - ע.ב.] תתבצענה [כך במקור - ע.ב.] אך ורק בדרך המפורטת בתוספת." (סעיף 2 להחלטה 612). מאחר שגם החכרת הבתים המקצועיים, השייכים למשבצת האגודה ואינם מוגדרים כיחידות עצמאיות היא בבחינת "הקצאת מגרש מגורים", ברי שהחל ממועד קבלתה של החלטה 612 (13/10/93), יש לפרש את האמור בהחלטה 454 לאור הוראות החלטה 612, המגבילה את שטחו של מגרש המוקצה למגורים לכחצי דונם דרך כלל (סעיף 7 לתוספת להחלטה 612). רק בחודש אוגוסט 1999 העבירו התובעים למינהל את התוכניות לפיצול המגרשים יחד עם הסכמת האגודה, שאז - ולא קודם לכן - יכול היה המינהל לשקול את בקשתם להקצאת המגרשים. דא עקא שבמועד זה לא איפשר המצב המשפטי שהיה תקף באותה התקופה - על פי החלטה 737 - להיענות לבקשתם של המבקשים לפצל את ארבעת המגרשים ל-12 מגרשים קטנים יותר, ולהקצות לכל אחד מהתובעים שלושה מגרשים, כפי שביקשו; שכן הסכמת המינהל לכך, לאחר שהאגודה ניצלה זה מכבר את אפשרות ההרחבה עד תומה, הייתה נוגדת את החלטות 612 ו-737, שהיו בתוקף באותה עת, וסותרת את תכליתן אשר להקצאת הבתים המקצועיים ולרישום זכויות החכירה עליהם על שם התובעים, זאת היה המינהל מוכן לעשות, אלא שהתובעים לא היו מוכנים להסתפק במגרש אחד שגודלו חצי דונם, כפי שהיה המינהל מוכן להקצות להם בהתאם לנהליו שהיו תקפים באותה העת. יתרה מכך, בפנייתם של התובעים למינהל בשנת 1999 הם לא ביקשו כלל מהמינהל להחכיר להם את המגרש במלואו, כפי שהם מבקשים בתביעתם, כי אם רק לפצל את המגרשים ולהחכיר את המגרשים המפוצלים לתובעים או למי מטעמם. למעשה, עד היום לא פעלו התובעים להקצאת מגרש הבית המקצועי המוחזק על ידם בגודל האפשרי לפי החלטות המועצה ובכפוף להמלצת המושב, וזאת להבדיל מיתרת המגרש המוחזק על ידי כל אחד מהם אילו השתכנעתי כי המינהל אכן "עשה כל שלאל יכולתו לשים לאל את [בקשת התובעים] לחכור את הנכסים בהם [הם] מחזיקים ומתגוררים", כטענת התובעים (ראו סעיף 40 לתצהיר התובע 1), אפשר שהיה מקום לבחון את טענתם כי יש לחייב את המינהל להחכיר להם את הנכסים בתנאים שהיו תקפים במועדים כלשהם בעבר, או להיטיב את ההפסד הנטען בכסף, אף שלא עתרו לסעד כספי במסגרת התביעה דנן; אלא שממכלול הראיות התרשמתי דווקא כי אם נגרם לתובעים נזק בשל הרעת תנאי החכירה שיחולו עליהם אם וכאשר יוקצו להם המגרשים ועליהם הבתים המקצועיים, מקורו של נזק זה הוא במחלוקת שנתגלעה בינם לבין האגודה. נראה שהתובעים לא הצליחו להגיע להסכמות עם האגודה בדבר התנאים שיאפשרו לאגודה להסכים לפיצול המגרשים ולהמליץ על הקצאתם לתובעים (וראו לעניין זה עדותו של הרב כנפו, עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 16 - 17, עדות התובע 2, עמ' 32 ש' 23 - 26), ורק כתום ההליכים המשפטיים שבאו לסיומם בפסק הדין שנתן תוקף לפשרה נפתרה בעיה זו, והתובעים יכלו לפנות לראשונה למינהל בעניין זה כתב המלומד ג' ויתקון בספרו דיני מינהל מקרקעי ישראל (2004), 233: "הכלל הוא שאין לאף אדם זכות שמדיניות כלכלית אותה נקטה הרשות תמשיך להתקיים. גם טענה של אדם כי ביסס את חישוביו העסקיים על מדיניות זו לא תועיל" (וראו גם: בג"ץ 198/82 מינץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו (3) 466, 470 והאסמכתאות שם). לתובעים דכאן לא היו כל זכויות מוקנות במקרקעין, שכן לא היו להם כל יחסים חוזיים או קנייניים עם המינהל. לא שוכנעתי כי לתובעים קמה "זכאות" כטענתם להקצאת המגרשים, ומקל וחומר שלא קמה להם "זכאות" להקצאת המגרשים בתנאים מסוימים. משמעותן של החלטות המועצה השונות, לרבות החלטות 438 ו-454 היא כי המינהל רשאי להחכיר בתים מקצועיים, אך מכך ועד "זכאות" אוטומטית כפי שמבקשים התובעים לטעון ארוכה הדרך יוער בהקשר זה, כי התובעים ביקשו להסתמך על שתי ועדות שישבו על המדוכה ופרסמו המלצותיהן לעניין פיתוחם של יישובים כפריים. שתי הוועדות, ועדת רונן וועדת קדמון, המליצו לאפשר תוספת מגרשי מגורים במושב בלי קשר להרחבה לפי החלטה 737. עוד טענו התובעים, כי "מסמך מדיניות להרחבת יישובים כפריים" שאומץ בהחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה אינו רואה בהחלטה 737 "תקרה" להרחבת יישובים כפריים. אלא שלמסמכים אלה ולטענות הנסמכות עליהם אין בפני עצמן קשר ישיר לעמדתו של המינהל ולהוראותיו כגוף האמון על ניהול המקרקעין בישראל מכוח החוק. זאת ועוד, נראה כי המלצותיהן של ועדות אלה אומצו בהחלטה 1002 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 6/6/04, אשר תידון להלן, ומשכך הפך הדיון בהן לתיאורטי בלבד החלטה 1002 והשלכותיה : במהלך המשפט נתברר, כי המועצה קיבלה ביום 6/6/04 את החלטה מספר 1002, אשר לפיה שונה סעיף 2.1 בהחלטה 959, באופן שנקבע כי "מספר המגרשים בתכנית יקבע על ידי רשויות התכנון בתוכנית תקפה". בדברי ההסבר להחלטה נאמר כי: "מאחר שנושא התכנון הוא בסמכות ועדות התכנון, הוחלט להשאיר לשיקול דעתן את מספר המגרשים בתכנית, ועל פי אישורן לערוך עסקות בגין כלל המגרשים, ללא הגבלת מספרם." הצדדים ניסו להיעזר בהחלטה 1002 כמנוף להגיע לפשרה, אך זו לא צלחה בידם, שכן התובעים עמדו על כך שחישוב דמי ההיוון, גם בהקצאת מגרשים לפי החלטה 1002 לתובעים, ייעשה על פי השיעור שנקבע בהחלטות 438 ו-454, ואילו המינהל סירב לכך (ראו: עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 5/12/04, ש' 1 - 3). יש להצר על כך, שכן לו שיתפו הצדדים פעולה, נראה כי ניתן היה לחסוך חודשים ארוכים של התדיינות אשר כמסתבר לא הביאה את התובעים לתוצאה המקווה ולאפשר להם להסדיר את מעמדם ואת זכויותיהם במקרקעין הפלייה אסורה : טענה נוספת שבפי התובעים היא כי המינהל הפלה בינם לבין אחרים - דוגמת הרב כנפו, ד"ר ענבר ועו"ד נגר, שאף הם התגוררו ב"בתים מקצועיים" כהגדרתם לעיל. אולם המינהל מצידו טוען כי לא מדובר בהפלייה בין שווים, אלא בהבחנה מותרת בין שונים. השוני, לטענת המינהל, הוא בסטטוס התושבים: בעוד התובעים ביקשו את פיצול המגרש בטרם נרשמו כחוכרים בו, הרי הרב כנפו, ד"ר ענבר ועו"ד נגר נרשמו תחילה כחוכרים במקרקעין (וראו לעניין זה עדותו של ד"ר ענבר, עמ' 7 לפרוטוקול הישיבה מיום 5/9/04, ש' 23 - 24 ומוצג נ/27 בנוגע לחוזה החכירה של עו"ד נגר עם המינהל) ורק לאחר מכן פנו בבקשה לפצל את המגרשים (ראו סעיפים 45 - 46 לתצהיר רייזמן וכן עמ' 33 - 34 לפרוטוקול הדיון מיום 23/6/05). משנרשמו הרב כנפו, ד"ר ענבר ועו"ד נגר כחוכרים, הרי האגודה לא הייתה עוד בעלת זכויות כלשהן במגרשים שבהם החזיקו, והקרקע שהוחכרה להם על ידי המינהל יצאה ממשבצת הקרקע של האגודה, ועל כן יכלו לפנות ישירות למינהל בבקשה לפיצול; משכך גם לא חלה על המקרקעין בבעלות הרב כנפו, ד"ר ענבר ועו"ד נגר המגבלה שנקבעה בהחלטה 737 של המועצה. על כן אני דוחה את הטענה להפליה אסורה, וקובעת כי ההבדל במעמדם של התובעים ביחס למינהל הוא בבחינת שוני רלוונטי לעניין זה גרם הפרת חוזה : עוד טוענים התובעים כי המינהל מנע מהאגודה לעמוד בהתחייבויותיה על פי הסכם הפשרה, ובכך אחראי לעוולת גרם הפרת חוזה. טענה זו אין בה ממש. כפי שכבר הבהרתי, הסכם הפשרה אינו מטיל על המינהל חובות פוזיטיביות. אולם המינהל גם לא גרם להפרת התחייבויות האגודה, שכן אלה נוסחו מלכתחילה תוך שהן מביאות בחשבון את שיקול דעתו של המינהל ואת נהליו. לכן האגודה לא התחייבה לתוצאה, דוגמת אישור הבקשות שהופנו למינהל, אלא התחייבה "לעשות כל שיידרש על מנת לגרום לכך שהמשיב 2 [המינהל - ע.ב.] יחתום הסכם חכירה עם המומלצים" סעיף 5 להסכם הפשרה); כאשר יוער ש"המומלצים" במקרה זה הם אלה שעליהם ימליצו התובעים דכאן כמי שיוקצו להם המגרשים שיפוצלו מן המגרש שעליו בנוי ביתם התובעים אינם טוענים כי האגודה לא מילאה אחר התחייבותה לפעול לשם פיצול המגרשים והקצאתם, אלא טוענים רק שהתוצאה המקווה לא הושגה. ואולם האגודה לא התחייבה, ולא יכולה הייתה להתחייב, כי המינהל ייענה לבקשותיהם של התובעים. משכך, העובדה שהתוצאה שלה קיוו התובעים לא הושגה איננה פועל יוצא מהפרת ההסכם, אלא מכך שדרישות התובעים עמדו ועומדות עדיין בסתירה לנוהלי המינהל ולהחלטות המועצה. בהעדר הפרת חוזה כאמור, על פניה יש לדחות גם את הטענה בדבר גרם הפרת חוזה סוף דבר : אף שבמשך השנים נפגעה יכולתם של התובעים ליהנות מתנאים מועדפים לחכירת המגרשים שעליהם מצויים בתיהם, שוכנעתי כי לא המינהל הוא שאחראי לכך. המינהל פעל בהתאם לדינים החלים עליו, ולא הוכח שהפר כל חובה שבה הוא מחויב - בין בתחום המשפט הפרטי ובין בתחום המשפט הציבורי. עם זאת, ולאור החלטה 1002 של המועצה, נראה כי עדיין יש סיכוי שהתובעים יוכלו לקבל את מבוקשם - אם גם בתנאים טובים פחות משקיוו. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שהתביעה נדחית, ומשכך נדחית גם ההודעה לצד השלישי. התובעים ישאו בהוצאות המשפט של המינהל וכן ישלמו למינהל שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, המינהל מצידו ישא בהוצאות המשפט של האגודה וכן ישלם לאגודה שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד פסק הדיןקרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל